מסכת בבא בתרא דף כ״ז עמוד ב׳

ונקנין עמה נכסים שאין להם אחריות דתנן בקדושין (דף כו.) נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בכסף בשטר ובחזקה שהמטלטלין אין נקנין אלא במשיכה וקרקע נקנה בכסף ואם מכר לו קרקע ומטלטלין יחד כיון שנתן דמי הקרקע או מסר לו שטר מכירת קרקע או החזיק בקרקע מדעת מוכר נקנו המטלטלין בלא משיכה קתני מיהא קרקע כל שהוא חייב בביכורים וקס"ד ביכורי אילן קאמר:

הכא במאי עסקינן בחטין שכל ז' המינים חייבים בביכורים:

מעורבין זה בזה שאין סומכין על הברירה לחלקו לחצאים ולומר שלצד הארץ חייבין ושלצד החוץ פטורין:

אבל דכ"ע הגדל בפטור פטור שאם היו כל שרשיו בחו"ל פטור ואפילו עומד האילן בתוך שש עשרה אמה לארץ ולא אמרינן מן הארץ ינק:

דמפסיק צונמא באמצע שרשים שאין שני צדדין יכולין לינק זה מזה:

דהדרי וערבי האילן נעשה אחד למעלה בעביו:

אוירא מבלבל אע"פ שבתוך הקרקע כשני אילנות הואיל ולמעלה באויר העולם נעשה אחד מתערבין יונקותיו:

כ"ה אמה קשה לעולא דאמר י"ו אמה ותו לא:

בחטה וא"ת והא חטה יניקתה ג' טפחים כדמוכח בשבת פרק אמר ר"ע בשמעתין דערוגה (דף פה.) ואין לומר דכל שהוא דהכא לאו דוקא דהא בפ"ק דקדושין (דף כו.) קא מייתי לה בשמעתא דאי בעי צבורין בה או לאו וקאמר כל שהוא למאי חזי ומשני כגון שנעץ בה מחט וקאמר איכפל תנא לאשמועינן מחט מי לא עסקינן דתלי ביה מרגניתא משמע דכל שהוא דוקא וי"ל דנהי דיניקתה ג' מ"מ עיקר יניקתה אינו אלא כנגדה ואילן נמי יניקתו כ"ה אפ"ה עיקר יניקתו י"ו:

ואחד אילן הנוטה מביא וקורא בפרק המקבל (ב"מ דף קז. ושם) פליגי רב ושמואל באילן הנוטה על המיצר רב אמר הנוטה לכאן לכאן והנוטה לכאן לכאן ושמואל אמר חולקין ופירש בקונט' התם דבנטיית שרשים איירי ולפיכך שמעתין דהכא כרב דאזיל בתר שרשין ורשב"א פירש שם בענין אחר:

שעל מנת כן הנחיל יהושע וכו' במרובה (ב"ק דף פב.) פריך אמאי לא חשיב לה בהדי עשרה תנאין של יהושע ומשני לה:

בדחלולי סגי פי' ר"ח דחלולי לשון יראה שעושים צורה של עץ ונראין כבני אדם ואין העוף רשאי לישאר שם קמ"ל דאע"פ שברח העוף פעמים שמשאיר שם בשר המת שמביא בפיו ונשאר שם בענף הלכך אין לו תקנה אלא בקציצת ענפים כולם:

הכי במאי עסקינן ברהיטי ואם תאמר חיטי נמי הא בעו שלשה טפחים. י"ל דכל שהוא לאו דוקא, אלא מאי כל שהוא, שלשה טפחים, דאשכחן כל שהוא דאית ליה שיעור כההיא בראשית הגז (חולין קלה, א) דאמרינן שלש רחלות גוזזות כל שהוא ומפרשים שגוזזות מנה ומנה ופרס, ובמסכת עירובין בפרק חלון (עירובין פ, א) ומגביה מן הקרקע משהו, ומפרשים מאי כל שהוא נמי דקתני טפח. ואינו מחוור, דהכא הא קתני לה גבי כותבין עליו פרוזבול ותנן נמי הכא ונקנין עמה נכסין שאין להם אחריות, וההיא ודאי כל שהוא ממש קאמר, וכדמוכח בפרק קמא דקדושין (כו, ב) דפריך כל שהוא למאי חזי, ומשני חזי למיתלי ביה מחט, ואקשינן איכפל תנא לאשמועינן מחט, ומשני מאן לימא לן דלא תלי ביה מרגניתא דשויא אלפא זוזי, ואם איתא דהאי כל שהוא דהכא אית ליה שיעורא שלשה טפחים, מאי קשיא להו, הא חזי לצבור בתוכן מאה מנה. ובודאי מדתני ליה י"ל דאף על גב דיונקת עד שלשה טפחים כיון שאין השרשין משתשרשין לצדדין עיקר יניקתה אינה אלא מתחתיה משרשיה, ושאר יניקתה שהיא יונקת סביבה עד שלשה יניקה מועטת היא, שאין אדם מקפיד עליה ואינו נחשב כגזלן בכך. לבכורים בהדי הני כל שהוא, דבכורים נמי לית ליה שיעורא, אלא נמי לית ליה שיעורא, אלא.

שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ ועולא דקרי ליה גזלן, לפירוש ר"ח ז"ל שפירש דגזלן גמור קאמר, סבר דלא התנה יהושע בכך, לפי שאין זו במנין העשרה תנאין שהתנה יהושע השנויין בברייתא בשילהי פרק מרובה, ואדרבה אקשינן התם אמאי לא מני לה להא דרבי יוחנן דאחד אילן הנוטה ואחד אילן הסמוך בהנך תנאין דברייתא.

אבא שאול אומר כל אילן סרק כנגד המשקולת אסיקנא דאבא שאול לחומרא קאמר. וכתב הרב אבן מיגש ז"ל, מדשקלינן וטרינן לפרושה לדאבא שאול, שמע מינה דהילכתא כותיה. ור"ח ז"ל פסק כתנא קמא.

תנא מפני אהל הטומאה יפה פירש הרב אבן מיגש ז"ל וכך פירושו, מפני אהל הטומאה, כלומר שמא תחתיו טומאה ונמצא מאהיל ומטמא העוברים תחתיו. פשיטא מפני הטומאה תנן, ומהדרינן אי ממתניתין הוה אמינא האי מפני הטומאה דקתני לאו משום טומאה שיש תחתיה הוא, אלא מפני טומאה שמביא העוף בפיו ויושב עליו ומשליך אותה מפיו לשם הוא, וכיון שכך דבדחלולא בעלמא סגי לן, שהוא צורה שעושין אותו לעופות כדי שיראו ויברחו, קא משמע לן שזו הטומאה שאנו חוששין לה אינה הטומאה שמביא העוף בפיו, אלא הטומאה שאנו חוששין לה שמא ישנה תחת האילן, כגון שיש תחתיו קבר או ארון שעובר תחתיו ונמצא מאהיל תחתיו ועל בני אדם העוברים תחתיו. עד כאן. ורש"י ז"ל פירש בדחלולי מלשון חלל, ובנוטל מענפי האילן אחת מבינתים שלא תוכל הטומאה להשאר על גבי האילן. ואינו מחוור, דלא הוה ליה למימר בדחלולי, אלא בחלולי, והראשון נראה עיקר. וגם ר"ח ז"ל פירש כן, דחלולי מלשון יראה, והוא הצורה, שעושין להפחיד העופות ולהבריחן.

שבעת המינין כלם טעונין בכורים ולא שאר המינין ושבעה המינין הם חטה ושעורה ענבים ותאנים רמונים וזיתים ותמרים ושאר המינין לא נתחייבו בבכורים כלל ואם הביא מהם לא נתקדשו כמו שיתבאר במקומו:

התרומות ומעשרות אין נוהגות מן התורה אלא בארץ התבאר במקומו שהאילן הנטוע בארץ ונופו נוטה לחוצה לארץ או שהדבר בהפך הכל הולך אחר העיקר היו מקצת שרשיו בארץ ומקצת שרשיו בחוצה לארץ הרי זה טבל וחולין מעורבין ואין סומכין על הברירה לפטור כל שבצד חוצה לארץ ולחייב כל שבצד הארץ שהיניקה מתבלבלת מזה לזה ואפילו היה סלע מפסיק באמצע הואיל ונעשה אחד מלמעלה הרי האויר חוזר ומבלבל את הכל ונעשה הכל מעורב:

המשנה השלש עשרה והכונה לבאר בה ענין החלק הרביעי בקצת נזקים הבאים מאליהם על איזה צד הנזוקים יכולים לסלקו ואמר על זה אילן שהיה נוטה לתוך שדה חברו קוצץ שלא יהא מעכב המרדע על גבי המחרישה ובחרוב ובשקמה כנגד המשקולת בית השלחין כל האילן כנגד המשקולת אבא שאול אומר כל אילן סרק כנגד המשקולת אמר הר"ם פירוש מרדע הוא עץ המלמד שיש בשני קצותיו שני ברזלים ומנהיגים בו הבקר בעת החרישה ומחרישה הוא שיש בקצתו שיני ברזל וכאלו אמר גבה המרדע כשהוא עומד על המחרישה שראשו הברזל ובית השלחין היא ארץ עיפה וצמאה והיא שאין לה נהר וצל האילנות מזיק לה לפי שמונע הטל ממנה ולפיכך אמר כל האילן כנגד המשקולת וטעם כנגד המשקולת ההשואה כלומר שיקוצו הענפים כנגד המצר שבין שני השדות ואבא שאול חולק על מה שאמר בחרוב ובשקמה כנגד המשקולת למיעוט תועלתו לפי שאילן סרק הוא כל אילן שאינו עושה פירות כמו האורן והברוש והדומה להם ואין הלכה כאבא שאול:

אמר המאירי אילן הנוטה לתוך שדה חברו קוצץ מלא מרדע ר"ל קוצץ מן הענפים הנוטים לתוך שדהו מאותן התחתונים עד שיוכל להעביר תחת הענפים הנשארים כל גובה המרדע שלא יעכבוהו מהוליך מחרשתו לשם ומלהרים את המרדע להכות בו את הצמד ואם היה אילן זה חרוב ושקמה שצלם מרובה וקשה לשדה קוצץ כנגד המשקולת ר"ל כנגד קו השוה למצר המחלק בין התחומין עד שלא ישאר מן הנוטה כלום דכל דבר שאדם מדקדק במדידתו על ידי משיחה נקרא משקולת על שם שקו הידוע לאומנין נעשה בחוט על ידי משקולת של עופרת ובו מכוונין כל מדידותיהם וכן אם היה נוטה על בית השלחין אפילו בשאר אילנות קוצץ כנגד המשקולת אבא שאול אומר כל אילן סרק כנגד המשקולת שירשו בגמ' שהוא חוזר לראש המשנה ר"ל בבית הבעל שלדעת תנא קמא אינו קוצץ כנגד משקולת אלא בחרוב ושקמה ולדעת אבא שאול בכל אילן סרק כן והלכה כתנא קמא:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמ' דבר:

המשנה הארבע עשרה והכונה בה להשלים ענין החלק הרביעי ואמר על זה אילן שהוא נוטה לרשות הרבים קוצץ שיהא גמל עובר ורוכבו ר' יהודה אומר גמל טעון פשתן או חבלי זמורות ר' שמעון אומר כל אילן סרק כנגד המשקולת מפני הטומאה אמר הר"ם ר' יהודה אומר טעון פשתן בלי רוכב הוא פחות שיעור רבנן ומאמר ר' שמעון מפני הטומאה ר"ל טומאת האהל שמאהיל על כזית מן המת וכיוצא מן הדברים המטמאין באהל ויטמא האדם העובר תחת אותן הענפים כמו שיתבאר במקומו ממסכת אהלות והלכה כתנא קמא בלבד:

אמר המאירי אילן הנוטה לרשות הרבים עד שמעכב מהלך העוברים הרי העובר יכול לקוץ מן הענפים התחתונים עד שיהא גמל ורוכבו עליו יכולים לעבור בקומה זקופה ר' יהודה אומר טעון פשתן או זמורות ויתבאר בגמ' שהוא שיעור מועט מגמל ורוכבו ומ"מ כל שגמל טעון פשתן יכול לעבור אין חוששין לגמל ורוכבו שהרי יכולים לעבור על ידי גחינת הרוכב ר' שמעון אומר שאף כל העליונות הוא קוצץ עד שיהא הכל נקצץ כנגד המשקולת מפני הטומאה ופירשו בגמ' מפני אהל הטומאה ר"ל שמא כזית מן המת נקבר תחת הענף ולא נודע מקומו ודרך הולכי דרכים לנוח תחת האילן ומתאהלים שם עם טהרותיהם אבל אין לפרש מפני הטומאה שנחוש להיות עורב מביא כזית מן המת בפיו ומעמידה על הענף וזה עובר תחתיו שחששא זו דיו לעשות דברים המיראים את העורבים ושאר העופות שלא לנוח שם ודברים אלו נקראים דחלולי מלשון יראה שתרגומו דחלא אלא שלא נאמר אלא לענין חשש כזית מן הטומאה קבור ומ"מ הלכה כתנא קמא ואינו קוצץ כנגד המשקולת אלא כשיעור גמל ורוכבו ושמא תאמר והרי חוזרין וגדלין לאחר זמן והיה לנו להתירו לקוץ בכדי שלא יחזרו ענפיו ויגדלו פירשו בגמ' שהנזקין אין חוששין להם אלא להיזק הבא מהם עכשו בכל היזק שאם יבא לאחר זמן אדם יכול לסלקו כגון זה שאם יגדלו אף הוא חוזר וקוצץ ולא חששו להזק העתיד לבא אלא לאותם שאם יבאו לאחר זמן אי אפשר לסלקן כהרחקת אילן מן הבור והדומים לו ולא סוף דבר שאי אפשר לסלקו אלא אף בכל שאין הדבר מצוי לסלקו והוא שאמרו בגמ' שאין עושין חלל תחת רשות הרבים ואע"פ שהוא מכסה אותן בכסוי חזק עד שעגלה טעונה אבנים יכולה להלך לשם אסור פעמים שתפחת ואין בני רשות הרבים מרגישין עד שנעשה כמו שיתבאר בפרק חזקת הבתים אבל אילן הנוטה אדם רואהו תמיד ותכף שענפיו מתחילין ליגדל אף הם קוצצים מעט מעט:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה עם מה שנתחדש בה בגמרא ולא נתחדש עליה עוד בו דבר:

בד"ה ובדחלולי סגי כו' שמביא בפיו ונשאר שם בענף כו' עכ"ל לפי' רש"י ניחא דממתני' מפני הטומאה לא הוה משמע אלא לחוש בעובר תחת הטומאה אבל אהל הטומאה דקתני בברייתא משמע נמי דהענפים מאהילין על העובר ועל הטומאה אבל לפי' התוס' קשה דמה שיש לחוש שישאר בענף אינו אלא נמי משום עובר תחת הטומאה וזה לא נשמע טפי מלשון הברייתא מבלשון המשנה וצ"ל לפירוש התוס' נמי דה"ק דקמ"ל בברייתא דע"י שיברח העוף כשינדנד הרוח באותן צורות המפחידין כמ"ש הערוך בערך דחל יש לחוש אף באהל הטומאה דמה שישאר בענף יפול לארץ ע"י נדנוד הרוח בענף ויבא תחת הענף ויאהיל הענף על העובר ועל הטומאה וק"ל:

ד"ה בחטה וכו' וא"ל דכל שהוא דהכא לאו דוקא וכו' ויש לדקדק למה צריכים התוס' להכריח מסוף קדושין דכל שהוא דוקא משמעתין דהכא גופא יש להוכיח דדוקא קאמר דאמר דיקא נמי דקתני כל שהוא ש"מ ר"ל ואי איירי באילן הא אילן אינו יכול להיות נטוע על מקום כל שהוא ואי כל שהוא לאו דוקא מה דייק דלמא באילן איירי וכל שהוא לאו דוקא ויש לתרץ דכשמעתין ליכא להכריח דלעולם איכא למימר דמתניתין כל שאינו מגיע לאמה כגון ג' טפחים קרי ליה כל שהוא וזה ר"ל כמ"ש התוס' דכל שהוא דהכא לאו דוקא ר"ל דג' טפחים מקרי ליה כ"ש כיון שאינו מגיע לאמה שלמה ובשמעתין קאמר שפיר דיקא נמי דאי באילן איירי לא ה"ל למתני קרקע כ"ש דסתם מקום אילן הוא אמה כמו דאיתא לעיל מזה בתוס' ד"ה כמה מרובע וכו' בפירוש של רבינו משולם דמקום האילן הוי אמה על אמה וק"ל:

שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ ועולא דקרי ליה גזלן סבר דלא התנה יהושע בכך לפי שאין זו במנין העשרה תנאים שהתנה יהושע השנוים בברייתא בשלהי פרק מרובה ואדרבה אקשינן התם אמאי לא מני להא דרבי יוחנן דאמר אילן הנוטה כו' בהנך תנאים דברייתא. הרשב"א ז"ל.

מלא המרדע על גבי המחרישה פירוש כדי שלא יתעכב החורש מלהרים את המרדע להכות בו הצמד. הר"י ן' מיגש ז"ל.

תנא מפני אהל הטומאה יפה פירש הר"י ן' מיגש ז"ל. וכך פירושו מפני אהל הטומאה כלומר שמא תחתיו טומאה ונמצא מאהיל ומטמא העוברים תחתיו. פשיטא מפני הטומאה תנן. ומהדרינן אי ממתניתין הוה אמינא האי מפני הטומאה דקתני לאו משום טומאה שיש תחתיה הוא אלא מפני טומאה שהביא העוף בפיו ויושב עליו ומשליך אותה מפיו לשם הוא וכיון שכן בדחלוליה בעלמא סגי לן שהיא צורה שעושים אותה לעופות כדי שיראו ויברחו קא משמע לן שזו הטומאה שאנו חוששים לה אינה הטומאה שמביא העוף בפיו אלא הטומאה שאנו חוששים לה שמא ישנה תחת האילן כגון שיש תחתיו קבר או ארון שעובר תחתיו ונמצא מאהיל עליו ועל בני אדם העוברים תחתיו עד כאן ורש"י ז"ל פירש בדחלולה מלשון חלל ה' ואינו מחוור דלא הוה ליה למימר בדחלולי אלא בחלולה. והראשון נראה עיקר. וגם רבינו חננאל ז"ל פירש דחלולי מלשון יראה והיא הצורה כו' עד כאן. הרשב"א ז"ל.