מסכת בבא קמא דף ל״ז עמוד ב׳

חמור וגמל שור שור ושור מהו אם תמצא לומר היכא דהתחיל בשוורים שדינן לשור בתראה בתר מינו הכא מאי:

ראתה יום ט"ו בחדש זה ויום ט"ז בחודש זה כו' ומתחילה היתה לימודה בימים אחרים:

קבעה לה וסת לדילוג וכי חזיא הך ראייה שלישית בי"ז בחדש שלישי דיה שעתה ואינה מטמאה טהרות מעת לעת כדתנן כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה:

ושמואל אמר עד שתשלש בדילוג אין לה וסת קבוע עד שתראה ראייה רביעית בי"ח דראייה קמייתא לאו ממניינא דלאו בדילוג חזית והכא נמי לרב בג' נגיחות נעשה מועד לדילוג ומשלם נזק שלם בשלישית ולשמואל עד שיגח רביעית בי"ח בחדש רביעי דקמייתא לאו ממניינא ונראה דהך ברייתא נמי דאייתינן לעיל [ראה] שור ונגח שור ולא נגח כו' לרב נעשה מועד דקתני אשלישית [קאי] ולשמואל ה"ק נעשה מועד לסירוגין דכי הדר נגח משלם נזק שלם אבל בהך שלישית תם הוא:

סיוטא ביעותא שנבעת מקול השופר:

כי נגח דהקדש ליפטר לגמרי:

הכל היו בכלל נזק שלם האמור במועד דכתיב במועד שלם ישלם שור ובמועד לא נאמר רעהו הלכך כולם במשמע הרי לך הדיוט חייב בהקדש הלכך כשפרט לך הכתוב רעהו בתם לא לפטור הדיוט בנזק הקדש בא אלא להחמיר עליו בא לשלם נזק שלם בהקדש לימדך שלא להוציא תם מכלל נזק שלם אלא גבי רעהו:

שור שור ושור חמור וגמל וכגון שבין שוורים ראשונים ראה בהמות אחרות ולא נגח ובבעיא שנייה בין שוורים אחרונים ואתי שפיר כולה סוגיא כרב זביד ולא כרב אלפס שפירש סוגיא דשמעתין כרב פפא ונראה לר"י דהני תרי בעיות באם תמצא לומר דשור בתר שוורים שדינן ליה דאיכא תרי טעמי דסברא למשדייה בתר קמאי ובתר שוורים שהן מינו חמור וגמל שור שור ושור מהו משדינן ליה בתר קמאי או בתר שוורים שהן מינו:

יום ט"ו בחדש זה כו' נראה דג' פעמים בט"ו בחדש לכ"ע הוי מועד ובנדה נמי קובעת וסתה אע"ג דליכא אלא שתי פעמים סוף ל' יום דלאו סוף ל' יום גרים אלא ט"ו בחדש גרים כמו ריש ירחא וריש ירחא וריש ירחא דקבע וסתה בג' ראיות הללו כדמשמע בשילהי בנות כותים (נדה ד' לט:) וכמו שבת שבת ושבת דסגי בשלש פעמים דלאו סוף ז' גרים אלא יום שבת והיכא דאין שם היום גורם ולא שם מנין החדש כגון אם ראתה היום ולסוף עשרים לראייתה זו ראתה וחזרה וראתה לסוף עשרים לכ"ע אין הראשונות מן המנין דהא סוף עשרים גרים וכן משמע בנדה בפ' האשה (ד' סג:) דתנן היתה למודה לראות ליום ט"ו ושינתה ליום עשרים זה וזה אסורים שינתה ג"פ ליום עשרים הותר יום ט"ו ונאסר יום כ' שאין האשה קובעת כו' אלמא בעי' ג"פ ליום כ' ואין הראשונים של ט"ו יום מן המנין ואין נראה לחלק משום דהתם למודה לראות ועוד מדקתני שאין האשה קובעת כו' משמע דפסיקא ליה הכי בכל הנשים ולפ"ז אם נגח יום א' ויום ב' לא נגח יום ג' נגח ויום ד' לא נגח יום ה' נגח ויום ו' לא נגח אין נעשה מועד לכ"ע עד שישלש בדלוג ואין הראשונים מן המנין ותימה דגבי ראה שור ונגח וראה שור ולא נגח הוי ראשון מן המנין וצריך לחלק בין סירוגים של ימים לסירוגים של שוורים:

איבעיא להו נגח שור שור שור חמור וגמל מהו האי שור בתרא בתר שוורים שדינן ליה ואכתי לשוורים הוא דאייעד.

למינא אחרינא לא אייעד ועלתה בתיקו ותיקו דממונא לקולא. ובעיא זו אליבא דרב פפא הוא ש"מ איתא לדרב פפא.

פי' רב אמר קבעה לה ווסת לדילוג נגח ט"ו בניסן ט"ז באייר י"ז בסיון וחזר ונגח ט"ו בתמוז ויום י"ו באב ויום י"ז באלול וחזר ונגח יום ט"ו בתשרי ויום י"ו במרחשון ויום י"ז בכסלו זהו שילוש בדילוג. ובענין הזה גבי נדה כי האי גוונא ראתה בט"ו בתמוז ועוד ראתה בי"ו באב ועוד ראתה בי"ז באלול וחזרה וראתה ט"ו בתשרי וי"ו במרחשון וי"ז בכסלו. ושמואל אמר עד שתשלש בדילוג פי' הראייה הראשונה שראתה בט"ו בניסן אינה מן החשבון אלא צריכה לראות י"ו באייר י"ז בסיון י"ח בתמוז י"ט באב וכן לכל חודש:

[מכאן ואילך לא נמצא פי' ר"ח בכ"י וחבל על דאבדן].

ליומא אחרינא לא איעד תיקו וכל הני הוו תיקו דממונא ולא מפקינן ממונא.

ושמואל אמר עד שתשלש בדילוג פרש"י ז"ל משום דקמייתא לאו בדילוג חזיתא והלכך לא קבעה עד שתראה יום י"ח בחדש הרביעי ואם ראתה י"ח לחדש הרביעי קבעו לה וסת לדילוג יום אחד בכל חדש וחדש כלומר יום י"ט לחדש חמישי ויום כ' לחדש ששי וכן לעולם וא"ת א"כ לשמואל תקשי לי' ברייתא דשור שנגח שור ולא נגח שור נגח שור לא נגח שור נגח שור לא נגח דקתני נעשה מועד לסירוגין לשוורים ואמאי והא נגיחה קמייתא לאו בדילוק נגחה ועד שישלש בדילוג ויגח רביעית בדילוג לא הוי מועד לסירוגין ואפשר דיש הפרש בין שוורים לראיות לדבר זה. ואינו מחוור שהרי משוה אותן כאן ופר"ח ז"ל דרב דאמר קבעה לה וסת לדילוג כלומר דלעולם חוזרת חלילה וחוששת ליום ט"ו לחדש חמישי וי"ו לחדש ו' וי"ז לחדש ז' וכן לעולם משלשה חדשים לשלשה חדשים חוזרות חלילה. ושמואל אמר עד שתשלש בדילוג כלומר שתשלש בחזרת שלשה שלשה חדשים וכנדה וכן בספר תורת הבית כתבתיה בארוכה בס"ד.

דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה להלן חצי נזק אף כאן חצי נזק. קשיא לי אבירא ק"ו מיהא איכא א"כ לרבנן לישלם חצי נזק ואי משום רעהו נוקמה לפטור הקדש כהדיוט וניחא לי דהא לא אפשר דלפטור הקדש כהדיוט לא אצטריך דבלאו רעהו נפיק לן פטורא דהקדש משום דלא קרינא ביה שור איש וכן והועד בבעליו וכי אקשינן הכא וא"כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון ה"ק אי משום ק"ו דיו לבא מן הדין להיות כנדון והא לא אפשר דא"כ הוה לי הקדש כהדיוט ואי משום פטורא דהקדש כהדיוט לא אצטריך דמשור איש ומוהועד בבעליו נפיק לן פטורא דהקדש בין דתם בין מועד ועוד נראה לי לומר דליכא למדרש ק"ו בכי הא דדלמא גזרת הכתוב היא שהרי יש לנו כיוצא בזו באונאה דאמרינן אונאה להדיוט ואין אונאה להקדש ותנן אלו דברים שאין להם אונאה ההקדשות וכו' וא"ת א"כ היכי הוה ס"ד למדרש ק"ו לר' שמעון בן מנסיא י"ל דמשום דלא קאי לא חש כולי האי. ומלתא בעלמא הוא דקאמר אפילו את"ל דרשינן ק"ו בכי הא הכא לא אפשר דאם כן דיו לבא מן הדין להיות כנדון. ועוד דדלמא לכשת"ל דדריש ליה אפשר לומר דס"ל כרב חסדא דאמר אין דין אונאה להקדש לומר דאפילו פחות מכדי אונאה חוזר כדאיתא בפרק הזהב כנ"ל.

נגח שלשה שוורים בשלשה ימים וברביעי נגח חמור ובחמישי נגח גמל הרי זה ספק אם שור שלישי אנו דנין אחר חמור וגמל ויהא מועד לכל או אם דנין אותו אחר השוורים ולא יהא עדין מועד לכל וכן בנגח תחלה בשני ימים חמור וגמל ואחרי כן בשלשה ימים שור שור ושור וכן שלשה שבתות זו אחר זו ואחריהן יום ראשון ויום שני או שנגח יום חמישי ויום ששי ויום שבת ואחריהם שתי שבתות הרי זו ספק אם מועד לכל אם לשבתות וכל שהוא ספק דנין בחצי נזק ואם תפש נזק שלם אין מוציאין מידו:

שמע קול שופר ונגח קול שופר ונגח קול שופר ונגח נעשה מועד לשופרות:

נגח יום חמשה עשר בחדש זה ויום ששה עשר בחדש זה ויום שבעה עשר בחדש זה אינו מועד לדלוג עדיין עד שישלש בדלוג ר"ל שיעשה נגיחה רביעית בדלוג והוא שיגח בשמנה עשר לחדש רביעי שהראשון אינו בכלל דלוג:

לענין נדה אינו כן אלא כל שקבעה לה וסת שלשה פעמים בדלוג כגון שראתה יום חמשה עשר בחדש ויום ששה עשר בחדש ויום שבעה עשר בחדש זה קבעה לה וסת בדלוג ודיה שעתה לשמנה עשר שבחדש רביעי ויש חולקין בזו כמו שיתבאר במקומו ויש מפרשים בדלוג זה שראתה שלשה פעמים בשלשה חדשים חמשה עשר וששה עשר ושבעה עשר ר"ל חמשה עשר וששה עשר ושבעה עשר של תשרי ומרחשון וכסלו וחמשה עשר וששה עשר ושבעה עשר של חדש טבת ושבט ואדר וחמשה עשר וששה עשר ושבעה עשר של ניסן אייר סיון שבדרך זה קבעה וסתה לדלוג זה כמו שיתבאר במקומו:

המשנה השלישית והכונה בה לבאר ענין החלק השלישי ואמר על זה שור של הדיוט שנגח לשור של הקדש ושל הקדש שנגח לשור של הקדש ושל הקדש שנגח לשור של הדיוט פטור שנאמר שור רעהו ולא שור של הקדש שור של ישראל שנגח שור של נכרי פטור ושל נכרי שנגח שור של ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם אמר הר"ם כשאירע דין לישראל עם עכו"ם ענין הדין ביניהם כך הוא אם יש לנו בדיניהם זכות נדין להם כדיניהם ונאמר להם כך דינכם ואם טוב לנו בדיננו נדין להם כפי דיננו ונאמר להם כך דיננו ואל תתמה על דבר זה אל יקשה בעיניך כמו שלא יקשה בעיניך שחיטת הבהמות ואע"פ שלא חטאו לפי שמי שלא בו המדות האנושיות אינו בכלל האדם על האמת אבל תכלית מציאותו לצורך האדם והמאמר בזה הענין היה צריך חבור בפני עצמו:

אמר המאירי שור של ישראל שנגח שור של הקדש או של הקדש שנגח של ישראל פטור רעהו נאמר ולא של הקדש ושמא תאמר ומה הוצרך לרעהו והרי הנהנה מעל כתבו גדולי פרובינצא בחבוריהם שלא נאמר כן אלא בנהנה שלא לצורך אבל כל חובות שההקדשות חייבים לפרוע אף מתרומת הלשכה וכל שכן מבדק הבית המקבלו ונהנה ממנו אינו מועל והרי שוכרים היו מכאן אומני בית אבטינס ודברים הרבה והוא הדין לפרוע נזקין ודבר זה בין למיתה בין לנזקין בין קדשי מזבח בין קדשי בדק הבית הא אם נפדו אע"פ שאין המתה שלו שהרי לקבורה אזלא כמו שהתבאר חייב שהרי הוא בכלל רעהו ואע"פ שבשור פסולי המוקדשין שנפל לבור אנו פוטרין ממה שדרשו והמת יהיה לו מי שהמתה שלו וכו' מפני שפסוק והמת יהיה לו האמור בבור מיותר הוא ואינו צריך לבעלים מיטפלין בנבלה שכבר למדנוה מאותו האמור בשור ואין למדין שור מבור לפסולי המוקדשין שנפדו שהרי מצינו קולא אחרת בבור והוא פטור אדם וכלים:

שור של ישראל שנגח שור של נכרי פטור מדין רעהו ושל נכרי שנגח של ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם מתוך שאין חסים על ממון זולתם קונסין אותם שלא ירגילו עצמם להזיק ולפי מה שנאמר בגמרא דוקא בעממים שאינם גדורים בדרכי דתות ונימוסים כמו שאמר עליהם בגמרא ראה שבע מצות שקבלו עליהם בני נח שלא קיימום עמד והתיר ממונם כל שעה שהדין מחייבם בכך הא כל ששבע מצות בידם דינם אצלנו כדיננו אצלם ואין נושאין פנים בדין לעצמנו ומעתה אין צריך לומר שכן באומות הגדורות בדרכי דתות ונימוסים:

זהו ביאור המשנה ועל הצד שבארנוה הלכה היא ודברים ונכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בפרש"י בד"ה ושמואל אמר כו' ומשלם נ"ש בשלישית ולשמואל עד שיגח רביעית בי"ח כו' עכ"ל אלו דבריו לפי שיטתו שפרש"י בפרק כיצד דלרבא בנגיחה שלישית משלם נ"ש וכבר כתבו התוספות שם שרש"י חזר בו וא"כ לרב אינו משלם עד שיגח רביעית בי"ח ולשמואל עד שיגח חמישית בי"ט והך דראה שור ונגח וראה שור ולא נגח כו' לא מתיישב אפילו לרב אם לא שנחלק בין סירוגין של ימים לסירוגין של שוורים כמ"ש התוספות ודו"ק:

תוס' בד"ה שור שור כו' וכגון שבין שוורים ראשונים ראה כו' עכ"ל פירוש ראשונים דחמור וגמל וכן אחרונים דחמור וגמל ונראה דלקמן גבי איבעיא דשבת ושבת ושבת ואחד בשבת כו' לכ"ע צ"ל הכי דבין השבתות ראה בחול ולא נגח דהא במועד לשבתות לכ"ע אינו מועד קתני וסתמא הוי מועד נמי לחול מיהו לא מצי לכ"ע לאשכוחי הך איבעיא בהיפך ובראה בין ימי החול ולא נגח דא"כ ודאי דבתר שבת שדינן ליה כיון דאי הוה שדינן ליה בתר ימי החול לא הוה מועד כלל ודו"ק:

רש"י ד"ה ושמואל אמר עד שתשלש בדילוג וכו' והכא נמי לרב בשלש נגיחות נעשה מועד לדילוג ומשלם נזק שלם בשלישי וכו' זה כתב רש"י לפי מה דהוה ס"ל מעיקרא דכל מועד משלם נזק שלם בנגיחה שלישית אבל כבר חזר בו רש"י כמו שכתבו התוס' לעיל (בבא קמא דף כ"ג) סוף ע"ב וכל מועד אינו משלם נזק שלם בנגיחה שלישית אלא דבנגיחה שלישית נעשה מועד וכשיגח אחר כך נגיחה רביעית משלם נזק שלם ולפ"ז ה"נ לרב בשלש נגירות נעשה מועד לדילוג וכשיגח נגיחה רביעית בי"ח בחדש רביעי משלם נזק שלם ולשמואל לא נעשה מועד עד שיגח רביעית בי"ח בחדש רביעי וכשיגח אח"כ נגיחה חמישית בי"ט בחדש חמישי משלם נזק שלם ועל דרך זה בברייתא דלעיל דקתני שור נגח שור לא נגח וכו' לרב נעשה מועד בנגיחה שלישית וכשיגח אח"כ ברביעית משלם נזק שלם ולשמואל נעשה מועד דקתני היינו דכי הדר נגח בד' הוי מועד לסירוגין וכשיגח בחמשה בסירוגין משלם נזק שלם ולפ"ז אתי שפיר דמסיים בברייתא דלעיל שור נגח שור לא נגח אפי' לרב דלא נגח בתרא נקט לרב כדי שאם יגח לאלתר אחר זה משלם נזק שלם אבל לפי מה שפרש"י השתא דבהך נגיחה ג' לרב נעשה מועד ומשלם נזק שלם אהך שלישית לא יתישב הא דנקט בברייתא לא נגח בתרא לרב וצ"ל לפ"ז לרב דלא נקט נגח בתרא אלא לומר דלעולם צריך לנהוג מנהג זה חד נגח וחד לא נגח וק"ל:

ד"ה הכל הוי בכלל נזק שלם וכו' אבל דהקדש בהדיוט כיון דרעהו דוקא לא היה בכלל נזק שלם דכיון דהקדש תם לגמרי פטור דהא ליכא למדרשי וכו' דהא אין רעהו להקדש וכו' יש לדקדק דכי אמרי דליכא למדרשיה לחיובא ולמימר רעהו פירוש כשהקדש מזיק את רעהו הוא דתם משלם חצי נזק וכו' משום דאין רעהו להקדש אם כן לפטורה נמי ליכא למדרשיה דאיך נימא כשהקדש מזיק את דעהו הוא דמשלם ח"נ הא דלאו רעהו פטור לגמרי הא אין רעהו להקדש ואי דרשינן הכי רעהו ר"ל במקום דשייך רעהו דהיינו הדיוט בהדיוט הוא דמשלם חצי נזק הא הקדש בהדיוט פטור לגמרי א"כ לחיובא נמי איכא למדרש הכי ונראה דלר"ש בן מנסיא משמע ליה פירושו דקרא כמדבר ואומר כשיגח את שור רעהו משלם ח"נ אכל כשיגח שור שאינו של רעהו כגון שור של הקדש חייב נזק שלם ולשון זה לא שייך גבי הקדש לומר כשיגח שור הקדש את שור רעהו חייב ח"נ וכו' דהא אין רעהו להקדש לכך לא שייך למדרשי' לחיובא והואיל ואין שייך למדרש לישנא דקרא אהקדש ממילא נשמע דהקדש פטור לגמרי אפילו מחצי נזק דמהיכי תיתי לחייבו כיון דלישנא דקרא לא קאי עליה וכיון דבתם פטור לגמרי אינו ג"כ בכלל חיוב דנזק שלם במועד דלא חייבה התורה במועד נזק שלם אלא היכא דחייב בתם חצי נזק וק"ל:

תוס' שור שור ושור וכו' וכגון שבין שורים ראשונים וכו' ר"ל דבין ג' שורים ראשונים שנגח ראה שאר מינים ולא נגח דלא הוי מועד לכל המינים ע"י זה אפילו לרב זביד דאי בלא ראה שאר מינים איירי לא הוי אתי הך בעיא אליביה דרב זביד דלדידיה בג' שורים לחוד בסתמא הוי מועד לכל המינים א"כ אפילו שדינן האי שור בתרא בתר שורים אייעד לכל המינים אבל בין שור חמור וגמל האחרונים צ"ל דלא ראה שאר מינים דאי ראה אפילו שדינו האי שור בתרא בתר חמור וגמל לא אייעד לכל המינים דבראה לכ"ע לא הוי מועד לכל המינים וכמו שכתבו התוס' בדבור שלפני זה ובבעיא שניה דחמור וגמל שור שור ושור צ"ל ג"כ דבין חמור וגמל ושור דראשונים לא ראה מינים אחרים ובין שורים אחרונים ראה וגם צ"ל דבשורים האחרונים לא ראה כ"א פעם אחת דאי ראה ג' פעמים שאר מינים ולא נגח א"כ אפי' אי הוי מועד לכל המינים מחמת החמור וגמל ושור הראשונים הא הואיל והשתא בין שורים האחרונים ראה ג' פעמים שאר מינים ולא נגח חזר לתמותו אלא ודאי צריך לומר דלא ראה כי אם פעם אחת וק"ל:

ד"ה יום ט"ו בחדש זה וכו' תימה דגבי ראה שור ונגח הוי ראשון מן המנין וכו' תמיהת התוס' הוא משום דמשמע להו פירוש הברייתא דקתני נעשה מועד לסירוגין היינו שעתה בנגיחה שלישית נעשה מועד ונקט לא נגח בתרא כדי שאם יגח אחר זה לאלתר ישלם נזק שלם כמו שכתבו התוס' לעיל משום דאינהו ס"ל דכל מועד אינו משלם נזק שלם עד נגיחה רביעית אבל מ"מ משמע להו מברייתא דלעיל דבנגיחה שלישית נעשה מועד כדי שאם יגח אח"כ בסירוגין משלם נ"ש ולפי מה שכתבו השתא דכשאין שם היום או שם החדש גורם לכ"ע אין הנגיחה האחת מן המנין א"כ לעיל נמי היכי דראה שור ונגח וראה שור ולא נגח אין הראשונים מן המנין וא"כ לא נעשה מועד עד שיגח אחר הלא נגח בתרא דקתני בברייתא ואח"כ צריך לדלג ולא יגח וכשיגח אחר זה אז משלם נזק שלם:

שבת שבת ושבת וכו' קשה לי דהנך בעיי דשבת וכו' לא צריכי כלל דהיינו ממש הנך בעיי קמייתא דשוורים ואם כן למאי צריכי הני. ושמא יש לחלק דבעיי דשוורים איכא למיבעי משום דרצופין זה לזה ויש סברא להך גיסא ולהך גיסא אבל שבתות דמופלגין זה מזה והשבת האחרון הוא קרוב לאחד ושני שלאחריו אימא דבתרווייהו שדינן ליה קמשמע לן דאפילו הכי איכא למיבעי. שיטה.

יום חמשה עשר בחודש זה וכו' כתבו בתוספות נראה דשלוש פעמים בט"ו בחודש לכולי עלמא הוי מועד וכו' עד דלאו סוף שלושים יום גריס וכו'. ונראת לי סעד לדבר דלאו סוף שלושים קא גריס שהרי כשרואה שלש פעמים בחודש אין כל הראיות לסוף שלושים כי חודש אחד מלא ואחד חסר וכן שלש פעמים ריש ירחא אין כל הראיות לסוף שלושים וכן סירוגין דשמעתין פעמים שהימים שבין שנייה לשלישית כימים שבין ראשונה לשניה ופעמים וכו'. הרא"ש ז"ל.

עוד כתבו אלמא בעי שלשה ימים ליום עשרים ואין הראשונה של ט"ו יום מן המנין. וקשה ט"ו ט"ו ט"ו למה הראשונה מן המנין. וי"ל דכשהוא יום חמשה עשר שהוא יום ידוע ט"ו הראשון מן המנין. וכן שבת ושבת ושבת שהוא יום ידוע שבת הראשון מן המנין אבל כשהראשונה ביום חמשה עשר והשניה בעשרים והג' בכ' שאינו יום ידוע הראשונה של החמשה עשר אינה מן המנין. עוד כתבו בתוספות וצריך לחלק בין סירוגין של ימים לסירוגין של שוורים והטעם כי כשהוא סירוגין של שוורים כשמסתלק הדילוגין ישאר מועד לשוורים כמו לצירופים דממה נפשך מועד לשוורים הוא משום הכי השור הראשון מן המנין אבל בסירוגין דימים כשנגח ביום אחד ויום שני לא נגח איירי שביום שני ראה שוורים אחרים ולא נגח דאם לא ראה דלמא אם היה רואה היה נוגח וכיון שיש שני דילוגים דילוג הימים ודילוג השוורים אם כן אין יום הראשון מן המנין שאם לא היה דילוג השוורים אלא דילוג הימים לכך היינו אומרים שיום ראשון מן המניין כמו שבת ושבת ושבת אבל דאיכא דילוג השוורים מסתברא שיש לנו ללכת אחר דילוג השוורים ומיום שני ואילך אין שם אלא שני דילוגים הילכך יום ראשון אינו מן המניין. גליון.

ושמואל אמר עד שתשלש בדילוג פירוש הקונטרס ולדידיה נעשה מועד בנגיחה רביעית משמע שרוצה לומר דבנגיחה רביעית ישלם נזק שלם. ואין זה מחוור דהא כיון דזימנא קמייתא לא ממניינא הוא אם כן לא ישלם נזק שלם עד נגיחה חמישית דהא פירשנו לעיל דקיימא לן דעד נגיחה רביעית לא מחייב. אלא נראה דבנגיחה רביעית הוא מוחזק להיות מועד לכשיגח עוד שישלם נזק שלם. וא"ת והא בברייתא דלעיל קתני נעשה מועד לסירוגין אלמא זימנא קמייתא ממניינא ופירש הקונטרס כי היכי דפליגי הכא פליגי התם דלשמואל לא מחייב עד נגיחה חמישית. וי"ל דמוקי לה לברייתא דלעיל כרבי דאמר בתרי זימני הויא חזקה ולכך הוי מועד לסירוגין אף דזימנא קמייתא לאו ממניינא היה. אי נמי לא דמי דהתם הסירוגין הן שוין והוי כמו חמשה עשר בחודש זה וחמשה עשר בחודש זה דפירשתי לעיל דזימנא קמייתא הוי ממניינא אבל בשאין הסירוגין שוין אז לא הויא קמייתא ממניינא. תלמיד הר"פ ז"ל.

וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל ראתה יום חמשה עשר וכו' בפרק האשה במסכת נדה משמע דאפילו לרב דאמר הכא דראשון מן המנין היינו משום דקבוע לזמן החודש אבל אשה שהיה לה וסת מחמשה עשר יום לחמשה עשר יום ושינתה ליום עשרים שלש פעמים אין הראשון מן המניין הואיל ואין לה לוסת הזו קביעות זמן לחידוש הלבנה דתנן התם היתה למודה לראות יום חמשה עשר וכו'. וקשה לעיל דקאמר ראה שור ונגח וכו' אמאי מועד לסירוגין הרי אין נגיחה ראשונה מן המניין. וצריך לחלק בין סירוגין של דמים לסירוגין של נגיחות. ע"כ. וזה לשון הרשב"א ז"ל ושמואל אמר עד שתשלש בדילוג. פירש רש"י משום דקמייתא לאו בדילוג חזיתא והילכך לא קבעה עד שתראה יום י"ח בחודש הרביעי ואם ראתה י"ח לחודש הרביעי קבעה לה וסת לדילוג ולעולם חוששת לדילוג יום א' בכל חודש וחודש כלומר יום י"ט לחודש החמישי ויום כ' לחודש הששי וכן לעולם. ואם תאמר אם כן תיקשי לשמואל ברייתא דשור שנגח שור ולא נגח וכו'. ואפשר שיש הפרש בין שוורים לראיות. ואינו מחוור שהרי משווה אותם כאן. ופירש רבינו חננאל דרב דאמר קבעה לה וסת לדילוג כלומר דלעולם חוזרת חלילה וחוששת ליום ט"ו לחודש חמישי וט"ז לחודש ששי וי"ז לחודש שביעי וכן לעולם משלשה חדשים לשלשה חדשים חוזרת חלילה. ושמואל אמר עד שתשלש בחזרת של שלשה שלושה חדשים ובנדה וכן בספר תורת הבית כתבתיה בארוכה בסייעתא דשמיא. ע"כ לשון הרשב"א ז"ל.

שנאמר שור רעהו ולא שור של הקדש ואם תאמר ומה הוצרך לרעהו והלא הנהנה מעל. וכתבו גדולי פרובינציא בחיבוריהם שלא נאמר כן אלא בנהנה שלא לצורך אבל כל חובות שהקדשות חייבין לפרוע אף מתרומת הלשכה וכל שכן מבדק הבית המקבלה והנהנה ממנו לא מעל והרי שוכרים הוי מכאן אומני בית אבטינס ודברים הרבה והוא הדין לפרוע נזיקין. ודבר זה בין למיתה בין לניזקין בין קדשי מזבח בין קדשי בדק הבית הא אם נפדו ואף על פי שאין המתה שלו שהרי לקבורה אזלא כמו שהתבאר חייב שהרי הוא בכלל רעהו ואף על פי שבשור פסולי המוקדשין שנפל לבור אנו פוטרין ממה שדרשו והמת יהיה לו וכו' אין למדין שור מבור לפסולי המוקדשין שנפדו שהרי מצינו קולא אחרת בבור והוא פטור אדם וכלים. הרב המאירי ז"ל.

אי רעהו דוקא וכו' כלומר והוא הדין לשור איש או רעהו לאו דוקא והוא הדין לשור איש. אי נמי דכל מידי מיקרי איש כדאשכחן אפילו ביריעות המשכן אשה אל אחותה אבל הכי קאמר אי רעהו דוקא שיהא רעהו דומיא דאיש כלומר שיהו השוורים שוים המזיק והניזק והכי משמע לישנא דקרא דכי יגח שור איש וכל היכא דלאו שוין פטורין או לאו דוקא. הרא"ה ז"ל. וזה לשון הראב"ד ז"ל ואי רעהו לאו דוקא ולא ישמרנו בעליו נמי ושור איש נמי לאו דוקא דהקדש נמי כי נגח דהדיוט ליחייב ואף על גב דלית ליה בעלים וליתיה שור איש. ע"כ. ואי רעהו לאו דוקא אפילו הקדש דנגח הדיוט מחייב הוי מצי למיפרך נמי דנהי דרעהו לאו דוקא אכתי מנא ליה דאפילו תם משלם נזק שלם ועדיפא מינה קא פריך. תלמיד הר"פ ז"ל.

דיו לבא מן הדין להיות כנדון קשיא לי איברא ק"ו מיהא איכא אם כן לרבנן ישלם חצי נזק ואי משום רעהו נוקמיה לפטור ההקדש. וניחא לי דהא לא אפשר דלפטור כהדיוט לא איצטריך דבלאו רעהו נפיק לן פיטורא דהקדש משום דלא קרינא ביה שור איש וכן הועד בבעליו וכי אקשיה הכא אם כן דיו לבא מן הדין וכו' הכי קאמר אי משום ק"ו דיו וכו' והא לא אפשר דאם כן הוי ליה הקדש כהדיוט ואי רעהו אתא לפטור הקדש כהדיוט לא איצטריך דמשור איש ומוהועד בבעליו נפיק לן פיטורא דהקדש בין בתם בין במועד. ועוד נראה לי לומר דליכא למדרש ק"ו בכי הא דדילמא גזירת הכתוב היא שהרי יש לנו כיוצא בזה באונאה דאמרינן אונאה להדיוט ואין אונאה להקדש. ואם תאמר היכי הוה סלקא דעתך למדרש ק"ו לרבי שמעון בן מנסיא. יש לומר דמשום דלא קאי לא חש ליה כולי האי ומילתא בעלמא הוא דקאמר אפילו תמצי לומר דדרשינן קל וחומר הא הכא לא אפשר דאם כן דיו וכו'. ועוד דדילמא לכשתמצי לומר דדריש ליה אפשר לומר דסבירא ליה כרב חסדא דאמר אין דין אונאה להקדש לומר דאפילו פחות מכדי אונאה חוזר כדאיתא בפרק הזהב. הרשב"א ז"ל.

בתוספות בד"ה שור כו' וא"ש כולה סוגיא כר' זביד כו' ונראה לר"י דהני תרי בעיות באם תמצי לומר כו' עכ"ל. ונ"ל דדברי ר"י מקושרים דוקא למה שכתבו בסמוך דסוגיא אליבא דר"ז אבל לפי' רב אלפס דסוגיא אליבא דר"פ לא שייך לומר כן דהא מצינן למימר נמי להיפוך דאף אם תמצי לומר נמי בבעיא קמייתא דבתר חמור גמל שדינן ליה היינו משום דאין נראה לנו שום סברא שריבוי הנגיחות באין לגרע ההעדאה וא"כ כיון דבלא תרי שוורים קמייתא הוי מועד לכל כמו כן הוא מועד מכ"ש כשנגח יותר מעיקרא אבל בבעיא בברייתא ודאי אדרבא יש סברא יותר לשדייה בתר חמור וגמל אף על גב דהוי קמאי והיינו ג"כ מזו הסברא שכיון שבשעה שנגח השור הראשון יצא עליו שם מועד לכל לא שייך לומר שבשביל שנגח יותר יחזור לתמותו אבל אליבא דר"ז א"ש דלדידיה ודאי נראה סברא שיחזור לתמותו כשנגח השוורים האחרונים כיון שראה באותו הזמן ממינים אחרים ולא נגח ואף על גב שלא ראה ג"פ מ"מ כיון שלא נעשה מועד עדיין אלא ע"י צירוף השור נאמר שתיכף בשעת נגיחת השור חזר בו משאר מינים ויש סברא לומר כן כיון שעינינו רואות שנגח אחר כך שוורים ולא שום מין אחר ואם כן מפרשים התוספות שפיר דמהיכא תיתי נשדייה בתר חמור וגמל כיון שיותר סברא לשדיי' בתר שוורים א"ו משום דקמאי נינהו וא"כ היינו דרך את"ל ודו"ק ומה שכתב מהרש"א בדיבור זה וז"ל ונראה דלקמן גבי איבעיא דשבת כו' מיהו לא מצי לכולי עלמא לאשכוחי להך איבעיא בהיפוך ובראה בין ימות החול ולא נגח דא"כ ודאי בתר שבת שדינן ליה דאי בתר ימות החול לא הוי מועד כלל עכ"ל לכאורה דבריו אינם מובנים לי דאי אפשר לומר שכוונתו כגון שבראשון בשבת ובשני בשבת גופא ראה עוד בהמות ולא נגח דזה אינו עולה על הדעת כלל ועוד דבכה"ג הוי מצי לכתוב ג"כ בחמור וגמל אלא עיקר כוונתו ליישב לשון הש"ס אמאי שני ללישנא בהך אבעיא בתרייתא ונקט חמישי בשבת וע"ש ואמאי לא נקט בגונא קמייתא כגון שנגח באחד בשבת ושני בשבת ואחר כך שבת שבת ושבת דודאי אפי' בכה"ג מצטרף שבת ראשון לא' בשבת ושני בשבת דכל היכא שלא ראה בינתיים לא בעינן ימים רצופים ממש לכך כ' דלפי פירושו הקודם לזה אתי שפיר כיון דלפירושו אפי' ר"פ מודה דמועד לשבת סתמא הוי מועד לחול וא"כ ע"כ דהבעיא איירי שראה בינתיים וכה"ג לא מצינו לומר שראה בין יום ראשון וב' ובין נגיחה של שבת ראשון דא"כ ודאי לא מצטרף נגיחה של שבת ראשון כיון שראה בנתיים ולא נגח כן נ"ל פי' דבריו אבל בעיקר דבריו שכתב דר"פ מודה דמועד לשבת סתמא הוי מועד לחול לא ראיתי לשום פוסק שהסכים עמו בזה וא"כ הדר הדיוק של מהרש"א למקומו אמאי לא אבעיא ליה כגון שנגח בראשון ושני בשבת ולא ראה עוד עד לשבת ואח"כ נגח ג' שבתות אם נאמר דשבת ראשון בתר חול שדינן או בתר שבתות ויש ליישב וק"ל. ואפי' בזה דבריו אינם מובנים דמהיכא תיתי לאשכוחי כה"ג ועוד דא"כ מ"מ תיקשי ליבעי כגון שנגח א' וב' בשבת ושבת שבת שבת וב' שבתות ראה ולא נגח דהאי הוי ממש דומיא דחמור וגמל ואם נאמר דכוונת מהרש"א דאבעי' בתרייתא לא מתיישב' באמת דכשנגח בה' בשבת וע"ש שבת שבת שבת ובין השבתות ראה ולא נגח וכוונתו דבכה"ג אי שדינן לשבת ראשון בתר ימי החול הוי אינך ימי החול חזרה ג"ז אינו נכון דהא משכחת שפיר שלא ראה ג"פ ועוד דהא קי"ל הלכה כר' יוסי דאינו חוזר לתמותו עד שיהו התנוקות ממשמשין בו ואינו נוגח וא"כ סוגיא דשמעתין אליבא דהלכתא:

בפרש"י בד"ה ושמואל אמר עד שתשלש בדילוג כו' לרב נעשה מועד דקתני אשלישית כו' עכ"ל. ולפ"ז צ"ל דהא דנקט אחר נגיחה שלישית שור ולא נגח לאו דוקא ואפשר דלרש"י לא נעשה מועד בכה"ג אשלישית אלא לאחר שחזר וראה ונגח נעשה מועד למפרע כיון דאיכא ג' הפלגות אבל זה דוחק וכל זה פי' רש"י לשיטתו דאנגיחה שלישית משלם נזק שלם אבל התוס' סברי דאנגיתה רביעית הוא דמשלם נזק שלם לכך כתבו לעיל ד"ה שור ולא נגח דבתרא דנקט היינו כדי שאם יגח משלם נ"ש והיינו ברביעית וק"ל:

בתוספות בד"ה יום ט"ו בחודש כו' ולפ"ז אם נגח יום א' כו' ואין הראשונים מן המנין עכ"ל. וכוונתם בזה דכיון שכ' דבהפלגה של עשרים יום אין הראשונה מצטרף כדמוכח מסוגיא דנדה ואם כן מה לי הפלגה של כ' ומה לי הפלגה של יום אחד דהיינו בסירוגין וק"ל: