בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת בבא קמא דף כ׳ עמוד ב׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת בבא קמא דף כ׳ עמוד ב׳

    מסכת בבא קמא דף כ׳ עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 19 קטעים ממוספרים, כ־386 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    הא איתהנית דאי לאו חצר דידי הות אוגר אחריני:

    לכי תשמש לי כשתשמשני שימוש אחד אומר לך:

    כרך ליה סודרא קיפל לו סודר שלו:

    משלמת מה שנהנית אלמא בתר הנאה אזלינן:

    גברא דמריה סייעיה רמי בר חמא:

    דאע"ג דלא דמיא ההיא בעיא למתניתין:

    קיבלה רב חסדא מיניה ולא אותביה מידי:

    מפקר להו ולא חיסר מידי דהא סופן לאיבוד:

    ועוד 27 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Bava Kamma 20b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    תוספות

    הא איתהנית אפילו למ"ד בפ"ק דב"ב (דף יב:) כופין אותו על מדת סדום ויהבינן ליה אחד מצרא שאני הכא שהיה יכול למונעו מתחילה מלדור בביתו ולמ"ד התם מעלינן ליה כנכסי דבר מוריון משום דדמי למונע חבירו מתחילה לדור בביתו אבל הכא כבר דר. ואם תאמר ההוא דתחב לו חבירו בבית הבליעה דריש אלו נערות (כתובות דף ל:) אמאי חייב האוכל זה נהנה וזה לא חסר הוא שאם היה מחזיר היתה נמאסת ואין שוה כלום וי"ל דלא דמי הואיל ונהנה מחמת החסרון שהיה מתחילה מידי דהוי אהא דתנן מתוך הרחבה משלם מה שנהנית דאלעיסה לא מחייב דהוי שן ברה"'ר אלא אהנאת מעיו מחייב אע"פ שאם מחזירו אין שוה כלום:

    אפקורי מפקר להו לא לגמרי דא"כ אפילו מה שנהנית לא משלם אלא מתייאש מהם שסבור שיתקלקלו מחמת שרבים דורסים עליהם עד שלא יבואו לדמי מה שנהנית:

    את גרמת לי הקיפא יתירא מתוך פירוש הקונטרס משמע דמיירי בגדר שבין שדהו לשדה ניקף וקשה דהיכי חשיב ליה זה נהנה וזה אין חסר הואיל שכל אותו הגדר לא נעשה אלא להפסיק בין שדותיו לשדה ניקף ועוד דהוה ליה למימר את גרמת לי כל זה ההיקף דהקיפא יתירתא משמע שגרם ליה להרבות אלא נראה שמבחוץ סביב לד' רוחות הקיף והקיפא יתירא משום שמחמת שדה האמצעי ההיקף גדול יותר מדאי:

    אם עמד ניקף בסדר המשנה ל"ג בהדיא ניקף אלא ללישנא דמפרש התם דקאי אניקף דייק הכא:

    טעמא דניקף הא מקיף פטור ואפילו רבנן לא פליגי אלא משום דא"ל את גרמת לי הקיפא יתירא וא"ת ואי זה נהנה וזה לא חסר פטור אפילו עמד ניקף נמי וי"ל שאני עמד ניקף דגלי אדעתיה דניחא ליה בהוצאה ולא דמי לדר בחצר חבירו דלא גלי אדעתיה אלא בחנם:

    ת"ש ר"י אומר ואפילו רבנן לא פליגי אלא משום דביתא לעלייה משתעבד:

    נתנה לחבירו כו' בפ"ק דחגיגה (דף י:) פריך מכדי מגזל גזליה מה לי הוא מה לי חבירו ומשני באבני בנין המסורות לגזבר עסקינן וא"ת מ"מ למעול דהוי מתכוין לקנות ואפילו למ"ד (ב"מ דף מא.) שליחות יד צריכה חסרון ה"מ כשאין מתכוין לקנות הכל וי"ל דאין אדם מועל אלא במתכוין להוציאו מרשות מי שהוא והכא הוא סבור שלו הוא:

    והוא שהניחה ע"פ ארובה פ"ה דלא קבעה בבנין דלא הוי שינוי הלכך לא מעל עד שידור תחתיה ותימה כי קבעה נמי לא קני דשינוי החוזר לברייתו הוא כדאמר בהגוזל קמא (לקמן בבא קמא צו:) האי דגזל נסכא מחבריה עבדיה זוזי לא קני בשינוי מ"ט דהדר עביד להו נסכא:

    ועוד 1 קטעי פירוש על דף זה.

    Tosafot on Bava Kamma 20b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    רבנו חננאל

    וזה לא חיסר שאינה עומדת לשכירות חצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר איבעיא להו ובתר דשמיש רב חסדא כתלמיד לרב לרמי בר חמא פשטיה ליה מהא דתנן אם נהנית משלמת מה שנהנית. ודחי' לה ואמרי' ולא היא בעיין זה נהנה וזה לא חיסר ומתני' זה נהנה וזה חיסר. והא דתנן במעילה נטל אבן או קורה של הקדש בנאה בתוך ביתו לא מעל עד שידור תחתיה בשוה פרוטה ואמר שמואל והוא שהניחה על פי ארובה שאם רצה נוטלה אבל אם בנאה בתוך הבית חייב מיד. ודייק ר' אבהו מדברי שמואל ואמר זאת אומרת הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר ושמע לי' ר' יוחנן ושתק קבעה בשמיה ולא היא אלא דשתיק ליה משום דלא אשגח ביה דסבר לה כדרבה דאמר שכירות הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי וחייב ובהדיוט שלא מדעת קיימא לן חצר דלא קיימא לאגרא פטור שנאמר ושאיה יוכת שער.

    Rabbeinu Chananel on Bava Kamma 20b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    רשב"א

    סתם פירות ברשות הרבים אפקורי מפקר להו ולא מפקיר לגמרי קאמר דא"כ אפילו מה שנהנית אינו משלם אלא ה"ק כל שנותנן ברשות הרבים יודע שרגלי הרבים עשוים לדרוס בהם ולהחזיק אפילו לפחות מדמי הנאתן.

    המקיף את חברו משלשה רוחותיו כתבתי' בארוכה בפ"ק דבבא בתרא בס"ד.

    שאני התם משום שחרוריתא דאשיתא שבנין זה חדש ולבן וזה משחירו ומכאן שמענו שאע"פ שאין הפסד אותו שחרוריתא אלא מעט על ידיו מגלגלין עליו כל השכר כפי מה שנהנה וכן נמי שמעינן לה מקילקלתא דיתמי דאמרינן לקמן דאתא ההוא גברא ובנה בה אפדנא ואמר רב נחמן פייסינהו ליתמי ולא פייסינהו ואגביה רב נחמן לאפדניה מיניה. ואמרינן לימא קסבר רב נחמן הדר בחצר חברו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר ואמרו ההיא מעיקרא קדמונאי הוו דיירי ביה ויהבה להו ליתמי דבר מועט כלומר וכיון שהם חסרים אפילו דבר מועט מחייבין אותו ליתן שכרם משלם משל אם בא לנפות מנפה את כולו ומכולה שמעתין שמעינן דאין דירת האדם בבתים מחסרת בבתים שא"כ למה לי משום שחרוריתא דאשיתא תיפוק ליה משום הפסד דריסת הרגל שהדיורין עושין וכן לא משכחת בחצר דלא קיימא לאגרא שאינו חסר והיכי קאמר בחצר דלא קיימא לאגרא מאי חסרתיך הא חסריה בדריסת רגל הדיורין אלא ודאי כדאמרן אא"כ הפסידו הפסד ידוע וניכר לדיינים כנ"ל.

    נטל אבן או קורה של הקדש לא מען בפ"ק דחגיגה פריך מכדי מגזל גזליה מה לי הוא מה לי חברו ואוקמה באבני בנין המסורות לגזבר.

    ואמר שמואל והוא שהניחה ע"פ ארובה פרש"י ז"ל ע"פ ארובה ולא קבעו בבנין דלא הוי שינוי והלכך לא קבעה וכן פירש ר"ח ז"ל שאם בנאה בתוך הבית חייב מיד ואינו מחוור דאפילו קבעה נמי בבנין ליכא שינוי לקנותה בו שהרי שינוי החוזר לברייתו הוא ואינו שינוי כדאמרינן בפרק הגוזל קמא האי מאן דגזל נסכא ועבדיה זוזי לא קני מ"ט הדר עביד ליה נסכא והניחה ע"פ ארובה דהכא אפילו קבעה בארובה קאמר ולאפוקי מסתת' דהוי שינוי שאינו חוזר לברייתו והלכך עד שידור תחתיה בשוה פרוטה לא מעל.

    Rashba on Bava Kamma 20b · Sefaria · מהדורה: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain

    מאירי

    ראובן שהיו שדות של שמעון מקיפים את שדהו משלש רוחותיו ועמד שמעון וגדר בינו לבינו בכל השלש רוחות אין מחייבין את ראובן לפרוע בהם כלום הואיל ולא גדר מצד הרביעית לא הועילו כלום הא אם נגדרה הרביעית בין שגדרה מקיף בין שגדרה ניקף מגלגלין עליו את הכל ודבר זה יתבאר בריוח במסכת בבא בתרא פרק ראשון:

    הבית והעליה של שנים שנפלו ואמר בעל העליה לבעל הבית לבנות והוא אינו רוצה לבנות הרי בעל העליה בונה את הבית ויושב בתוכו עד שיתן לו הוצאותיו ויבנה עלייתו ואינו מנכה לו בשביל דירתו כלום ואפילו בבעל הבית העשוי להשכיר ואין דנין אותו כהלוהו ודר בחצרו שצריך להעלות לו שכר מחשש רבית כמו שיתבאר ואין הלכה כר' יהודה שאמר שצריך להעלות שכר מתורת דר בחצר חברו שהבית משועבד הוא לעליה ומתוך שעבוד שיש לו עליו הוא יורד לדירתו ודבר זה יתבאר בריוח במסכת בבא מציעא פרק אחרון:

    גזבר של הקדש שנטל אבן או קורה של הקדש לא מעל שהרי אף קודם נטילתו ברשותו היתה עומדת ואין כאן שום חדוש והוא עצמו לא נהנה נתנה לחברו הואיל וקנאה חברו בשנוי רשות מעל זה הראשון שהוציאה לחולין לא נתנה לחברו אלא שבנאה בתוך ביתו מעל הואיל ובמקום הקבוע הניחה הרי זה נהנה ומעל ואם הניחה במקום שאינה קבוע שם כגון על פי חלון או ארובה ולא חברה לא מעל עד שיהנה בפרוטה והוא שידור תחתיה או שישתמש בכדי שווי פרוטה מפני שאין כאן הנאה נכרת ואין מכאן קושיא למה שכתבנו שהדר בחצר חברו שלא מדעת אין צריך להעלות לו שכר כלומר שהרי דירתו מחייבתו בקרבן מעילה והיה לנו לומר שאף בשכר כן שההקדש מ"מ אין ראוי לומר בו שלא מדעת והוא שאמרו הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי כלומר כהדיוט שהתנה עמו לדור בחצרו בשכר:

    Meiri on Bava Kamma 20b · Sefaria · מהדורה: Meiri on Shas · unknown

    מהר"ם

    ד"ה אפקורי מפקר וכו' אלא מתיאש מהם שסבור שיתקלקלו מחמת שרבים דורסים עליהם עד שלא יבאו לדמי מה שנהנית כך היא הגירסא בספרים שלפנינו. ור"ל דהא דקאמר בגמרא אפקורי מפקר לאו דוקא אלא ר"ל מסתמא מתיאש מהם אם לא יתקלקלו הרי טוב ואם יתקלקלו אפילו לגמרי אפי' עד שלא יגיע לדמי מה שנהנית יתקלקלו ולכך לא מקרי זה נהנה וזה חסר דמסתמא לדעת זה הניחם בר"ה אבל מ"מ לא הפקירם כל זמן שמתקיימין ולא נתקלקלו ע"י דריסה ולכך כשאוכלתן הבהמה משלמת מה שנהנית ובזה יתיישב שפיר וביש ספרים גרסינן עד שלא באו אלא לדמי מה שנהנית והגיהו כן משום שהיה קשה להם דאם מתייאש מהם שיתקלקלו לגמרי אפי' עד שלא יבאו לדמי מה שנהנית א"כ הדרא קושית התוס' לדוכתא דא"כ אפי' מה שנהנית לא משלם אבל לפי מה שכתבתי אין כאן קושיא כלל ואדרבה לפי אותה הגירסא דגרסי אלא לדמי מה שנהנית דמשמע דמדמי מה שנהנית לא נתיאש מעולם א"כ הדרא קושית הגמרא לדוכתה דא"כ ה"ל זה נהנה וזה חסר וק"ל:

    ד"ה אם עמד ניקף וכו' אלא לישנא דמפרש התם דקאי אניקף וכו' ר"ל דשם איתא תרי לישנא ללישנא חדא פליגי ר' יוסי ורבנן במקיף וניקף ולחד לישנא לא פליגי בזה אלא פליגי אי מגלגלין את הכל או לא ועיין שם:

    ד"ה נתנה לחבירו וכו' מה לי הוא מה לי חבירו וכו' ר"ל מיד שנטלו ימעול אפי' [לא] נתנה לחבירו וע"ש:

    Maharam on Bava Kamma 20b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    שיטה מקובצת

    הא איתהנית כתוב בתוספות אבל הכא כבר דר וכו'. וכן צריכין לומר כל הני דמייתי מינייהו ראיה דאית בהו שני צדדין אלא שיכול למנעו מתחילה וגם שכבר דר וממתניתין קשה דאינו דומה להכא. ועוד קשה דאף לפירוש התספות דפירשו גבי אפקורי מפקר להו דלא מפקר להו ממש אלא מתיאש מהם וכו' מכל מקום אינו מתיאש אלא לשלא יבאו לדמי מה שנהנית אבל מכל מקום איכא חסרון אם כן תשלם הכל כמו שחרוריתא דאשייתא דמשום דבר מועט משלם הכל. ולי נראה דהתם במשנה אין שייך למנעו מתחילה כי לשם ברשות הרבים יש רשות לבהמה בהיזק שן ומשום הכי משלם מה שנהנית אבל גבי בית דיכול למנעו מתחילה אם איכא חסרון מועט ישלם הכל. וה"ר ישראל ז"ל אומר כיון דמדינא אפילו מה שנהנית לא משלם כי אם היתה מחזרת אחר שלעסתו אינו שוה כלום אם כן אינו בא החיוב אלא מחמת מה שמחסרת מתחילה וכיון שאותו חסרון לא יעלה לדמי מה שנהנית אינו קרוי אפילו חסרה דבר מועט ולהכי רמי בר חמא מדמה זה נהנה וזה לא חסר למתניתין דהויא נמי זה נהנה וזה לא חסר ואפילו הכי משלמת מה שנהנית. ועוד אומר הר"י ז"ל דהיכא שהחיוב לא בא מחמת החסרון כמו לגבי בהמה דמתניתין דהא קמן אם חסרו ולא נהנית כגון אכלה דברים הרעים היה פטור מכל מקום חסרון דבר מועט לא חשיב חסרון ולהכי מדמה מתניתין להדר בחצר חבירו ואף על גב דגבי רב נחמן דגבה אפדנא החיוב לא בא מחמת החסרון דחסרון מחמת שהיו נותנין ליתומים מתחילה דבר מועט אינו אלא גרמא בעלמא מכל מקום בדיני שמים חייב אבל לגבי בהמה פטור לגמרי. תלמידי הרב ר' ישראל ז"ל.

    אם נהנית משלם מה שנהנית והיינו זה נהנה וזה אינו חסר דאלקיחה ואלעיסה לא מחייב דהוה ליה שן ברשות הרבים וכי מחייבת ליה אהנאת גרונו ומעיו וההיא שעתא לא מחסר ליה דלא שוו כלום דאף על גב דלא דמיא וכו' מתניתין זה נהנה וזה חסר דהא בשעה שהיתה בגרונו שויא פורתא אי הוה זריק לה מפומיה וכיון דמחסר ליה פורתא חייב בכל ההיזק דכן שמעינן לקמן בכל השיטה כדאמרינן גבי הבית והעלייה של שנים דקרי ליה חסר משום שחרוריתא אשייתא ומשלם כל השכר. ורמי בר חמא סתם פירות וכו'. אין לפרש דמיד מסח דעתיה מינייהו ומפקר להו אלא הכי פירושו כי מנח להו ברשות הרבים יודע הוא שידרסו ברגל אדם ובהמה ויטנפו ויזלזלו ממה שהן שוות הרבה ואם כן אפילו זרק לה מפומיה ושוות שוה פרוטה הוא מפקירן לגמרי דודאי לא יחושו בני אדם לדרסם אחרי שנלעסו ויתקלקלו לגמרי עד שלא יהו שוות כלום. הר"ר ישעיה ז"ל.

    אפקורי מפקר להו כתבו בתוספות לא לגמרי דאם כן וכו' אלא מתייאש מהם וכו' עד שלא יבאו לדמי מה שנהנית. ואם היה נוטלן וזורקן לאיבוד היה משלם כפי שווים לפי מה שנתייאש מהם ואם אכלתן בהמה משלם מה שנהנית ומה שמשלם יותר מכדי שווים היינו זה נהנה וזה לא חסר. דקדק ר"מ אמאי לא קאמר דמפקר להו לגמרי דאף על פי שאינו חסר כלום ראוי לחייבו למאן דאמר זה נהנה וזה אינו חסר חייב מידי דהוה אחצר דלא קיימא לאגרא דאינו חסר כלום וחייב לדידיה. ותירץ דהתם דין הוא דחייב דעשו לאחר שדר בו כאלו היה בא לדור בו לכתחילה בעל כרחו של בעל הבית וכי היכי דלכתחילה יכול למנעו מלדור בו הכי נמי בדיעבד מעלה לו שכר אבל הכא אי מפקר להו לגמרי אם כן אפילו לכתחילה כל המחזיק בהם זכה בהם. ועוד הקשה מאי מייתי רמי בר חמא ראיה ממתניתין זה נהנה וזה אינו חסר חייב אפילו למאן דאמר פטור בכהאי גוונא מודה דחייב דכיון דחסר קצת משלם כל מה שנהנה אף על פי שהוא טפי מכדי חסרונו דהא כדמשמע בסמוך דקאמר שאני התם משום שחרירותא דאשייתא ולקמן נמי ויהבינן ליתמי דבר מועט. ותירץ דהכי קאמר כיון דבמתניתין היכא דמשלם משלם כל מה שנהנית אף על פי שאינו חסר כל כך הכי נמי בעלמא ואף על גב דאלו לא היה חסר דאפקרינהו לגמרי לא היה משלם שאני התם דליכא טעמא לחיובי כיון דאפילו לכתחילה המחזיק בהם זכה כדפרישנא לעיל. אבל היכא דלא אפקרינהו לגמרי דאיכא סברא לחייבו לכל הפחות כדי חסרונן מחייבינן נמי בכל מה שנהנית הכי נמי לעיל בטעמא כל דהו מחייבינן ליה דמדמינן היכא דדר בו כבר להיכא דבא לדור בו לכתחילה. ולמאן דאמר פטור אפילו תימא דסבירא ליה כרמי בר חמא בהא דסתם פירות ברשות הרבים אפקורי מפקר להו איכא למימר דלא דמי דשאני התם דהוא חסר קצת וכיון דחסר קצת משלם כל מה שנהנית אבל בחצר דלא קיימא לאגרא אינו חסר כלום ובהך פליגי מר מדמי ליה למתניתין ומר לא מדמי ליה. אי נמי רבא סבירא ליה דפירות ברשות הרבים לא מפקר להו כלל. הרא"ש ז"ל. מכולה שמעתין שמעינן דאין דירת אדם בבתים מחסרת בבתים שאם כן למה לי משום שחרוריתא דאשייתא תיפוק ליה משום הפסד דריסת הרגל שהדיורים עושים. וכן לא משכחת בחצר דלא קיימא לאגרא שאינו חסר והיכי קאמר בחצר דלא קיימא לאגרא מאי חסרתיך הא חסריה בדריסת רגל הדיורים אלא ודאי כדאמרן אלא אם כן הפסידו הפסד ידוע וניכר לדיינים. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

    נתנה לחבירו כתוב בתוספות והכא הוא סבור שלו הוא ע"כ. ומכל מקום כששינה ובנאה מתחייב כשידור תחתיה דנמצא נהנה ושמואל סבר כיון ששינה אף על גב דלא נהנה מתחייב אבל הכא מיירי כשהניחה על פי ארובה הואיל ולא הוציאה מרשותו כסבור שהוא שלו פטור. תלמיד הר"פ ז"ל.

    והוא שהניחה על פי ארובה פירש רש"י ז"ל על פי ארובה ולא קבעה בבנין. וכן פירש רבינו חננאל ז"ל שאם בנאה בתוך הבית חייב מיד. ואינו מחוור דאפילו קבעה נמי בבנין ליכא שנוי וכו' ככתוב בתוספות. והניחה על פי ארובה דהכא אפילו קבעה בארובה קאמר לאפוקי מסתמא הוי שנוי שאינו חוזר לברייתו. ע"כ. הרשב"א ז"ל.

    כתבו בתוספות פירש בקונטרס דלא קבעה בבנין וכו' ותימה כי קבעה נמי וכו' אלא אורחא דמילתא הוא הקובע אבן בבנין מסתתו תחילה דהוי שנוי דלא הדר. הרא"ש ז"ל.

    ונראה לי דקביעות אבן בבנין חשוב שנוי טפי כיון דבטיל ליה אגב ארעא וחשיב כקרקע. גליון ממהר"ר שמואל הלוי ן' חכם נ"ע.

    זאת אומרת הדר בחצר וכו' תימה אמאי מייתי מהך טפי מכמה משניות דאמרינן נהנה מן ההקדש מעל. יש לומר דהכא גבי גזבר סלקא דעתך דהויא הקדש כמו דלא קיימא לאגרא לפי שהגזבר שומר הקדש ולגבי איניש אחרינא ודאי הוא דקיימא לאגרא. תוספות שאנץ.

    Shita Mekubetzet on Bava Kamma 20b · Sefaria · מהדורה: Vilna Ed · Public Domain

    פני יהושע

    גמרא תנן המקיף את חבירו משלש רוחותיו וכו' ש"מ זה נהנה וזה לא חסר חייב שאני התם וכו' ת"ש א"ר יוסי וכו'. יש לדקדק אמאי לא מייתי מעיקרא ג"כ מלתא דר"י ולומר לימא כתנאי כסוגי' הש"ס בכ"מ ונראה דלק"מ דמעיקרא לא הוי ס"ד כלל לדקדק דר"י ס"ל בעלמא זה נהנה וזה לא חסר פטור דלעולם אימא לך דחייב והא דפטור הכא אם מקיף היינו משום דכופין על מדת סדום דכיון דגוף הגדר בשביל עצמו והניקף ממילא מתהני הוי מידת סדום לכך לא מייתי אלא מלתא דת"ק ומקשה מכח כ"ש דאף ע"ג שהוא מדת סדום מחייבו מכ"ש בזה נהנה וזה לא חסר דהכא דלא שייך מידת סדום כמו שכתבו התוס' בד"ה הא איתהני אבל לבתר דמשני דאיכא למימר את גרמת לי הקיפא יתירה וא"כ לפ"ז גם כאן לא שייך מידת סדום לכך מקשה שפיר מדר' יוסי:

    שם בגמרא תא שמע הבית והעליה של שנים וכו' שאני התם דבית' לעליה משתעבד ת"ש רבי יהודא אומר וכו'. גם כאן יש לדקדק אמאי לא מייתי מילתא דר"י מעיקרא ולומר לימא כתנאי ונראה דמעיקרא הוי ס"ד דלרבי יהודא הוי זה נהנה וזה חסר כגון שגוף החורבה קיימא לאגרא שהרבה מצויים להעלות שכר לבעל הבית אבל לבתר דמשני ביתא לעליה משתעבד א"כ ע"כ לא יוכל הבעל הבית להשכיר החורבה כיון שמשועבד לבעל עליה לכך מקשה שפיר מדרבי יהודא. ועוד דעיקר הקושיא עכשיו דע"כ לא פליגי רבנן עליה אלא משום דביתא לעליה משתעבד כמ"ש תוס':

    שם ת"ש ר' יהודא אומר וכו' ש"מ זה נהנה וזה לא חסר חייב. יש לדקדק לפי' רש"י בפ' הבית והעליה דטעם דר"י משום דמיחזי כריבית א"כ מאי מדקדק הש"ס כאן דהא בפ' איזהו נשך איתא להדיא אף ע"ג שאמרו הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אין צריך להעלות שכר הלווהו ודר בחצירו צריך להעלות שכר אבל באמת בלא"ה דברי רש"י תמוהים בזה כמו שכתבו התוס' שם ועיין מה שכתבתי שם בעז"ה בישוב לשון רש"י ויתיישב ג"כ הסוגיא דהכא:

    שיך לעיל בתוספות בד"ה את גרמת לי הקיפא יתירא פירש הקונט' וכו' וקשה דהיאך חשיב ליה אין חסר כיון שעיקר ההיקף נעשה בשביל שדה הניקף עכ"ל. נראה דקושיא זו אינו אלא לפי שיטתם דלעיל דבזה חסר וזה אינו נהנה יש לפטור וא"כ י"ל שפיר דהא דמחייבי רבנן בגדר המקיף הרביעית היינו משום דזה נהנה וזה חסר אבל כשלא גדר הרביעית אע"ג שזה חסר על ידו מ"מ פטור כיון שאינו נהנה אבל לפי מ"ש לעיל בשם הרי"ף דבזה חסר וזה אינו נהנה חייב וכן דעת הרמב"ם והרא"ש א"כ אתיא סוגית הש"ס שפיר אפילו לפי' הקונט' דהא מדחזינן דפטרי רבנן בשלא גדר אלא משלשה רוחות אע"ג דחסר ממונו ע"י שדה הניקף וא"כ יש לחייבו אף ע"ג שניקף אינו נהנה א"ו דכאן אין לחייבו כלל במה שחסר חבירו כיון שהניקף לא פשע כלום וגם המקיף אינו מוכרח להקיף דסתם בקעה נהגו שלא לגדור כדפרש"י שם וא"כ שעושה ההיקף מרצונו אין לנו לחייב הניקף מחמת חסרון דחסרון ממילא הוי ואפילו כגרמא לא חשיב וא"כ אמאי מחייבי ליה רבנן כיון דלא חשיב חסרון א"ו דמשום שנהנה לחוד מחייבי ליה וא"כ מקשי שפיר דתפשוט נמי בזה נהנה וזה לא חסר דחייב במה שנהנה לחוד ומשני דודאי יש לחייבו כאן כיון שנהנה במילתא דאית לחבירו פסידא ודו"ק:

    בד"ה טעמא דניקף וכו' וא"ת אי זה נהנה וזה לא חסר פטור אפי' עמד נמי ניקף וכו' עכ"ל. פי' וא"כ ה"ל להמקשה לאסוקי אדעת' דטעמא דר"י משום דא"ל לדידי סגי בנטירא בר זוזא אבל כשגדר הניקף מחוייב ליתן לפי מה שגדר הוא וק"ל:

    בגמרא אמר שמואל והוא שהניחה ע"פ ארובה ויתיב רבי אבהו וכו' והוצרך להביא האי דשמואל דאי הוה ס"ד דאיירי שקבעו בבנין לא היה שייך לדמותו לזה נהנה וזה לא חסר אלא זה נהנה וזה חסר מיקרי כיון שאין האבן בעין כמו שהיה אבל מדשמואל מייתי שפיר:

    Penei Yehoshua on Bava Kamma 20b · Sefaria · מהדורה: Penei Yehoshua, Warsaw 1861 · Public Domain

    גליון הש"ס

    גמ' לכי תשמש עי' מ"ל פ"ג מהלכות עבדים הלכה ח:

    Gilyon HaShas on Bava Kamma 20b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת בבא קמא, דף כ׳, עמוד ב׳, בהיקף של כ־386 מילים ב־19 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 19 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 12 מילים

      נפתחת ב״הָא אִיתְהֲנִית!…״

    2. קטע 223 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ: מַתְנִיתִין הִיא. הֵי מַתְנִיתִין? אֲמַר…״

    3. קטע 331 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רָבָא: כַּמָּה לָא חָלֵי וְלָא מַרְגֵּישׁ…״

    4. קטע 411 מילים

      נפתחת ב״וְרָמֵי בַּר חָמָא – סְתַם פֵּירוֹת בִּרְשׁוּת…״

    5. קטע 521 מילים

      נפתחת ב״תְּנַן: הַמַּקִּיף חֲבֵירוֹ מִשָּׁלֹשׁ רוּחוֹתָיו, וְגָדַר אֶת…״

    6. קטע 618 מילים

      נפתחת ב״שְׁמַע מִינַּהּ: זֶה נֶהֱנֶה וְזֶה לֹא חָסֵר…״

    7. קטע 723 מילים

      נפתחת ב״תָּא שְׁמַע, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: אִם עָמַד…״

    8. קטע 819 מילים

      נפתחת ב״שְׁמַע מִינַּהּ, זֶה נֶהֱנֶה וְזֶה לֹא חָסֵר…״

    9. קטע 928 מילים

      נפתחת ב״תָּא שְׁמַע: הַבַּיִת וְהָעֲלִיָּיה שֶׁל שְׁנַיִם, שֶׁנָּפְלוּ;…״

    10. קטע 1024 מילים

      נפתחת ב״יְצִיאוֹתָיו הוּא דִּמְחַיֵּיב לֵיהּ בַּעַל הַבַּיִת, הָא…״

    11. קטע 1131 מילים

      נפתחת ב״תָּא שְׁמַע, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף זֶה…״

    12. קטע 1240 מילים

      נפתחת ב״שַׁלְּחוּהָ בֵּי רַבִּי אַמֵּי, אָמַר: וְכִי מָה…״

    13. קטע 1320 מילים

      נפתחת ב״אִתְּמַר, רַב כָּהֲנָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵינוֹ…״

    14. קטע 1425 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב פָּפָּא: הָא דְּרַבִּי אֲבָהוּ –…״

    15. קטע 1521 מילים

      נפתחת ב״נְתָנָהּ לַחֲבֵירוֹ – הוּא מָעַל, וַחֲבֵירוֹ לֹא…״

    16. קטע 167 מילים

      נפתחת ב״וְאָמַר שְׁמוּאֵל: וְהוּא שֶׁהִנִּיחָהּ עַל פִּי אֲרוּבָּה.…״

    17. קטע 1723 מילים

      נפתחת ב״וְיָתֵיב רַבִּי אֲבָהוּ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, וְקָאָמַר…״

    18. קטע 1812 מילים

      נפתחת ב״אִיהוּ סָבַר – מִדִּשְׁתֵיק, מוֹדֶה לֵיהּ. וְלָא…״

    19. קטע 197 מילים

      נפתחת ב״כִּדְרַבָּה, דְּאָמַר רַבָּה: הֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא מִדַּעַת –…״

    חכמים הנזכרים בדף

    לשון המקור

    הָא אִיתְהֲנִית!

    אֲמַר לֵיהּ: מַתְנִיתִין הִיא. הֵי מַתְנִיתִין? אֲמַר לֵיהּ: לְכִי תְּשַׁמֵּשׁ לִי. שְׁקַל סוּדָרֵיהּ כְּרַךְ לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: אִם נֶהֱנֵית – מְשַׁלֶּמֶת מַה שֶּׁנֶּהֱנֵית.

    אָמַר רָבָא: כַּמָּה לָא חָלֵי וְלָא מַרְגֵּישׁ גַּבְרָא דְּמָרֵיהּ סַיְּיעֵיהּ – דְּאַף עַל גַּב דְּלָא דָּמֵי לְמַתְנִיתִין, קַבְּלַהּ מִינֵּיהּ. הַאי זֶה נֶהֱנֶה וְזֶה חָסֵר, וְהַאי זֶה נֶהֱנֶה וְזֶה לֹא חָסֵר הוּא!

    וְרָמֵי בַּר חָמָא – סְתַם פֵּירוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אַפְקוֹרֵי מַפְקַר לְהוּ.

    תְּנַן: הַמַּקִּיף חֲבֵירוֹ מִשָּׁלֹשׁ רוּחוֹתָיו, וְגָדַר אֶת הָרִאשׁוֹנָה וְאֶת הַשְּׁנִיָּה וְאֶת הַשְּׁלִישִׁית – אֵין מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ. הָא רְבִיעִית – מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ;

    שְׁמַע מִינַּהּ: זֶה נֶהֱנֶה וְזֶה לֹא חָסֵר – חַיָּיב! שָׁאנֵי הָתָם, דַּאֲמַר לֵיהּ: אַתְּ גְּרַמְתְּ לִי הֶקֵּיפָא יַתִּירָא.

    תָּא שְׁמַע, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: אִם עָמַד נִיקָּף וְגָדַר אֶת הָרְבִיעִית – מְגַלְגְּלִין עָלָיו אֶת הַכֹּל. טַעְמָא דְּגָדַר נִיקָּף, הָא מַקִּיף – פָּטוּר;

    שְׁמַע מִינַּהּ, זֶה נֶהֱנֶה וְזֶה לֹא חָסֵר – פָּטוּר! שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר לֵיהּ: לְדִידִי סַגִּי לִי בִּנְטִירָא בַּר זוּזָא.

    תָּא שְׁמַע: הַבַּיִת וְהָעֲלִיָּיה שֶׁל שְׁנַיִם, שֶׁנָּפְלוּ; אָמַר בַּעַל הָעֲלִיָּיה לְבַעַל הַבַּיִת לִבְנוֹת, וְהוּא אֵינוֹ רוֹצֶה – הֲרֵי בַּעַל הָעֲלִיָּיה בּוֹנֶה בַּיִת וְיוֹשֵׁב בָּהּ, עַד שֶׁיִּתֵּן לוֹ יְצִיאוֹתָיו.

    יְצִיאוֹתָיו הוּא דִּמְחַיֵּיב לֵיהּ בַּעַל הַבַּיִת, הָא שְׂכָרוֹ – לָא; שְׁמַע מִינַּהּ, זֶה נֶהֱנֶה וְזֶה לֹא חָסֵר – פָּטוּר! שָׁאנֵי הָתָם, דְּבֵיתָא לַעֲלִיָּיה מִשְׁתַּעְבַּד.

    תָּא שְׁמַע, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף זֶה הַדָּר בַּחֲצַר חֲבֵירוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ – צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר. שְׁמַע מִינַּהּ: זֶה נֶהֱנֶה וְזֶה לֹא חָסֵר – חַיָּיב! שָׁאנֵי הָתָם, מִשּׁוּם שַׁחְרוּרִיתָא דְאַשְׁיָיתָא.

    שַׁלְּחוּהָ בֵּי רַבִּי אַמֵּי, אָמַר: וְכִי מָה עָשָׂה לוֹ, וּמָה חִסְּרוֹ, וּמָה הִזִּיקוֹ? רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר: נִתְיַישֵּׁב בַּדָּבָר. הֲדַר שַׁלְּחוּהָ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, אָמַר: כּוּלֵּיהּ הַאי שָׁלְחוּ לִי וְאָזְלִי! אִילּוּ אַשְׁכַּחִי בַּהּ טַעְמָא, לָא שָׁלַחְנָא לְהוּ?!

    אִתְּמַר, רַב כָּהֲנָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר. רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר.

    אָמַר רַב פָּפָּא: הָא דְּרַבִּי אֲבָהוּ – לָאו בְּפֵירוּשׁ אִתְּמַר, אֶלָּא מִכְּלָלָא אִתְּמַר. דִּתְנַן: נָטַל אֶבֶן אוֹ קוֹרָה שֶׁל הֶקְדֵּשׁ – הֲרֵי זֶה לֹא מָעַל.

    נְתָנָהּ לַחֲבֵירוֹ – הוּא מָעַל, וַחֲבֵירוֹ לֹא מָעַל. בְּנָאָהּ לְתוֹךְ בֵּיתוֹ – הֲרֵי זֶה לֹא מָעַל, עַד שֶׁיָּדוּר תַּחְתֶּיהָ שָׁוֶה פְּרוּטָה.

    וְאָמַר שְׁמוּאֵל: וְהוּא שֶׁהִנִּיחָהּ עַל פִּי אֲרוּבָּה.

    וְיָתֵיב רַבִּי אֲבָהוּ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, וְקָאָמַר מִשְּׁמֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל: זֹאת אוֹמֶרֶת, הַדָּר בַּחֲצַר חֲבֵירוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ – צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר; וּשְׁתֵק לֵיהּ.

    אִיהוּ סָבַר – מִדִּשְׁתֵיק, מוֹדֶה לֵיהּ. וְלָא הִיא, אַשְׁגּוֹחֵי לָא אַשְׁגַּח בֵּיהּ.

    כִּדְרַבָּה, דְּאָמַר רַבָּה: הֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא מִדַּעַת –