מסכת בבא בתרא דף נ״ד עמוד ב׳

ושאינה מסוימת במצריה עד כמה פי' כמה יקנה במכוש אחד כדאזיל תיירא דתורי והדר פירוש כשיעור מדת תלם והן היו יודעים מדת התלם כמה היה אורך שלו דבשדה גדולה לא היו חורשים במענה אחד כל אורך השדה ולא כפ"ה כשיחרוש צמד בקר שורה אחת מקצה גבול שדהו עד קצהו ומתוך כך קונה כל השדה חדא דלישנא לא משמע הכי ועוד דאמאי בעי והדר רק כשיחרוש פעם אחת אע"ג דלא הדר:

עובד כוכבים מכי מטי זוזי לידיה אסתלק ליה פ"ה משום דכל קנינו של עובד כוכבים בכסף כדאמרינן בפ"ק דקדושין (ד' יד: ושם) אשכחן עובד כוכבים דכל קנינו בכסף ולאו ראיה היא לפי' ר"ת דמפרש התם דוקא בעבד עברי קאמר שאין בו קנין אחר דשטר לא ידעינן ביה אפי' בישראל אלא מדהוקש לאמה העבריה ואמה העבריה לאחרת אבל בעובד כוכבים דלא שייך ביה קדושין ליכא למילף מאחרת ועוד תניא התם מכסף מקנתו בכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתבואה וכלים דהיינו חליפין משמע דה"ה בשטר אינו נקנה דאפילו כל שוה כסף הוה ממעט התם מכסף אי לאו דכתיב ישיב לרבות שוה כסף ככסף אבל בעלמא אור"ת דאדרבה אין קנינו של עובד כוכבים בכסף אלא במשיכה וכדר' יוחנן קי"ל דדריש (בכורות דף יג:) מיד עמיתך בכסף הא מיד עובד כוכבים במשיכה וכן בפ' בתרא דע"ז (דף עא. ושם ד"ה רב) מסיק דמשיכה לעובד כוכבים קונה והא דקאמר הכא ועובד כוכבים מכי מטו זוזי לידיה אסתלק ליה היינו משום דמצינו בעובד כוכבים קנין כסף בעפרון ושטר ודאי לא קנה בעובד כוכבים משום דישראל גופיה לא קנה בשטרא אלא מספר המקנה דירמיה והתם ישראל הוה:

וישראל לא קנה עד דמטי שטרא לידיה שהיו עומדים במקום שכותבין את השטר וקשיא לרבינו שמשון בן אברהם דאמאי לא קנה בכסף גרידא מעפרון בק"ו מגופו גופו באחת ממונו בשתים כדאמרינן בבכורות בפ"ב (דף יג. ושם) דליכא למימר שאינו גומר בדעתו לקנות עד שיהיה בשטר דמאחר שהעובד כוכבים מסתלק למה לא יגמור בדעתו לקנות ויניחנו להיות הפקר והוה לן למימר דהוי כאילו פירש אי בעינא בכספא איקני מה"ט דפרישית וצ"ל דאנן סהדי שלא היה בדעתו אלא כמות שהוא רגיל לקנות עם ישראל דהיינו בשטר מדלא פירש אי בעינא בכספא איקני אבל קשיא לרבינו שמשון בן אברהם דבפרק ב' דבכורות (שם) א"ר יצחק ישראל שנתן מעות לעובד כוכבים בבהמה בדיניהן אע"פ שלא משך קנה וחייבת בבכורה ואמאי לא אמרינן אע"ג דקנה מן התורה כדאמר אביי התם בדיניהם שפסקה להן תורה מיד עמיתך במשיכה הא מיד עובד כוכבים בכסף מ"מ אין בדעתו לקנות אלא עד שימשוך כמו שהוא רגיל לקנות עם ישראל כדאמרינן הכא וי"ל דהתם בדיניהם קאמר ונראה דשרי לישראל לתבוע מינייהו מעותיו אע"פ שמתוך כך יחזיר העובד כוכבים ויגזול את המחזיק דבדין קא תבע ליה דלא נתן לו מעות אלא ע"מ שתבא הקרקע לידו ואם המחזיק יכול לישמט מן העובד כוכבים ישמט אע"פ שהלוקח מפסיד אך אם המחזיק בעי לפרוע לו מעותיו אם יפקיענו הראשון הקרקע מידו ע"י עובד כוכבים נראה דה"ל מסור ממש:

באגי דמטמרי הוו כו' והא דאמר בהניזקין (גיטין דף נח: ושם ד"ה אנן) דאזול מרוותייהו דבאגי ואזיל גידול בר רעילאי ויהיב טסקא דתלת שנין ולכי אתו מרוותייהו הדרא להו ולא אמרי' כיון דלא יהבי טסקא הופקעה מידם וזכה בה גידול בר רעילאי דהתם מיירי כגון שאמרו מרוותייהו לבני באגי שיחרשו הקרקע ויזרעו ויאכלו פירות ויפרעו טסקא עד שיחזרו ונתרצו להם בני באגי ונתנוה לגידול הלכך לא הופקעה מידם וכשיחזרו חזרו להן אבל הכא הוו מטמרי בשביל המס שלא רצו לפרוע:

אינה מסויימת במצריה עד כמה אליבא דרב קא בעי לה, דאי לשמואל אפילו במסויימת לא קנה אלא מקום מכושו בלבד, כל שכן בשאינה מסויימת.

אמר רב פפא כדאזיל תירא דתורי והדר פירש ר"ש ז"ל כשיחרש צמד בקר שורה אחת מקצה גבול השדה ועד קצהו. והדר, ובחזירתו יעשה עוד שורה אחרת, דהיינו שתי שורות על פני כל השדה ועד קצהו משפתו אל שפתו ממזרח למערב, מתוך כך קנה כל השדה מצפון לדרום, עד כאן. ואינו מחוור בעיני, דאם כן לא הוה ליה למימר עד כמה, דמשמע עד כמה קונה, אלא הכי הוה ליה למימר בכמה, כלומר בכמה יקנה. ועוד דלא הוה ליה למימר כדאזיל בכ"ף, אלא בדאזיל, בבי"ת, כלומר בזה יקנה. אלא הכי פירושו, עד כמה יקנה במכוש אחד, כדאזיל תיירא דתורי והדר, שאין דרך עובדי אדמה להאריך תלמים באורך כל השדה, אלא חורשין את השדה חלקים חלקים, וכשיעור שמאריכין תלם אחד וחוזר וחורש נקרא שדה אחד, והילכך במכוש אחד קנה בשדה כשיעור זה.

אמר רב יהודה אמר שמואל נכסי הגוי הרי הן כמדבר וכל המחזיק בהן זכה בהן. פירש ר"ש ז"ל דשני אינו חייב להשיב מעות לראשון, שאם כן אין אלו כמדבר, כלומר נכסי הפקר, הא דמי קא יהיב. אבל רבינו האיי גאון ז"ל כתב בשער ארבעה עשר של מקח וממכר ז"ל, משום דבזוזי דהאי מסלק ליה גוי ומשתרשי ליה הני זוזי ללוקח שני, ומיהו אחריותו על הגוי המוכר, ולא על ישראל זה שלקח ראשון, וכן דעת מורי ז"ל שחייב להחזיר מעות ללוקח ראשון. וכן כתב משם רבינו יצחק בר אברהם ז"ל דמכל מקום מעות של ראשון דמו למ[שכון של גר], והרי הוא כזוכה בשעת מתן מעות בשדה המשכונה, הילכך המחזיק בהן זוכה בגוף השדה ונותן ללוקח דמים, וכאותה ששנינו בפרק שור שנגח את הפרה (ב"ק מט, ב) משכונו של גר ביד ישראל ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בו זה קנה כנגד מעותיו וזה קנה את השאר, שלא מחמת שנעשו נכסי הגר כהפקר פקע זכות משכונו של זה. והקשה הראב"ד ז"ל, אם הראשון שנתן מעות לא קנה עד דמטי שטרא לידיה, היאך יקנה זה השני שלא נתן מעות בלא שטר. ותירץ, שהראשון שנתן מעותיו אנן סהדי דלא סמכא דעתיה למקניה עד דכתב ליה גוי שטרא, משום דגוי אנס הוא, אבל האי דאחזיק בלא זוזי דעתיה למקניה בהאי חזקה, מימר אמר כי אניס ליה גוי מינאי לא מפסידנא מידי, ואפילו מיחייב ליה לאהדורי זוזא לקמא על תנאי זה מהדר דאי אניס ליה גוי מיניה מהדר ליה זוזי. עד כאן. ואני תמה בעיקר קושית הרב ז"ל, דהא טעמא איכא, דקמא לא קנה, ולא החזיק ושני החזיק, ואילו החזיק קמא איהו קני. וכן נראה מדברי ר"ח ומפירוש ר"ש ז"ל. ומיהו כך נראה לי בודאי שאפילו נתן הראשון מעות והחזיק לא קנה, דהא מילתא בטעמא תליא, דזוזי ודאי מכותי קנה, דכל קנינו בכסף, ואם כן מאי טעמא לא קני הכא, על כרחין משום דישראל לא סמכא דעתיה עד שיכתוב כלו הגוי את השטר, משום דגוי אנס הוא, וכיון שכן אפילו החזיק לא גמר לקנות עד שיכתוב לו השטר, והיינו דקא פסיק ואמר דישראל לא קנה עד דמטי שטרא לידיה לא שנא החזיק לא שנא לא החזיק, ודרב הונא נמי דלקמן אפילו בשהחזיק בה היה מעשה. כנ"ל. ודברי הראב"ד ז"ל מסייעין אותי. יש מי שאומר שאלו כתב לו הגוי את השטר אפילו לאחר שקבל המעות קנה. וליתא, דכיון דאמרינן דגוי איסתלק ליה הוה ליה נכראה ושדה מופקרת היא, והילכך אין לו תקנה אלא אם כן כתב לו גוי את השטר עד שלא יתן לו הדמים. אלא שיש לעיין, אם כן רב הונא אמאי יהיב ליה זוזי עד שיכתוב לו את השטר. וי"ל דרב הונא לית ליה דשמואל, אלא מסבר סבר דלוקח מגוי כלוקח מישראל, וכל שנסתלק המוכר זכה הלוקח, וכל שלא זכה הלוקח לא נסתלק המוכר, דזה מסתלק וזה זוכה, ורב נחמן דיניה כשמואל רביה, והיינו דקאמר ליה רב הוא מאי דעתיך כשמואל, דלמא איהו לית ליה דשמואל. ובעיקר דינו של שמואל תמיהא לי, מאי טעמא, דכל דמוכר מסתלק ורוצה למהר ממכרו, גם הלוקח ניחא ליה דליקני מיד, משום דאמרי אינשי זבנת קנית. ותדע לך, דהא אף על גב דקיימא לן דבמכר לא קנה בשטר עד שיתן הדמים, במוכר שדהו מפני רעתה, שאנו אומדים דעת המוכר שחפץ שיקנה בשטר בלבד כדי שלא יחזור בו הלוקח, קנה לוקח אף על פי שלא נתן דמים, ואין אומרים ששניהם רוצים בהמתנה כדי שיוכל כל אחד להמלך אם יקיים מקחו או שיבטלנו, והכא נמי מאי שנא. ואם תאמר דלוקח מגוי שאני, דמשום דסתם גוי אנס הוא לא גמר ומקנה עד שיכתוב לו את השטר, כמו שכתבנו למעלה, אכתי לא ניחא לי, דהא רב הונא משמע דלא סבירא ליה הכין, כדאמרינן, ואם כן רב נחמן מאי טעמא אוקמה בידיה דשני, דשאני רב הונא [ד]דעתו היה לקנות במעות שכבר נתן, והדין עמו. וי"ל דרב הונא מודה היה דלא נתכוון לקנות בכסף ואנן סהדי דכל דזבין מגוי לא יהיב דעתיה לקנות אלא בשטר, משום דסתם גוי אנס הוא, אלא דרב הונא היה סבור שאף הגוי לא נסתלק עד שיכתוב את השטר. וכמו שכתבתי כנ"ל..

כל המחזיק בו זכה בו וכתב ר"ש ז"ל דמכל מקום נקרא רשע, כדאמרינן (קידושין נט, א) עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה נקרא רשע. ובודאי אם מחייבין אותו להחזיר מעות ללוקח ראשון נקרא רשע, דמה לו ליקח את זאת, כמה שדות ימצא לקנות במקום אחר. אבל אם לא היה חייב להחזיר מעות, אין זה נקרא רשע, דהוה ליה כמציאה וכנוטל את הפאה, ששנינו (פאה פ"ד מ"ג) נטל מקצת פאה וזרק על השאר נפל לו עליה פרס טליתו עליה מעבירין אותה הימנו, אלמא מדקתני מעבירין אותה הימנו אינו נקרא רשע, דלא כל שעה אדם זוכה למצוא מציאות, ולא פאה, שמא יקדימוהו שאר עניים, הילכך אין זה נקרא רשע, שחייו קודמין לחיי חבירו. וכן אמרו משמו של רבינו תם ז"ל. והתימה מן הרב ר"ש ז"ל, שכאן כתב שנקרא רשע, אף על פי שהוא ז"ל כתב כאן שאינו חייב להחזיר דמים לראשון, דזוכה הוא מן ההפקר.

אמר ליה אביי לרב יוסף ומי אמר שמואל הכי והא אמר שמואל דינא דמלכותא דינא וכו'. איכא למידק, ומאי קושיא, לוקמא אביי לנפשיה באתרא דליכא הרמנא דמלכא, ואיתא להא ואיתא להא. ורב יוסף נמי מאי קא דחיק נפשיה ואמר אנא לא ידענא עובדה הוה בדורא דרעואתא, לימא ליה הא דאיכא הרמנא דמלכא הא דליכא הרמנא דמלכא. וי"ל דאביי לאפוקי הלכתא מרב יוסף רביה הוה בעי, אי דוקא בדליכא הרמנא דמלכא או דילמא אפילו בדאיכא הרמנא דמלכא, ואי אפילו בדאיכא הרמנא דמלכא אמרה מאי טעמא והיכי מתרצינן דידיה אדידיה. ואמר ליה רב יוסף דלא שמיעא ליה אלא עובדא הוה ודן ליה הכין רב יהודה וסתמא משמואל רביה קבלה. ואמר ליה אביי דהתם שאני דדורא דררעותא בבגי דמטמרי הוו דלא יהבי טסקא למלכא ולית ליה מרוואתא ומאן דזבין מינייהו לא עביד ולא כלום, ואפילו יהבי זוזי וכתבי שטרא, דארעא דמלכא היא וכל דקדים וזכי בה וקביל עליה דיהיב טסקא זכה. נמצא עכשו לפי דחוי זה של אביי, דאפילו בדליכא הרמנא דמלכא לא שמעינן מידי מרב יהודה דליקני בתרא, אלא קמא קני, כיון דארעא דירושת הגוי הות, דישראל ראשון הדר ליה אצל גוי המוכר דלוקמה בידיה, וגוי מפיק לה מישראל שני, דאמר ליה את בארעא דידי מאי עבדת, ומוקי לה בידא דראשון, דשדה ירושה היה לו, ולא דמיא להא דרב יהודה דלאו שדה מוכר הות, כדאמרן. וכן פסק רבינו תם ז"ל דקיימא לן כאביי דהוא בתרא, אלא שהוא מוסיף בה דברים, ופירש דהאי דזבן בארעא דרעותא, לא ממרותייהו קמאי זבן, אלא מגוי דנחת לה מנפשיה ופרע טסקא למלכא, והשתא זבנה לישראל, ואתא ישראל אחרינא ורפק בה פורתא מקמי דליחזק בה קמא, ולפיכך כל שאינה שדה ירושה למוכר כל המחזיק בה ומקבל עליו לפרוע הטסקא הוא זוכה, ובהא הוא דקאמר שמואל כל המחזיק בה זכה בה, אבל בשדה שהיא ירושה לגוי שמכרה, לא אמרה שמואל, דההיא מלכא אמר לא ליקני איניש אלא באיגרתא, ועובדא דרב הונא בבגי דמטמרי הוה עובדא, וכן הא דשלח רב הונא בר אבין כדאיתא בסמוך בכי האי גוונא הוה. ומיהו גם הרב כתב משמיה דגאון ז"ל, דישראל שקנה שדה מגוי ובא ישראל אחר והחזיק בה זכה. עד כאן. כלומר אפילו בשדה ירושה. ומיהו דוקא בדליכא הרמנא דמלכא, הא איכא הרמנא דמלכא לא, דמלכא אמר לא ליקני איניש ארעא אלא באיגרתא, ודינא דמלכותא דינא. ונמצא עכשו פסק הלכה לפי זה: היכא דאיכא הרמנא דמלכא מוציאין משני, כל שכתב הגוי שטר לראשון, ומעמידין ביד ראשון, ואף על פי שקדם שני והחזיק בה קודם שכתב גוי שטר לראשון. ואי ליכא הרמנא דמלכא, אם קדם וזכה שני קנה, ואפילו כתב הגוי אחר כך לראשון, לפי שמשעה שקבל זוזי נסתלקה לו והויא לה כמדבר, והילכך מי שקדם והחזיק קנה ומחזיר דמים ללוקח ראשון. ולפי דעתי אפילו נתן הראשון מעות והחזיק, דכל שלא הגיע שטר מכר לידו לא סמכא דעתיה. והיכא (דליכא) דזבן בבאגי דמטמרי אבל לא קדם ראשון והחזיק, שני קנה, ואינו חייב להחזיר מעות לראשון, דמנפשיה זכה בה, דמלכא אמר כל מאן דיהיב טסקא ליטול ארעא. ואפשר דאף בזה מחזיר דמים ללוקח ראשון אם מכרה לו גוי שירד בה אחר שהלכו להם בעלים ראשונים, כי לולא שמכרה גוי לישראל זה לא היה יכול ישראל שני לירד בה, שהגוי שקבל לפרוע הטסקא זכה בהן ואין אחר יכול לסלקו כל שהוא רוצה לפרוע הטסקא. אבל אם הבעלים שנחבאו מכרוה לו בין בכסף בין בשטר, ואפילו היו ישראלים, לא קנה, וכל הקודם זכה, דמכיון שלא פרעו טסקא, חזרה שדה למלך ואין לזה בה כלום, ושני מן ההפקר הגמור זכה בה.

אע"פ שאמרו שהקרקע נקנה בכסף ושטר וחזקה דוקא ישראל בישראל אבל גוי בישראל וישראל בגוי אין קונין קרקע זה מזה אלא בשטר סתם הדברים אין דעת הגוי סומכת אלא על השטר לא לקנייה ולא להקנאה מעתה נכסי הגוי ר"ל קרקע שמכרו לישראל ונתן לו ישראל זה הדמים ועדין לא החזיק בה ישראל זה ולא הגיע השטר לידו הרי זה הפקר ואם בא אחר והחזיק זכה אלא שגדולי המחברים כתבו שנותן לראשון את הדמים וחכמי הצרפתים חולקים בה אלא שהוא נקרא רשע מדין עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה אבל מ"מ האחרון קנה שהגוי משקבל המעות נסתלק רשותו שהרי מן הדין קנאו זה בדמים וישראל לא קנה עד שיגיע שטר לידו שלא גמר להקנותו אלא בשטר ונמצאו כעין נכסי הפקר ומ"מ אם היה שם דין מדיני המלך החקוקים בנימוסיו שלא יהא שום קנין נגמר אלא בשטר לא נסתלק הגוי עד שיגיע שטר לידו של זה ותכף שנסתלק רשות הגוי נכנסה לרשות ישראל גאוני ספרד כתבו שאף במקום שאין שם חק ידוע למלך על זה לא נאמרו הדברים אלא בגוי שאין קרקע זה שלו לגמרי אלא שברח בעל השדה מפני הטסקא ובא זה וירד בה ופורע הטסקא ומחזיק בה ואח"כ מכרה לישראל הא כל שמכר שדה שהיא שלו לגמרי אין כאן קנין אלא לזה שהוא מקנהו לו:

בפי' רשב"ם בד"ה כדאזיל תיירא כו' דהיינו ב' שורות כו' ממזרח למערב כו' עכ"ל ק"ק לכאורה דמשמע דלא מסתבר ליה באינה מסויימת במצריה בבקעה גדולה לקנות במכוש א' וא"כ לפירושו בב' שורות חרישה נמי באורך מה יועיל לרוחב של הבקעה הגדולה ואם נקדים המאוחר למוקדם בפירושו א"ש וכצ"ל ממזרח למערב כו' מן צפון לדרום מתוך כך כו' כל אורך השדה ועל כל רחבו כו' ודו"ק:

תוס' בד"ה וישראל כו' שהיו עומדין במקום שכותבין כו' מעפרון בק"ו מגופו כו' עכ"ל משום דלא אימעוט שטר בעכו"ם מספר המקנה דירמיה כמ"ש לעיל אלא שטר לחוד אבל דבעי שטר עם כסף לא אמעיט מהתם ולכך הוצרכו לק"ו מגופו כו' אך ק"ק כיון שכבר כתבו שהיו עומדין במקום שכותבין וא"כ מדינא קונה בכסף בפשיטות ה"ל לרשב"א להקשות על זה דמאחר שהעכו"ם מסתלק למה לא יגמור בדעתו לקנות כו' ומי הצריכו לקושייתו למה שכתב דקונה בכסף גרידא מעפרון בק"ו ויש ליישב ודו"ק:

כדאזיל תיירא דתורי והדר פירש רשב"ם ז"ל כשיחרוש צמד בקר שורה אחת כו'. ואינו מחוור בעיני דאם כן לא הוה ליה למימר עד כמה דמשמע עד כמה קונה אלא הכי הוה ליה למימר בכמה כלומר בכמה יקנה. ועוד דלא הוה ליה למימר כדאזיל בכ"ף אלא בדאזיל בבי"ת כלומר בזה יקנה. הרשב"א ז"ל. ועוד דלישנא לא משמע הכי דמשמע דקאי אפלוגתא דרב ושמואל דפליגי בשדה המסויימת במצריה דרב אמר במכוש אחד קנה כולה ותו בעי שאינה מסויימת לרב עד כמה יקנה במכוש אחד. תוספות הרא"ש ז"ל.

אמר רב יהודה אמר שמואל נכסי העכו"ם הרי הן כו' הקשה הראב"ד ז"ל אם הראשון שנתן מעות לא קנה עד דמטי שטרא לידיה האיך יקנה זה השני שלא נתן מעות בלא שטר. ותירץ דהראשון שנתן מעות אנן סהדי דלא סמכה דעתיה למקני עד דכתיב ליה עכו"ם שטרא משום דעכו"ם אנס הוא אבל האי דאחזיק בלא זוזי דעתיה למקני בהאי חזקה מימר אמר כי אניס ליה עכו"ם מנאי לא מפסידנא מידי ואפילו מחייבינן ליה לאהדורי זוזי לקמא על תנאי זה מהדר דאי אניס ליה עכו"ם מיניה מהדר ליה זוזי עד כאן. ואני תמה בעיקר קושית הרב ז"ל דהא טעמא איכא דקמא לא קנה דלא החזיק ושני החזיק ואלו החזיק קמא איהו קני וכן נראה מדברי רבינו חננאל ז"ל ומפרושי ר"ש ז"ל. מיהו נראה לי בודאי דאפילו נתן הראשון מעות והחזיק לא קנה דהא מילתא בטעמיה תליא דזוזי ודאי מכותי קני דכל קנינו בכסף אם כן מאי טעמא לא קני הכא על כרחך משום דישראל לא סמכא דעתיה עד שיכתוב לו העכו"ם את השטר משום דעכו"ם אנס הוא וכיון שכן אפילו החזיק לא גמר לקנות עד שיכתוב לו את השטר והיינו דקא פסיק ואמר וישראל לא קנה עד דמטי שטרא לידיה לא שנא החזיק ולא שנא לא החזיק ודרב הונא נמי דלקמן אפילו בשהחזיק בה היה מעשה כן נראה לי. ודברי הראב"ד ז"ל מסייעין אותו. יש מי שאומר שאלו כתב לו העכו"ם את השטר אפילו לאחר שקבל את המעות קנה. וליתא דכיון דאמרינן דעכו"ם אסתלק ליה הוה ליה נוכראה ושדה מופקרת היא והילכך אין לו תקנה אלא אם כן כתב לו עכו"ם את השטר עד שיתן לו דמים. אלא שיש לעיין אם כן רב הונא אמאי יהיב ליה זוזי עד שיכתוב לו את השטר. ויש לומר דרב הונא לית ליה דשמואל אלא מסבר סבר דלוקח מעכו"ם כלוקח מישראל וכל שנסתלק המוכר זכה הלוקח וכל שלא זכה הלוקח לא נסתלק המוכר וזה מסתלק וזה זוכה ורב נחמן דייני דשמואל רביה. והיינו דקאמר ליה רב הונא מאי דעתיך כשמואל דאלמא איהו לית ליה כשמואל. ובעיקר דינו של שמואל תמיה לי מאי טעמא דכל שהמוכר מסתלק ורוצה למהר ממכרו גם הלוקח ניחא ליה דלקני משום דאמרי אינשי זבנת קנית. ותדע לך דהא אף על גב דקיימא לן דבמוכר לא קנה בשטר עד שיתן את הדמים במוכר שדהו מפני רעתה שאנו אומדין דעת המוכר שחפץ שיקנה בשטר בלבד כדי שלא יחזור בו הלוקח קנה לוקח אף על פי שלא נתן דמים ואין אומרים ששניהם רוצים במתנה כדי שיוכל כל אחד להמלך אם יקיים מקחו או שיבטלנו והכא נמי מאי שנא ואם תאמר דלוקח מעכו"ם שאני משום דסתם עכו"ם אנס הוא לא גמר וקנה עד שיכתוב לו את השטר כמו שכתבנו למעלה אכתי לא ניחא לי דהא רב הונא משמע דלא סבירא ליה הכין כדאמרן ואם כן רב נחמן מאי טעמא אוקמא בידיה דשני דרב הונא דעתו היה לקנות במעות שכבר נתן והדין עמו. ויש לומר דרב הונא מודה היה דלא נתכוון לקנות בכסף ואנן סהדי דכל דזבין מעכו"ם לא יהיב דעתיה לקנות אלא בשטר משום דסתם עכו"ם אנס הוא אלא דרב הונא היה סבר שאף העכו"ם לא נסתלק עד שיכתוב את השטר וכמו שכתבתי כן נראה לי. כל המחזיק בו זכה בו. וכתב ר"ש ז"ל דמכל מקום נקרא רשע כדאמרינן עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה נקרא רשע. ובודאי אם מחייבת אותו להחזיר מעות ללוקח ראשון נקרא רשע דמה לו ליקח את זו כמה שדות ימצא לקנות במקום אחר אבל אם לא היה חייב להחזיר מעות אין זה נקרא רשע דהוה ליה כמציאה וכנוטל את הפאה ששנינו נטל מקצת פאה וזרק על השאר נפל לו עליה פרס טליתו עליה מעבירין אותה הימנו אלמא מדקתני מעבירין אותה ממנו אינו נקרא רשע דלאו כל שעה אדם זוכה למצוא מציאות ולא פאה שמא קדמוהו שאר עניים הלכך אין זה נקרא רשע שחייו קודמים לחיי חברו וכן אמרו משמו של רבינו תם ז"ל. והתימה מן הרב ז"ל שכתב כאן שנקרא רשע אף על פי שהוא ז"ל כתב כאן שאינו חייב להחזיר דמים לראשון דזוכה הוא מן ההפקר. הרשב"א ז"ל.

וישראל לא קנה עד דמטי שטרא לידיה כתוב בתוספות אבל קשיא להרשב"א דבפרק ב' דבכורות אמר רבי יצחק ישראל שנתן מעות לעכו"ם בבהמה בדיניהם כו'. נראה לי דלא קשה דגבי קרקע שאני שירא שמא תמצא גזולה ואינו רוצה לקנות אלא בשטר שיהא בידו לראיה. תוספות הרא"ש ז"ל.

ומלכא אמר לא ליקני ארעא אלא באגרתא יש לפרש שכיון שכך דין המלך אין העכו"ם גומר ומסתלק עד שיכתוב לו את השטר. ואין זה הפירוש נכון דאם כן למה הוצרך אביי להקשות מזה שאמר שמואל דינא דמלכותא דינא אפילו תימא דדינא דמלכותא לאו דינא הוא היה יכול להקשות דמכל מקום העכו"ם אינו גומר ומסתלק כיון שיודע שאין המלך מניח ללוקח לזכות בשדה בלא שטר ואפילו אין דינו דין כדיני ישראל. אלא הכי פירושו נהי דעכו"ם מכי מטו זוזי לידיה אסתלק ליה מכל מקום אין המחזיק בו יכול לזכות בו כיון דדינא דמלכותא דינא ומלכא אמר ליכא דקני ארעא אלא באגרתא ונמצא דעל כרחך הלוקח שיכתבו לו את השטר הוא לבדו יש לו רשות מן המלך לקנות והוא יקנה כשיחזיק. ואין לפרש דהכי קשיא ליה כיון דמלכא אמר ליכא דקני ארעא אלא בשטרא אין המוכר יכול להסתלק בקבלת דמים לפי שעדיין זוכה בנכסים בדינא דמלכותא. שלא הוזכר דינא דמלכותא אלא בהפקעה שהנכסים מופקעים מבעליהם בדיני המלך וכענין הפקר בית דין הפקר ומי שיורד בהם במצות המלך זוכה בחזקה אבל כל זמן שלא החזיק בהם לא זכה בהם הלכך כיון שהמוכר מסתלק מן הנכסים בקבלת הדמים אינו זוכה בהם ממילא בדינא דמלכותא. ועוד שהרי המלך לא אמר שהמוכר זוכה בהם בעל כרחו אלא שאין הלוקח זוכה בהם אלא בשטר אלא ודאי פירושא כדכתיבנא כן נראה בעיני. דלא ליקני ארעא אלא באגרתא. יש לפרש עד שיכתוב לו המוכר את השטר ויש לפרש אלא באגרתא מאת סופרי המלך שאין מכירת השדה נגמרת עד שכותבין שטר ללוקח ונותן הלוקח למלך את חוקו. ופסקו הגאונים ז"ל הלכתא כשמואל. ואי קשיא לך הא דאקשי אביי דשמואל אדשמואל יש לומר כי קאמר שמואל כגון במקום שאין שם דינא דמלכותא בדבר זה. והא דאקשי ליה אביי לרב יוסף דשמואל אדשמואל ולא היה אביי מעמיד דברי שמואל במקום שאין שם דינא דמלכותא בדבר זה ורב יוסף לא פירשה ניהליה הכי לפי שהיה רוצה אביי לדעת מפי רב יוסף אם שמע בפירוש שדברי שמואל אף במקום שיש שם דינא דמלכותא ואמר ליה רב יוסף אנא לא ידענא היכי משנינן דשמואל אדשמואל דעובדא הוה בדורא דרעותא והיה מקום ידוע להם שהיה שם דינא דמלכותא בדבר זה ואמר ליה אביי הנהו באגי דמטמרא הוו כו' ודאי אם לאו משום דבאגי דמטמרא הוו לא הוה דן שמואל הכי כן נראה בעיני. וכן פסק הריא"ף ז"ל דקיימא לן כשמואל במקום שאין שם דינא דמלכותא. עד כאן מעליות הר"י ז"ל.

אמר ליה אביי לרב יוסף ומי אמר שמואל הכי והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא כו'. איכא למידק ומאי קושיא לוקמה אביי לנפשיה באתרא דליכא הרמנא דמלכא ואיתא להא ואיתא להא ורב יוסף נמי מאי קא דחיק נפשיה אמר אנא לא ידענא עובדא הוה בדורא דרעוותא לימא ליה הא דאיכא הרמנא דמלכא הא דליכא הרמנא דמלכא. ויש לומר דאביי לאפוקי הלכתא מרב יוסף רביה הוה בעי אי דוקא בדליכא הרמנא דמלכא או דלמא אפילו בדאיכא הרמנא דמלכא אמרה ואי אפילו בדאיכא הרמנא דמלכא מאי טעמא והיכי מתרצינן דידיה אדידיה ואמר ליה רב יוסף דלא שמיעא ליה אלא עובדא הוה ודן ליה הכי רב יהודה וסתמא משמואל רביה קבלה ואמר ליה אביי דהתם שאני דדורא דרעותא דמטמרא היא דלא יהבי טסקא למלכא ולית ליה מרוותא ומאן דזבין מנייהו לא עביד ולא כלום ואפילו יהבי זוזי וכתבי שטרא דארעא דמלכא היא וכל דקדים וזכי בה וקביל עליה דיהיב טסקא זכה. נמצא עכשיו לפי דחוי זה של אביי דאפילו בדליכא הרמנא דמלכא לא שמעינן מידי מרב יהודה דליקני בתרא אלא קמא קני כיון דארעא דירושת העכו"ם הות דישראל ראשון הדר ליה אצל עכו"ם המוכר דלוקמה בידיה ועכו"ם מפיק לה מישראל שני ואמר ליה את בארעא דידי מאי עבדת ומוקי לה בידא דראשון דשדה ירושה היא לו ולא דמיא להא דרב יהודה דלאו שדה דמוכר הות כדאמרן. וכן פסק רבינו חננאל ז"ל דקיימא לן כאביי דהוא בתרא אלא שהוא מוסיף בה דברים ופירש דהאי דזבן בדורא דרעוותא לאו ממרוותייהו קמאי זבן אלא מעכו"ם דנחת ליה מנפשיה ופרע טסקא למלכא והשתא זבנה לישראל ואתא ישראל אחרינא ורפק בה פורתא מקמי דהחזיק בה קמא ולפיכך כל שאינה שדה ירושה למוכר כל המחזיק בו ומקבל עליו לפרוע מטסקא הוא זוכה בהא הוא דקאמר שמואל כל המחזיק בה זכה בה אבל בשדה שהיא ירושה לעכוום שמכרה לא אמר שמואל בההיא מלכא אמר לאו איקני איניש אלא באגרתא ועובדא דרב הונא בבגי דמטמרי הוה עובדא וכן הא דשלח רב הונא בר אבין כדאיתא בסמוך בכהאי גוונא הוה. ומיהו גם הרב ז"ל כתב משמיה דגאון ז"ל דישראל שקנה שדה מעכו"ם ובא ישראל אחר והחזיק בה זכה עד כאן. כלומר אפילו בשדה ירושה ומיהו דוקא בדליכא הרמנא דמלכא הא איכא הרמנא דמלכא לא דמלכא אמר לא ליקני איניש ארעא אלא באגרתא ודינא דמלכותא דינא. ונמצא עכשיו פסק הלכה לפי זה היכא דאיכא הרמנא דמלכא מוציאין משני כל שכתב העכו"ם שטר לראשון ומעמידין ביד ראשון ואף על פי שקדם והחזיק בה קודם שכתב עכו"ם שטר לראשון. ואי ליכא הרמנא דמלכא אי קדם וזכה שני קנה ואפילו כתב עכו"ם אחר כך לראשון לפי שמשעה שקבל זוזי נסתלקה לו והויא לה כמדבר והלכך מי שקדם והחזיק קנה ומחזיר דמים ללוקח ראשון ולפי דעתי אפילו נתן הראשון מעות והחזיק דכל שלא הגיע שטר מכר לידו לא סמכא דעתיה והיכא דזבין בבגי דמטמרי ולא קדם ראשון והחזיק שני קנה ואינו חייב להחזיר מעות לראשון דמנפשיה זכה בה דמלכא אמר כל מאן דיהיב טסקא ליכול ארעא ואפשר דאף בזה מחזיר דמים ללוקח ראשון אם מכרה לו עכו"ם שירד בה אחר שהלכו להם בעלים ראשונים כי לולי שמכרה עכו"ם לישראל זה לא היה ישראל שני זה יכול לירר בה שהעכו"ם שקבל לפרוע הטסקא זכה בה ואין אחר יכול לסלקו כל שהוא רוצה לפרוע הטסקא. אבל הבעלים שנחבאו מכרוהו לו בין בכסף בין בשטר ואפילו היו ישראלים לא קנה וכל הקודם זכה דמכיון שלא פרעו הטסקא חזרה שדה למלך ואין לזה בה כלום ושני מן ההפקר הגמור זכה בה עד כאן לשונו. והא דאמרינן הנהו בגי דמטמרי הוו כלומר כל אותם בגי מוחלט הוה למלך שהבעלים לא היו נותנים הטסקא וכיון שהבאגא חלוטה למלך כבר היה משפטו שכל מי שנתן לו הטסקא יאכל אותה בלא שטר אבל מכר שבין איש לחברו בין בקרקע שיש למלך בו טסקא והוא נותנו בין שאין למלך בו טסקא גזר עליהם שלא יקנה אדם מחברו עד שיהיה לו שטר מהבעלים והיה זה המשפט לתיקון האנשים שלא יבואו לידי כפירות וקטטות. הראב"ד ז"ל.

הא דשלח רב הונא בר אבין ישראל שלקח כו' עד אין מוציאין אותה מידו תמיהא לי למה אמר אין מוציאין אותה מידו ולא אמר זכה בה או כל המחזיק בה זכה כלשון שאמר שמואל דהא אינהו כשמואל אמרוה. וכן פירש ר"ש ז"ל. הרשב"א ז"ל.

גמרא אנא לא ידענא עירובין דף ז ע"ב וש"נ:

רשב"ם ד"ה הרי הן כמדבר כו' דהאי שני רשע מקרי עי' לעיל דף כא ע"ב תוס' ד"ה מרחיקים: