דף ביאור
מסכת בבא קמא דף ל״ב עמוד א׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת בבא קמא דף ל״ב עמוד א׳
מסכת בבא קמא דף ל״ב עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 22 קטעים ממוספרים, כ־449 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
שניהן פטורין כדמפרש בגמרא:
תרוייהו כי הדדי נינהו שניהן שוין בשבירתן שאף בעל חבית סייע בשבירתה:
הנפשות העושות נואף ונואפת במשמע:
כרבוצה במהלכת דבעל קורה שעמד הוי משונה שאין דרך לפוש ברה"ר:
הא סיועי בעיא דרבוצה במהלכת חייבת:
אלא מקשי נמי קשיא מתניתין לריש לקיש דאמר בעטה רובצת חייבת:
הא הוזקה ממילא מהלכת ברבוצה פטורה והכא קתני במתניתין דממילא חייב:
מתניתין דפסקה קורה לאורחא כשלדא שהיו ראשיה לרוחב הדרך הלכך אפילו ממילא חייב שאין דרך לבעל החבית לנטות:
ועוד 4 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Bava Kamma 32a · Sefaria
תוספות
ואם עמד בעל קורה חייב בגמרא מוקי דרמיא לקורה כשלדא אבל אי לא רמיא כשלדא פטור דאיבעי ליה לבעל חבית כשראה שעמד בעל הקורה לסגויי באידך גיסא כדי שלא יוזק אבל כי הוי כשלדא לא פשע בעל החבית דלא ידע כשעומד כשלדא אע"פ שגוף האדם רואה כשעמד מה שעמד כשלדא אין רואה אבל קשה דבסיפא אם עמד בעל החבית אמאי פטור דחבית לא מסתבר דהוי כשלדא שהוא דבר קטן וה"ל לבעל הקורה לסגויי באידך גיסא כדי שלא יוזק בעל חבית דהא כשבעל חבית אחרון מוטל עליו לסגויי באידך גיסא כדי שלא [יוזק] כ"ש כשבעל קורה אחרון דאיבעי לסגויי באידך גיסא כדי שלא יזיק כדפי' (לעיל בבא קמא דף כג.) גבי כלב שנטל חררה ועוד דגם זה דוחק שהאדם רואה שהוא עומד ואין רואה שהוא עומד כשלדא ונראה לר"י דאורחא דמילתא הוא כשהולכין בעל חבית ובעל קורה זה אחר זה דאין האחרון יכול לעיין באותו שהולך לפניו כל שעה ולכך כי לא הויא קורה כשלדא יש לאחרון ללכת בתחלת הלוכו באידך גיסא כדי שלא יזיק או שלא יוזק ע"י עמידת הראשון אבל כשנושא את הקורה כשלדא אין לאחרון להסתלק באידך גיסא בין שהוא בעל קורה בין שהוא בעל חבית ולכך אין פושע אלא הראשון כשעמד ומיירי מתני' בין רישא בין סיפא שהקורה כשלדא:
תרוייהו כי הדדי נינהו שאף בעל חבית מסייע בשבירתה שבדרך הלוכו הטיח חביתו בקורת חבירו וא"ת ואם כן ל"ל שלזה רשות להלך אפי' אין רשות לא לזה ולא לזה פטור בעל הקורה מטעם זה וי"ל דבא למעוטי אם היה בעל קורה רץ ובעל חבית מהלך אע"פ שבעל חבית עצמו הטיח החבית אע"ג דפטר במתני' אחד רץ ואחד מהלך היינו משום דקסבר שיש לו לרוץ ברה"ר אבל כשנושא קורה על כתיפו אין לו רשות לרוץ א"נ מתניתין דאחד רץ ואחד מהלך מיירי בע"ש כדמוקי לה רבי יוחנן אי נמי י"ל דבא למעט במקום שאין לו רשות להלך כגון בחצר בעל החבית דכיון דאין לו רשות לבעל [הקורה] להלך אין לבעל חבית ליזהר ממנו מיהו כשעמד בעל חבית חייב בעל קורה אפי' שניהם ברשות כיון שעשה כל ההיזק דדוקא משום דתרוייהו כי הדדי נינהו פטרינן ליה ולא דמי לעמד בעל חבית דמתניתין דכיון שהוא ידע שבא אחריו בעל קורה נושא כשלדא פשע בעמידה כדפי' במתני' ואי חבית נמי איירי דהויא כשלדא אתי נמי שפיר:
איהו קעביד מעשה ומיהו לענין חטאת ולענין מלקות חייבת דרחמנא אחשביה להנאה מעשה:
דרמיא כשלדא וא"ת והלא בקדרין מחייב לעיל כשנתקל השני בראשון ולא אמרינן איבעי ליה לסגויי באידך גיסא והתם לא מיירי כשלדא דלא מוקמינן דפסקה לאורחא כשלדא אלא ההיא דאם מחמת הראשון נפלו כולם וי"ל כשנפל אין רואהו ולא מצי א"ל איבעי לך לסגויי באידך גיסא:
איבעי לה לסגויי באידך גיסא שלא תהא ניזוק וא"ת והא אפי' להזיק אית לה רשות לסגויי עלה וי"ל משום דהוי רגל ברשות הרבים ואביעוט נמי לא מיחייב משום דכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור:
והא הכא דכמהלכת ברבוצה דמיא תימה מאי ס"ד השתא וכי סובר הוא שאם שבר במתכוין שהוא פטור כמו בעטה מהלכת ברבוצה הא פשיטא לן בריש פירקין דשובר חייב דבאדם לא שייך כל המשנה כו' וי"ל דס"ד כי היכי דבמתני' פטרינן בעל הקורה לפי שבעל חבית גורם לו בעמידתו שאין לו לבעל קורה ליזהר שמא יעמוד בעל חבית ה"נ פרה רבוצה גרמה לה למהלכת שתבעוט בה ואין לבעל הפרה ליזהר שמא תמצא פרה רבוצה ברשות הרבים ותבעוט בה פרתו ומשני דבשביל שרבצה לא גרמה לה בכך שתבעוט בה דנהי דאית לך רשות לסגויי עלאי לבעוטי בי לית לך רשות:
שנים שהיו מהלכין וכו' והזיקו זה את זה פטורין שכל אחד גרם לעצמו חבלה זו ולא הזיקו ממש במתכוין אלא כלומר הוזקו זה בזה כדאמרי' בהפרה (לקמן בבא קמא דף מח: ושם) שניהם ברשות שניהם שלא ברשות הזיקו זה את זה חייבין הוזקו זה בזה פטורין:
Tosafot on Bava Kamma 32a · Sefaria
רבנו חננאל
[מתני'] זה בא בחביתו וזה בא בקורתו [כו'] הא דבעא רבה בר נתן מרב הונא המזיק את אשתו בתשמיש המטה מהו איפשטא דאע"ג דתרוייהו אית להו הנאה איהו לחודיה קא עביד מעשה ואם הזיקה חייב דאמרה ליה איבעי לך לעיוני.
היה בעל קורה ראשון ובעל חבית אחרון אמר ריש לקיש ב' פרות ברשות הרבים אחת רבוצה ואחת מהלכת בעטה מהלכת ברבוצה פטורה רבוצה במהלכת חייבת.
לימא מתני' מסייעא ליה רישא לסיפא וסיפא לרישא. רישא דקתני אם עמד בעל הקורה חייב דכיון שעמד בעל הקורה כרבוצה במהלכת דמי וקתני חייב כריש לקיש. ומתמהינן והא סיועא בעייא בעטה ודאי דאמר לך לא מסתייך דרבצת ברשות הרבים אלא תבעט עלי אלא מקשה קשיא טעמא דבעטה ולפיכך חייבת הא לא בעטה אלא הוזקה מהלכת ברבוצה פטור והא מתני' שבירת החבית בקורה דממילא היא וחייב ופריק מתני' דדמיא כי שורא עמד כקורה לרוחב הדרך ופסק הדרך הכא מיירי דרבעה פרה בחד גיסא איבעי לה לסגויי באידך גיסא סיפא לימא מסייעא ליה לרישא דריש לקיש היה בעל חבית ראשון כו' כיון דאמרי' בפרק כיצד הרגל מועדת בהא שמעתא דר"ל דר' יוחנן אית ליה הא דריש לקיש ש"מ דהלכתא כוותיה. ודברי רבא ורב פפא דאמר אנא פליגנא עליה לא משגחינן ביה. ויש אומרים כיון דרבא בתרא הלכתא כוותיה:
מתני' שנים שהיו מהלכין ברשות הרבים אחד רץ ואחד מהלך או שהיו שניהן רצין והזיקו זה את זה פטורין אוקימנא בערב שבת בין השמשות והכי קתני בד"א בערב שבת בין השמשות אבל בחול אחד רץ ואחד מהלך זה שרץ חייב אפי' בחול שניהן רצין פטורין.
א"ר יוחנן הלכה כאיסי דתניא איסי בן יהודה אומר רץ חייב מפני שהוא משנה ומודה איסי (בשבת) [בע"ש] בין השמשות שהוא פטור מפני שהוא רץ ברשות מאי ברשות פי' ברשות מצוה כר' חנינא דהוה מרקד ואזיל ואמר בואו ונצא לקראת כלה ואמרי לה לקראת מלכה. ר' ינאי מתעטף וקאי ואמר בואי כלה בואי כלה:
Rabbeinu Chananel on Bava Kamma 32a · Sefaria
רשב"א
תרוייהו כי הדדי נינהו פרש"י ז"ל שאף בעל החבית סייע בשבירתה שבדרך הליכו הטיח חביתו בקורת חברו וא"ת למה לן טעמא שלזה רשות להלך שאפילו לא היה רשות לבעל הקורה להלך היה פטור י"ל שאלו היה בעל הקורה רץ אע"פ שהטיח בעל החבית חביתו בקורה היה חייב לפי ששינה שרץ ובעל החבית מהלך כדרכו וכדאמרינן לקמן רץ חייב מפני שהוא משנה ואיכא למידק דהשתא משמע דדוקא כשבעל החבית בא כנגדו הוא דפטור בעל הקורה משום דכהדדי נינהו הא עמד בעל החבית חייב וא"כ מאי שנא מסיפא דמתניתין דקתני היה בעל החבית ראשון ובעל הקורה אחרון אם עמד בעל החבית פטור י"ל דסיפא בעומד בעל החבית.
הא דקתני שנים שהיו מהלכין וכו' והזיקו זה את זה שניהם פטורין. לאו דוקא הזיקו אלא הוזקו זה בזה קאמר אבל הזיקו משלמין במותר נזק שלם וכדאמרינן בשור שנגח את הפרה שניהם ברשות שניהם שלא ברשות הזיקו זה את זה חייבין הוזקו זה בזה פטורין.
Rashba on Bava Kamma 32a · Sefaria
מאירי
המזיק את אשתו בתשמיש המטה בהיזק שהיה אפשר לו להשמר הימנו חייב בארבעה דברים ר"ל נזק וצער ושבת ורפוי ואם מתה גולה על ידה ויש אומרים שמאחר שעשייתו שוגג לענין אי אתה מחייבו ממון אלא בנזק שהשאר אין להם מקום אלא במזיד או קרוב למזיד:
שתי פרות ברשות הרבים אחת רבוצה ואחת מהלכת כבר בארנו שלא סוף דבר אם בעטה רבוצה במהלכת שהיא חייבת אלא אף ביעטה מהלכת ברבוצה חייבת אף אם הוזק בה אחד כגון שנתקל בה והוזק בגופו חייב בעל הבהמה משום בור ואפילו היתה רבוצה בצד אחד והיה מקום להלך בצד האחר שאין דרכן של בני אדם להתבונן בכך:
המשנה הששית והכונה בה ככונת שלפניה ואמר על זה שנים שהיו מהלכין ברשות הרבים אחד רץ ואחד מהלך או שהיו שניהם רצים והזיקו זה את זה שניהם פטורים אמר הר"ם עקר הוא אצלנו כי מי שהוא רץ משנה הוא ואם הזיק שום אדם בעת מרוצתו חייב אלא אם אותה שעה היא ערבי שבתות או ערבי ימים טובים לפי שבני אדם נחפזין ללכת בדרך מצוה ומשנה זו חסרה וראוי לומר כך היה אחד רץ ואחד מהלך בערבי שבתות ובערבי ימים טובים או שהיו שניהם רצים בשאר ימות השנה והזיקו זה את זה פטורים:
אמר המאירי שנים שהיו מהלכין ברשות הרבים ור"ל זה כנגד זה אחד רץ ואחד מהלך או שהיו שניהם רצים והוזקו זה בזה בפגיעתם שניהם פטורים פרשו בגמרא שניהם רצים בחול ואחד רץ ואחד מהלך בערב שבת הא אם היה אחד רץ ואחד מהלך בחול הרץ חייב שהוא משנה ויש אומרים שאם אמר לו נטה לך על ימינך או על שמאלך פטור ומ"מ אם הזיקו זה את זה שלא מצד הפגיעה חייבים כמו שיתבאר בפרק חמישי ואף שלא בכונה שאין בנזקי אדם חלוק בין מתכוין לשאין מתכוין וזה שאמרו בערב שבת רץ פטור פרשו בגמרא מפני שרץ ברשות ואע"פ שכל אותן שאמרו מותרין וכו' אם הזיקו חייבים לשלם דבר זה כך פירושו שרץ ברשות וכן דרכו ואין שם שנוי כלל:
זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא בארנוהו:
Meiri on Bava Kamma 32a · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
בד"ה ואם עמד בעל קורה כו' ובין סיפא שהקורה כשלדא עכ"ל ק"ק כיון דבסיפא נמי איירי כשלדא מאי קאמר אלא סיפא דמתני' מסייע ליה לר"ל כו' הא איכא לפלוגי דבהך סיפא כיון דהקורה כשלדא אין לו להסתלק באידך גיסא משא"כ במהלכת ברבוצה דה"ל לסגויי באידך גיסא ודו"ק:
בד"ה דרמיא כשלדא וא"ת כו' וי"ל כשנפל אין רואהו ולא כו' עכ"ל יש לדקדק לפר"י דלעיל מ"מ מתחלת הלוכו ה"ל ללכת באידך גיסא ואפשר לומר דודאי לעיל בחבית לגבי קורה הוא קרוב לודאי לישבר ע"י עמידת הראשון ופשע השני בתחלת הלוכו דה"ל למיזל באידך גיסא אבל בקדרין שהולכין זה אחר זה אין השני משבר קדרותיו בעמידת הראשון אלא ע"י נפילת הראשון ומש"ה לא בעי למיזל באידך גיסא בתחלת הלוכו דלא ה"ל לאסוקי אדעתיה אנפילה וכשנפל נמי לא ה"ל למיזל באידך גיסא דאז אין רואהו ודו"ק:
Chidushei Halachot on Bava Kamma 32a · Sefaria
שיטה מקובצת
ואם עמד בעל הקורה חייב כתבו התוספות ונראה לר"י דאורחא דמילתא הוא וכו' עד ולכך כי לא הויא כשלדא יש לאחרון ללכת בתחלת הילוכו לאידך גיסא כדי שלא יזיק או שלא יוזק וכו'. וקשה לפירוש זה אם כן מה מקשים התוספות לעיל בדיבור וקתני חייב שהיה לו להזהיר וכו' וזה לשונם וא"ת אי אורחיה אמאי הוי ליה להזהיר הא לקמן מוכח דאי לא רמיא כשלדא פטור דאיבעי ליה לבעל החבית לאסוקי אדעתיה שמא יעמוד וכו'. והשתא לפירוש זה דמפרשים טעמא דאי לא רמיא כשלדא פטור היינו משום שהיה לו לאחרון ללכת בתחילת הילוכו באידך גיסא ולא מטעם דאיבעי ליה לבעל החבית לאסוקי אדעתיה וכו'. מעתה אינו קשה הקושיא שהקשו התוספות לעיל. וי"ל דהכי פירושו לעיל אי לא רמיא כשלדא פטור פירוש דאין לומר דטעמא דפטור משום דאיבעי ליה לבעל חבית לסגויי באידך גיסא כי הוא יעלה על דעתו שאף על פי שבתחילת הילוכו לא היה מוליך הקורה כשלדא כשיעמוד לכתף יעשה אותה כשלדא לפיכך לא היה יכול ללכת באידך גיסא אלא ודאי הטעם דפטור משום דאיבעי ליה לבעל חבית לאסוקי אדעתיה שלא יעמוד בעל קורה. ומסיים התוספות לעיל הקושיא שלהם ואם כן אפילו כשלדא נמי היה פטור דאיבעי ליה לבעל חבית לאסוקי אדעתיה שלא יעמוד כשלדא וכו' וכל הדיבור הולך כדין על זה הדרך. גליון. והר"ר ישעיה ז"ל כתב לקמן וז"ל דפסקיה לאורחיה כשלדא משמע הא לא פסקיה מצי אמר בעל הקורה היה לך ליזהר שלא תוזק ולסגויי באידך גיסא. ואי קשיא מאי שנא מסיפא דקאמר אם עמד בעל החבית פטור ואמאי כל שכן דיכול לומר בעל החבית היה לך לסגויי באידך גיסא שלא תזיקני דיותר יש לאדם ליזהר שלא יזיק משלא יוזק כדאמרינן גבי חררה וכן לעיל גבי נתקל. ואומר ריב"א דלא דמי דודאי לענין שמירה אין אדם מתבונן לשמור ביתו כל כך שלא יוזק וכן במהלך ברשות הרבים אינו נזהר כל כך להתבונן בדרך שלא יוזק כמו שלא יזיק אבל באדם הנושא חבית הוא נזהר יותר שלא יוזק מבעל הקורה שלא יזיקוהו. ור"י פירש דסיפא נמי מיירי דפסקיה באורחיה כשלדא ואין יכול בעל החבית לומר הוי לך לסגויי באידך גיסא וגם אין יכול לומר למה היית הולך כשלדא שיאמר לא אסוקי אדעתאי שתעמוד ברשות הרבים ולא היית הולך לאחר הזיקך. ע"כ. ותלמיד הר"פ ז"ל כתב וז"ל דהתם נמי מיירי דרמיא לחבית כשלדא וכן צריך לומר גבי נר דקתני זה בא בנרו וזה בא בפשתנו. מיהו קשה דחבית ונר דבר קטן הוא ואין רוחב הדרך מתמלא מהם. ושמא יש לומר דמיירי במקל מלא חבית או מקל מלא נרות ורמיא למקל כשלדא לכל רוחב הדרך. ע"כ. ח"מ תנ"ג המזיק את אשתו בתשמיש המטה בהיזק שהיה אפשר לו להשמר ממנו חייב בארבעה דברים ואם מתה גולה על ידה. ויש אומרים שמאחר שעשייתו שוגג אי אתה מחייבו ממון אלא בנזק שהשאר אין להם מקום אלא במזיד או קרוב למזיד. הרב המאירי ז"ל.
תרווייהו כהדדי נינהו פירוש שאף בעל החבית סייע בשבירתו וכו'. אם כן למה לי טעמא דלזה רשות להלך וכו'. וי"ל דאף על גב דתרווייהו כי הדדי נינהו דוקא היכא דיש לו רשות להלך לבעל הקורה וכו'. אי נמי בא למעט נמי ברשות הרבים היכא דהוי בעל הקורה רץ ובעל החבית מהלך דהואיל והוי רץ שלא ברשות חייב בעל הקורה כדאמרינן לקמן חייב מפני שהוא משנה ואפילו למאי דבעי לאוקמי מתניתין דלא כאיסי לאו משום דפטר ליה תנא דמתניתין גם כשהוא משנה אלא משום דקסבר שיש לו רשות לרוץ ברשות הרבים והני מילי כשאינו טעון משאוי אבל טעון משאוי מודה דאין לו רשות לרוץ. תלמיד הר"פ ז"ל.
תרווייהו כהדדי נינהו וכו' איכא למידק דהשתא משמע דדוקא כשבא בעל החבית כנגדו הוא דפטור בעל הקורה משום דכהדדי נינהו הא עמד בעל החבית חייב ואם כן מאי שנא מסיפא דקתני היה בעל חבית ראשון. יש לומר דסיפא בעומד בעל החבית כבשורה. הרשב"א ז"ל. והר"ר ישעיה ז"ל כתב וז"ל תרווייהו כהדדי נינהו ומשמע דוקא משום דאף בעל החבית סייע בשבירתה אבל אם עמד בעל החבית מחייב בעל הקורה. ותימה מאי שנא מסיפא דתנן היה בעל החבית ראשון וכו' פטור בעל הקורה ואמאי הלא סייע בשבירתו. ואומר ריב"א דסיפא העמידה היא מיהרה הנזק לבא שאם היה מהלך לא הגיעו בעל הקורה אבל הכא שהם באים זה כנגד זה העמידה מרחקת ההיזק לבא ואין לפטור בעל הקורה בעמידה הזאת. ע"כ.
איבעי ליה לסגויי באידך גיסא וא"ת אם כן לעיל גבי קדרין דקתני ראשון חייב בנזקי שני אמאי איבעי ליה לסגויי באידך גיסא. וליכא למימר דפסקא לאורחא כשלדא דהא מדמוקמינן סיפא דקתני ואם מחמת ראשון נפלו חייב וכו' כדפסקא כשלדא מכלל דרישא לא רמיא כשלדא. וי"ל דדוקא בבהמה שעיניה למטה שייך למימר איבעי ליה לסגויי באידך גיסא שרואה הבהמה שרבוצה לפניה אבל באדם שפניו למעלה אינו רואה את חבירו כשנפל. ואף על גב דגבי אדם נמי אמרינן הכא דרמיא כשלדא הא לא כשלדא אמרינן איבעי ליה לסגויי באידך גיסא היינו הכא שהקורה למעלה מכתפיו של חבירו והיה לו לראותה אף על גב דעיניו למעלה אבל לעיל כשנפל חבירו ודאי לא חזי ליה. תלמיד הר"ר פרץ ז"ל.
והר"ר ישעיה ז"ל כתב וז"ל איבעי ליה לסגויי באידך וכו' ובקדרים דלא אמר הכי מפני שכשנפל אינו רואהו אבל הכא שניהם עומדים ורואים זה את זה והיה לו לנטות ימין או שמאל. ע"כ.
והא הכא דבמהלכת כרבוצה דמי וא"ת והא לא דמו דפרה הזיקה בידים ומתניתין באם עמד בעל החבית הזיקא ממילא ואם כן נהי דפטרינן במתניתין ליכא למיפטר גבי פרה. ועוד קשה דטעמא דפרה דפטור הוי משום משנה ובא אחר ושינה בו והאי טעמא לא שייך גבי אדם כדפרישנא לעיל ומתניתין היינו אדם. וי"ל דלא גרע היזיקא ממילא דאדם להיזקא דבידים דפרה ולהכי מדמי להו אהדדי בטעמא דפרה הוי משום דרבוצה גורמת למהלכת שבעטה בה לפי דאורחא כשפרה רואה את חברתה רובצת בועטת בה והכי נמי במתניתין בשעומד בעל החבית גורם לבעל הקורה לשבר ולהכי מדמה להו אהדדי. ומשני דמכל מקום לא דמו דגבי פרה נהי דאית לך וכו' כלומר בשביל שרבצה לא היא גרמה לך בכך שתבעוט בה דנהי דאית לך רשותא לסגויי עלאי וכו'. ותימא הא אמרינן לעיל איבעי ליה לסגויי באידך גיסא כדי שלא תהא ניזוקה ואם כן כל שכן דאמרינן ליה שלא תזיק אחרים ואם כן לית ליה רשותא לסגויי עלה. וי"ל דהכי קאמר נהי דאית ליה רשותא לסגויי עלאי ולהפטר כדין רגל ברשות הרבים דרחמנא פטריה אבל כדי שלא תהא נזוקת ודאי איבעי ליה לסגויי באידך גיסא. תלמיד הר"פ ז"ל.
מתניתין דלא כאיסי וכו' ולא בעי לאוקמה מתניתין אפילו כאיסי וכגון שרץ ומשאו על כתפו דאם כן לרבנן לא פליגי ומדקאמר ומודה איסי בעל כרחך מכלל דפליגי רבנן. הר"ש ז"ל.
הא תו למה לי ומשנינן דח"מ והכי קאמר אחד רץ ואחד מהלך בערב שבת או שניהם רצים בחול והכי פירושו אף על גב דמי שהוא רץ ברשות הרבים נראה משונה דאין דרך לרוץ ואם פגע והזיק רץ במהלך דינא הוא שיהיה חייב לשלם כוליה נזק דאדם מועד לעולם אבל כיון שהוא ערב שבת דאדם טרוד לקנות צרכי שבת או לקנות שמן לנר של שבת דרך הוא למי שהוא בן ברית לרוץ על כן אם הזיקו זה את זה נפטר שהרי יש לו רשות לרוץ בדרך ועל הניזק היה להרחיק את עצמו אבל בחול דוקא כששניהם רצים דשניהם משונים דמיפטר המזיק שהרי לא שינה המזיק יותר מן הניזק ועל הניזק היה לו להרחיק את עצמו שלא יזיקוהו אבל אחד רץ ואחד מהלך אם הזיק רץ משלם נזק שלם. ומשמע שאם אמר לו רץ למהלך נטה לך על ימינך או על שמאלך ולא שמע אליו דמפטר כמו ששנינו במשנה ראשונה לזו ואם אמר לו לבעל חבית עמוד ולא עמד פטור וכן הדין נמי אם היה אחד רץ אחר חבירו כדין בעל חבית וקורה. ושיילינן בגמרא בערב שבת מאי ברשות איכא כלומר כיון דנקט בין השמשות ובין השמשות אין דרך בן ברית להיות עוסק בצרכי שבת שכל ישראל זריזין הן במצוות אם כן מאי ברשות איכא. ומשני שיוצא מעוטף לקראת שבת מלכתא ואומר בואי כלה בואי כלה. הר"ר יהונתן ז"ל.
Shita Mekubetzet on Bava Kamma 32a · Sefaria
פני יהושע
בגמרא לימא מסייעא ליה וכו' ותסברא הא סיועי בעי וכו' פי' דמלתא דפשיטא היא וא"צ שום סיוע וכן פרש"י לכאורה יש לדקדק באמת דמאי קמ"ל ר"ל בזה דרבוצה במהלכת חייבת וכי משום דשינתה ורבצה בר"ה איתגורי איתגר שיהא לה רשות להזיק וכן יש לתמוה מה ס"ד להביא סיוע לזה והיה נ"ל לפרש דהא דקאמר ר"ל בעטה רבוצה במהלכת חייבת היינו שבעטה היא בשעה שחברתה דורסת עליה דרך הלוכה קמ"ל דאע"ג דעבדה הכי לאצולא נפשה אפ"ה חייב כיון שמהלכת ברשות קעבדה ורבוצה היא דקגרמא להזיק ע"י ששינתה מעיקרא לרבוץ בר"ה וע"ז מייתי שפיר לימא מסייע ליה ואם עמד בעל הקורה חייב נמצא שאע"ג שבעל החבית איהו דאזיק אנפשיה ובעל הקורה לא קעביד שום נזק בידים אפ"ה חייב וע"כ משום שהנזק נעשה ע"י גרמא שלו ששינה מעיקרא לעמוד א"כ כ"ש כאן שרבוצה שינתה מעיקרא וקעביד נמי מעשה שיש לחייבה על הפשיעה הראשונה שהיא השינוי שלה כן נ"ל אבל מלשון הפוסקים לא משמע כן דמדלא הביאו כלל ההיא דרבוצה במהלכת משמע דמלתא דפשיטא הוא לפי שמפרשים כפשוטו וצ"ע:
שם בגמרא והא מתני' דממילא וקתני חייב מתני' דפסקא לאורחא כשלדא הכא וכו' איבעי לה לסגויי באידך גיסא וכו' משמע דפשיטא ליה להש"ס לפטור בהוזקה ממילא מטעם דאיבעי לסגויי. ויש להקשות לכאורה דהא לעיל במשנה בריש פרקין איתא להדיא המניח כדו בר"ה והוזק בה חבירו חייב בנזקו ולא אמרינן איבעי לסגויי באידך גיסא ואם נאמר דדוקא גבי אדם לא שייך איבעי לסגויי וכו' כיון שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים והיינו כמ"ש התוס' לעיל דאדם עיניו למעלה אבל בבהמה שעיניה למטה אמרינן שפיר איבעי לסגויי א"כ קשיא מאי דוחקיה דגמ' לאוקמי מתני' כשלדא ותיפוק ליה דאפילו בלא שלדא יש לחלק שפיר בין אדם לבהמה וכמדומה לי שראיתי באיזה ספר לחלק בין תקלה שהיה למטה מרגליו ובין תקלה למעלה ממנו אבל זה נראה דוחק גדול ולענ"ד נראה דבלא"ה לק"מ דהא דאמר לעיל אין דרכן וכו' היינו משום הא גופא דכיון שאין רשות לשום אדם להניח דבר תקלה בר"ה ממילא לא הטריחוהו לבני אדם לעיין בדרכים ולשמור עצמו מתקלה כיון דלא שכיחא אבל הכא שייך שפיר איבעי לסגויי אפי' באדם כיון שרשות לבני אדם לילך בר"ה עם משאם ולפעמים שעומדים לכתף א"כ יש להם לעיין תמיד במי שהולך לפניהם ולילך באידך גיסא כשרואה שעומד לכך מוקי לה דרמי כשלדא דלא ברשות הוא וא"ש ודו"ק. נמצא לפ"ז דפרה הרבוצה בר"ה והוזק בה אדם ממילא דרך הליכתו חייב בעל הפרה לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים ולא גרע מכד וצ"ע:
בתוספות בד"ה ואם עמד וכו' בגמ' מוקי וכו' ונראה לר"י וכו' ומיירי מתני' בין ברישא ובין בסיפא שהקורה כשלדא עכ"ל. והקשה המהרש"א דא"כ דסיפא איירי כשלדא מאי קאמר בגמ' אלא סיפא דמתני' ודאי מסייע ליה הא איכא לפלוגי וכו' עכ"ל. ונראה דלק"מ שהרי התוס' בעצמם כתבו בד"ה והא הכא דעיקר הסייעתא למאי דס"ד מעיקרא להוכיח שאין לו לבעל הפרה ליזהר כי היכי דאמרינן דבעל קורה פטור מהאי טעמא וכו' וא"כ א"ש אפי' אי איירי כשלדא דאיך נתנו לו רשות לילך כשלדא שמא יעמוד הלה אלא ע"כ שאין עליו ליזהר במה שהלה גורם לעצמו אם כן ה"נ פטור הוא שאין עליו ליזהר וא"כ מייתי שפיר סייעתא ודו"ק ועי' במה שנכתוב שם בסמוך:
בד"ה איבעי ליה לסגויי וא"ת וכו' וי"ל משום דהוי רגל בר"ה ואע"ג דאפי' אדם יש לו רשות לדרוס על בהמה ובאדם לא שייך לפטרו בר"ה שאני אדם שאין דרכו להתבונן אבל בלא"ה כל זה מיותר בדברי התוס' דבטעמא דכל המשנה לחוד סגי ודו"ק:
בד"ה והא הכא דכמהלכת ברבוצה דמי ותימא מאי ס"ד וכו' דבאדם לא שייך כל המשנה וכו' עכ"ל. וקשה למאי שפירשו התוס' לעיל דסיפא איירי ג"כ שהחבית כשלדא א"כ אדרבא נראה פשוט שרשאי לשבר אף בידים כמו בממלא ר"ה חביות ואע"ג דבאדם לא שייך כל המשנה היינו היכא דשייך איבעי לסגויי אבל בשלדא לא אמרינן הכי והיה נראה לכאורה לפרש דהתוס' מקשו מכח ממ"נ והיינו דעיקר הקושיא כאן אם נפרש דסיפא דמתניתין לא איירי כשלדא כמו שכתבו לעיל בתחילת דבריהם ואם נאמר דאיירי ג"כ כשלדא כ"ש דקשיא וע"ז תירצו דהסיוע הוא להוכיח טעמא שאין לבעל הפרה ליזהר ובזה מתרצים שני הקושיות כמ"ש לעיל אבל א"א לפ' כן שאם נאמר דבכשלדא רשאי לשבר בידים לא שייך תירוצי התוס' דמנ"ל דטעמא דפטור בעל הקורה הוא משום שאין לו ליזהר ותיפוק ליה דפטור כיון שרשאי לשבר בידים. מאי סייעתא מייתי מדפטר בעל הקורה דלמא שאני הכא שבעל החבית עמד כשלדא. לכך נ"ל ליישב ע"פ מ"ש לעיל בריש סוגיא דקדרין דגבי שלדא אין לו רשות לשבר בידים דלא דמי לממלא חביות בר"ה דשאני הכא בשלדא כיון שהבעלים עומדים על גבם ואינו אלא לשעה מועטת לא הוי כל כך פשיעותא שיהיה לו רשות לשבר בידים ועוד דלכתף אורחא הוא משא"כ בממלא ר"ה חביות וק"ל:
Penei Yehoshua on Bava Kamma 32a · Sefaria
בן יהוידע
מַאי 'בִּרְשׁוּת' אִיכָּא? כִּדְרַבִּי חֲנִינָא, דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא בּוֹאוּ וְנֵצֵא לִקְרַאת כַּלָּה מַלְכְּתָא. פירוש כיון דאמר רבי חנינא 'בּוֹאוּ וְנֵצֵא' ולא אמר 'בּוֹאוּ וּנְקַבֵּל שַׁבָּת מַלְכְּתָא' משמע דצריך לצאת חוץ לעיר דהיינו לשדה שהיא חוץ לבתים. והכי דייק לה רבינו האר"י ז"ל (בשער הכונות דף סד. בריש דרוש א') וזה לשונו: ואין ספק כי אם הוא כסברת קצת קלי עולם דחושבים די בקבלת שבת תוך חצירו של אדם לא היו אומרים 'בּוֹאוּ וְנֵצֵא' כנראה, כי היו תוך העיר והיו מתחברים לצאת לשדה לקראת השבת אורח הנכבד וגם שאחר כך למה יפטרו את הרץ בערב שבת תוך רשות הרבים מן הנזקים כיון שאין יציאתו מחוץ לעיר לתכלית מצוה עד כאן עיין שם. אך עדיין קשה דמהיכא משמע דצריך לרוץ כדי שנאמר שהוא רץ ברשות? ונראה פשוט כיון דמוכח מהא דרבי חנינא דיציאתו לשדה כדי לקבל שבת יש בזה מצוה יותר מאם היה מקבל בביתו או בבית הכנסת אם כן ממילא שמעינן דמצוה לרוץ שכן אמרו רבותינו ז"ל (ברכות ו:) לעולם ירוץ אדם לדבר מצוה וילפי לה מקרא (הושע יא, י), ולפי זה הוא הדין אם רץ לבית הכנסת להתפלל דגם בזה יש מצוה לרוץ דכתיב בְּבֵית אֱלֹקִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ (תהלים נה, טו) וכנזכר בגמרא והא דנקיט כאן בערב שבת בין השמשות כדי ללמדינו לפי דרכו שיש מצוה לרוץ לקבלת שבת. ובאופן אחר נראה לי בס"ד והוא דיש לדקדק באומרו 'בּוֹאוּ' דאינו מתיישב היטב למי קאמר בואו? ונראה ליישבו על פי מה שכתוב בשולחן ערוך (שולחן ערוך אורח חיים ג, א) חסידים הראשנים כשהיו נכנסים לבית הכסא היו אומרים קודם כניסתם התכבדו מכובדים קדושים משרתי עליון שמרוני שמרוני עזרוני עזרוני המתינו עד שאכנס ואצא שכן דרכן של בני אדם והיו אומרים כן בכל פעם קודם שיכנסו והוא לשון נטילת רשות מן המלאכים המלווים את האדם שנאמר כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ (תהלים צא, יא) ומפורש בלבוש הענין שאומר להם כי האדם מצד שהוא אדם וטבעו כן לעשות צרכיו הוא דרכו ואי אפשר לו זולת זה אבל אחר שיודע שהם בקדושתן ולא יכנסו עמו לבית הכסא על כן הוא מבקש ומתחנן לפניהם שימתינו לו וישמרוהו עד צאתו עיין שם. ולפי זה מובן שפיר דברי רבי חנינא שהיה אומר ' בּוֹאוּ וְנֵצֵא ' דעם המלאכים המלוים אותו הוא מדבר שאמר לו באו עמי ועל כן ממילא שמעינן שהיה רץ ביציאתו דאם לא רץ אלא הולך כדרכו למה אמר להם 'בּוֹאוּ וְנֵצֵא' והלא הם מלוים אותו והולכים עמו בכל מקום אשר ילך? אלא ודאי מאחר שהוא רץ דאז גם המלאכים יהיו רצים עמו, לכך מודיע להם ' בּוֹאוּ וְנֵצֵא לִקְרַאת כַּלָּה מַלְכְּתָא ' כלומר באו ונצא לצורך מצוה ולכן אל יקשה בעינכם על שאני רץ דאז גם אתם תהיו רצים כי ריצה זו היא צורך מצוה ויש בזה מצוה ואם כן שמע מינה דמצוה לרוץ.
Ben Yehoyada on Bava Kamma 32a · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת בבא קמא, דף ל״ב, עמוד א׳, בהיקף של כ־449 מילים ב־22 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 22 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 113 מילים
נפתחת ב״וְאִם עָמַד בַּעַל קוֹרָה – חַיָּיב. וְאִם…״
- קטע 231 מילים
נפתחת ב״הָיָה בַּעַל חָבִית רִאשׁוֹן וּבַעַל קוֹרָה אַחֲרוֹן;…״
- קטע 324 מילים
נפתחת ב״גְּמָ׳ בְּעָא מִינֵּיהּ רַבָּהּ בַּר נָתָן מֵרַב…״
- קטע 49 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ, תְּנֵיתוּהָ: שֶׁלָּזֶה רְשׁוּת לְהַלֵּךְ, וְלָזֶה…״
- קטע 527 מילים
נפתחת ב״אָמַר רָבָא: קַל וָחוֹמֶר. וּמָה יַעַר –…״
- קטע 69 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא הָא קָתָנֵי שֶׁלָּזֶה רְשׁוּת לְהַלֵּךְ וְלָזֶה…״
- קטע 710 מילים
נפתחת ב״הָתָם – תַּרְוַיְיהוּ כַּהֲדָדֵי נִינְהוּ; הָכָא –…״
- קטע 88 מילים
נפתחת ב״וְהִיא לָא?! וְהָכְתִיב: ״וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב…״
- קטע 99 מילים
נפתחת ב״הֲנָאָה – לְתַרְוַיְיהוּ אִית לְהוּ, אִיהוּ מַעֲשֶׂה…״
- קטע 1026 מילים
נפתחת ב״הָיָה בַּעַל קוֹרָה רִאשׁוֹן כּוּ׳. אָמַר רֵישׁ…״
- קטע 1128 מילים
נפתחת ב״לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: הָיָה בַּעַל קוֹרָה רִאשׁוֹן…״
- קטע 1224 מילים
נפתחת ב״וְתִסְבְּרָא?! הָא סַיֹּיעֵי בָּעֲיָא; לָא מִסָּתְיָיא דְּלָא…״
- קטע 1316 מילים
נפתחת ב״מַתְנִיתִין – דִּפְסַקָה לְאוֹרְחָא כְּשִׁלְדָּא; הָכָא –…״
- קטע 1434 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא סֵיפָא דְּמַתְנִיתִין מְסַיַּיע לֵיהּ לְרֵישׁ לָקִישׁ…״
- קטע 1521 מילים
נפתחת ב״מַתְנִיתִין – דְּכִי אוֹרְחֵיהּ קָא מְסַגֵּי; הָכָא…״
- קטע 1621 מילים
נפתחת ב״מַתְנִי׳ שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אֶחָד…״
- קטע 1728 מילים
נפתחת ב״גְּמָ׳ מַתְנִיתִין דְּלָא כְּאִיסִי בֶּן יְהוּדָה. דְּתַנְיָא,…״
- קטע 1829 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּאִיסִי בֶּן יְהוּדָה.…״
- קטע 195 מילים
נפתחת ב״מַתְנִיתִין בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת.…״
- קטע 2053 מילים
נפתחת ב״מִמַּאי? מִדְּקָתָנֵי: אוֹ שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶם רָצִין –…״
- קטע 2118 מילים
נפתחת ב״אָמַר מָר: וּמוֹדֶה אִיסִי בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין…״
- קטע 226 מילים
נפתחת ב״כִּדְרַבִּי חֲנִינָא – דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא:…״
חכמים הנזכרים בדף
- איסי [יוסף] בן יהודה · דור שלישי לתנאים
דור שלישי לתנאים, בדורם של תלמידי רבי עקיבא והיה צעיר מהם ונחשב כמו תלמידם.
מקור: מסכת בבא קמא דף ל״ב עמוד א׳ · קטע 17 — “…בֶּן יְהוּדָה. דְּתַנְיָא, אִיסִי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר: רָץ –…”
- רבה [רבא] בר נתן · אמוראים · דור שני לאמוראים
חבריו בבבל כמו שמצינו: ישב רבי חייא בר אבא ורבי ב"ב קעו.]- :אסי לפני שעלו לארץ ישראל ורבא בר נתן וישב רב…
מקור: מסכת בבא קמא דף ל״ב עמוד א׳ · קטע 3 — “גְּמָ׳ בְּעָא מִינֵּיהּ רַבָּהּ בַּר נָתָן מֵרַב הוּנָא: הַמַּזִּיק…”
לשון המקור
וְאִם עָמַד בַּעַל קוֹרָה – חַיָּיב. וְאִם אָמַר לְבַעַל חָבִית ״עֲמוֹד״ – פָּטוּר.
הָיָה בַּעַל חָבִית רִאשׁוֹן וּבַעַל קוֹרָה אַחֲרוֹן; נִשְׁבְּרָה חָבִית בַּקּוֹרָה – חַיָּיב. וְאִם עָמַד בַּעַל חָבִית – פָּטוּר. וְאִם אָמַר לְבַעַל קוֹרָה: ״עֲמוֹד״ – חַיָּיב. וְכֵן זֶה בָּא בְּנֵרוֹ וְזֶה בְּפִשְׁתָּנוֹ.
גְּמָ׳ בְּעָא מִינֵּיהּ רַבָּהּ בַּר נָתָן מֵרַב הוּנָא: הַמַּזִּיק אֶת אִשְׁתּוֹ בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, מַהוּ? כֵּיוָן דְּבִרְשׁוּת קָעָבֵיד – פָּטוּר, אוֹ דִילְמָא, אִיבְּעִי לֵיהּ לְעַיּוֹנֵי?
אֲמַר לֵיהּ, תְּנֵיתוּהָ: שֶׁלָּזֶה רְשׁוּת לְהַלֵּךְ, וְלָזֶה רְשׁוּת לְהַלֵּךְ.
אָמַר רָבָא: קַל וָחוֹמֶר. וּמָה יַעַר – שֶׁזֶּה לִרְשׁוּתוֹ נִכְנָס וְזֶה לִרְשׁוּתוֹ נִכְנָס, נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁנִּכְנַס לִרְשׁוּת חֲבֵירוֹ – וְחַיָּיב; זֶה, שֶׁלִּרְשׁוּת חֲבֵירוֹ נִכְנַס, לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?
אֶלָּא הָא קָתָנֵי שֶׁלָּזֶה רְשׁוּת לְהַלֵּךְ וְלָזֶה רְשׁוּת לְהַלֵּךְ!
הָתָם – תַּרְוַיְיהוּ כַּהֲדָדֵי נִינְהוּ; הָכָא – אִיהוּ קָעָבֵיד מַעֲשֶׂה.
וְהִיא לָא?! וְהָכְתִיב: ״וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם״!
הֲנָאָה – לְתַרְוַיְיהוּ אִית לְהוּ, אִיהוּ מַעֲשֶׂה הוּא דְּקָעָבֵיד.
הָיָה בַּעַל קוֹרָה רִאשׁוֹן כּוּ׳. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: שְׁתֵּי פָּרוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אַחַת רְבוּצָה וְאַחַת מְהַלֶּכֶת; בָּעֲטָה מְהַלֶּכֶת בָּרְבוּצָה – פְּטוּרָה. בָּעֲטָה רְבוּצָה בַּמְּהַלֶּכֶת – חַיֶּיבֶת.
לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: הָיָה בַּעַל קוֹרָה רִאשׁוֹן וּבַעַל חָבִית אַחֲרוֹן, נִשְׁבְּרָה הֶחָבִית בַּקוֹרָה – פָּטוּר. וְאִם עָמַד בַּעַל קוֹרָה – חַיָּיב. וְהָא הָכָא, דְּכִרְבוּצָה בַּמְּהַלֶּכֶת דָּמֵי, וְקָתָנֵי חַיָּיב.
וְתִסְבְּרָא?! הָא סַיֹּיעֵי בָּעֲיָא; לָא מִסָּתְיָיא דְּלָא מְסַיְּיעִי, אֶלָּא מִקְשָׁה נָמֵי קַשְׁיָא! טַעְמָא דְּבָעֲטָה, הָא הוּזְּקָה מִמֵּילָא – פָּטוּר; וְהָא מַתְנִיתִין דְּמִמֵּילָא, וְקָתָנֵי חַיָּיב.
מַתְנִיתִין – דִּפְסַקָה לְאוֹרְחָא כְּשִׁלְדָּא; הָכָא – כְּגוֹן דִּרְבַעָה בְּחַד גִּיסָא, אִיבְּעִי לַהּ לְסַגּוֹיֵי בְּאִידַּךְ גִּיסָא.
אֶלָּא סֵיפָא דְּמַתְנִיתִין מְסַיַּיע לֵיהּ לְרֵישׁ לָקִישׁ – דְּקָתָנֵי: הָיָה בַּעַל חָבִית רִאשׁוֹן וּבַעַל קוֹרָה אַחֲרוֹן, נִשְׁבְּרָה חָבִית בַּקּוֹרָה – חַיָּיב. וְאִם עָמַד בַּעַל חָבִית – פָּטוּר. וְהָא הָכָא, דְּכִמְהַלֶּכֶת בָּרְבוּצָה דָּמֵי, וְקָתָנֵי פָּטוּר.
מַתְנִיתִין – דְּכִי אוֹרְחֵיהּ קָא מְסַגֵּי; הָכָא – אָמְרָה לַהּ: נְהִי דְּאִית לִךְ רְשׁוּת לְסַגּוֹיֵי עֲלַי, לְבַעוֹטֵי בִּי לֵית לִךְ רְשׁוּתָא.
מַתְנִי׳ שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אֶחָד רָץ וְאֶחָד מְהַלֵּךְ, אוֹ שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶם רָצִין, וְהִזִּיקוּ זֶה אֶת זֶה – שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִין.
גְּמָ׳ מַתְנִיתִין דְּלָא כְּאִיסִי בֶּן יְהוּדָה. דְּתַנְיָא, אִיסִי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר: רָץ – חַיָּיב, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְשׁוּנֶּה. וּמוֹדֶה אִיסִי בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁהוּא פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁרָץ בִּרְשׁוּת.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּאִיסִי בֶּן יְהוּדָה. וּמִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי? וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כִּסְתַם מִשְׁנָה, וּתְנַן: אֶחָד רָץ וְאֶחָד מְהַלֵּךְ, אוֹ שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶם רָצִין – פְּטוּרִין!
מַתְנִיתִין בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת.
מִמַּאי? מִדְּקָתָנֵי: אוֹ שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶם רָצִין – פְּטוּרִין. הָא תּוּ לְמָה לִי? הַשְׁתָּא אֶחָד רָץ וְאֶחָד מְהַלֵּךְ – פָּטוּר, שְׁנֵיהֶם רָצִין מִיבַּעְיָא? אֶלָּא הָכִי קָאָמַר: אֶחָד רָץ וְאֶחָד מְהַלֵּךְ – פָּטוּר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, אֲבָל בַּחוֹל – אֶחָד רָץ וְאֶחָד מְהַלֵּךְ, חַיָּיב. שְׁנֵיהֶם רָצִין – אֲפִילּוּ בַּחוֹל פְּטוּרִין.
אָמַר מָר: וּמוֹדֶה אִיסִי בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁהוּא פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁרָץ בִּרְשׁוּת. בְּעֶרֶב שַׁבָּת מַאי בִּרְשׁוּת אִיכָּא?
כִּדְרַבִּי חֲנִינָא – דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: