בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת בבא בתרא דף צ״ג עמוד ב׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת בבא בתרא דף צ״ג עמוד ב׳

    מסכת בבא בתרא דף צ״ג עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 15 קטעים ממוספרים, כ־368 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    תוספות

    מאן יש אומרים רשב"ג אע"ג דקיימא לן דיש אומרים היינו ר' נתן כדאמר בסוף הוריות (דף יג:) דאסיקו ליה לר' נתן יש אומרים הכא קבלה היתה בידן דהאי יש אומרים רשב"ג וכן בפרק חזקת הבתים (לעיל בבא בתרא דף לו:) גבי ניר דקאמר מאן יש אומרים רבי אחא ובפרק קמא (שם דף טו: ושם) פליגי יש אומרים ור' נתן גבי איוב:

    חייב מפני שהוא כנושא שכר בהגוזל קמא (ב"ק דף צט: ושם) מגיה וקאמר אימא מפני שהוא נושא שכר דפריך מינה לר' יוחנן דאמר התם טבח אומן שקלקל פטור כיון דעביד בחנם ואם תאמר ומעיקרא דס"ד דמיירי הך ברייתא בחנם למה היה לו להיות כנושא שכר ויש לומר משום דמרבינן מפצע תחת פצע לחייב אדם המזיק על אונס כרצון אע"ג דלאו בכל אונס חייב כדאמר בהמניח (שם דף כז: ושם) דבאפלה ובקרן זוית פטור משום דאונס הוא ואמר נמי טבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול וגבי בעל חבית ראשון ובעל קורה אחרון תנן בהמניח (שם דף לב. ושם) דאם עמד פטור ובירושלמי נמי מוקי הא דאדם מועד לעולם בין ער בין ישן כשקדמו כלים אבל קדם הוא וישן ואח"כ העמידו כלים אצלו ושברן פטור וטבח אומן נמי שקלקל קאמר ר' יוחנן שפטור מ"מ אונס שקרוב לפשיעה כעין אבידה חשיב ליה בהשואל (ב"מ דף צד:) קרוב לפשיעה ואדם המזיק חייב והוה ס"ד טבח אומן שקלקל הוי כעין אבידה וחייב כמו נושא שכר ומשני אימא מפני שהוא נושא שכר אבל בחנם פטור והוי כעין גניבה שקרובה לאונס ופטור בה אדם המזיק דאע"ג דשומר שכר חייב והכי נמי אמר בפרק השוכר את האומנין (בבא מציעא דף פב: ושם) דתנן המעביר חבית ממקום למקום ונתקל ושברה שומר חנם ישבע ונושא שכר ישלם אלמא אע"ג דבשכר חייב בחנם פטור אע"ג דהוי אדם המזיק והיינו משום דבאונס שהוא כעין גניבה פטור:

    Tosafot on Bava Batra 93b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    רשב"א

    אלא אי תנא קמא ואמרו לו דתנא קמא ודאי לא אזיל בתר רובא, הואיל ופטר בזרע פשתן. ואם תאמר דילמא משום דסבירא ליה דהרבה לוקחין אותו לדברים אחרים. לא היא, דאם כן אמרו לו היינו תנא קמא. ועוד, דאם איתא, מתניתין דקתני אפילו זרע פשתן דדייקא דלא אזלינן בתר רובא, אמאן תרמיה.

    ויש אומרים אף דמי הוצאה יש מפרשים משום דינא דגרמי. ואוקימנא דמאן יש אומרים רשב"ג, וכיון דפליגי רבנן עליה לית הלכתא כותיה. וכן פסק הרב אלפסי ז"ל. ותמיה לי, כיון דמשום דינא דגרמי מחייב ליה, למה לא פסקו כותיה, דהא קיימא לן (ב"ק ק, א) כמאן דדאין דינא דגרמי.

    המוכר פירות לחבירו מקבל עליו רובע טנופת תני רב קטינא רובע קב קטנית לסאה, אבל עפרורית פחות מרובע מקבל רובע לא מקבל. ותניא המוכר פירות לחבירו חיטין מקבל עליו רובע קטנית וכו'. כתב הרב אלפסי ז"ל, דכל הני שיעורי באתרא דליכא מנהגא, אבל באתרא דאיכא מנהגא, קיימא לן דבכל כי הני הכל כמנהג המדינה. והגאון רב האי ז"ל (ספר המקח שער נז) כתב דאין הולכין בכל אלו אלא כדרך שמביאין אותן שם באותו מקום, וכמו שאמרו בכיוצא באלו בפרק המפקיד (ב"מ מ, א) ולא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתריה.

    Rashba on Bava Batra 93b · Sefaria · מהדורה: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain

    מאירי

    המוליך חטיו לטחון ולא לתתן ועשאן סובין או מורסן קמח לנחתום ואפאה פת ניפולין בהמה לטבח ונבלה חייבין לשלם בד"א בשכר וזה שאמרו מפני שהוא כנושא שכר כבר תירצוה בבבא קמא מפני שהוא נושא שכר ר"ל שיש לו שכר על זה ואינו משלם עוד דמי בשתו ודמי בשת ארחיו אבל בחנם אם היה אומן פטור מכל וכל ואם הוא הדיוט חייב וכבר ביארנוה בתשיעי שבקמא:

    כבר ביארנו במסכת חולין פרק טרפות שהמוכר בהמה לחברו ונמצא מחט בעובי בית הכוסות שלה משני צדדין שהיא טרפה והוגלד פי המכה בידוע ששלשה ימים קודם שחיטה ננעצה ואם קנאה תוך שלשה מחזיר לו המוכר מעותיו ומיטפל בנבלה שמקח טעות הוא ואם לא הגלד פי המכה הדבר בספק שמא תכף לשחיטה היה ועל הטבח להביא ראיה ואפילו לא פרעו כופין אותו לפרוע כמו שביארנו שם ומ"מ בטרפות המצוי אין דנין כן וכן כתבו קצת גאונים כמו שביארנו שם שעל דעת כן קבלו:

    במסכת בכורות התבאר שהשוחט את הבכור ומכרו ונודע שלא הראהו למומחה לראות את מומו מה שאכל אכל והוא יחזיר את הדמים ר"ל מוכר ומה שלא נאכל אלא שהוא עדין ביד הלוקח יקבר ומחזיר מוכר את הדמים שחט את הפרה ומכרה ונודע שהיא טרפה מה שאכל אכל והוא יחזיר לו הדמים ר"ל מוכר ומה שלא אכל יחזיר את הבשר והלה מחזיר לו את הדמים מכרה הלוקח לגוים או האכילה לכלבים מחשב עם הטבח בדמי טרפה ומחזיר לו הטבח את המותר מכר בשר לחברו ונמצא בכור פירות ונמצאו טבלים יין ונמצא יין נסך מה שאכל אכל ויחזיר את הדמים ודברים אלו באיסורי תורה אפילו בחייבי לאוין אבל באיסורי סופרים אם הפירות קיימין מחזירן ונוטל דמים ואם אכלן אכל ואין מוכר מחזיר לו דמים ואיסורי הנאה שמכרן אפילו מדבריהם מחזיר את הדמים ואין בהן דין מכירה כלל:

    המשנה השניה והכוונה בה בביאור טעות הנמצא במכירה על איזה צד יש לו עליו לקבלו המוכר פירות לחברו הרי זה מקבל עליו רובע טנופת לסאה תאנים מקבל עליו עשר מתליעות למאה מרתף של יין מקבל עליו עשר קוססות למאה קנקנים בשרון מקבל עליו עשר פטיסאות למאה אמר הר"ם טנופת מטונפות בעפר מתליעות אכולות מתולעים קוססות מחמיצות אם היה המרתף חביות עשר חביות ואם המרתף כדים עשרת כדים זהו כשאומר לו מרתף של יין אני מוכר לך נותן לו יין שכלו יפה אמר לו מרתף זה של יין אני מוכר לך ולא זכר לו מקפה נותן לו יין הנמכר בחנות שאינו בתכלית היופי ואם אמר מרתף של יין אני מוכר לך ולא זכר מקפה ולא ייחדו שלא אמר לך זהו גם כן מקבל עליו עשרה קוססות למאה כמו שאמרה המשנה אבל אם אמר לו מרתף זה ולא זכר יין ואפילו כלו חומץ הגיעו הקנקנים בשרון במישור ופירוש פיטסאות ר"ל כעורות שאינם מבושלות כל צרכן ובלבד שיהו נאות ומזופתות:

    אמר המאירי המוכר פירות לחברו הרי זה מקבל עליו רובע טנופת לסאה וכלל הדברים שכל שמכר לחברו ומסר לו אותו דבר בעצמו בלא שום שינוי אלא שיש אונאה בדמיו זו היא אונאה הנידונת בשתות ובפחות משתות וביתר משתות ואם לא מסר לו אותו דבר שמכר אלא שנשתנה בקצת ענינים הוא מקח טעות ואם מסר לו הדבר בעצמו אלא שפיחת בגוף הדבר או הוסיף בו אין זה אונאה ולא מקח טעות גמור אלא ישלם הנכוי או יפחות התוספת ובענין זה באה משנה זו שיש דברים שאין צריך המוכר להשלימו ויש על הלוקח לקבלו מצד שדרך בני אדם לקבל עליהם כך הא כל שחסר ביתר ממה שאין דרך בני אדם לקבלו ישלים ועל זה אמר שהמוכר פירות לחברו ר"ל מיני תבואות וקטניות שהלוקח מקבל עליו רובע קב טנופת לכל סאה ופירשו בגמ' בחטים רובע קב קטנית בשעורים רובע קב נישובת ר"ל שעורים קלים שפורחים בנשוב ובעדשים רובע קב עפרורית שכך דרכן ליגדל חטים בקטנית ושעורים בנישובת ועדשים בעפרורית וכל שאר מיני תבואות וקטניות מקבל עליהן רובע קב טנופת שאותה תבואה רגילה בו לכל סאה מכר לו קציעות של תאנים מקבל עליו עשר מתליעות למאה שהוא אחת לכל עשרה שכך דרכן להתליע אחת מעשרה מכר לו מרתף של יין סתם מקבל עליו עשר קוססות למאה ר"ל עשר חביות שהתחיל יינן להחמיץ קנקנים בשרון ר"ל באותה מלכות שהיו רגילים למכור שם חביות הרבה מקבל עליו עשר פיטסאות למאה ר"ל כדים שלא נאפו בכדי צרכן והן מזיעות את היין ומ"מ פירשו בגמ' דוקא שיהו נאות ר"ל שלמות ומגופרות ר"ל שועות בגפרית ויש מפרשים בזפת ועיקר הכונה שהן עשויות כדין שהחשובות עשויות ואין ביניהן שנוי אחר אלא שאינן נאפות כראוי:

    זהו ביאור המשנה וכולה הלכה פסוקה היא וממנה אתה למד לכל מיני סחורות ודברים אלו כלם במקום שאין שם מנהג ידוע על כך הא כל מקום שיש בו מנהג דנין בו אחר המנהג וכל שרוצה לחזור ואינו רוצה לקבל כמה שהוקבע בדין זה מקבל מי שפרע ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמ' כך הם:

    כשם שביארנו בחטים שהוא מקבל עליו רובע קטנית לסאה כך הדין בעפרורית אלא שדבר בהוה ומ"מ יש פוסקין לפי סוגיא זו שבחטים אינו מקבל עליו רובע שלם עפרורית אלא פחות מרובע ומ"מ הן לרובע הן לפחות מרובע כל שבירר צרור מתוך חטיו של חברו נותן לו דמי חטים עד שישלים בשיעור צרור שבירר משם שהרי הפסידו בידים שאלו הניחו היה נמכר במדת החטים ולחזור ולערב אי אפשר שכל לערב לכתחלה אסור אף בכל שהוא:

    Meiri on Bava Batra 93b · Sefaria · מהדורה: Meiri on Shas · unknown

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בד"ה מאן יש אומרים כו' קבלה היתה בידו דהאי י"א רשב"ג כו' עכ"ל ר"ל דקבלה היתה בידו דהאי י"א רשב"ג הוא דאמר כך בשום מקום ואהא מסיק הי רשב"ג כו' וק"ל:

    בד"ה חייב מפני כו' דס"ד דמיירי הך ברייתא בחנם למה היה לו להיות כנושא שכר כו' עכ"ל ולא ניחא להו למימר דס"ד דחייב אף בחנם מטעם דאמר שמואל התם טבח אומן שקלקל חייב מזיק הוא פושע הוא ומסיק כר"מ דנתקל פושע הוא דלישנא דכשנושא שכר לא משמע הכי כיון דפושע הוא וש"ח חייב ביה לא ה"ל למתני כנושא שכר וק"ל:

    Chidushei Halachot on Bava Batra 93b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    מהר"ם

    תוס' ד"ה חייב מפני שהוא כנושא שכר וכו' למה היה לו להיות כנושא שכר וי"ל דמרבינן מפצע תחת פצע וכו' מכל מקום אונס שקרוב לפשיעה כעין אבדה חשיב ליה בהשואל קרוב לפשיעה ואדם המזיק חייב והוה ס"ד וכו' וחייב כמו נושא שכר ולפי זה צריך לפרש הא דקאמר מפני שהוא כנושא שכר דהכי קאמר מפני שהוא כעין אבדה וחייב בה אדם המזיק כמו שחייב בה הנושא שכר:

    Maharam on Bava Batra 93b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    שיטה מקובצת

    אי תנא קמא ואמרו לו הא דמשמע ליה דאמרו לו תנא אחרינא הוא ולא אמרינן דאמרו לו היינו תנא קמא גופיה דאהדר ליה לרבי יוסי הכי וכולהו אזלי בתר רובא אלא דתנא קמא אזיל בתר רובא דאינשי ורבי יוסי בתר רובא דזריעה. משום דאי הכי מתניתין דקתני אפילו זרע פשתן אינו חייב באחריותן מני. אי כתנא קמא ומשום דאזיל בתר רובא דאינשי מאי אפילו. אי נמי מגופא דברייתא קא דאיק דמדקתני רישא זרעוני גנה שאין נאכלין חייב שמע מינה דהא שאר פירי שאין נאכלין אף על גב דמיעוטא לאכילה בין באינשי בין בגופייהו דפירי פטור. הר"ן ז"ל. וכן כתב הרמב"ן ז"ל. ועוד דאם כן אמרו לו היינו תנא קמא. הרשב"א ז"ל.

    יש אומרים אף דמי הוצאה יש מפרשים משום דינא דגרמי. ואוקימנא דמאן יש אומרים רבי שמעון בן גמליאל וכיון דפליגי רבנן עליה לית הלכתא כוותיה וכן פסק הריא"ף ז"ל. ותמיהא לי כיון דמשום דינא דגרמי מחייב ליה למה לא פסקו כוותיה דהא קיימא לן כמאן דדאין דינא דגרמי. הרשב"א ז"ל. וזה לשון הר"ן ז"ל לענין פסק הלכה פסק הריא"ף ז"ל כמאן דאמר נותן לו דמי זרע דאף על גב דמתניתין רבי שמעון בן גמליאל היא וקיימא לן כוותיה ורבי שמעון בן גמליאל גופיה אסיקנא דסבירא ליה דנותן לו דמי הוצאה לא קיימא לן כוותיה אלא במאי דאיתא במתניתין דהיינו בחייב ובאינו חייב אבל בכמה הוא חייב כיון דפליגי תנא קמא ואחרים דהיינו רבי שמעון בן גמליאל וברייתא כתנא קמא קיימא לן דאין נותן לו אלא דמי זרע דהוצאה לא איתנייא במתניתין כלל וכן כתבו בתוספות בשם הרב אלחנן ז"ל. עד כאן לשונו.

    מאן יש אומרים כו' תנא קמא דקאמר מהו נותן לו דמי ורע ודאי רבי יוסי היא דהא אמר רבי יוסי בהדיא נותן לו דמי זרע ולא הוצאה משום הכי דייקינן מאן יש אומרים ואף על גב דתנא קמא דרבי יוסי קאמר זרעוני גנה שאינן נאכלין חייב באחריותן היינו טעמא דלא אמרינן הא מני תנא קמא דרבי יוסי היא חדא דתנא קמא ורבי יוסי לענין זרע פשתן הוא דפליגו אבל לענין הוצאה איכא למימר דמודה ליה תנא קמא דרבי יוסי לרבי יוסי היכא דחייב לשלם דאינו משלם אלא דמי זרע בלבד והא דקתני חייב באחריותן ליכא למשמע מינה דמחייב נמי בהוצאה תדע דקא בעי לאוקמה ליה כרבי שמעון בן גמליאל דמתניתין זרעוני גנה שאינן נאכלין חייב באחריותן אלא אדמי זרע בלחוד הוא ולאו הוצאה. ועוד דאי נמי אמר תנא קמא בהדיא דמיחייב בהוצאה כיון דסתמא הוא ולא ידעינן נמי האי תנא קמא מאן ניהו לא אמרינן דיש אומרים היינו תנא קמא ואוקימנא כרבי שמעון בן גמליאל דהמוליך חטיו לטחון כו' דמחייב לשלם בשתו ובשת אורחיו דאלמא מיחייב בכל מה שגרם ללוקח מהפסידא וכיון דיש אומרים איפשיטא כרבי שמעון בן גמליאל אי איכא למימר דתנא קמא דרבי יוסי מיחייב נמי בהוצאה ממילא נמי איפשט דתנא קמא דרבי יוסי רבי שמעון בן גמליאל הוא דהיינו יש אומרים. הרא"ם ז"ל.

    מתניתין המוכר פירות לחבירו הרי זה מקבל עליו רובע טנופת לסאה תאנים מקבל עליו כו'. כתב הריא"ף ז"ל דהני שיעורי דמתניתין באתרא דליכא מנהגא אבל באתרא דאיכא מנהגא כמנהגא עבדינן וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק י"ח מהלכות מכירה. ולא כן דעת רבינו האיי גאון ז"ל שכתב בספר המקח שכל השיעורים הללו לפי מנהג אותו מקום ששם נשנית המשנה אבל בשאר מקומות הכל לפי המנהג ובמקום שאין מנהג ידוע אין דנין בו באלו השיעורים אלא רואין היאך מביאין אנשי המקום פירותיהן מן השדה ומקבל עליו כיוצא בו וכמו ששנינו בכענין זה בפרק המפקיד יוציא לו שתות ליין רבי יהודה אומר חומש ואמרינן עלה בגמרא דלא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתריה. תאני רב קטינא רוב~ קטנית לסאה אבל עפרורית פחות מרובע וקיימא לן כוותיה דהא אידחי בגמרא כל מאי דמקשינן עלה ואף על גב דמסקינן עדשים אצטריכא ליה הכי קאמר מהא לא תפשוט וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפרק י"ח מהלכות מכירה. והא דאמרינן לקמן בשמעתין אבל גבי עפרורית מסיק אדעתיה לקבל רובע עפרורית בסאה לאו בדוקא נקט רובע אלא משום דכולהו לבד מעפרורית שערינהו שיעורייהו רובע נקט הכי. הר"ן ז"ל.

    מסתברא לי דאי איכא פחות מרובע עפרורית וקטניות משלימו לרובע דמקבל אבל אי קטניות משלימו ליותר מרובע לא מקבל. משיטה לא נודעה למי. עפרורית פחות מרובע אף על פי שאין ביניהם אלא משהו כל שיעורי חכמים כך הם. תוספי הרא"ש ז"ל.

    Shita Mekubetzet on Bava Batra 93b · Sefaria · מהדורה: Vilna Ed · Public Domain

    גליון הש"ס

    רשב"ם ד"ה אמרו לו כו' ורבי יוסי בתר רובא דזריעה עי' יבמות דף סז ע"ב תוס' ד"ה אין:

    Gilyon HaShas on Bava Batra 93b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    בן יהוידע

    עוֹד מִנְהָג גָּדוֹל הָיָה בִּירוּשָׁלַיִם, מַפָּה פְּרוּסָה עַל גַּבֵּי הַפֶּתַח וכו' קשא בשלמא חלוקה של מוסר סעודה לחבירו קרי ליה 'מִנְהָג גָּדוֹל' מפני שהוא אפוקי ממונא הפך הדין דאין שורת הדין מחייבתו ממון בכהאי גונא ובפרט שהוא עשה לו עסק זה בחינם אך גדול כח המנהג שנהגו בכך אבל חלוקה של מפה פרוסה אמאי קרי לה 'מִנְהָג גָּדוֹל' יאמר מִנְהָג בסתם? ודוחק לומר איידי דנקיט גדול בראשונה נקיט באחרונה. ונראה לי בס"ד דקרי ליה 'מִנְהָג גָּדוֹל' מפני שעשו אותו באופן מהופך על דרך סגי נהור דמפה פרוסה שהיא כמו גדר בפני האורחין אדרבה נכנסין ובסילוק המפה דהפתח פתוח צריכין להיות נמנעין מליכנס. ונראה דרמז גדול רמזו לאורח באופן זה דאף על פי שתראה חבירך פותח ביתו לפניך אתה הֹקַר רַגְלְךָ מִבֵּית רֵעֶךָ (משלי כה, יז) ולהכי קרי ליה 'מִנְהָג גָּדוֹל' מפני כי מלבד פשוטו יש בו רמז נאה על דבר אחר.

    Ben Yehoyada on Bava Batra 93b · Sefaria · מהדורה: Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897 · Public Domain

    רש"י

    אין פירוש שמור לדף זה — לא נמצא נוסח בדפוסים האמינים שבידינו.

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת בבא בתרא, דף צ״ג, עמוד ב׳, בהיקף של כ־368 מילים ב־15 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 15 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 111 מילים

      נפתחת ב״נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי זֶרַע. אָמְרוּ לוֹ: הַרְבֵּה…״

    2. קטע 222 מילים

      נפתחת ב״מַאן תַּנָּאֵי? אִילֵּימָא רַבִּי יוֹסֵי וְ״אָמְרוּ לוֹ״;…״

    3. קטע 311 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא אִי תַּנָּא קַמָּא וְרַבִּי יוֹסֵי, אִי…״

    4. קטע 413 מילים

      נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: מַהוּ נוֹתֵן לוֹ? דְּמֵי זֶרַע,…״

    5. קטע 511 מילים

      נפתחת ב״מַאן יֵשׁ אוֹמְרִים? אָמַר רַב חִסְדָּא: רַבָּן…״

    6. קטע 634 מילים

      נפתחת ב״הֵי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל? אִילֵּימָא רַבָּן…״

    7. קטע 734 מילים

      נפתחת ב״אֵימָא סֵיפָא, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:…״

    8. קטע 814 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא לָאו הוֹצָאָה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ – מָר…״

    9. קטע 913 מילים

      נפתחת ב״מִמַּאי? דִּלְמָא אִיפְּכָא! הָא לָא קַשְׁיָא; כׇּל…״

    10. קטע 1057 מילים

      נפתחת ב״וְדִלְמָא כּוּלָּהּ רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל הִיא…״

    11. קטע 1132 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא הָא רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל –…״

    12. קטע 1235 מילים

      נפתחת ב״רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: נוֹתֵן לוֹ…״

    13. קטע 1324 מילים

      נפתחת ב״עוֹד מִנְהָג גָּדוֹל הָיָה בִּירוּשָׁלָיִם – מַפָּה…״

    14. קטע 1435 מילים

      נפתחת ב״מַתְנִי׳ הַמּוֹכֵר פֵּירוֹת לַחֲבֵירוֹ, הֲרֵי זֶה מְקַבֵּל…״

    15. קטע 1522 מילים

      נפתחת ב״גְּמָ׳ תָּאנֵי רַב קַטִּינָא: רוֹבַע קִטְנִית לִסְאָה.…״

    חכמים הנזכרים בדף

    לשון המקור

    נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי זֶרַע. אָמְרוּ לוֹ: הַרְבֵּה לוֹקְחִין אוֹתוֹ לִדְבָרִים אֲחֵרִים.

    מַאן תַּנָּאֵי? אִילֵּימָא רַבִּי יוֹסֵי וְ״אָמְרוּ לוֹ״; תַּרְוַיְיהוּ בָּתַר רוּבָּא אָזְלִי – מָר אָזֵיל בָּתַר רוּבָּא דְאִינָשֵׁי, וּמָר אָזֵיל בָּתַר רוּבָּא דִזְרִיעָה!

    אֶלָּא אִי תַּנָּא קַמָּא וְרַבִּי יוֹסֵי, אִי תַּנָּא קַמָּא וְ״אָמְרוּ לוֹ״.

    תָּנוּ רַבָּנַן: מַהוּ נוֹתֵן לוֹ? דְּמֵי זֶרַע, וְלֹא הוֹצָאָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף הוֹצָאָה.

    מַאן יֵשׁ אוֹמְרִים? אָמַר רַב חִסְדָּא: רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל הִיא.

    הֵי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל? אִילֵּימָא רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל דְּמַתְנִיתִין – דִּתְנַן: הַמּוֹכֵר פֵּירוֹת לַחֲבֵירוֹ וּזְרָעָן וְלֹא צִמֵּחוּ, וַאֲפִילּוּ זֶרַע פִּשְׁתָּן – אֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן. הָא זֵרְעוֹנֵי גִינָּה שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין – חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן.

    אֵימָא סֵיפָא, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: זֵרְעוֹנֵי גִינָּה שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין – חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן. תַּנָּא קַמָּא נָמֵי הָכִי קָאָמַר – זֶרַע פִּשְׁתָּן הוּא דְּאֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן, הָא זֵרְעוֹנֵי גִינָּה שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין – חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן!

    אֶלָּא לָאו הוֹצָאָה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ – מָר סָבַר דְּמֵי זֶרַע, וּמָר סָבַר אַף הוֹצָאָה?

    מִמַּאי? דִּלְמָא אִיפְּכָא! הָא לָא קַשְׁיָא; כׇּל תַּנָּא בָּתְרָא, לְטַפּוֹיֵי מִילְּתָא קָא אָתֵי.

    וְדִלְמָא כּוּלָּהּ רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל הִיא – וְחַסּוֹרֵי מְחַסְּרָא, וְהָכִי קָתָנֵי: הַמּוֹכֵר פֵּירוֹת לַחֲבֵירוֹ וּזְרָעָן וְלֹא צִמֵּחוּ, אֲפִילּוּ זֶרַע פִּשְׁתָּן – אֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן, הָא זֵרְעוֹנֵי גִינָּה שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין – חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן; דִּבְרֵי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל; שֶׁרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: זֶרַע פִּשְׁתָּן הוּא דְּאֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן, הָא זֵרְעוֹנֵי גִינָּה שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין – חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן.

    אֶלָּא הָא רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל – דְּתַנְיָא: הַמּוֹלִיךְ חִטִּין לַטָּחוֹן, וְלֹא לְתָתָן – וַעֲשָׂאָן סוּבִּין אוֹ מוּרְסָן; קֶמַח לַנַּחְתּוֹם, וַאֲפָאוֹ פַּת נִיפּוּלִין; בְּהֵמָה לַטַּבָּח, וְנִיבְּלָהּ – חַיָּיב, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּנוֹשֵׂא שָׂכָר.

    רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי בוֹשְׁתּוֹ, וּדְמֵי בּוֹשֶׁת אוֹרְחָיו. וְכֵן הָיָה רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מִנְהָג גָּדוֹל הָיָה בִּירוּשָׁלָיִם – הַמּוֹסֵר סְעוּדָה לַחֲבֵרוֹ, וְקִלְקְלָהּ; נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי בׇשְׁתּוֹ וּדְמֵי בּוֹשֶׁת אוֹרְחָיו.

    עוֹד מִנְהָג גָּדוֹל הָיָה בִּירוּשָׁלָיִם – מַפָּה פְּרוּסָה עַל גַּבֵּי הַפֶּתַח; כׇּל זְמַן שֶׁמַּפָּה פְּרוּסָה – אוֹרְחִין נִכְנָסִין. נִסְתַּלְּקָה הַמַּפָּה – אֵין הָאוֹרְחִין נִכְנָסִין.

    מַתְנִי׳ הַמּוֹכֵר פֵּירוֹת לַחֲבֵירוֹ, הֲרֵי זֶה מְקַבֵּל עָלָיו רוֹבַע טִנּוֹפֶת לִסְאָה. תְּאֵנִים – מְקַבֵּל עָלָיו עֶשֶׂר מְתוּלָּעוֹת לְמֵאָה. מַרְתֵּף שֶׁל יַיִן – מְקַבֵּל עָלָיו עֶשֶׂר קוֹסְסוֹת לְמֵאָה. קַנְקַנִּים בַּשָּׁרוֹן – מְקַבֵּל עָלָיו עֶשֶׂר פִּיטָסוֹת לְמֵאָה.

    גְּמָ׳ תָּאנֵי רַב קַטִּינָא: רוֹבַע קִטְנִית לִסְאָה. וְעַפְרוּרִית לָא?! וְהָאָמַר רַבָּה בַּר חִיָּיא קְטוֹסְפָאָה מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבָּה: בּוֹרֵר צְרוֹר מִגׇּרְנוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ –