דף ביאור

מסכת בבא בתרא דף ק״י עמוד ב׳

דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

לטקסט המלא במקור

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת בבא בתרא דף ק״י עמוד ב׳

מסכת בבא בתרא דף ק״י עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 12 קטעים ממוספרים, כ־241 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

תוספות

ודלמא הא קמ"ל דבת נמי בת ירושה דסד"א דלאו בת ירושה היא משום דמסבת נחלה דבנה ובעלה יורשין אותה:

ושדה אחוזה נמי מהאי פירכא הוא דקיימא לן אוריב"ם דל"ג כלום יש יבום אלא במקום שאין בן דהלשון משמע שהוא מודה שהבת אינה קמה לשדה אחוזה מהאי טעמא כי ההיא דלעיל גבי אח דמסיק בהאי לישנא ופ"ה דחוק הוא מאד דמפרש דה"ק ושדה אחוזה נמי איכא למימר דקמה תחת אביה ומייתי סייעתא למילתיה דהך פירכא דכלום יש יבום כו' קיימא ליה לתנא שהבן קם תחת אביו לשדה אחוזה ולא האח וה"נ איכא למימר גבי בת דמה לו לתלות הטעם בפירכא שהיא גבי אח ולא היה לו לומר אלא בת נמי תיקום לשדה אחוזה ולכך נראה לו דלא גרסינן אלא הכי גרסינן ליה שדה אחוזה נמי מהאי פירכא הוא דקיימא ליה וה"פ והלא שדה אחוזה גופה מה שאין בבת כבן זהו מטעם שהבן קודם לנחלה מן הבת וכל כמה דלא קיימא לן שהבן קודם לנחלה מן הבת מעמדת הבת שדה לאביה כמו הבן דהכי אמר בפ' אין מקדישין (ערכין דף כה:) בעא מיניה רבה בר אבוה בת מהו שתעמיד שדה אחוזה לאביה כיון דלענין יבום כי הדדי נינהו מוקמינן או דלמא כיון דלענין נחלה בת במקום בן כי אחר דמיא לא מוקמינן ופשיט ליה דכי אחר דמיא מהך טעמא:

האיש את אמו מנא הני מילי כו' אומר ריב"ם דבשאר ירושות של נשים כגון בתו או אחותו פשיטא ליה דיורשת אביה או אחיה כיון שאין הירושה נעקרת ממשפחת אב ופשיטא שהזכרים והנקבות שוין בין לירש בין להוריש דמה לי זכרים ומה לי נקבות דאטו נכסי נשים יהיו הפקר ודוקא בן בנכסי האם צריך למילף לפי שניסבת נחלה ממטה אביה ע"י הבן:

Tosafot on Bava Batra 110b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

מאירי

כבר ביארנו במשנה על האחים מן האם שאין להם צד ירושה מזה לזה אף לענין יבום אין אחוה אלא מן האב ואינו מיבם או חולץ אלא אשת אחיו מן האב והרי כל צד אחוה שבהם לענין ירושה ויבום כמי שאינה:

Meiri on Bava Batra 110b · Sefaria · מהדורה: Meiri on Shas · unknown

מהרש"א — חידושי הלכות

בפרשב"ם בד"ה א"ל אביי כו' והכי איבעי ליה למכתב איש כי ימות וזרע אין גו' עכ"ל דקדק לפרש בדברי אביי הכא וכן לקמן דלא ה"ל למכתב רק וזרע אין לו גו' משום דודאי לפי סברת אביי לא איצטריך לאשמועינן דבת נמי בת ירושה היא כדמסיק אביי ההיא מוכל בת יורשת נחלה נפקא אבל בדברי רב פפא דקדק לפרש למכתב לבנו ולבתו אבל וזרע אין לו וגו' ודאי דלא ה"מ למכתב דא"כ לא הוה ידעינן דבת יורשת נחלה כלל ולא הוה מוקמינן ליה אלא בבן ומיהו מה שפירש בדבור הזה וסד"א היכא דלית בן ונתתם את נחלתו לאחיו לו גו' כו' ה"נ אין בתו יורשתו דאין כו' עכ"ל אין זה לפי סברת אביי דודאי בת נמי בת ירושה היא ולא איצטריך כלל האי קרא דהכא אלא להקדים בן לבת אלא לפי מה שהבין רב פפא בדברי אביי דליכא קרא דבת נמי בת ירושה היא פירש כן ודו"ק:

בד"ה אמר ליה רב פפא כו' ומשום דאתא קרא לאשמועינן כדרבי לא הוה מצי למכתב לבנו ולבתו כו' עכ"ל לפי מה שפירש רשב"ם לעיל דירושת הבן דריש ליה רבי מהכא ושלא כדברי התוספות שכתבו דרבי דמוקי והעברתם שאין לך מעביר כו' אין זה צורך שום דרשה קשה דה"ל לרב פפא להקשות הכא בפשיטות דא"כ בת נמי בת ירושה היא איצטריך למכתב והעברתם כדרבי ואביי נמי דמשני כפי' רשב"ם דבת ישנה בכלל ירושה וה"מ למכתב וזרע אין וגו' כו' הא איצטריך למכתב והעברתם גו' לכדרבי ללמוד מיניה ירושת הבן מן האם וי"ל דודאי אי אשמועינן הכא דבת נמי בת ירושה היא שפיר כתב לה בלישנא דוהעברתם למילף מיניה ג"כ ירושת הבן מן האם אבל כיון דכבר כתיב דבת נמי בת ירושה היא לא ה"ל למכתב הכא ונתתם את נחלתו לבתו לאשמועינן דבת נמי יורשת היא אלא ה"ל למכתב דבן יורש אמו וק"ל:

תוס' בד"ה האיש את אמו כו' בין לירש בין להוריש דמ"ל זכרים ומ"ל נקבות כו' עכ"ל בנקבות לירש נמי נסבת נחלה ע"י בעלה מ"מ בירושה גופה אם לא תנשא אח"כ לבעל שהוא משבט אחר לא תסוב הנחלה משא"כ בבן דבירושה גופה מוסב נחלת האם וק"ל:

Chidushei Halachot on Bava Batra 110b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

שיטה מקובצת

ודילמא הא קמשמע לן דבת נמי יורשת היא כלומר ודילמא לעולם אימא לך דבן ובת כי הדדי נינהו וכשני בנים דמו וזה שהוצרך לומר איש כי ימות להודיע דין זה שהבת כמו הבן חשיבה ושהבת יורשת במקום שיש בן בחצי הנכסים ובמקום שאין בן בכל הנכסים. שאלולי מקרא זה לא היינו יודעים שהבת כמו בן חשובה ושדינה עם הבן כדין שני בנים במקום אחד ושדינה במקום דליכא בן כדין בן אחר דיורש כל הנכסים. ומהדרינן ההיא מוכל בת יורשת נפקא דהא ילפינן מינה דבת נמי בת ירושה היא. הרא"ם ז"ל.

אבל הר"י בעליות ז"ל כתב וזה לשונו נראה בעיני דהכי פירושו ודילמא דבת נמי בת ירושה היא לפיכך כתב בפרשה והעברתם את נחלתו לבתו שהוצרך ללמד על ירושת הבת שלא היו ישראל יודעים שהבת יורשת ולפיכך שאלו בנות צלפחד למה יגרע שם אבינו כו'. אבל דין ירושת הבן היה ידוע לכל כשאר הרבה דינים שהיו יודעים דבמרה נצטוו על הדינים וכיון שבא הכתוב ללמד תורה ולהודיע שהבת יורשת יש לו לכתוב בפירוש שהבת יורשת ולא הוצרך ללמד אלא על נחלת האחים. אין הדבר כן שהרי נסתפקו ישראל על ירושת הבת ושאלו בנות צלפחד עליה והוצרכה התורה להודיע שהבת יורשת ולפיכך כתב בפירוש והעברתם את נחלתו לבתו דכיון שבא ללמד שהבת יורשת אין לו לכתוב איש כי ימות ובת אין לו ונתתם את נחלתו לאחיו אלא יש ללמד תורה ולכתוב בפירוש שהבת יורשת. עד כאן.

Shita Mekubetzet on Bava Batra 110b · Sefaria · מהדורה: Vilna Ed · Public Domain

רש"י

אין פירוש שמור לדף זה — לא נמצא נוסח בדפוסים האמינים שבידינו.

לשון המקור

קטע 1

מַאן כּוּ׳ לֵירוֹת? אַטּוּ בַּר קַשָּׁא דְּמָתָא לֵירוֹת?! הָכִי קָא אָמֵינָא: אִיכָּא בֵּן וּבַת – לָא הַאי לֵירוֹת כּוּלֵּיהּ וְלָא הַאי לֵירוֹת כּוּלֵּיהּ, אֶלָּא כִּי הֲדָדֵי לֵירְתוּ!

קטע 2

אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְאִצְטְרִיךְ קְרָא לְאַשְׁמוֹעִינַן הֵיכָא דְּלֵית לֵיהּ אֶלָּא חַד בְּרָא, לֵירְתִינְהוּ לְכוּלְּהוּ נִכְסֵי?! וְדִלְמָא הָא קָא מַשְׁמַע לַן – דְּבַת נָמֵי בַּת יְרוּשָּׁה הִיא? הָהוּא מִ״וְּכׇל בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה״ נָפְקָא.

קטע 3

רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר, מֵהָכָא: ״לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אֵין לוֹ בֵּן״. טַעְמָא דְּאֵין לוֹ בֵּן, הָא יֵשׁ לוֹ בֵּן – בֵּן קוֹדֵם.

קטע 4

וְדִלְמָא בְּנוֹת צְלָפְחָד הוּא דְּקָאָמְרָן הָכִי; נִיתְּנָה תּוֹרָה – וְנִתְחַדְּשָׁה הֲלָכָה! אֶלָּא מְחַוַּורְתָּא כִּדְשַׁנִּין מֵעִיקָּרָא.

קטע 5

רָבִינָא אָמַר, מֵהָכָא: ״הַקָּרֹב אֵלָיו״; ״הַקָּרוֹב״ – קָרוֹב קוֹדֵם.

קטע 6

וּמַאי קוּרְבֵהּ דְּבֵן מִבַּת – שֶׁבֵּן קָם תַּחַת אָבִיו לִיעִדָה וְלִשְׂדֵה אֲחוּזָּה? יְעִדָה – בַּת לָאו בַּת יְעִדָה הִיא! שְׂדֵה אֲחוּזָּה נָמֵי – מֵהַאי פִּירְכָא גּוּפַהּ הוּא, דְּהָא קַיְימָא לֵיהּ לְתַנָּא, כְּלוּם יֵשׁ יִבּוּם – אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁאֵין בֵּן! אֶלָּא מְחַוַּורְתָּא כִּדְשַׁנִּין מֵעִיקָּרָא.

קטע 7

וְאִי בָּעֵית אֵימָא, מֵהָכָא: ״וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם״; ״בְּנֵיכֶם״ – וְלֹא בְּנוֹתֵיכֶם. אֶלָּא מֵעַתָּה, ״לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם״, הָכִי נָמֵי ״בְּנֵיכֶם״ – וְלֹא בְּנוֹתֵיכֶם?

קטע 8

בְּרָכָה שָׁאנֵי.

קטע 9

וְהָאַחִין מִן הָאָב נוֹחֲלִין וּמַנְחִילִין וְכוּ׳. מְנָלַן? אָמַר רַבָּה: אַתְיָא ״אַחְוָה״–״אַחְוָה״ מִבְּנֵי יַעֲקֹב; מַה לְהַלָּן, מִן הָאָב וְלֹא מִן הָאֵם; אַף כָּאן, מִן הָאָב וְלֹא מִן הָאֵם.

קטע 10

וּלְמָה לִי? ״מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ וְיָרַשׁ אֹתָהּ״ כְּתִיב – מִשְׁפַּחַת אָב קְרוּיָה ״מִשְׁפָּחָה״, מִשְׁפַּחַת אֵם אֵינָהּ קְרוּיָה ״מִשְׁפָּחָה״!

קטע 11

אִין הָכִי נָמֵי; וְכִי אִיתְּמַר דְּרַבָּה, לְעִנְיַן יִבּוּם אִיתְּמַר.

קטע 12

וְהָאִישׁ אֶת אִמּוֹ וְכוּ׳. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: