מסכת בבא בתרא דף י״ג עמוד ב׳

קח לך עבדים שיחממו אותו ורחוץ בו ולא מצי עני למימר ליה קנה חלקי:

הכא נמי גוד איכא אגוד ליכא שאין העני אומר לו אף אני אקנה חלקך שאין לו במה לקנות לפיכך אין יכול לכופו:

ושמו עליו כל דבר שיש בו שיעור שאם תחלקנו עדיין יהא עליו שמו הראשון:

מעלין אותו בדמים היינו גוד או אגוד:

טול אתה שיעור ואני פחות כגון חצר שאין בה שמנה אמות ואמר זה חלוק וטול לך ד' אמות ואני המותר:

וגוד או אגוד נמי שלא רצה למחול כלום אלא קנה חלקי או אקנה חלקך:

הא דרב יהודה דאמר גוד או אגוד משמיה דרביה קבלה:

בכרך אחד כל ספריהן עשויין בגליון ואם יביאהו לב"ד לחלקו בזיון הוא:

ואי ס"ד לית דינא דגוד או אגוד אפי' בשתי כריכות כו' השתא ס"ד דחולקין כיון שאחד רוצה לחלוק וב' כריכות דומיא דכרך אחד שאין כתוב באחד מה שכתוב באחר כגון יהושע ושמואל ואמאי חולקין בע"כ והא אינם שוין אלא ודאי אית דינא דגוד או אגוד וא"ת אפילו אית דינא דגוד או אגוד אמאי חולקין כיון שכתוב בזה מה שאין בזה ותרוייהו צריכי להאי ולהאי וי"ל דהוי מצי למימר וליטעמיך ולא גרס הכא מה שכתוב במיעוט ספרים ואי ס"ד לית ליה דינא דגוד או אגוד כי היכי דתרוייהו צריכי להאי תרוייהו צריכי להאי דהא כל שכן דאי לא צריכי תרוייהו להאי ולהאי פריך טפי שפיר אי לית ליה דינא דגוד או אגוד אמאי חולקין:

מדביק אדם תורה נביאים וכתובים כאחד אע"פ שא"א שלא יתן נביאים וכתובים על גבי תורה ובמגילה בפ"ב (דף כז.) משמע דאסור להניח ה"מ בשתי כריכות אבל כשהן מדובקין יחד אינו גנאי:

רבי יהודה אומר תורה בפני עצמה לא מפני שאסור להניח זה על גב זה מצריך שיהא כל אחד בפני עצמו דלא אשכחן שיהא אסור להניח אלא נביאים וכתובים על גבי תורה אבל נביאים על גבי כתובים או איפכא לא אלא היינו טעמא שלא יראה הכל כמו תורה או הכל נביאים כי היכי דאמרי חכמים בתר הכי דבעו שיהא כל נביא ונביא בפני עצמו וע"כ טעמא שלא יהא נראה הכל כמו נביא אחד כן נראה לרשב"א:

ומסיים מלמטה ומתחיל מלמעל' פי' בקונטרס ואינו צריך להניח ד' שיטין ונראה לר"י דבין חומש לחומש של תורה צריך להניח ואנביאים דוקא קאמר דאין צריך כדמפרש טעמא לקמן שאם בא לחתוך חותך אבל בין חומש לחומש של תורה לא מידי דהוי אפרשה פתוחה שאם היה מסיים מלמטה היה צריך להניח שיטה אחת הכא נמי דין הוא להניח בסוף כל חומש פרשה של ד' שיטין וריצב"א מפרש ומסיים מלמטה ומתחיל מלמעלה ולעולם מניח ד' שיטין ודוקא בין נביא לנביא אבל בין חומש לחומש לא יסיים מלמטה ומתחיל מלמעלה אפי' בהנחת ד' שיטין כדאמר בירושלמי בפ"ק דמגילה וצריך שיהא גומר באמצע הדף ומתחיל באמצעיתו ובנביא מסיים בסופו ומתחיל בראשו כו' ונראה לי הטעם דאין לו לסיים בסוף הדף אפי' יניח ארבעה שיטין משום שמא יבוא לחתוך אבל בין נביא לנביא שאם בא לחתוך חותך מסיים מלמטה:

ועושה בראשו כדי לגול עמוד ובסופו כדי היקף כן כתוב בכל הספרים וקשה לר"י דתניא במס' סופרים כל הספרים נגללין לתחלתן ולקמן אמר נמי ספר עזרה לתחלתו הוא נגלל ומה שפי' הקונט' מתחלתו לסופו אין הלשון משמע כן וגבי מזוזה אמרינן נמי שכורכין אותה מאחד כלפי שמע דהיינו לתחלתה ובהדיא גרסי' בירושלמי בפ"ק דמגילה עושה אדם עמוד לספר תורה בסופו ע"כ נראה לר"י דגר' ועושה בראשו כדי היקף ובסופו כדי לגול עמוד ולרשב"א נראה לקיים גירסת הספרים והכא שאני דאיירי במדביק תורה נביאים וכתובים ואז אין נכון לעשות עמוד בסופו כמו בעלמא שגנאי הוא שתהא תורה נכרכת סביב נביאים וכתובים ונראה כאילו נעשית להם שומר מלכלוך לכך עושה כאן עמוד בראשו כדי שתהא תורה מבפנים ונביאים וכתובים מבחוץ ולקמן דמשני לצדדין קתני לא גרס תחלת הספר כדי לגול עמוד וסופו כדי לגול היקף דהתם לא איירי במדביק תורה נביאים וכתובים ואית לן למימר איפכא וברוב ספרים לא גרס אלא לצדדין קתני ותו לא ועוד אומר רשב"א דאפי' לספרים דגרסי לה לא קשיא כולי האי דניחא ליה לשנויי דומיא דהך ברייתא דקאי עלה:

הא דתניא טול אתה שיעור ואני פחות בחנם דאסיקנא דרשב"ג אומר דאין שומעין לו, פסק הרב אלפסי ז"ל כותיה, ואמר דמסתבר טעמיה, ור"ח ז"ל כתב איכא מאן דפסק כתנא קמא במתנה, וכן פסק מורי ז"ל, דיחיד ורבים הלכה כרבים, ולא מכרעינן כיחידאה מסברא דנפשין, ואדרבה מעיקרא הוו מיתמהי בטעמא דרשב"ג אי כדקתני מאי טעמא, עד דאיצטריכי לתרוצי מתניתא ולמימר חסורי מחסרא, ולבסוף נמי פרוקי הוא דמפרקינן אכרועי כותיה לא מכרעינן, ועוד דאפשר דלא מתנה היא, דלתועלת עצמו דניחא ליה בפחות משיהא הכל בשיתוף. והיכא דאמר ליה טול אתה שיעור בדמי או בחנם ואני פחות, או אטול אני שיעור ואתה פחות, כתב הראב"ד ז"ל: מסתברא דהיינו דינא דגוד או אגוד, ואיכא מאן דאמר דכי האי גוונא לא כייפי אהדדי, משום דהנהו דמי דקא שקיל מיניה מילתה זוטרתי היא, ולא משכח להו מידי דחזי ליה דמאן מזבן ליה טפח קרקע אמצראה, וזה, ודאי נראה לי עיקר מחמת הטענה הזו שאמר הוא ז"ל, ועוד שיכול הוא לומר לו אני איני רוצה לקנות, שאין לי מעות, ואם אמכור לך כשיעור נמצא וחלקי הנשאר נפסד לגמרי, ולא אמרו להרויח לזה ולהפסיד לזה, וכן דעת מורי ז"ל, אלא יכול לומר לו גוד כשיעור או איגוד כשיעור או הכל, ואין חבירו יכול לומר לו לא כי אלא איגוד הכל, דמה לו לזה למכור את הכל כל זמן שהוא מתקן את חברו שיכול לקנות לו כשיעור, ואם אינו רוצה חבירו ימכור לו כל חלקו או כשיעור. והיכא דלא הוו להו לתרוייהו אלא שלש אמות לבד, ואמר חד לחבריה גוד או אגוד, איכא למימר דמצי אידך למימר ליה לא בעינא, דאף כי אגוד נמי לא חזי לי ולדידך נמי לא חזי כי תיגוד מינאי, ואיכא למימר דאפילו הכי אית ליה דינא דגוד או אגוד, כיון דהשתא נמי לא חזי לדירה לא למר ולא למר. וכן דעת הרמב"ן ז"ל.

ולא והא רבין בר חיננא ורב דימי בר חיננא שבק להון אבוהון תרתי אמהתא וכו' ואמר להו רבא לית דינא דגוד או אגוד. תמיהא לי, דהיאך אפשר לו לרב אשי לומר דרבא משום דלית ליה בעלמא דינא דגוד או אגוד קאמר להו הכין, והא רבא הוא דאמר ליה לעיל לרב נחמן לדידך דאמרת לית דינא דגוד או אגוד בכור ופשוט שהניח להם אביהן עבד ובהמה טמאה כיצד הן חולקין, אלא סבר ליה רבא אית דינא דגוד או אגוד, ופליגא דידיה אדרביה. וי"ל דאפשר דרב אשי אכתי לא שמעה לההיא דרבא, ואי נמי שמעה סבר ליה דלאו לאיפלוגי עליה דרב נחמן רביה אמרה, אלא לאפוקי מיניה הלכתא, ומשמע ליה לרב אשי הכין מדאמר להו לרבנן ולרב דימי לית דינא דגוד או אגוד, ואי נמי דילמא הדר ביה לגבי רביה מכי פריק ליה בבכור ופשוט דעובד לזה יום אחד ולזה שני ימים. כנ"ל.

שאני התם דלמר מיבעי ליה האי והאי ולמר מיבעי ליה האי והאי וכי אמר ליה חד לחבריה טול אתה היפה ואני האחרת בעילוי כן וכן או אטול אני היפה ואת האחרת ואעלה אותה בעלוי כן וכן, אין כאן דינא דגוד או אגוד, דזה כנגד זה במה שאין תשמישן שוה או שאין דמיהן שוה אינו בדין גוד או אגוד, אלא אם ירצה לומר בשתיהן גוד או אגוד ואי נמי בכל אחד ואחד. וזהו הדין בעצמו בספרים בשתי כריכות, כלומר שהן כעין כרך אחד ומה דרכן של בני אדם לעשות בכרך אחד תורה ונביאים, ואי נמי בראשית ואלה שמות, שאין דרכן לעשות תורה ותורה, ואי נמי בראשית ובראשית בכרך אחד, ושתי כריכות כמותן תורה בכרך אחד ונביאים בכרך אחד, והיה המקשה סבור לומר דמאן דאית ליה דינא דגוד או אגוד בכל ענין אית ליה ואפילו יפה כנגד שאינו יפה בעילוי הדמים, ואמר ליה דלא, וכן בשתי כריכות דווקא מדעת שניהם לזה תורה ולזה נביאים, היינו משום כבוד שאין כבודן של ספרי הקדש שיחלקו בבית דין אחר שנתחברו אל כרך אחד. וקיימא לן דאית דינא דגוד או אגוד וכדפסיק אמימר. ומיהו בארבע אמות של חצרות לית דינא דגוד או אגוד, שאם אין חצר לפרק משאו שאין בית, ואמר ליה אי בדמי לית לי ואי לזבוני לא בעינא, דבלא חצר לית בית ראוי לדירה.

הא דתניא מתחיל מלמעלה ומסיים מלמטה, פירש רש"י ז"ל אם נזדמן לו סיום הספר בסוף הדף, מתחיל ספר אחר בראש הדף ואינו מניח רוח חלק ביניהם, כדמפרש לקמן שאם בא לחתוך חותך ונמצא זה ראש הכרך, וגנאי הוא שיהא דף זה משונה על חנם. ונ"ל לפי פירושו כי מה שאמרו שבין כל נביא ונביא מניח ארבע שיטין, אינו אלא משום היכר, ואין חוששין שמא יחתוך יריעה באמצע, כי לעולם לא יבא לעשות כן שתהיה יריעה זו קטנה ושאר כל היריעות גדולות, אבל אם היה מתחיל ספר בראש יריעה ומניח חלק ארבע שיטין פעמים יבא לחתוך, אחר שהיריעה הזו שוה בעצמה לשאר היריעות, ולא יחוש אם הדף משונה משאר הדפים, ואין זה יפה ולא נוי לספרי הקדש, ומכל מקום אין הלשון הולמו, שהיה לו לומר ואם סיים מלמטה מתחיל מלמעלה, והרמב"ן ז"ל פירש שבין חומש לחומש של תורה צריך שיסיים באמצע הדף ויניח ארבע שיטין ויתחיל בשטה חמישית באותו הדף, אבל בין נביא לנביא יכול הוא להתחיל מלמעלה באי זה מקום שיסיים בדף האחר, וכן נמי אם נזדמן לו מסיים מלמטה, ונמצא שלא הניח ביניהם כלום שאם בא לחתוך חותך, ותרתי קאמר, וכן הדין בין תורה לנביאים. והביא ע"כ ראיה מדגרסינן בירושלמי במסכת מגילה (פ"א, ה"ט) וצריך שיהא משייר בין כל ספר וספר כמלא ארבע שיטין, ובנביא של שנים עשר שלש, וצריך שיהא גומר באמצע הדף ומתחיל באמצעיתו ובנביא גומר בסופו ומתחיל בראשו.

הא דתניא הרוצה להדביק תורה נביאים וכתובים כא' ידביק ועושה לו כדי עמוד בתחלתו וכדי היקף בסופו, קשיא ליה לרב יוסף הלוי אבן מיגש ז"ל, דהכא משמע דמראשן לסופן הם נגללין, ולפיכך משייר גויל בסוף כדי לגול על כל הכרך כולו, ואילו בברייתא אחריתי דבסמוך משמע דמסופן לתחלתן היו נגללין, דתניא כל הספרים נגללין לתחלתן וספר תורה נגלל לאמצעיתו, וכיון דנגללין מסופן לתחלתן כדי היקף בסופו למה, אדרבה הוה ליה לשיורי כדי היקף בתחלתו וכדי עמוד בסופו. וניחא ליה, דברייתא קמייתא במדביק ספר תורה נביאים וכתובים כאחד, ולפיכך כשהן נגללין נגללין מתחלתן לסופן כדי שלא לזלזל באחד מהן, שאילו היו נגללן מסופן לתחלתן יראה כחפץ באותו ספר בלבד ומתיאש מן האחרים, אבל כשגוללן מתחלתן לסופן הדבר ידוע שהבא לקרות צריך הוא לגלול אי זה ספר שירצה לקרות בו, ואידך ברייתא בספר אחד, ואז הוא נגלל מסופו לתחלתו ועושה לו עמוד בסופו וכדי היקף לתחלתו. ויפה פירש, אלא שהטעם שכתב לנגללין מסופן לתחלתן כדי שלא יראה כמזלזל בשאר הספרים כאלו מראה בעצמו שאינו חפץ לקרות אלא באותו שהוא נתון בראש, זה חלוש מאד, כי בודאי כל מה שהוא נגלל אפשר שרוצה להתחיל הכרך ולגמור, דאטו פסוק ראשון דיריעה ראשונה צריך לקרות, ועל כל פנים צריך הוא לגוללו שלא יהא ביזיון הספר כשהכתב מגולה, כדאמרינן בעירובין (צז, ב) ובפרק ראשון דשבת (ה, ב) גבי ספר תורה שנתגלגל לרשות הרבים, וכן בכותבי ספרים, אלא הטעם הנכון כדי שלא יראה ספר תורה שבראש כשומר לשאר ספרים להיות נגללין בתוכו, אלא גולל ספר תורה בתוכו. ורש"י ז"ל פירש מדוחק קושיא זו ולהטיל שלום בין אלו שתי הברייתות, מאי נגללין, לתחלתן, הגולל הולך לבתחילתן מתחיל וגולל מתחלתן לסופן. ואין הלשון הולם את הפירוש הזה, ועוד דנגללין לתחלתן וספר תורה נגלל לאמצעיתו, והתם ודאי סוף תחלתו לאמצעיתו קאמר, ובמסכת סופרים שהיא מקובלת בידן של ישראל שחברוה חכמים הראשונים שנו שם מפורש (פ"ב, ה"ה) שכל הספרים נגללין סופן לתחלתן, ובירושלמי דמגלה (פ"א, ה"ט) גרסינן ועושין עמוד לספר בסופו ולתורה מכאן ומכאן ולפיכך גוללין הספר לתחלתו והתורה לאמצעיתה, אלמא נגללין לתחלתן דקתני בברייתא מסופן לתחלתן קא אמר, וברייתא קמייתא דקתני כדי עמוד בתחלתו וכדי היקף בסופו, במדביק תורה ונביאים וכתובים, כמו שאמרנו, והא דירושלמי בכותב נביאים בפני עצמם וכתובים בפני עצמם, ויש לפרש דברייתא נמי דקתני כדי עמוד בתחלתו וכדי היקף בסופו לאו בתחלת הספר ובסופו קאמר, אלא בתחלת גלילתו ובסופו קאמר, ותחלת גלילתו היינו סופן וסוף גלילתו היינו תחלתן וזה וזה מסופו לתחלתו הוא נגלל.

לא סוף דבר בדין גוד או איגוד שהוא נאמר בין שנים שיש דמים לשניהם וכל אחד מהם יכול לקיים בעצמו איגוד אלא אף עשיר לעני אומר לו גוד או איגוד ואין בודקין בנתבע אם יש לו אם אין לו ויש חולקין בזו ממה שאמרו שני אחים אחד עני ואחד עשיר שהניח להם אביהם מרחץ ובית הבד עשאן לשכר השכר לאמצע עשאן לעצמו הרי עשיר אומר לעני קח לך עבדים וירחצו במרחץ קח לך זיתים ועשם בבית הבד והקשו ממנה למי שאמר אית דינא דגוד או איגוד שהרי שמועה זו מוכחת שאין כאן דין גוד או איגוד שאם כן יאמר לו קנה חלקי ותירץ לו שאני התם דגוד איכא איגוד ליכא שאין בידו לקנות אלמא שאין דין גוד או איגוד אלא בשיד שניהם שוה לקנות ואין זה כלום שלא אמר בעל הגמרא כן אלא שלא היה העני יכול לומר כן הואיל ואין בידו לומר איגוד היאך יאמר גוד ואף העשיר אינו רוצה לומר כן הא אלו אמר עשיר כן הרשות בידו וכל שהתובע אומר גוד או איגוד אין משגיחין לנתבע אבל כל שהתובע אומר גוד ואינו כופל או איגוד אין שומעין לו:

לא אמר לו גוד או איגוד אלא שאמר לו הואיל ואין לזה דין חלוקה טול אתה כשיעור ואני אטול הפחות כגון שהיה בחצר זה שש אמות או שבע ואמר לו טול אתה ארבע כשיעור חלוקה ואני מוותר חלקי ונוטל השתים או השלש הנשארות ומוחל לך היתר אם לא רצה הלה אין כופין אותו שזו מתנה היא והרי הוא אומר לו איני רוצה במתנתך אמר לו גוד או איגוד על דרך זה ר"ל טול אתה כשיעור בחלקך בשומת כך וכך ואני אטול הפחות לפי חשבון אותה השומא או אטול השיעור בכך וטול אתה הפחות לפי חשבון אותה שומא גדולי המפרשים מסכימין לומר שהרשות בידו לומר כן שדין גוד או איגוד הוא ששניהם מקולקלים עכשו ואומר אחד לחברו גוד או איגוד ויהא האחד מתוקן בקרקע והאחר במעות והרי הנוטל כשיעור מתקן בקרקע והאחר בין הקרקע והמעות ויש חולקין מצד שזה יכול לומר דמים אין לי ליקח השעור ולעלותך בדמים ופחות איני רוצה ליטול שאם כן אתה מתקן ולא אני שהפחות אין לי בו תשמיש ודמים שתעלה לי עליו אינן כלום ולא אמצא בהם ליקח ולמכור אח"כ הפחות ולצרף המעות עם אותם שתעלה לי אינו כלום שלא ימצא מי שיקח שיעור מועט כזה ונמצא שאינך מניח בדבריך ברירה שאהא אני מתקן עליה לא בקרקע ולא במעות וכן הדברים נראין:

מאחר שדין גוד או איגוד אינו אלא כשהדבר המשותף אינו עולה לתשמיש שניהם שנמצאו שניהם מקולקלים ובגוד או איגוד מיתקן האחד באותו דבר והאחר במעות שהוא נוטל בחלקו למדת שכל זמן שהאחד אינו מתוקן בכך אין דנין בדין זה מעשה היה בשני אחים שירשו מאביהם שתי שפחות ולא היתה אחת מהן שלמה בידיעת המלאכות אלא מה שזו מחסרת זו משלמת והיתה האחת מעלה מחברתה ואמר האחד לחברו או טול את החשובה והוסף כך וכך בדמים או אטלנה והריני מעלה בדמים כחשבון זה או שהם חשובות בשוה ואמר טול את זו או אטול ואמרו שאין זה דין גוד או איגוד שהרי אף הוא אומר איני מתקן באחת שהרי אינה יודעת כל המלאכות ושתיהן צריכות לי הא אלו אמר או גוד שתיהן או איגוד שתיהן יש כאן דין גוד או איגוד וכופין אותו ואלו היו שתיהן שוות במלאכות היו כופין זה את זה לחלוק ואם היו צריכות לעלוי אפשר שיש כאן דין גוד או איגוד ר"ל או הוסף כך או אוסיף הואיל ואף הוא מתוקן באחת וכן אף בראשונה אלו לא היתה התביעה אלא על האחת יכול לומר בה גוד או איגוד אבל לחלוק ולעלות בין יפה לפחות בדין גוד או איגוד לא ויש חולקין אף בראשונה הואיל ושני הדברים לתשמיש אחד הם ואין האחד נשלם בלא חברו אע"פ שאין תובעו אלא על האחד הוא יכול לגלגל עליו את השני ומסלק דין גוד או איגוד אף מן האחת וכן עיקר:

כבר ביארנו שכתבי הקדש אפילו רצו אין חולקין ודוקא בכרך אחד אבל בשתי כריכות אם רצו זה נוטל אחד וזה נוטל אחד ומ"מ אין כופין זה את זה שהרי אף זה אומר שניהם צריכים לי ומ"מ דוקא שהאחד תורה והאחד נביאים או שהאחד ספר בראשית והאחד ספר ואלה שמות אבל תורה ותורה נביאים ונביאים אע"פ שהאחד יפה מחברו יש בו דין גוד או איגוד כלומר טול יפה בתוספת כך או אטול על הדרך שביארנו בשפחות וכן בשתי כריכות של ספרים חלוקים יכול לומר גוד שתיהם או איגוד וכן בכרך אחד יש בו דין גוד או איגוד יש אומרים שלא נאמר בכרך אחד שאפילו רצו אין חולקין אלא בספרים העשויים בגליון שיש בזוי בחתיכתן ובגלילתן אבל ספרים שלנו אם רצו חולקין בקונדרסין וגדולי המפרשים אוסרין ואף המתירים דוקא בתורה ונביאים שהיו בכרך אחד:

כל שהתובע אומר גוד או איגוד אין משגיחין בנתבע כמו שביארנו אבל כל שהתובע אומר גוד ולא אמר או איגוד או שאמר או איגוד ולא אמר גוד ר"ל שלא נתן הברירה לחברו אין משגיחין בו כלל הילכך אם שניהם אומרים זה לזה גוד מוכרין אותה ואם שניהם אומרים איגוד ואין רוצים למוכרה מניחים אותה כמו שהוא וכן אם התובע אומר גוד בלא איגוד או איגוד בלא גוד והנתבע אומר איני רוצה לא לקנות ולא למכור מניחין אותה כמו שהיא וכיצד הם משתמשין בדבר זה אם הוא חצר העומדת לשכירות משכירין אותה וחולקין השכר ביניהם ואם עומדת לדירה ואין האחד רוצה לדור עם חברו מצד הזק ראייתו כתבו גאוני ספרד שדר זה בה שנה וזה שנה ואין כופין זה את זה לדור מחדש לחדש שהרי אמרו כל תלתין יומין לא מצינא דאטרח וגדולי המפרשים חולקין לומר שאין כופין זה את זה לפנות אלא כל אחד אומר לחברו או מכור חלקך או סבול הזק ראיה היה מרחץ שאין בו היזק ראיה אם עשוי לשכר משכירין וחולקין בשכר ואם אינו עשוי לשכר משתמשין בו שניהם כאחד הואיל ואין כאן היזק ראיה ואם לא רצה לרחוץ עמו חולק עמו לשעות אבל לא בימים שאף זה נהנה לרחוץ בכל יום והזק ראיה אין כאן וכן הדין בכל מה שראוי להשתמש בו שניהם כאחד כגון ספרים ודומיהם היה דבר שאין בו הנאת הגוף חולקין אותו לימים כגון עבד ובהמה טמאה וכגון שאין לשניהם מלאכה משותפת לעשותה בשביל שניהם ואם רצו להשכיר ולחלוק בשכר עושין ואם הוא בכור ופשוט עובד לזה יום אחד ולזה שני ימים ושכירות אי אתה אומר בו שהשכירות ראוי הוא ואין הבכור נוטל בו ומ"מ בהמה טהורה כופין זה את זה לשחוט ולחלוק בגופה:

אילן שעושה פירות פירשו הגאונים שחולקין פירותיו ומ"מ יראה שיש בו דין גוד או איגוד ויש חולקין בדבר:

זה שאמרנו עובד לזה יום אחד ולזה שני ימים אין ספק שיכול כל אחד להשכירה בזמן שלו ומ"מ אין אומרים שישכירוה בין שניהם שהרי אין נוטל בשכירות פי שנים מפני שהוא ראוי כמו שכתבנו וכמו שיראה מפרק יש נוחלין בשמועת הניח להם אביהם פרה מושכרת או מוחכרת וכו' וחכמי התוספות כתבו שהשכירות אינו ראוי ושמא תאמר א"כ ישכירוה בין שניהם ולמה אמרו עובד לזה יום אחד וכו' פירשו בה שאע"פ שהיו לבכור בה שני חלקים ואע"פ שאינו ראוי אינו נוטל בשכירות אלא החצי מפני שדינו כשנים שהעלו לכיס זה מנה וזה מאתים שבשור העומד לחרישה השכר לאמצע ויש אומרים שיכולים הם להשכירה ונוטל בה פי שנים הואיל ויכול לומר לו גוד או איגוד ויש שואלים לדעת האומר שהשכירות ראוי העבודה עצמה מפני מה אינה נקראת ראוי והרי היא דומה לשבח ופירות שהם ראויים ומ"מ חכמי התוספות כתבו בשמועת פרה מוחכרת שביש נוחלין שזה שאמרו לזה יום אחד ולזה שני ימים זהו כשהבכור אומר או נחלוק או אטול פי שנים הא לאו הכי ראוי הוא כמו שהשכירות ראוי ואף בשכירות כך הוא הדין שאם אמר הבכור או נחלוק או אטול פי שנים שנוטל פי שנים מן השכירות:

כל שהוא שתף עם אחד בדבר שאין בו דין חלוקה ולא נתרצה לחברו לחלוק או להשתמש כאחד ולא למכור זה לזה ורצה למכור חלקו לאחר רשאי ומ"מ בקרקע יראה שזה כופהו למכרו לו מדינא דבר מצרא:

בד"ה ואי ס"ד לית כו' דהא כ"ש דאי לא צריכי תרוייהו להאי ולהאי פריך כו' עכ"ל אין פירושו דלא צריכי תרוייהו להאי ולהאי אלא לחדא הן צריכין כגון דהויין ב' כריכות של תורה דבהא ודאי חולקין לכ"ע ולא שייך גוד או אגוד כיון דתשמישן שוין ואין לומר דר"ל באין שוין בדמיהן ושייך ביה גוד או אגוד דמ"מ ע"כ צ"ל המקשה דתרוייהו צריכי להאי כו' דהיינו יהושע ושמואל דומיא דכרך אחד ומסתמא אינן שוין אבל אי הוה מצי איירי בשני יהושע הוה מצינן נמי לאוקמא בדמיהן שוין ושפיר חולקין לכ"ע כמ"ש התוס' לעיל ועוד קשה מאי כ"ש הוא דקאמרי דודאי אית לן למימר גוד או איגוד בצריך לחדא מהן טפי מדצריכי תרוייהו להאי ולהאי אבל ר"ל דלא צריכי תרוייהו להאי ולהאי דלא צריכי אפי' אחד מהן כגון שיש לכל אחד יהושע ושמואל בלאו הכי והשתא מלתא דשמואל אפילו בשתי כריכות חולקין מצי אמרי שפיר בכה"ג ושפיר קאמרי כ"ש שטפי אית לן למימר גוד או אגוד בצריך כ"א לתרוייהו מלא צריכי האי והאי לכל אחד מהם ותו לא מידי ודו"ק:

הא דתניא טול אתה שיעור ואני פחות בחנם דאסיקנא דרבי שמעון בן גמליאל אמר דאין שומעין לו פסק הריא"ף ז"ל כוותיה ואמר דמסתבר טעמיה. ורבינו חננאל כתב כו' ככתוב בפסקי הרא"ש ז"ל. ועוד דאפשר דלאו מתנה היא דלתועלת עצמו מתכוון דניחא ליה בפחות משיהא הכל בשיתוף. והיכא דאמר ליה טול אתה שיעור בדמים או בחנם ואני פחות או אטול אני שיעור ואתה פחות כתב הראב"ד ז"ל מסתברא דהיינו דינא דגוד או איגוד משום דאמר ליה חד לחבריה או תקן אותי או אתקן אותך אבל שנהיה שנינו מקולקלים לא הלכך טול אתה שיעור בדמים או אטול אני שיעור בדמים דרך אחד הם ואיכא מאן דאמר דבכי האי גוונא לא כייפי אהדדי משום דהנהו דמי דקמשקיל מיניה מילתא זוטרתי היא ולא משכח בהו מידי דחזי ליה דמאן מזבין ליה טפח קרקע אמצריה. וזה ודאי נראה עיקר מחמת הטענה שאמר הוא ז"ל. ועוד שיכול לומר אני איני רוצה לקנות שאין לי מעות כו'. ככתוב בחדושי הרמב"ן ז"ל.

והיכא דלא הוו להו לתרוייהו אלא שלש אמות לבד ואמר ליה חד לחבריה גוד או איגוד איכא למימר דמצי אידך למימר לא בעינא דאף כי אגוד נמי לא חזי לי ולדידך נמי לא חזי כי תיגוד מינאי ואיכא למימר כו'. ככתוב בחידושי הרמב"ן ז"ל. הרשב"א ז"ל. ולדידי מסתברא לי דלית דינא דגוד או איגוד דעיקר דינא דגוד או איגוד הוא תקן אותי או אתקן אותך וכיון דליכא למימר הכי לית דינא דגוד או איגוד. עד כאן משיטה לא נודעה למי. ואמר שמואל לא שנו אלא תורה שהוא בכרך אחד אבל תורה שהוא בשתי כריכות חולקים דשקיל האי כרך חד דהאי כרך חד וליכא משום בזיון הקדש. והא הכא בכתבי הקדש ואפילו בשתי כריכות כמאן דלית ביה דין חלוקה דמי דהא למר מיבעי ליה האי והאי ולמר מיבעי ליה האי והאי ולא סגי בחד מינייהו בלא חבריה דמאי דאיכא בהאי כרך ליכא בהאי כרך. אי אמרת בשלמא שמואל אית ליה דינא דגוד או איגוד היינו דחולקים דכיון דאלו אמר חד מינייהו לחבריה גוד או איגוד הוה אית ליה מדינא למכפייה למיגד או לאוגודי ולאפקועי ליה כולה מיניה בדמים השתא דליכא חד מינייהו דקאמר גוד אלא תרווייהו אנא איגוד דקאמרי חולקים ומפקע ליה כל חד מינייהו לחבריה מההוא כרך דקא שקיל לנפשיה. אלא אי אמרת קסבר שמואל לית דינא דגוד או איגוד אלא משתמשי בה תרווייהו ולא מפקעינן ליה לחד מינייהו ממלתא דלית מיניה בדמים הכא נמי ליקרוביהו תרווייהו ואמאי כאיף ליה כל חד מינייהו לחבריה למפלג ולאפקועי מנתא דיליה מההיא כרך דקא שקיל לנפשיה. עד כאן משיטת הרב ן' מיגש ז"ל.

וזה לשון ה"ר יונה ז"ל הא דרב יהודה דשמואל היא כו' ואי סלקא דעתך לית דינא דגוד או איגוד אפילו בשתי כריכות נמי לפי שסתמו של דבר אין שתי הכריכות שוים בדמים כיון שזה תורה וזה נביאים או שזה בראשית וזה אלה שמות דומיא דכרך חד דלא עבדי אינשי לחבר כרך אחד בשני מקומות הלכך אי אפשר לחלוק תורה נביאים וכתובים אלא על ידי גוד או איגוד דקאמר ליה טול אתה את המרובה ותחזור לי דמים או אטלנו בדמים ואין זה דומה לאומר טול אתה שיעור ואני פחות או טול אתה פחות ואני שיעור לפי שכתבי הקדש אף על פי שזה מעולה מזה בדמים מכל מקום תרווייהו מיחזא חזו. והוה מצי רב יוסף לאהדורי ליה לאביי וליטעמיך כו' ככתוב בתוספות. ואפשר דאביי היה סובר דאית דינא דגוד או איגוד אפילו בכהאי גוונא דכל חד מיבעי ליה לתרווייהו והיה סובר כן ענין אחד בשמעתין עד ששמע דברי רב שלמן ז"ל כששניהם רוצים ואצטריך לאשמועינן חולקים שלא נאמר נגזור שתי כריכות אטו כרך אחד ואף על גב דהשתא פרקינן הכי למאן דאמר לית דינא דגוד או איגוד. ועוד יש לומר אפילו הם שוים בדמים מוכח מינה דאית דינא דגוד או איגוד כיון שחולקים דפשיטא לן שאין חלוקה בשני כלים דתשמישן חלוק דלכל חד מינייהו מבעי ליה תרווייהו הלכך זה שחולקים תקנה היא שתקנו ליתן דרך לחלוקה והוא הדין דמתקנינן דינא דגוד. תרגמה רב שלמן בששניהם רוצים. יש מפרשים דקמשמע לן דלא גזרינן שתי כריכות אטו כרך אחד. ולי נראה דהא קמשמע לן דטעמא דמתניתין משום כבוד כתבי הקדש הלכך בשתי כריכות חולקים שלא נאמר דטעמא דמתניתין כדי שיהיה לשניהם תורה נביאים וכתובים ואם חומשים הם כדי שיהיה לשניהם כל התורה ולא כלתה כל אחד מהם ולאפוקי מן הסברא שהוזכרה בירושלמי דאפילו בשתי כריכות אין חולקים ואפילו בתלים ותלים איכא מאן דאמר התם דאין חולקים כדי שלא יעמוד כל אחד בד בבד ויהיו כלם מתועדים וגורסים. עד כאן לשונו.

ולא והא רבין בר חנינא כו' ואמר להו רבא לית דינא דגוד או איגוד אלא ישתמשו בהו תרווייהו בהדדי אלמא כיון דלית בהו דין חלוקה דהא כל מנייהו לתרווייהו בעי ולא סגי ליה בחדא מנייהו בלא חברתה קאמר דלית בהו דינא דגוד או איגוד. ושני הכא דלמר מבעי ליה האי והאי ולמר מבעי ליה האי והאי דאשתכח דכל חד מנייהו אנא איגוד קאמר וליכא בהו מאן דאמר גוד או איגוד וכיון דכל חד מנייהו אנא איגוד קאמר שבקי ליה כדאיתנהו ומשמשי בהו תרווייהו אבל אלו אמר ליה חד מנייהו לחבריה גוד או איגוד הכי נמי דכייפינן ליה לחבריה עד דאגיד להו או עד דמגד לתרווייהו. הר"י ן' מיגש ז"ל.

וזה לשון הרשב"א ז"ל ולא והא רבין וכו' ואמר להו רבא כו'. תמיהא לי והיאך אפשר לו לרב אשי לומר דרבא משום דלית ליה בעלמא דינא דגוד או איגוד קאמר להו הכי והא רבא הוא דאמר ליה לעיל לרב נחמן לדידך דאמרת לית דינא דגוד או איגוד בכור ופשוט כו' אלמא רבא אית דינא דגוד או איגוד סבירא ליה ופליגא דידיה אדרביה. ויש לומר דאפשר דרב אשי אכתי לא שמעה לההיא דרבא ואי נמי שמעה סבירא ליה דלאו לאפלוגי עליה דרב נחמן רביה אמרה אלא לאפוקי מיניה הלכתא ומשמע ליה לרב אשי הכי כדאמר להו לרבין ולרב דימי לית דינא דגוד או איגוד אם כן דלמא הדר ביה לגבי רביה מכי פריך ליה בבכור ופשוט דעובד לזה יום אחד ולזה שני ימים. כן נראה לי.

שאני התם דלמר מבעי ליה האי והאי כו' וכי אמר ליה חד לחבריה טול אתה היפה ואני האחרת בעלוי כך וכך או אטול אני היפה ואתה האחרת ואעלה כך וכך אין כאן דינא דגוד או איגוד זה כנגד זה במה שאין תשמישם שוה או שאין דמיהם שוה אינו דין גוד או איגוד אלא אם ירצה לומר בשתיהם גוד או איגוד ואי נמי בכל אחד ואחד וזהו הדין בעצמו בספרים בשתי כריכות כלומר שהם כעין כרך אחד ומה דרכן של בני אדם לעשות בכרך אחד תורה נביאים אם כן בראשית ואלה שמות שאין דרכם לעשות תורה ותורה ואי נמי בראשית ובראשית בכרך אחד ושתי כריכות כמותן תורה בכרך אחד ונביאים בכרך אחד והיה המקשה סבור לומר דמאן דאית ליה דינא דגוד או איגוד בכל ענין אית ליה ואפילו יפה כנגד שאינו יפה בעלוי הדמים ואמר ליה דלא כן בשתי כריכות דוקא מדעת שניהם כדתרגמה רב שלמן. עד כאן לשונו.

עלה בידינו חצר או טרקלין ושובך שאין בהם כדי לזה וכדי לזה אית דינא דגוד או איגוד ודינא דגוד או איגוד יכולים להעלות בו ולומר תן בו כך וכך וכמו ששנינו זה הכלל כל שאלו יחלק ושמו עליו חולקים ואם לאו מעלים אותו בדמים. וחצר שאין בה כדי לזה וכדי לזה ובא אחד מהם לומר גוד או איגוד יכול לומר אני נוטל תחלה ארבע אמות לפתחי שהם צריכות לי לפרוק משא ואם אין שם ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה לפרוק משא אין אחד מהם יכול לומר גוד או איגוד לפי שיטעון חברו אין לי דמים וגם אין לי לקלקל תשמיש ביתי שהרי צריך אני לפרוק משא בארבע אמות לפתחי. ועשיר ועני שיש להם טרקלין ואין להם כדי לזה וכדי לזה יכול העשיר לומר לעני גוד או איגוד אף על פי שאין לאל ידו של עני לקנות טרקלין ומרחץ ובית הבד שעשאם אביו לשכר יש בהם דינא דגוד או איגוד ואין אחד מהם יכול לטעון נעמוד יחד משותפים ונחלוק בשכר וזה הדין אינו אלא ביורשים או מקבלי מתנה אבל אם לקחו שנים טרקלין שאין בה כדי לזה וכדי לזה אין אחד מהם יכול לומר גוד או איגוד שהרי לדעת שיהיו שותפים בו לקחוהו שניהם ולא למכרו איש לאחיו. ודינא דגוד או איגוד אינו בשדה. והאחים שנפלו להם בירושה שדה וכרם ואין באחד מהם כדי לזה וכדי לזה או שנפלו להם שני כלים שתשמישן חלוק או שנפלו להם שתי שפחות. זו יודעת לאפות ולבשל וזו יודעת לרקום אין אחד מהם יכול לומר גוד הכרם ואני שדה או אתה שדה ואני כרם לפי שיכול לומר הרי צריך אני לכרם ולשדה אבל יכול לומר גוד אתה שתיהם או איגוד. וכן הדין בעיקר החלוקה אם נפל לפניהם שדה וכרם ודמי השדה ודמי הכרם שוים אין חולקים שדה כנגד כרם אלא כל אחד חולק בשדה וחולק בכרם אם אין בהם כדי לזה וכדי לזה יהיו משותפים ביניהם אלא אם כן יאמר אחד מהם גוד הכל או איגוד הכל. ואם נפלו לשניהם עדית וזיבורית או שדה גדולה ושדה קטנה ואין בכל אחד כדי לזה וכדי לזה יכול לומר טול אתה עדית ואני זבורית ואני מוחל לך על העודף שבדמי העדית על הזיבורית שאין המקצת ההוא ראוי לו או טול אתה שדה גדולה ואני קטנה ותתן לי את העודף בקרקע מה שאין כן בשדה וכרם כמו שפירשנו. ואם יאמר אחד לחברו טול אתה שיעור ואני פחות ויתרון חלקך על חלקי תקחנו לך בין בדמים בין במתנה שומעים לו. אבל אם יאמר לו טול אתה שיעור בדמים אין שומעים לו שיכול לומר אין לי דמים ליתן. וכן אם יאמר טול אתה שיעור בדמים ואני פחות או אתה פחות ואני שיעור בדמים אין שומעים לו לפי שאין לו לקבל אחת משתי דרכים אלו. אבל אם יאמר טול אתה שיעור בדמים ואני פחות. או איגוד אני את הכל שומעין לו. עד כאן מעליות ה"ר יונה ז"ל.

ויש אומרים כל אחד ואחד בפני עצמו כלומר ויש אומרים כי רבי אלעזר בן עזריה לא התיר אלא כל אחד ואחד בפני עצמו. אי נמי יש לפרש הכי ויש אומרים כי שמונה נביאים אלו שהיו לו לביתוס בן זונין כל אחד בפני עצמו היו. אמר רבי מעשה והביאו לפנינו תורה נביאים וכתובים מדובקים כאחד והכשרנום ובין כל חומש וחומש של תורה כלומר בין ספר בראשית לואלה שמות בין ספר שמות לויקרא בין ספר ויקרא למדבר סיני ארבעה שיטין. הרא"ם ז"ל.