מסכת בבא קמא דף ק״ט עמוד א׳

בחייו ובמותו אם מת לא ירשנו:

ואם אין לו מה יאכל לוה ואוכל ובעלי חוב באין ונפרעין מן הירושה את חלקו:

גמ' ואפי' לארנקי של צדקה אם אינו מוצא יורש לאביו למי ישיב יתן אותה לארנקי של צדקה ולא יעכבנו בידו:

וצריך שיאמר כשהוא משיב לארנקי של צדקה זה גזל אבא:

ונמחליה לנפשיה היכא דאין יורש אלא הוא וכולה שלו:

מי לא תנן מחל לו על הקרן ולא מקיימא מצות השבה אלמא למיפק ידי גזילה בעינן והא נפקא ליה במחילה הכא נמי כיון דירושה קמיה נפלה נפק ליה מידי גזילה:

להשיב האשם זה קרן של גזילה כדתניא לקמן בפרקין (בבא קמא דף קי.):

גואל יורש:

ב"ח באין ונפרעין אחר מיתה ואפילו בחייו הוי שרי בכה"ג כדאמרינן (נדרים דף מג.) המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל ילך אצל חנוני הרגיל אצלו ויאמר לו איש פלוני מודר הנאה ממני ואין לו מה יאכל ואיני יודע מה אעשה לו נותן לו ובא ונוטל מזה אלא לפי שזה אין רוצה שיהנה ממנו כלל בחייו ואין יכול לעשות תקנה אלא מדעתו והא דלא תני הכא ואם אין רוצה כדקתני רישא משום שהרי ודאי [אינו] רוצה או שמא דוקא אין לו מה יאכל שרי כדקתני גבי המודר הנאה מחבירו אבל אם יש לו מה יאכל אפי' [אינו] רוצה אין לו תקנה בכך וא"ת והיאך נפרע ממנו והא תנן בפרק אין בין המודר (נדרים דף לג.) המודר הנאה מחבירו שוקל לו שקלו ופורע לו חובו ופר"ת דדוקא במזונות אשתו אבל שאר חובות אסור לפרוע דודאי קא משתרשי ליה ואסור וה"נ משתרשי ליה וי"ל דלא דמי דהתם כיון שמתחייב למי שפרע בעבורו אם יפרע בחנם בעבורו א"כ מהנהו ואסור אבל הכא מה שבאים ב"ח ונפרעין מן הנכסים אין זה נהנה מן הנכסים וההיא דהולך אצל חנוני לא תקשה דהתם דרך מתנה מיירי שהחנוני נותן לזה פירות במתנה וחוזר ומקבל מזה מעות דרך מתנה אבל הא דאמר בפרק השותפין (נדרים דף מז:) קונם אשתי שאני נהנית לך כו' לוה וב"ח באין ונפרעין מבעל בשלמא קונם שאני נהנה לאשתי איכא למימר במזונות אשתו ואליבא דתנן אלא קונם שאני נהנה לך משמע שאומר לחבירו נמצא שהוא פורע חובו ויש לומר כגון שלוה הימנו על מנת שלא לפרוע דהשתא אין נהנה כלום במה שפורע חובו וא"ת וכי בשופטני עסקינן שילוה ע"מ שלא לפרוע וי"ל שהוא אוהבו שלא יניח מלפרוע בעבורו:

אלא אמר רב ששת הא והא ר' יוסי הגלילי. וא"ת ואמאי לא מוקי מתני' כר' עקיבא ומודה דלאחרים מצי מחיל ולנפשיה לא מצי מחיל ובזקפו עליו במלוה הוא דפליג עליו רבי עקיבא ארבי יוסי דלא חשיב ליה זקיפה כמו מחילה דאחריני וי"ל דרב ששת סבר כיון דמחילה דאחריני מועלת זקפו נמי מועיל לכ"ע וכיון דאמר ר' עקיבא דזקפו במלוה אינו מועיל א"כ ודאי ס"ל דמחילת אחרים נמי אינו מועיל הלכך לא מתוקמא מתני' כר' עקיבא דקתני במתניתין מחל לו את הקרן משמע דמחילת אחריני מועלת ורבא דמוקי לה כרבי עקיבא סבר דזקפו במלוה אינו מועיל כלום לכ"ע אי לא מצי מחיל לנפשיה הלכך רבי יוסי דקאמר זכה הלה במה שבידו ע"כ משום דסבר דמצי מחיל לנפשיה הלכך מתני' לא מיתוקמא כוותיה אלא כרבי עקיבא ומודה רבי עקיבא דלאחריני מצי מחיל והשתא הא דנקט זקפו במלוה להודיעך כחו דרבי עקיבא דאפי' זקפו במלוה לא מצי מחיל לנפשיה כיון דליכא מחילה דאחריני:

כבר בארנו שאם מת הנגזל יש לגזלן להחזיר הגזלה לבניו ואם אין לו בנים יחזירנה לאחיו ואם אין לו אחים יחזירנה לאיזה יורש שלו ואין לך אדם מישראל שאין לו גואלים הא אם גזל גר שאין לו יורש ונשבע ומת הגר והודה אחר כן הרי זה משלם קרן וחומש לכהנים שבאותו משמר ומביא אשמו ומתכפר וכן הודה ומת הגר אחר כן:

גזל את הגר שאין לו יורש ונשבע והודה וזקפן עליו הגר במלוה שכבר יצא מעכשו מתורת גזלה ואחר כך מת הגר זכה זה במה שתחת ידו אלא שמ"מ צריך הוא להוציא הגזלה מתחת ידו על הדרכים שבארנו בגוזל את אביו:

בד"ה ונמחליה לנפשיה היכא דאין יורש אלא הוא וכולה שלו עכ"ל לאו דוקא נקט כה"ג דה"ה בדאיכא טפי יורשים כפירושו במתני' איכא למפרך ונמחליה לנפשיה מיהת חלקו אלא דנקט הכי דומיא דגר דפריך מינה ולאפוקי אתא דעל חלק אחיו ליכא למפרך ונמחליה לנפשיה וק"ל:

תוס' בד"ה אלא אמר רב ששת כו' וא"ת אמאי לא מוקי מתניתין כר"ע ומודה כו' עכ"ל ר"ל דנוקמא נמי כר"ע מתניתין ככ"ע ולנפשיה לכ"ע לא מחיל ולאחריני לכ"ע מחיל ובזקפו פליגי אי הוה כמחילה דאחריני וק"ל:

גמרא אמר רב יוסף אם אינו מוצא ללות לוה אפילו מארנקי של צדקה וישיב כדי שיקיים מצות השבה וגבאי צדקה באין ונפרעין מבניו או מאחיו חלקו המגיעו. ויש גורסין אמר רב יוסף אפילו אין שם יורשין להשיב להם צריך שישיב לארנקי של צדקה כדי שיוציא גזלה מתחת ידו ויקיים מצות השבה. אמר רב פפא כשהוא משיב בכל מקום אפילו לארנקי של צדקה צריך שיאמר זה גזל אביו. גאון ז"ל. והראב"ד ז"ל כתב וז"ל אמר רב יוסף ואפילו לארנקי של צדקה. ואינו כתיבת המוכסים וכתיבת הגבאין שאין נוטלין מהן צדקה. ע"כ.

אמר רב יוסף ואפילו לארנקי של צדקה כתב הראב"ד ז"ל שיש לפרשה על שניהם בין אגוזל בין אמודר נותן לקופה של צדקה וחוזר ומתפרנס מן הקופה בתורת צדקה. למדנו מדברי הרב ז"ל שהאומר בחייו ובמותו אינו כאומר נכסים אלו שהאומר נכסים אלו אפילו מכרם או נתנם לאחר אסורים לו ואלו האומר בחייו ובמותו ונתנן או מכרן לאחר מותר. והדבר תמה בעיני שהרי כשמת אינן של מדיר ושל יורשיו הן ואם כן למה לא יהנה מהם כאלו נתנם לאחר. ושמא בחלק הראוי לו הוא שנאסר אבל בחלק שאר היורשים מותר והיינו דקתני אם מת לא יירשנו ולא קתני אם מת לא יהנה מנכסיו. ולפי"ז האוסר נכסיו על חבירו לכשיצא מרשותו עדיפא מזה דהתם ודאי משמע דלעולם אסורין לו והכא אין אסורין לו אלא כל שבאו מן האב לבן בלא אמצעי. ואף על פי שלמדו שם בפרק השותפין ממשנתינו דין האוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו לא שיהא זה ממש אלא מכל מקום למדנו ממשנתינו שפיר דאדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו אלא שזה פירש לכשיצא מרשותו ויבא לרשות אחרים ואין לחשבו הפסק ולפיכך אסור בהם לעולם וזה לא פירש אלא כשאמר שלא יהנה מנכסיו בחייו ובמותו ולומר שלא יירשנו. ודכוותה באומר כל נכסי עליך ואף לכשיצאו מרשותו לרשות ראובן שאם יצאו מרשות ראובן ונתן או ימכור ראובן לשמעון מותר ועוד צריכה לי תלמוד. הרשב"א ז"ל.

ח"מ ס"ו ונימחליה לנפשיה אתרווייהו מקשה שהרי יש לו חלק בנכסי אביו וכל שכן בנכסי הגר דהפקר נינהו. ואשכחן במתניתא דאף על גב דעבד איסורא מצי מחיל דתנן מחל לו על הקרן וכו'. הראב"ד ז"ל.

ושמע שמת הגר והיה מעלה כספו וכו' הוה מצי למימר הרי שגזל הנר ונשבע לו והודה וזקפו עליו במלוה אלא נקט מעלה כספו לרבותא אף על פי שייחד אותו כסף לתשלומין כשזקפו עליו במלוה ומת זכה הלה במה שבידו. הרא"ש ז"ל. מתקיף לה רב ששת אי הכי לרבי יוסי הגלילי לשמעינן דלנפשיה מצי מחיל דליתני הא דקתני זכה הלה במה שבידו וכל שכן לאחרים ולמה לי למתני כלל במתניתא מחל לו את הקרן ליתני נתן לו את הקרן דשמעינן מינה דלרבי יוסי הגלילי הוא הדין למחל לו את הקרן דהא שמעינן ליה לרבי יוסי הגלילי דאמר דאפילו לנפשיה מצי מחיל ודקתני זקפן עליו במלוה כדי להודיע כחו דרבי עקיבא ולרבי עקיבא לשמעינן דלאחרים לא מצי מחיל דליתני הא דקתני זקפן עליו במלוה דהוי דומיא דלאחרים וכל שכן לנפשיה ולמה לי למתני במתניתא לוה לאחרים ובעלי חוב באים ונפרעים. גאון ז"ל. ח"מ ס"ו רבא אמר הא והא רבי עקיבא וכי אמר רבי עקיבא דלא מצי מחיל לנפשיה אבל לאחריני מצי מחיל. ודוקא בגוזל מצי מחיל מפני שצריך לצאת ידי שמים ולהוציא גזלו מתחת ידו כדקתני בברייתא בהדיא הא בעלמא מצי מחיל לנפשיה. כההוא עובדא דבפרק הכותב בההיא אתתא קריבתיה דרב נחמן דזבינתא לכתובתה בטובת הנאה ואגרשה לה ושכיבא ואתו לקוחות וקא תבעי לה לברתה ואמר רב נחמן ליכא דליסבה עצה דתמחול לגבה אבוה. ופרשי רבוותא מדאזלי לקוחות לגבה שמע מינה דמת אביה והיה יורשה ואמר רב נחמן דיכולה היא למחול כתובתה אצל נכסי אביה ואף על פי שהן שלה בירושתה ומוחלת לנפשה וכבר כתבתיה שם בפרק הכותב. הרשב"א ז"ל. וכן כתב הרמ"ה ז"ל בפרטיו וז"ל רבא אמר כי קאמר רבי עקיבא דלא מצי איניש לממחל הני מילי לנפשיה אבל לעלמא מצי מחיל ואידי ואידי רבי עקיבא היא וקיימא לן כרבי עקיבא. ומסתברא דע"כ לא פליג רבי עקיבא עליה דרבי יוסי הגלילי אלא דגוזל את הגר ונשבע לו שגזל את מורישו ונשבע לו דעבד איסורא בשבועה דקאמר רבי עקיבא טעמא דאין לו תקנה עד שיוציא גזלה מתחת ידו אבל בעלמא דלא עביד איסורא בשבועה מודי רבי עקיבא דמצי מחיל אפילו לנפשיה. ואין צריך לומר במי שהיה לו שטר חוב על בנו ומכרו האב לאחרים מת האב דאי מחליה בן לנפשיה הוי מחול כדשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל. ע"כ.

גמרא אמאי נמחליה לנפשיה ויש לדקדק אמאי לא מקשה הכי מעיקרא אגופה דמתניתין. ויש ליישב דמעיקרא ס"ד דמיד בשעת מיתת אביו הפקיעה התורה זכות הבן הגזלן מירושת דבר הגזול בידו וממילא קאי בחזקת שאר יורשי אביו וא"כ לא שייך כלל לומר ונמחליה לנפשיה וכן ממאי דקתני ב"ח באין ונפרעין נמי לא מוכח דיש לפרש כפירוש התוספות שלוה על קרקע שלו אבל ממאי דקאמר ר"ע אפילו לארנקי של צדקה משמע להדיא דלאו משום דפקע ירושתו הוא דא"כ ארנקי של צדקה מאי עבידתיה דאף אי פקע ירושתו יתננו ליד הב"ד שיחזיקו עד שיבואו יורשי אביו הקרובים אחריו אלא ע"כ דלאו בשעת מיתה זכו בה אלא הוא זוכה בחלקו רק שצריך להוציאו מתחת ידו אח"כ ליורשי אביו או לצדקה א"כ מקשה שפיר ונמחליה לנפשיה וק"ל:

שם הרי שגזל הגר וכו' והיה מעלה כספו ואשמו וכו' לכאורה כ"ז ייתור לשון הוא ונראה דמשום שרוצה לומר זכה הלה במה שבידו ואכולהו קאי אקרן וחומש ואשם ומש"ה נקט רבותא דאף על גב שכבר הפריש הקרן וחומש ובדעתו ליתנו לכהנים ולהקריב האשם מ"מ כיון דבטעות היה כשהודה אח"כ להגר פקע זכות הכהנים לגמרי וקאי ברשות הגר כשאר נכסיו וכשמת הגר זכה הלה בתורת הפקר בקרן וחומש והאשם יוצא לחולין שבטעות הוקדש וא"כ לפ"ז נראה דר"ע גופא לא נחלק אלא בקרן לחוד קאמר דצריך להוציאו מתחת ידו ומדלא קאמר שצריך ליתן קרן וחומש לכהנים ולהקריב אשם משמע להדיא דבחומש ואשם מודה לר"י שזכה בהם הגזלן והטעם דכיון שהודה בחיי הגר תו לאו גזל הגר מיקרי אלא כשאר ממונו וא"כ כשמת זכה בו הגזלן מדין ירושת הגר שכל הקודם זכה אלא דלענין הקרן החמירה התורה והפקיעה זכותו והיינו מגזירת הכתוב דוהשיב את הגזילה שצריך להוציאו דוקא מתחת ידו בתורת קנס אבל לענין החומש לא שייך ע"כ גזירת הכתוב דוהשיב וכמו שהארכתי בלשון המשנה לפירש"י ואי משום דכאן מצינו בקרא בהדיא דגזל הגר שמת הקרן וחומש ואשם לכהנים מוקמינן ליה בדדמי דהיינו דוקא כשהודה לאחר מיתת הגר דאז לא זכה הגר בחומש וממילא לא זכה בה בתורת הפקר אלא לכהנים שהם הבעל דבר מגזירת הכתוב וכמ"ש לענין גזל אביו באריכות שאין חיוב על הבן ליתן החומש לפי חלקו בירושת אביו אלא דוקא כשהודה לאחר מיתת אביו אבל כשהודה בחייו זכה בה בתורת ירושה וא"צ להחזיר אלא הקרן לבד וא"כ ה"ה לגזל הגר דחד טעמא אית להו וממילא מוקמינן קרא דגזל הגר לענין חומש ואשם בהודה לאחר מיתה דוקא אבל בהודה בחייו אין עליו שום חיוב אפילו לר"ע אלא שיוציא גוף הגזילה מתחת ידו דהיינו הקרן לבד נמצא דלפ"ז דומה דין גזל הגר לגמרי לגזל אביו כדמדמי להו בסוגיא דשמעתין והנה כמו שכתבתי כאן כ"ז כתב הרמב"ם להדיא בפ"ח מהל' גזילה דבתחילה כתב בגוזל הגר ונשבע והודה לו וזקפן במלוה ומת הגר אף עפ"י שזכה בה הגזלן צריך להוציא הגזילה מתחת ידו בד"א כשהודה בינתיים אבל מת קודם שהודה ה"ז משלם קרן וחומש לכהנים ומביא אשם עכ"ל הרי לגמרי כמ"ש אלא שהראב"ד השיגו וכתב שלא מצינו בגמרא חילוק בהודה בחייו אלא לר"י הגלילי דווקא ולא לר"ע אבל לפמ"ש א"ש דלישנא דר"ע גופא הכי דייק דלא פליג אדר"י אלא לענין שצריך להוציא הגזילה מתחת ידו דווקא והיינו הקרן מגזירת הכתוב דוהשיב אבל בשאר מילי מודה משום דהודה בחייו וקרא דגזל הגר מוקי דוקא לאחר מיתה כמו לר"י ומלתא דמסתברא הוא כדכתיבנא לענין גזל הבן באריכות ואין להקשות א"כ איפוא למה כתב הרמב"ם בגזל אביו שצריך ליתן החומש לאחיו ולא מחלק בין הודה בחייו להודה לאחר מיתה משום דהרמב"ם לשיטתו דאפילו הקרן אין מפסיד הבן הגזלן מכח ירושת אביו אלא שנוטל כנגדן בשאר נכסי אחיו וא"כ כ"ש לענין חומש שאינו נותן אלא היתר על חלק ירושתו וא"כ בכה"ג ודאי אין לחלק בהודה בחיי אביו ויתר דברי הרמב"ם ישבתי על נכון ואין להאריך כאן יותר ודי בזה ליישב ל' הרמב"ם מכוון למ"ש בפרש"י במשנה ולא כמו שמחק מהרש"א והנלע"ד כתבתי וכנ"ל נכון וברור בעזה"י ואולי מקום הניחו לי משמים להתגדר בו אף כי מצער הוא בסברא פשוטה ודוק היטב:

שם לר"י הגלילי ל"ש לנפשיה ול"ש לאחרים מצי מחיל ולכאורה לא היה צריך כלל להאריך בזה דהא המקשה מכח אותה סברא גופא דאין לחלק בין לנפשיה או לאחרים רמי מתניתא אהדדי דבלא"ה לא הוי קשה מידי ונראה משום דבפלוגתא דר"י ור"ע נקיט וזקפו במלוה משמע לכאורה להדיא דזקפו דוקא נקיט ר"י וא"כ לא הוי אתיא שום מתני' כוותיה להכי קאמר לר"י ל"ש לנפשיה ול"ש לאחרים פירוש שזה פשוט דאין לחלק מכח סברת המקשה גופא וא"כ כ"ש דזקפו לאו דוקא דהא לא עדיף זקפו מהיכא דמחיל ליה לגמרי ואי ס"ד דר"י ס"ל דלנפשיה לא מצי מחיל א"כ לאחריני נמי לא מצי מחיל וכ"ש בזקפו אע"כ דבכולהו מצי מחיל וזקפו לאו דוקא ודו"ק:

תוס' ד"ה לוה וכו' אבל נתנו במתנה עיין כתובות דף מט ע"ב תוס' ד"ה הוא ועיין בתשובת הרשב"א סי' תרי"ח דחולק ע"ז:

בא"ד הכי נמי לא משתעבדי מטלטלי עיין יבמות צט ע"א תוס' ד"ה כתב ובכתובות דף מט ע"ב תוס' ד"ה הוא: