מסכת בבא בתרא דף קמ״ד עמוד ב׳

ברכת הבית ברובה פי' רבינו חננאל נר לאחד נר למאה ויש מפרשים דמזלא דבי תרי עדיף וקשה מדפריך בסמוך ליתבו לפי ברכת הבית וכי ידעינן כמה הוי וכמה נתברך הבית בגללו ואומר רבינו תם אין הכי נמי יכולין לידע כמה הוציאו בשנה ראשונה וכמה הוציאו בזו ואין נראה לר"י שהרי אין כל השנים שוים במזל אחד:

חלה ונתרפא כו' ותניא בתוספ' (פ"י) במה דברים אמורים ברפואה שיש לה קצבה אבל רפואה שאין לה קצבה הרי היא בכלל מזונות ויתרפא מן האמצע וכן בכתובות (דף נב:) גבי אלמנה אומר רפואה שיש לה קצבה הרי היא בכלל כתובה ושאין לה קצבה הרי היא כמזונות ובאונס דהכא אין חילוק בין אין לה קצבה ליש לה קצבה כן תירץ הר"י:

אבל חלה באונס נתרפא מן האמצע ולא דמי להא דתנן לעיל (בבא בתרא דף קלט.) אין הקטנים נזונים על הגדולים הכא הוי באקראי בעלמא אבל התם לעולם כן הוי שהקטנים מפסידים יותר מזונות:

הכל בידי שמים חוץ מצנים פחים פירוש אריא וגנבי הבאים על האדם הכל נגזר בידי שמים אבל צנים פחים מזה לא נגזר עליו כלו' יכול לשמור אבל ודאי אם רוצה לאבד עצמו באש או בנהר יכול לאבד עצמו אע"פ שלא נגזר כלום ולא דמי להא דאמר הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים דהתם מיירי במדות של אדם מה יהיה גבור או חלש עשיר או עני ארוך או קצר [חכם או טפש] כדאיתא בנדה בפרק כל היד (נדה דף טז: ושם) אבל הכא מיירי במאורעות הבאות על האדם:

חוץ מצנים פחים דהיינו קור וחום כדמשמע בריש מסכת ע"ז (דף ג: ושם) והא דאמרינן בהמקבל (בבא מציעא דף קז:) והסיר ה' ממך כל חולי זו צינה הכי פירושו שיתן לך דעת לשמור מן הצינה ליתן לך בגד ללבוש ובירושלמי אמר שאנטונינוס היה לו לילך בדרך אמר ליה לרבי צלי עלי אמר ליה יהא רעוא דתשתזיב מן צנתא אמר ליה דא צלותא בתמיה יתיר חד כסו וצנתא אזלא א"ל יהא רעוא דתשתזיב מן שרבא אמר ליה הא ודאי צלותא דכתיב ואין נסתר מחמתו:

האחין שעשו למקצת שושבינות שכך היה מנהג כשהאב היה עושה חופה לבנו היו שושבינים מביאין דורונות לכבוד החופה ונותנין לבנו ועל האב היה לפרוע כשהיו נושאים גם הם נשים ולכך חוזרת מן האמצע שהרי היה על האב לפרוע:

מתני' האחין השותפין. גרסינן, ולא גרסינן האחין והשותפין, אלא אחין שהן שותפין קאמר. ובירושלמי (ה"ד) אמרו (דהתם) [דסתם] אחים שותפין עד שלשה דורות, דגרסינן התם: תני ר' חייא רבא סתם אחין שותפין עד שלשה דורות אמר ר' יוסי בר בון אף רב המנונא הורי כ(א)ן. עד כאן. ואף על פי שהן שותפין מן הסתם אינן משתתפין אלא במה שבא להם ריוח או הפסד מחמת ממון תפיסת הבית וכן נזונין ומתפרנסין מתפיסת הבית, אבל בכל מה שבא להם מחמת עצמן לעצמן. ומה ששנינו נפל אחד מהם לאומנות נפל לאמצע, כבר פירשוה בגמרא כשנפל לאומנות המלך, אבל לאומנות אחרת לא, שאינה אלא כמציאה ומציאתן לעצמן, אלא אם כן נשתתפו בכל, דגרסינן התם בירושלמי: חד בר נש אתעביד ספר, בעיא אחוי מיפלג עמיה, אתא (אחוי) עובדא (קיימא) [קומי] ר' אמי אמר כך אנו אומרים אדם שמצא מציאה אחיו חולקין עמו, פירוש' בתמיהא, ותו גרסינן התם: חד בר נש נפק לשליחותיה, בעא אחוי חולקין מפלג עמיה, אתא עובדא קומי ר' אמי אמר שיצא לליסטיה אחיו חולקין [עמו]. והיינו דתנן בברייתא אחד מן האחים שנטל מאתים זוז מן האמצע והלך ללמוד תורה או ללמוד אומנות יכולין האחין לומר לו אם אתה אצלינו יש לך מזונות ואם לאו אין לך מזונות. ואסיקנא דיהבינן ליה לפי ברכת הבית ותו לא, ואם היה ריוח מלאכתו לאמצע היה להם ליתן כמה שהוא מוציא, שהרי הפרידה להנאתן של כל האחים, שהלך ללמוד אומנות כדי להרויח לו ולהם. וכן כתב הראב"ד ז"ל.

חלה ונתרפא נתרפא משלו ואוקימנא בגמרא כשחלה בפשיעה, אבל חלה באונס נתרפא מן האמצע. ושנינו בתוספתא (פ"י ה"ב): חלה ונתרפא נתרפא משלו אמר ר[שב]"ג בד"א ברפואה שיש שלה קיצבא אבל ברפואה שאין לה קיצבא מתרפא מן האמצע. ומסתברא דתוספתא בשחלה באונס, ודלא כאוקמתא דגמרין, דאי בשחלה בפשיעה אפילו כשאין לה קיצבא מתרפא משלו, שאין סברא לומר שאם פשע בעצמו שיהא מתרפא משל אחיו. והא דאוקמה ר' אלעא בגמרא למתניתין בשחלה בפשיעה ולא אוקמה אפילו באונס וברפואה שיש (לך) [לה] קיצבא, משום דסתם רפואה אין לה קצבה, וכדגרסינן (כתובות נא, א) לקתה חייב לרפאותה, והיינו רפואה שאין לה קיצבא. וטעמא דמלתא משום דר[שב]"ג אזיל לטעמיה דאמר בכתובות (נב, ב) דרפואה שאין לה קיצבא משל עצמה, וכן הביאו בירושלמי גבי הא מתניתין דהכא ההיא דר[שב]"ג, דגרסינן (ד)התם: תני רשב"ג אומר כל מה שיש שלה קצבה מתרפאה משל בעלה, וקיימא לן כותיה דרשב"ג גבי כתובת אשה, ומינה דהכא נמי בשיש לה קצבה אפילו חלה באונס מתרפא משל עצמו, ובאין לה קיצבה הרי הוא כמזונות וכולן ניזונין ומתפרנסין יחד מן האמצע. ולאו דוקא הם אלא אפילו בניהם ונשותיהן כיוצא בהן, בין במה שהשביחו ובין למזונות פרנסה, דתניא בתוספתא (שם): האחים שהניח להם אביהם נכסים ולאחד מהם יש לו בנים ועמדו בניו של זה והשביחו את הנכסים והביאו לידי הריבוי, לא יאמר תנו לי מה שהשביחו בני, וכן הם לא יאמרו תנו לנו מה שאכלו בניך אלא מה שאכלו (בניך אלא מה שאכלו) אכלו מן האמצע ומה שהשביחו השביחו לאמצע. ועוד שנינו שם: נשאו להם נשים והכניסו להם שדות זה נוטל את שהוא (שלו) [מכיר] וזה נוטל את שהוא מכיר והשאר (חולקין לאמצע ומביאין) [מביאין לאמצע וחולקין], (נ)עשו כלים לנשיהם ולבניהן הרי הן של עצמן עשו להם כלים לעצמן מביאין לאמצע וחולקין. והיינו דאמרי בפרק ראשון של בבא קמא (יא, ב) אמר עולא אמר רבי יוחנן האחין שחלקו מה שעליהן שמין מה שעל בניהם ו[נ]שיהן ובנותיהן אין שמין, וגרסינן בירושלמי בפרק קמא דקידושין (ה"ד): ר' בון פשט כלי רגל וכלי שבת מביאין לאמצע וחולקין. וטעמא משום כלים של חול מוחלין הן אלו לאלו, אבל כלי שבת וכלי רגל שהן יקרין אינן מוחלין. וכן מה שאמרנו שהן נזונין ומתפרנסין מן האמצע, הני מילי בשניזונין ומתפרנסין דרך שתיקה, דסתמא שותפין הן ומחלי אהדדי, אבל בשמיחו מיחו. ואפילו נתרפא ובא ליטול מן האמצע יכולין הן לומר (לא) [לו] בא וחלוק עמנו ומתרפא משל עצמו, ואפילו חלה באונס, וזו היא ששנינו בשילהי פרק נוחלין אין הגדולים מתפרנסין על הקטנים ולא הקטנים ניזונין על הגדולים.

גמרא מאי אומנות תנא אומנות המלך. פירש ר"ש ז"ל, שדרך המלך למנות אנשי המבוי איש איש חדשו לגבות חקי המלך כאלו תאמר אנשי בית ראשון של מבוי בתשרי ושני לו במרחשון, תמצא שאחד מן האחין שנתמנה בכך לא מחמת עצמו מתמנה, ואפילו היה חריף טפי, אלא מחמת כולם. אבל נפל לאומנות אחרת לא, וכמו שכתבתי במשנתנו. ויש מפרשים, לאומנות המלך, מפני שהמלך נותן עיניו בעשירים ומחמת ממונם הוא ממנה אותם כדי שיקח מהם לעתים מה שהוא צריך ליקח, והילכך אם מחמת ממון האחים עושרם, נפל לאמצע, ואם מחמת עצמו שהוא עשיר ומחמת עושרו מינוהו, לעצמו, והשכר וההפסד לפי ענין זה. וגרסינן בירושלמי (ה"ד): תני האחין והשותפין שנפל אחד מהן לאומנות עסקי המדינה בזמן שהוא בא מכח האחין נוטלין מכח האחין מכח בעל הבית נוטלין [מכח בעל הבית] כהדה ר' נחמן בריה דר' שמואל בר נחמן נתפס לבולי, אתא עובדא קומי רב נחמן אמר ליה אי בנכסוי דנחמן נפל לבולי ינתן משל נכסיו ואי לא ינתן משל אמצע. עד כאן.

תני שנעשית למקצתן כלומר, שהאב השיא מקצתן בחייו ועשה הוצאה משלו, ולפיכך הוא מתחייב בשושבינות ולא אותו בן שנשא האשה, כי לאב נשתלחה השושבינות, והילכך כשהיא חוזרת חוזרת לגבות מן האמצע.

הא דאמרינן מקום שניהגו להחזיר מחזירין. יש מפרשים מקום שנהגו דקתני הכא היינו סתמא, כלומר, דכל סתם מקומות דינו כמי שנהגו, דאי בדאיכא מנהג פשיטא דמחזירין, דבתר מנהגא אזלינן, ואפילו מת הוא, ובהא ליכא מאן דפליג. ולפי פירוש זה קשיא לי לישנא דסופא דברייתא דק[ת]ני מקום שניהגו שלא להחזיר אין מחזירין, דאלמא סתמא אין מחזירין, מדלא קתני מקום שנהגו שלא להחזיר. ואפשר לומר דמקום שנהגו שלא להחזיר גרסינן, וכדמתני' בברייתא דהמארס את האשה, דקתני שלא להחזיר אין מחזירין. וכן מצאתי הגירסא במקצת הספרים. ויש מפרשים דניהגו ממש קאמר, ומיהו לא שהסכימו עליו שבעה טובי העיר אלא שניהגו כן, והא מנהגא מילתא היא, היינו כשהתנו אנשי העיר או שבעת טובי העיר במעמד אנשי העיר, וכן ראיתי בתשובה לרב אלפסי אבל בסתם מנהגין כל שהן נגד הדין אנו עושין בהן דין ולא אמרו באלו מנהג מבטל הלכה (ירושלמי ב"מ פ"ו ה"א מס' סופרים פי"ד, יח), ולפיכך כשמת הוא אפילו נהגו להחזיר אין מחזירין, לפי שהדין נותן שתהא יכולה לומר תנו לי בעלי ואשמח עמו. אלא שצריך לי עיון באותן שאמר בריש פרק המקבל (ב"מ קד, א) שדורשין בהן לשון הדיוט ואחד מהם אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא. ומדוחק יש לי לומר דהכי קאמר, כל סתם מקומות שלא נהגו להחזיר, שורת הדין אין מחזירין אפילו מתה היא, אבל במקום שנהגו להחזיר מחזירין כשמתה היא אבל לא כשמת הוא, (ונתנה) [ונתלה] המנהג בטעות, שאי אפשר שהעבירו את הדין (כתבתי) [בתרתי], שתחזיר ועוד אחרת אפילו כשמת הוא, אלא עיקר המנהג בשמתה היא דוקא היא, אלא שטעו וניהגו אחר כך אפילו בשמת הוא שלא מעיקר המנהג. ואי נמי יש לפרש דהכי קאמר, במקום שנהגו להחזיר כשמתה היא אין למדין מן המנהג פושט בכל ואפילו כשמת הוא, דאם כן תלקה מדת הדין ביותר, לפי שיכולה היא שתאמר תנו לי בעלי ואשמח עמו.

המשנה הרביעית והיא מענין משנה שלפניה ואמר על זה האחים השתפין שנפל אחד מהם לאומנות נפל לאמצע חלה ונתרפא נתרפא משל עצמו אמר הר"ם זה האומנות עבודת המלך היתה והוא שהוציא על עבדי המלך מן האמצע כדי שיבא לו ריוח מן המלך אותה תועלת לאמצע הואיל שבאה התועלת ההיא בשביל מה שהוציא מן האמצע אבל אם עשה סחורה לעצמו או עשה מלאכה והרויח אותו הריוח הוא לו לבדו ומה שאמרנו שיתרפא מנכסי עצמו לא מן האמצע הוא כשהוא סבב עליו אותו החולי בכונה והוא שינהג עצמו כמנהג שהוא ידוע אצל המון העם שהחולי יבא בסבתו בהכרח כגון שאכל המאכלות שהם מפורסמות ברעה והתמיד בהם או שעמד זמן רב לחום השמש או לקור כי דין זה כדין מי שפוצע עצמו בידו:

אמר המאירי האחים השותפים שנפל אחד מהם לאומנות נפל לאמצע פירשו גדולי המפרשים האחים שהם שותפין ואין גורסין האחים והשותפים אלא האחים השתפים כלומר שלא חלקו ושהם נזונים כאחד ואם נזדמן אחד מהם לאומנות נזדמן לאמצע ופירשו בגמ' בענין זה שני תנאים אחד דוקא לאומנות המלך והשני שנזדמן לכך מחמת האחים כגון שזה שנתמנה מצד המלכות הוא מצד פרסום העשר שבתפישת הבית או מצד שהיה אביו מפורסם בכך ואע"פ שאפשר שעם כל זה נברר הוא לכך מצד חריפותו מ"מ הואיל ושאר הדברים עיקר הרי הריוח לאמצע אבל אם לא נתמנה אלא מצד עצמו מרוב חריפותו ובקיאותו במשא ומתן הרי זה לעצמו וכן אם נזדמן לאומנות אחרת אע"פ שמחמת אחים ולמדוהו הוא הרי זה לעצמו והוא שאמרו בתלמוד המערב בן שנראה חלוק בנכסי אביו מה שסגל סגל לעצמו כהדא חד איתעביד סופר ויש גורסין איתעביד ספר בעו אחוי מיפלג עמיה אתא עובדא קומי ר' אמי אמר מצא מציאה אחיו חולקין עמו בתמיהא נמצא שאומנות המלך שמחמת עצמו או אומנות אחרת אף מחמת אחים הכל לעצמו ואין לאמצע אלא מנוי המלך ומחמת אחים ואף זו בנזונים כלם ביחד ובבית אחד בעיסה אחת שאם היו חלוקים בתשמיש אע"פ שלא נחלק הממון אין שום ריוח הבא מצד גופם לאמצע וכן שתפים דעלמא אין שום ריוח הבא מצד גופן לאמצע:

חלה ונתרפא פי' זה שנפל לאומנות או אחד מהם נתרפא לעצמו ופירשו בגמ' שחלה בפשיעה כגון מרוב חום או מרוב קור שבידי אדם להזהר מהם אבל אם חלה באונס מתרפא מן האמצע הואיל וריוח הבא מצד גופו לאמצע אף הוצאה הבאה מצד גופו לאמצע ואפילו לא נזדמן המנוי הואיל והדין כך הוא אף בהוצאה הבאה מצד הגוף דנין בה כן על דרך אותן האמורות בכתובות מ"ז ב' שנתקנו זו תחת זו פירקונה תחת פירות שאף בשאין לה פירות מתחייב בפרקונה הואיל והדין כך הוא וכן בכלן ומתוך כך אתה מפרש חלה ונתרפא בין באותו שנפל לאומנות בין באחד מן האחרים ומעתה אף בזו אתה מפרש בנזונים ביחד ובעיסה אחת שאם לא כן אע"פ שהממון משותף כל אחד מתרפא לעצמו אפילו חלה באונס וכן בשותפין דעלמא ואע"פ שאף בדרים ומשתמשים ביחד אמרו בפרק נוחלין שאין הגדולים מתפרנסים על הקטנים ולא הקטנים נזונים על הגדולים ואחר שכן היאך מתרפאים זה מממונו של זה טעם הדבר שכבר הענין ידוע שפרנסת הגדולים יתרה מן הקטנים ומזונות הקטנים יתרים על הגדולים אבל זה הצד השוה הוא שהרפואה פעמים צריכה לזה ופעמים לזה ופירשו בתוספתא דוקא ברפואה שאין לה קצבה הא יש לה קצבה לעצמו ואפילו באונס ויש מהפכין התוספתא לומר שביש לה קצבה לעצמו בפשיעה אבל אין לה קצבה אף בפשיעה מן האמצע ואין נראה כן ושאר אונסין מ"מ אינן לאמצע שלא אמרו בחולי אלא שהוא כעין מזונות וכל שכן רפואה שאין לה קצבה הא אונסין אחרים כלם לעצמו ואין צריך לומר בשתפים:

מעתה הגע עצמך שהיה הולך בשביל העסק ונתפש או ששללוהו לסטים אין זה אלא לעצמו לא יהא אלא שואל את חברו ליטלהו למקום אחר ואנסוהו ליסטים מהו חייב לו והלא אם שאל את הפרה ושאל את הבעלים עמה פטור שאל הוא עצמו לא כל שכן ואע"פ שאלו הרויח היו שאר האחים או השתפים נוטלים חלקם כבר נשתלם דבר זה בשאף אם הוא מפסיד מפסידים בו חלקם אבל אונס גופו אין חייבין לו בכלום ודומה לו מציאתו שאין האחרים חולקים עמו הואיל ואינו מצד העסק אף אונס גופו אינו מצד העסק ובירושלמי פירשו על משנה זו שאם נעשה גבאי לצרכי המדינה הרי הוא כאומנות המלך ואם מחמת אחים כגון שמתמנים מצד בתי אבות זה אחר זה כל הריוח לאמצע:

וכן פירשו בגמ' על משנה זו שכמו שכל שמחמת עצמו לעצמו כך אינו יכול לכופם ליתן לו כדי ללמוד והוא שאמרו אחד מן האחים שנטל מאתים זוז מן האמצע והלך ללמוד תורה או אומנות יכולים האחים לומר אם אתה אצלנו יש לך מזונות ואם לאו אין לך מזונות כלומר אין לך מזונות אלא לחשבון ברכת הבית ומה שנטלת יתר משיעור ברכת הבית אתה מפרנס בחשבון חלוקתך:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

המשנה החמישית והכונה בה ככונת המשניות שלפניה והוא שאמר האחים שעשו מקצתם שושבינות בחיי האב חזרה שושבינות חזרה לאמצע מפני שהשושבינות נגבית בבית דין אבל השולח לחברו כדי יין וכדי שמן אינן נגבית בבית דין מפני שהם גמילות חסדים אמר הר"ם שושבינות הוא המתנות שנותנין קצת בני אדם לקצתם ממונם בשעת הנשואין ואם נשא על דרך משל ראובן בתולה ויהיו אלו הנשואין באשתו שניה ונתן לו שמעון דינר בשעת אלו הנשואין כדי לעזרו בהוצאת חופתו ונשא שמעון אשה אחר כן חייב ראובן לתת לו מתנה כמו שנתן לו ואם לא נתן יכול שמעון לתבוע לראובן ויוציא ממנו הדינר ובלבד שיהיה שמעון נושא בתולה ותהיה האשה השניה לפי שראובן יכול לומר לו לא אעשה עמך אלא כדרך שעשית עמי ואם היה יעקב על דרך משל שנתן שושבינות בנשואי אדם אחד ואחר כך נשא יעקב אשה ובא לשם האיש ההוא ואכל ושתה ולא נתן מה שהיה ראוי לתת לו מן השושבינות ומת יעקב אותה השושבינות תחזור לאמצע בלי ספק ואם ראובן הוא ששלח השושבינות לאיש בחיי האב ולא הודיע שהוא שלח אותו משלו בלבד אלא שלח אותו סתם בנכסי אביו במקום אביו ואח"כ מת יעקב כמו שאמרנו כשתחזור השושבינות חזרה לאמצע ואלו פירש הוא או אביו כי זה הדבר הוא מתנה משל ראובן היה הדין שתחזור לראובן:

אמר המאירי האחים שעשו מקצתם שושבינות בחיי האב וחזרה שושבינות חזרה לאמצע שהשושבינות נגבה בבית דין צריך שתדע קודם שתכנס בביאורה של משנה זו שדרכם של ראשונים היה אדם נושא אשה היו בני גילו שולחים לו דורנות לצרך הוצאת ימי המשתה והיו אותם המשלחים אוכלים ושותים עמו כל שבעת ימי המשתה או מקצתם לפי המנהג ודורנות אלו נקראים שושבינות והמשלחים אותם נקראים שושבינים ופירשו במשנה זו ששושבינות זה אינה מתנה גמורה אלא כעין הלואה שאין בדעתו של אדם ליתנן בשביל אכילה ושתיה שאוכלים ושותים שם אלא על דעת שיהא הוא מחזירם לו כשישא גם הוא אשה וכל שלא החזיר בשעה הראויה להחזיר הרי הוא נגבה בבית דין אלא אם כן יש שם קצת תנאים שמפקיעין את החזרה כמו שיתבארו בגמ' וזהו שאמרו במשנה והוא נגבה בבית דין ושושבינות זו גדולי המחברים פירשוה שאינו נאמר אלא במעות והוציאו דבר זה ממה שאמרו בסוף המשנה אבל השולח לחברו כדי יין וכדי שמן אין אלו נגבין מפני שהוא גמילות חסדים ויראה שהם מדמים כל דבר מאכל ליין ושמן ומחזירין דין השושבינות למעות לבד ולא יראה לי כן אלא כך נראה לי שהשושבינות אינה אלא בדורונות שדרך בני אדם לשלחם לעשירים כגון עופות וחתיכות הראויות להתכבד מתוך שמנן ויפין ומיני תבלין ופירות המשובחים וחפצים נאים אבל כל ששולח דרך צדקה אינו שולח מיני דברים אלו אלא יין ותבואות ושמנים וכיוצא באלו ומתוך כך אמר בהם שלא על דעת חזרה נשתלחו אלא על דעת צדקה וגמילות חסדים וכל שכן שהדין כן במעות וגדולי המפרשים נוטים לומר ששושבינות בכל דבר הוא נאמר ולא אמרו על השולח כדי יין שאינן נגבין אלא בשולחם בשאר ימות השנה ומ"מ כונו במשנה זו לבאר את הדין בשושבינות החוזרת:

בד"ה חלה ונתרפא כו' ותני בתוספתא בד"א ברפואה שיש בו' ושאין לה קצבה הרי היא כמזונות ובאונס דהכא אין חילוק כו' עכ"ל לכאורה דהאי בד"א דקתני בתוספתא אמתניתין קאי דאיירי בחלה בפשיעה כדמוקמינן לה הכא אבל באונס אין חילוק אבל הטור ח"מ סימן קע"ז לא הבין השמועה כך אלא דבאונס יש חילוק בין יש לו קצבה לאין לו קצבה אבל בפשיעה אין חילוק ובכל גוונא נתרפא משל עצמו והב"י תמה עליו דלא משמע כן מדברי התוספות דהכא גם מחידושי הרמב"ן ומדברי הרא"ש דמדבריהם משמע דאפשיעה קאי ושמעתי ליישב דברי התוס' דהכא ע"ס דעת הטור ושיעור דבריהם כן הוא ובאונס יש לחלק כן דהכא ברישא דמוקי לה אין חילוק כו' ובכל גוונא משל עצמו וצ"ל לפי זה דמתניתין בין בפשיעה בין באונס קתני נתרפא משל עצמו ומיהו אינן שוין דבפשיעה בכל גוונא הוא משל עצמו ובאונס יש חילוק כו' וה"ק בתוספתא בד"א דאפי' באונס משל עצמו ברפואה שיש לו קצבה ובשמעתין ה"ק הא דסתם תנא לומר משל עצמו אפילו באין לו קצבה לא שנו אלא בפשיעה אבל באונס יש חילוק דבאין לו קצבה נתרפא משל עצמו ותו לא מידי כן נראה ליישב דברי הטור ודו"ק:

בד"ה הכל בידי שמים כו' עשיר או עני חכם או טפש כדאיתא כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה חוץ מצינים פחים דהיינו קור וחום כו' ובירושלמי אמר כו' א"ל הא ודאי צלותא כו' עכ"ל ר"ל דההיא דירושלמי לא משמע דפחים היינו חום דהא בידי שמים היא וצ"ל כפירוש הראשון שפירש רשב"ם דפחים מלשון פח ומוקש ועיין בתוספות בפרק אלו נערות וק"ל:

מתניתין האחים השותפים שנפל אחד מהם לאומנות נפל לאמצע. חלה ונתרפא נתרפא משל עצמו. תנא לאומנות המלך שהוא ממנה בכל שנה אחד מכל בית ונמצא שהוא מתמנה בסבת בית אביו ומחמת אחים. ודוקא לאומנות המלך אבל לאומנות אחרת אין אחים חולקים עמה שאפילו השביחו נכסים מחמת עצמם השבח לעצמם ואף על גב דגדולים וגדולים אמרינן דמחלי אהדדי מפני שסומכים שיעשו גם כן אחיהם אבל אם יש אומנות לאחד מן האחים מה להם לחלוק עמו במה שירויח. ועוד דאפילו היכא דאמרינן השבח לאמצע אבל ודאי נותנים לו ההוצאה והוא הדין אם הוא עצמו משביח בעמל ידיו שנותנים לו שכר פעולתו אלא שאין נותנים לו כדין אריס ומעתה איך יתכן שיחלקו אחים באומנתו אלא ודאי דוקא לאומנות המלך אמרינן דנפל לאמצע והיינו דתני עלה לאומנות המלך. ומכל מקום שכר פעולת כל יום כראוי לפועל נוטל לעצמו ובשאר הריוח חולקים דוקא השותפים אבל חלקו אמרינן שלא נתכוונה המלכות אלא להרויח לזה. והארכנו בזה משום דחזינן בה פירושי דלא דייקי (והירושלמי יש לפרשו). וקשיא לי כיון דהיינו טעמא דנפל לאמצע מפני כי מה שנפל לאומנות המלך מחמת אחים הוא מאי שנא דמקשינן הברייתא דקתני מחמת אחים לאחים פשיטא ואמתניתין לא מקשינן הכי. ועוד מאי שנא דנקט במתניתין האחים השותפים ובברייתא לא תנא שותפים. ואין לפרש דבברייתא מיירי אף על פי שאינם שותפים אלא אומרים לו בפירוש כי מחמת אחים ממנין אותו. דכיון דאמרינן בגמרא מהו דתימא חורפא גרם ליה מכלל שאין אומרים לו בפירוש. עוד נראה לפרש השותפים שהם שותפים בכל ריוח שירויחו באומנות ובכל דבר ולא הוצרך לומר אם למד אחד מהם אומנות מעצמו דבסתם הריוח לאמצע שהרי התנו ונשתתפו בכל ריוח אלא כי איצטריכא ליה לאשמועינן כגון שנפל לאומנות המלך שאין זה ביד האדם אלא כפי שיעלה רוח המושל וסלקא דעתך אמינא במלתא דלא שכיחא ואין בידו לא אסיק אדעתיה קמשמע לן דאפילו הכי נפל לאמצע והיינו דתני עלה לאומנות המלך (ומתניתין הוה אמינא כגון שנפל לאומנות) ומחמת עצמו והא דתניא אם מחמת אחים לאחים מיירי באחים שלא נשתתפו בכל ריוח דהא ברייתא לא קתני השותפים ואפילו הכי כיון שהדבר ידוע שמנהו המלכות מתמת שכך דרכו למנות מכל בית ובית בשביל כל האחים והגיע זמן בית זה למנות אחד מהם אף על גב דהאי חריף טפי לא אמר חורפא גרם ליה וחולקין.

מתניתין האחים שעשו מקצתם שושבינות בחיי האב וחזרה שושבינות חזרה לאמצע שהשושבינות נגבית בבית דין. פירוש האחים ששולח אביהם על ידי מקצתם שושבינות לחתן או ששלח ביד שליח ומקצת אחים נעשו שושבינים לחתן שאכלו ושמחו עמו וחזרה השושביבות כלומר שהיא משתלמת שאחד מן האחים שעשה לו שושבינות נושא אשה ועושה לו הלה שושבינות חזרה לאמצע וחולקים בה כל האחים ואפילו אותן שלא שמחו עמו שהשושבינות נגבית בבית דין. אבל השולח לחברו כדי יין וכדי שמן אין נגבין בבית דין לפי שענין השושבינות ששולחים מעות שנים שלשה מרעיו של חתן שיקנה לו בהם צרכי סעודה אבל אם שולחים לו כדי שמן וכדי יין אין נגבית בבית דין מפני שהם גמילות חסדים. ויש מפרש השולח לחברו שאינו חתן כדי יין וכדי שמן כשעושה סעודת מרעות אין נגבית בבית דין.

רב אשי אמר לא קשיא כאן בסתם כאן במפרש שהוא שולח השושבינות סתם ואחד או שנים מן האחים הלכו ושמחו עמה כשהיא חוזרת חוזרת לאמצע וחולקים בה גם אותן שלא נעשו לו שושבינים. כאן במפרש שהוא שולח השושובינות על שם אחד מבניו ודאי לכך נתכוון שיחזיר לו השושבינות ולא יחלקו אחיו עמו וקמשמע לן שאין תולין מה (שאמר כן) האב לא תשוב לבן ולכבוד נתכוון והיינו דקתני שלח לו אביו שושבינות כלומר בעבורו ועל שמו כן נראה בעיני. ורבינו שמואל ז"ל פירש בסתם שאמר לבניו אחד מהם יוליך שושבינות זו לחתן ועמד אחד מהם והוליך, במפרש שקרא לאחד מהם ואמר לו להוליך השושבינות והיינו דקתני שלח לו אביו כלומר שלח בידו. וכן יש לפרש בסתם שאמר לבניו אחד מהם יעשה שושבין לחתן במפרש שקרא לאחד מהם ואמר לו לעשות לו שושבינות. אבל לשון הברייתא מכריע כלשון ראשון דקתני שלח לו אביו שושבינות שלח אביו שושבינות סתם משמע ושהפרש בלשון השליחות.

והא מקום שנהגו להחזיר מחזירים קתני ואם תאמר מאי שנא דלא קשיא ליה אמילתיה דרבי נתן והא במקום שלא להחזיר אין מחזירים קאמר והיכי אמרת דקדושין לאו לטבועין נתנו. יש לומר הא ודאי לא קשיא ליה דאף על גב דקדושין לאו לטבועין נתנו כיון שנהגו שלא להחזיר מסתמא לטבועין נתנו ולא היה מצפה לחזרתן אם תמות היא הואיל ונהגו שלא להחזיר אבל אדרבי יהודה הנשיא קשיא ליה כיון דאמרת דקסבר דקדושין לטבועין נתנו כי נהגו להחזיר מאי הוי הלא המקדש נתייאש מחזרתן דהיינו טעמא דאמר לטבועין שהוא מתייאש מחזרתן וגומר בלבו לתת על דעת שלא יחזיר הלכך כשנהגו להחזיר מתנה הוא דקא יהבי בההיא שעתא ויכולה אשה זו שתאמר אין חפצי ליתן לו מתנה. וסוגיא דשמעתא הכי דכל היכא דאמרינן מקום שנהגו להחזיר מחזירים דינא הכי הוא ואף במקום שאין שם מנהג ידוע אי נמי בעיר חדשה שאין שם מנהג כלל מחזירים. והיכא שמת הוא שהיא יכולה לומר תנו לי בעל ואשמח עמו ולפיכך אין מחזירים לדברי הכל זו במקום שנהגו להחזיר אין מחזירים כדמוכח בסוגיין.

הכי קאמר וסבלונות ודאי מקום שנהגו להחזיר מחזירים ומשום דבמלתא דרבי נתן קתני מקום שנהגו להחזיר קידושין ובמלתא דרבי יהודה לא קתני קדושין אלא במקום שנהגו סתם קתני משום הכי אוקימנא דרבי נתן דסבר קדושין לאו לטבועין נתנו דהא בהדיא קאמר מקום שנהגו להחזיר קדושין מחזירים ורבי יהודה הנשיא בסבלונות מיירי והכי קאמר דוקא בסבלונות מקום שנהגו להחזיר מחזירים אבל בקדושין אין מחזירים דלטבועין נתנו. אלא באשת ישראל שזנתה במאי אילימא ברצון לית לה כתובה אבל קשיא ליה היכי קאמר רבי מאיר בתולה גובה מאתים דאף על גב דאוקימנא (הכי) דהיכא דהדר ביה לכולי עלמא (אין) מחזירים.

מתניתין שכיב מרע שכתב כל נכסיו כו'. למאן דאמר דהיכא דאיכא קנין אם עמד אינו חוזר אפילו במחלק כל נכסיו מתניתין בדליכא קנין וכששייר מתנתו קיימת במתנת שכיב מרע במקצת אם עמד אינו חוזר אף על גב דליכא קנין דמתנת שכיב מרע קיימת בדבור או מן התורה או מדרבנן וכן אתה צריך לומר לדעת רב דאמר מתנת שכיב מרע שכתב בה קנין אם עמד אינו חוזר. והא דאמרינן הכא דתנא דמתניתין אזיל בתר אומדנא משום דקתני לא שייר אין מתנתו קיימת דמבטלינן לה מתנת שכיב מרע שדינה לקנות בדיבור ואמרינן כיון שחלק כל נכסיו מתמת מיתה נתן אי נמי דלא כרב.

מאן תנא דאזיל בתר אומדנא פירוש דאף על גב דדברי שכיב מרע כקנין כיון שכל נכסיו חלק ולא שייר קרקע כל שהוא אזלינן בתר אומדנא ואמרינן שלא היה אלא מחמת מיתה שאין אדם עשוי ליתן כל נכסיו מחיים. רבי שמעון בן מנסיא דאית ליה שמבטלים קנין גמור מחמת אומדנא מיהו בששייר קרקע כל שהוא אין כאן אומדנא דאמר אי קאי סמיך על אותו שיור ואף על פי שהשיור כל שהוא הרי גלה בדעתו שהשיור ההוא חשוב בעיניו. אי נמי לא היה משיירו אם לא אמר כי יש לו תקוה וכיון ששייר ונתן מוכחא מלתא דמה שנתן מחיים נתן. והאי טעמא בתרא לא נהירא דאם כן במצוה מחמת מיתה במקצת מאי טעמא לא אמרינן שאם עמד חוזר אף על גב דקנו מיניה. אבל יש לומר שהשטר מוכיח שהוא מקוה לעמוד מחליו ובמצוה מחמת מיתה ליכא למימר הכי והיינו נמי דקיימא לן מתנת שכיב מרע במקצת הרי היא כמתנת בריא דבעיא קנין לפי שהוא מקוה לעמוד מחליו אבל מחלק כל נכסיו מוכחא מלתא שאינו מקוה לעמוד מחליו ובמצוה מחמת מיתה דתקינו רבנן שתהא מתנתו קיימת שלא תטרף דעתו עליו. ומחלק כל נכסיו דקאמרינן דוקא שנותן בסתם דאמרינן זיל בתר אומדנא ואין אדם נותן כל נכסיו מחיים לא לאחרים ולא ליורשים אלא מחמת מיתה נתן אבל אם נתן מקצתם לאחר מיתה שיורא הוי ואמרינן מה שנתן סתם מחיים נתן. ומדאמרינן נמי לקמן חיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת דאומדנא נמי דקאמרינן היינו במחלק כל נכסיו ויש לחוש שמא יש לו נכסים במדינה אחרת אין כאן אומדנא.

רבי שמעון שזורי היא דתנן בראשונה היו אומרים כו' רבי שמעון שזורי אומר אף המסוכן. הוא הדין דתנא קמא נמי אזיל בתר אומדנא אלא להכי נקט רבי שמעון שזורי משום דאזיל בתר אומדנא טפי מתנא קמא. אי נמי רבי שמעון שזורי ומחלקתו קאמר. כתב הרב אלפסי זצ"ל דהיינו ארבעה דאינון יוצא בקולר ומפרש בים יוצא בשיירא ומסוכן כולהו בצוואה דידהו כמצוה מחמת מיתה. ונראה בעיני דוקא ביוצא בקולר ובמסוכן ואף על פי שאינו מחלק כל נכסיו חוזר במתנתו ואפילו בקנין שלא היה קנין אלא מחמת מיתה ואם מת מתנתו קיימת בדברים במצוה מחמת מיתה ולא בעי קנין אפילו במקצת דכיון שהוא מסוכן וקרוב למיתה יותר מן החיים תלינן שהוא מצוה מחמת מיתה אף על גב דלא שמעינן דאמר דקא מית וכן מוכח בגיטין פרק התקבל דאמר רב הונא גטו כמתנתו מה מתנתו אם עמד חוזר אף גטו אם עמד חוזר ומה גטו כיון שאמר כתבו אף על גב דלא אמר תנו אף מתנתו כיון שאמר תנו אף על פי שלא קנו ממנו והא ודאי לא איצטריכא ליה לרב הונא לאשמועינן במחלק כל נכסיו מתנתו קיימת אף על גב דלא קנו מיניה דמתניתין היא דתנן בפרקין המחלק נכסיו על פיו וודאי אף על גב דלא שמעיניה בהדיא שהוא מצוה מחמת מיתה קאמר ואמסוכן קאי דאיירי בה בההיא פיסקא קמשמע לן דבמצוה מחמת מיתה נינהו ומתנתו קיימת בדברים ולא בעי קנין אפילו במקצת. ואין לפרש דדוקא ביוצא בקולר מיירי ולא במסוכן כיון דמודה ליה רב הונא מהשואה מתנה לגט ודאי בין ביוצא בקולר בין במסוכן קאמר אבל מפרש ויוצא בשיירא דלא שייך לדמויי בהו מתנה לגט דלענין גט הוא דאמר אינו רוצה לעגן את אשתו וכתבו ותנו קאמר ולפי שאינו יודע עד מתי יהיה מהלכו ומתי ישוב אבל לענין מתנה מתנתו בקנין קיימא אף על פי שיחזור הרי סתמן של היוצאים בשיירא לסחורה דעתם לחזור ולענין מסוכן דוקא שייך לדמויי מתנה לגט והכי מדמי כיון דאמר רבי שמעון שזורי אף על פי שיש לו שהות לדבר דבריו אמרינן החולי טורדו וכתבו ותנו קא בעי למימר הכי נמי לענין מתנה החולי טורדו מלהקנות בקנין אף על גב דלא שמעיניה בהדיא שהוא מצוה מחמת מיתה ולפיכך מתנתו קיימת בדברים. והא דאמרינן לקמן מתנת שכיב מרע מדרבנן בעלמא היא גזרה שמא תטרף דעתו עליו. פירוש או שמא לא יספיק להקנות קנין להכי תקינו רבנן שיהו דבריו ככתובין וכמסורין דמה וכי היכי דאמרינן במסוכן דמתנתו קיימת בלא קנין אם מת בקנין נמי אזלינן בתר אומדנא ואם עמד חוזר. ויש מפרש הא דאמר רב הונא מה גט כיון דאמר כתבו אף על גב דלא אמר תנו כו' לענין מצוה מחמת מיתה וקמשמע לן אף על פי שאינו מחלק כל נכסיו דבריו ככתובין וכמסורין דמו. ואינו מחוור דמצוה מחמת מיתה מאן דכר שמיה בההיא שמעתתא. וממה שכתב שם הרב אלפסי זצ"ל שמעינן מיניה דהני ארבעה בשכיב מרע דמצוה מחמת מיתה נינהו אתה למד דהוה מפרש לה לדרב הונא למתניתין אף על פי שאין דבריו מחוורין (אלא) לענין מפרש ויוצא בשיירא שדעתו להשתקע במקום שהולך שם ולא איתדר ליה וחזר ואזלינן בתר אומדנא לבטל מתנתו אף על גב דקנו מיניה. מיהו לא אשכחן דנקיט בכי האי גוונא שיהו דבריו ככתובים וכמסורים. גרסינן בירושלמי איזה מסוכן כל שקפץ עליו שלשה ימים פירוש משעה שנפל למשכב קפץ עליו החולי פתאום ולפיכך חשבינן ליה מסוכן לאחר שלשה ימים. דרך ארץ הקרובים נכנסים אצלו יום ראשון והרחוקים לאחר שלשה ימים וזה אלו ואלו נכנסים מיד. ולרבא אמר רב נחמן שכיב מרע במקצת בעיא קנין לפי שדעתו מיושבת עליו ומקוה לעמוד מחליו ולא שייך ביה שמא תטרף דעתו עליו. ולרבי זירא אמר רב דאית ליה מתנת שכיב מרע מן התורה אפילו במקצת מתנתו קיימת כיון שהוא שכיב מרע מן התורה וכיון דליכא אומדנא במתנה במקצת אמרינן דאם עמד אינו חוזר דמעכשיו קיימת אבל מחלק כל נכסיו אזלינן בתר אומדנא ואמרינן שלא נתן אלא מחמת מיתה ורב לטעמיה דאמר מתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין אם עמד אינו חוזר ולא מתוקמא ליה הא דקתני לא שייר כל שהוא אין מתנתו קיימת אלא בלא קנין. בבריא היאך. נראה דשכיב מרע אפילו במקצת בר אורותי הוא שהרי דרכו ליתן לאחר מיתה שהוא ירא שמא ימות מיהו כשנתן סתם וקנו מידו מתנתו קיימת דליכא אומדנא לומר שלא נתן אלא לאחר מיתה שהרי מקוה הוא לחיות. ותדע בר אורותי הוא מדאמרינן מר זוטרא בריה דרב נחמן משמיה דרב נחמן במתנת שכיב מרע דלא בעינן ועד כאן לא פליג עליה רבא משמיה דרב נחמן אלא משום דקסבר מתנת שכיב מרע מדרבנן גזרה שמא תטרף דעתו עליו ולא שייך האי טעמא במתנת שכיב מרע במקצת לפי שדעתו מיושבת עליו. לעיל ורב נחמן אמר מתנת שכיב מרע מדרבנן בעלמא גזרה שמא תטרף דעתו פירוש שמא תטרף דעתו ולא יספיק ליתן בקנין מה שהוא רוצה ליתן. אי נמי אם יודע שדבריו אין מתקיימים שמא יצטער ותטרף דעתו עליו ובדרכי הקנאות אין לו פנאי גם יש לפרש שמא תטרף דעתו עליו אם יטרידוהו ליתן בקנין. ומי אמר רב נחמן הכי והאמר רב נחמן אף על גב דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול אי אמרת בשלמא דאורייתא משום הכי אינו יכול למחול. יש למדין מכאן דמכירות שטרות מדרבנן שאם הוא מן התורה לא היה יכול למחול וכדאמרי הכא אי אמרת בשלמא דאורייתא משום הכי אינו יכול למחול. וקשיא לי אהאי טעמא אם כן מאי שנא מתנת שכיב מרע דהויא דאורייתא למאן דאמר מתנת שכיב מרע מן התורה טפי ממתנת בריא ומכירתן בשטרות דיו לשכיב מרע שתהא מתנתו בדברים כמתנת בריא בקנין אומר שאין אדם יכול למחול שעבודו לחברו אלא על כרחך אי אמרינן דמתנת שכיב מרע בדברים מן התורה הרי היא בהנחלה ויכול להנחיל מה שאינו יכול לקנות השתא דאתית להכי לעולם מכירת שטרות מן התורה אלא המוכר יכול למחול מיהו אם נתנם במתנת שכיב מרע וסבירא לן דמתנת שכיב מרע מן התורה אפילו בדברים ודאי אלימא ממכירה אחרת ואינו יכול למחול למי שהוא בהנחלה וכמו שהוא בהנחלה עמו שאין אחד מן היורשים יכול למחול חוב שנתן אביו לו. ובפרק הזהב תניא גבי אונאה מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון כו' יצאו שטרות שאף על פי שמטלטלים אין גופם ממון מדקא ממעטים להו מדין אונאה מדרשא דקאמר אלמא מכירתם מן התורה ומכל מקום יכול המוכר למחול לפי שאין אדם יכול למכור אלא שעבוד וזכות שיש לו בנכסי חברו אבל חיוב הגוף שחברו מחוייב לו לפרוע לו חובו כדאמרינן פריעת בעל חוב מצוה ונכסוהי דאיניש אינון ערבין ביה וכל זמן שזה מוחל ללוה חיוב הגוף פקע שעבוד הנכסים ודברי הגאון רבינו יצחק זצ"ל מוכיחים דמכירת שטרות דרבנן.