מסכת בבא בתרא דף ק״ה עמוד א׳

ובא מעשה לפני רשב"ג ור' יוסי ואמרו יחלוקו כו' משמע מהכא דמספקא ליה לרבי יוסי אי תפוס לשון ראשון או אחרון לשמואל דאוקי לה בבא באמצע החדש ובתמורה (דף כה: ושם) ובמרובה (ב"ק דף עג:) א"ר יוסי תמורת עולה תמורת שלמים דבריו קיימין והיינו תפוס שניהם ובנזיר בפ"ב (דף ט. ושם ד"ה אין) ובמנחות (דף קג: ושם) ובזבחים (דף ל. ושם) ובפסחים (דף נג:) אית ליה לר' יוסי בגמר דבריו אדם נתפס וי"ל דבכולהו לר' יוסי כאילו הוציא שניהן יחד ולהכי הויא הכא ספיקא שהרי סותר זה את זה ואי אפשר לומר כאן שדעתו על שניהן אבל בתמורה ובמרובה להכי קאמר ר' יוסי תפוס לשון שניהן דאין סותר זה את זה וההיא דנזיר ומנחות וזבחים ופסחים דמפרש דבריו קאמר דבגמר דבריו אדם נתפס:

אבל בא בתחלת החדש כולו למשכיר פירוש משום דהוי שוכר המוציא מחבירו עליו הראיה ואפילו הכי בסוף חדש כולו לשוכר משמע דאי תפס מוציא לא מפקינן מיניה וכן משמע בפ' שני דכתובות (דף כ. ושם) דתניא שנים החתומין על השטר ומתו ובאו שנים מן השוק ואמרו ידענו שכתב ידן הוא זה אבל אנוסים היו קטנים או פסולי עדות היו אם כתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנין ופריך ומגבינן ביה תרי ותרי נינהו ומסיק רב נחמן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה והשתא לענין מאי קתני בברייתא דאין נאמנין כיון דמוקמינן ממונא אחזקתיה ופירש הקונטרס התם לענין דאי תפס מלוה לא מפקינן מיניה ותימה דאם כן המוציא מחבירו היינו כל דאלים גבר ומאי פריך בחזקת הבתים (לעיל בבא בתרא דף לה. ושם) מהמחליף פרה בחמור כו' עד זה אומר של אבותי וזה אומר כו' דאמר כל דאלים גבר ופירשנו דלאו מסומכוס קפריך דלית הלכתא כוותיה אלא מדסומכוס נשמע לרבנן דהיכא דליכא חזקה דמרא קמא דמודו רבנן לסומכוס דיחלוקו ומאי קשיא והא במחליף פרה בחמור אמרו רבנן דהמע"ה ואי תפס מוציא לא מפקינן מיניה כל שכן גבי זה אומר של אבותי דאין שום אחד מהן מוחזק דאמרינן כל דאלים גבר ויש לומר דמסתברא ליה במחליף פרה בחמור דאיכא חזקת מרא קמא ולא אמרי רבנן יחלוקו אלא המוציא מחבירו עליו הראיה כיון דאית ליה חזקה אבל היכא דאין מוחזק זה יותר היה לב"ד לומר להם שיחלוקו ולא להניחם לתפוס דאפילו רבנן מודו הכא לסומכוס אבל קשיא בפרק קמא דבבא מציעא (דף ו: ושם ד"ה פוטר) מסיק גבי ספק בכור דתקפו כהן מוציאין אותו מידו אלמא היכא דאמרינן המע"ה לא מהניא תפיסה ויש לומר דבשמעתין היינו טעמא דכי לא בא עד סוף החדש דאמרינן דאודויי הוא דאודי ליה לפיכך כולו לשוכר אבל בא באמצע החדש נראה דלא שייך כל כך אודויי אודי על חצי החדש ואי אודי [אודי על הכל ומש"ה] יחלוקו וההיא דפ"ב דכתובות (דף כ. ושם) מצי' למימר משום דקא טעין טענת ברי מהניא ליה תפיסה אבל בספק בכור לא בא הכהן אלא מכח ספק אי נמי להכי נפקא מינה דאין נאמנין דאי תפס המלוה קודם שנולד הספק לא מפקינן מיניה ובכתובות מפורש יותר:

כבר ביארנו בפרק השואל על מי ששכר קרקע מחברו כגון בית ומרחץ וכיוצא בו ואמר לו בשנים עשר זהובים לשנה דינר בחדש או שהקדים דינר בחדש לשנים עשר זהובים לשנה שלפי לשון הזכרת שנה נתעברה השנה נתעברה לשוכר ולפי לשון הזכרת חדש נתעברה למשכיר הואיל ואין הולכין אחר לשון אחרון אלא אחר הפחות לתובע נתעברה למשכיר בין שתבע בתחלת החדש שיש לדון את השוכר בתובע בין בסוף החדש שיש לדון את המשכיר בתובע בין בתבע באמצע החדש שיש לדון את שניהם במוציאים זה שכר חצי חדש שעבר וזה דירת חצי חדש הבא וטעם הדבר מפני שמאחר שאין זה אלא שוכר הרי הקרקע עומד בחזקת בעליה והטוען כנגדו נקרא מוציא אפילו בסוף החדש הא בשאר דברים הדין עם המוחזק הילכך שטר שכתוב בו איסתירא מאה מעי אם לא פרע עדין גובה איסתירא שהיא פחותה ארבעה פרוטות כמו שביארנו ואם פרע מאה מעי ר"ל מאה פרוטות אינו גובה את המותר כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה כור בשלשים סאה בסלע ראשון ראשון קנה שהרי הוחזק ונעשה חברו מוציא ומפני זה הולכין אחר לשון אחרון וכן הדין אם אמר סאה בסלע כור בשלשים שמאחר שהוחזק ראשון ראשון קנה על הצדדין שביארנו בפרק הספינה ויש מפרשים שאם לא נתן המעות אין המוכר יכול לחזור אבל הלוקח יכול לחזור אף במה שקבל ואם נתן המעות אין אחד מהם יכול לחזור ונמצא שכל שתי לשונות הפכיים התכופים זה לזה אין אומרים לילך אחר לשון אחרון מכל וכל ולא לדון אותם בספק כדי לחלוק ולא לילך אחר המוחזק בכל הדברים ואף בקרקע הנשכר אלא הלכה לילך אחר המוחזק בכל הדברים חוץ מקרקע הנשכר שאפילו היה השוכר מוחזק דנין אותו כמוציא מפני שהקרקע בחזקת בעליה עומדת כמו שביארנו בפרק השואל:

תוספות בד"ה ובא מעשה כו' לשמואל דאוקי כו' עכ"ל עיין בחדושינו ס"פ השואל:

בד"ה אבל בא כו' וי"ל דמסתברא ליה כו' אבל היכא דאין מוחזק זה יותר היה לב"ד כו' עכ"ל ומיהו בלאו ההיא דסומכוס מכח הך סברא לא הוה פריך אלא כיון דסומכוס סבר הכי אית לן למימר דרבנן לא פליגי עליה בהא וק"ל:

בא"ד נראה דלא שייך כ"כ אודוי אודי על חצי החודש ואי אודי על הכל ומש"ה כו' עכ"ל וכ"ה בתוס' הישנים ושיעור דבריהם דגבי באמצע החודש דיחלוקו נמי ק' כדלעיל אמאי יועיל תפיסתו על החצי חודש כיון דהמע"ה דהתם דחוק לומר כן דלא שייך כ"כ אודיי על החצי חודש ואם נאמר דאודי על הכל למה יחלוקו ומהרש"ל הגיה כאן לאין צורך ואין להאריך:

ודע דאההיא דראשון קנה ודאי לא קשיא להו מידי דהתם תפס הלוקח קודם שנולד הספק ולא שייך בזה המע"ה ותלמודא דמדמה ההיא דראשון קנה לדהכא והתם טעמא מאי משום דתפס ה"נ כו' היינו לענין ספיקא ודו"ק:

ר"ש ד"ה חלוקין עליו חביריו דלדידהו הוי ממון המוטל בספק וחולקין וכו' הא דכתב הרשב"ם דטעמא דהנך רבנן משום דס"ל דממון המוטל בספק חולקין דמשמע מדבריו דרבי אבא ר"ל דלרבנן החולקים על בן ננס הוי נמי הדין הכא באומר מדה בחבל וכו' דחולקים חפחת לא הוי אליבא דכ"ע דהא לשמואל דמוקי לה בבא באמצע החדש אבל בא בתחלת החדש כולו למשכיר וכי' הוי טעמייהו דהנך רבנן כיון דמספקא לן אמרי' דכל המוציא מחבירו ע"ה ומאן דתפיס תפיס כדלקמן בשמעתין וא"כ לדידיה הכא בדינא דמדה בחבל וכו' לרבנן דמספקא להו אי תפוס לשון ראשון או אחרון הוי הדין דהולכין אחר פחות שבלשונות והמוכר המוחזק בקרקע ידו על העליונה כדבסמוך בשמעתין ולא כמו שמשמע מדברי הרשב"ם שחולקים אלא דלרב נחמן הוי טעמייהו דר"ש ור"י משום ממון המוטל בספק כמו שאכתוב בסמוך:

ד"ה והאמר שמואל וכו' דלמא לשון ראשון אית לן למתפס כצ"ל:

ד"ה בסוף החודש כולו לשוכר וכו' כרב וכר"נ דפליגי עלה דההיא משנה וכו'. ר"ל דרב אמר אי הואי התם הוה יהיבנא כולו למשכיר משום דאיהו סבר כבן ננס דתפוס לשון אחרון כדאיתא לקמן בשמעתין ורב נחמן קאמר נמי אפילו בא בסוף חודש כולו למשכיר ולא משום דתפוס לשון אחרון אלא אפילו היכי דאפיך מיפך דאמר בדינר זהב לחדש בי"ב דינרין לשנה ואפ"ה כולו למשכיר משום דקרקע בחזקת בעליה עומדת וכיון דמספקא לן אי תפיס לשון אחרון או לשון ראשון אוקמיה הקרקע בחזקת בעליה ואפילו בא בסוף החודש הוי כאלו בא בתחלת החודש והוי השוכר המוציא מחבירו ע"ה שהספק לא עכשיו נולד אלא מתחלת החדש נולד ורשב"ג ור"י דמתני' דהתם דאמרו יחלוקו סבר רב נחמן דטעמייהו משום דס"ל כסומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין אבל לרבנן דפליגי עליה דסומכוס וס"ל המע"ה דכ"ע כולו למשכיר:

תוס' ד"ה ובא מעשה לפני רשב"ג ור"י וכו' משמע מהכא דמספקא ליה לר"י אי תפוס לשון ראשון או אחרון לשמואל דאוקי לה בבא באמצע החודש. יש לדקדק למה נקטו התוס' לשמואל והא אליבא דכולי עלמא בין לרב בין לר"נ לכולהו להוי טעמייהו דרשב"ג ור"י משום דמספקא להו אי תפיס לשון ראשון או אחרון ואפשר דנקטי שמואל משום שהוא מפרש דברי רשב"ג ור' יוסי:

בא"ד תמורת עולה תמורת שלמים דבריו קיימים והיינו תפוס לשון שניהם פירוש וירעה עד שיסתאב וימכר ויקנה בחצי דמיו עולה ובחצי דמיו השני שלמים והיינו משום דתפוס לשון שניהם דא"ל דהוי מטעם דמספקא ליה ולכך סבר חולקין דמיו חצי לעולה וחצי לשלמים דאי יש לספק דשמא כולה עולה אין ראוי לקנות בחצי דמיו שלמים וכן אם יש לספק בדמי כולו שהוא שלמים אין ראוי לקנות בחצי עולה אלא ודאי תפוס לשון שניהם ס"ל:

בא"ד ובנזיר ובמנחות וכו' אית ליה לר"י בגמר דבריו אדם נתפס ר"ל באומר הרי עלי מנחת שעורים דס"ל לר"י דאין בדבריו כלום דמנחה אינה באה כי אם מן החטים ולא מן השעורים ולכך דבריו בטלים:

בא"ד וההיא דנזיר ומנחות וכו' דמפרש דבריו וכו' ר"ל שאמר בפירוש הרי עלי מנחת שעורים וכן בנזיר אמר בפי' הריני נזיר מן התמרים וע"ש:

ד"ה אבל בא בתחלת החודש וכו' ואפ"ה בסוף חודש כולו לשוכר משמע דאי תפס מוציא וכו'. ר"ל דא"ל דהטעם הוא דבסוף החדש נקרא המשכיר המוציא דהא קרקע בחזקת בעליה עומדת ולעולם השוכר נקרא מוציא אלא ודאי הטעם הוי משום שהשוכר שהוא המוציא כבר תפס ודר בה ולפי זה גם שמואל סבירא ליה כרב נחמן דקרקע בחזקת בעליה עומדת אלא דשמואל ס"ל בבא בסוף החודש כולו לשוכר מטעם דתפס ורב נחמן ס"ל כיון דקרקע בחזקת בעליה עומדת לא שייך בה תפיסה והוי כאלו בא בתחלת החדש שהספק לא נולד עכשיו אלא בתחלת החדש נולד:

התם טעמא מאי כלומר גבי מרחץ משום דתפיס הכא נמי גבי כור בשלשים סאה בסלע משום דתפיס ולא אמרינן בכי הא אוקי ממונא בחזקת מאריה קמא ואף על גב דתפס בעדים אלא מוקי בחזקת מאן דתפיס מדעתייהו דמרייהו קמאי. ואם תאמר אמאי לא אקשינן עליה דשמואל מאי קמשמע לן והא תניא בפרק גט פשוט כתוב בו זוזין מאה דאינון סלעים עשרים אין לו אלא סלעים עשרים זוזין מאה דאינון סלעין תלתין אין לו אלא זוזין מאה אלמא חלוקין עליו חבריו והולכין אחר פחות שבלשונו. וכן נמי לפרוך מינה לרב ולפרוק הוא דאמר כבן ננס. תירץ הראב"ד ז"ל דשאני התם דאמרינן דאינון בודאי פרושי קא מפרש אלא דקא טעי במילתיה וכיון דלא אפשר בלא טעות שדינן לקולא לנתבע דיד בעל השטר על התחתונה. ואי נמי הזוזין היו פחותין שלא היו שוין המאה זוזין כי אם עשרים סלעין וסיפא נמי איכא למימר הסלעים היו פחותין שלא היו שוין כי אם מאה זוזין. הרשב"א ז"ל.

איסתרא מאה מעי כו' פירוש איסתרא פלגי דזוזא שהוא תשעים ושש פרוטות ואחר כך אמר מאה מעי כו' והענין הזה אינו נמצא אלא בשכיב מרע שהודה ומת. והאמרה רב חדא זימנא כו' מהו דתימא התם לאו חזרה איכא אלא פרושי קא מפרש ומילתא אדעתא דדיבורא בתרא קאמר לה והכי קאמר משנים עשר זהובים לשנה אי ליכא עבור ואי איכא עבור מדינר זהב לחדש קמשמע לן ואף על גב דפרושי קמפרש דאמרינן לעיל לאו הכי מפרשי ליה מיהו האי פירושא דמפרש האי גברא מצינן למימר דיבורא קמא מסכים על דיבורא בתרא או דיבורא בתרא מסכים על דיבורא קמא וחד מינייהו לא פליג על חבריה וזיל הכא ומדחי ליה. הראב"ד ז"ל. והרא"ם ז"ל פירש וזה לשונו: אי איתמר בהא ולא איתמר בהא. כלומר הא דאיסתירא מאה מעי הוא דאמר ברישא ולא סגי לה דלא אמר נמי האי דמשכיר דאי אמר האי דאיסתירא ולא אמר ההיא דמשכיר הוה אמינא דהא דמשכיר פירושי קא מפרש ולאו מהדר קא מהדר ביה כי היכי דנתפוס לשון אחרון קמשמע לן אי הויא התם הוה יהיבנא ליה כולו למשכיר אלמא מהדר קא הדר ביה ותפוס לשון אחרון. עד כאן. והרשב"א ז"ל הקשה עליו וזה לשונו: ואין מחוור דאנן השתא לא קשיא לן ההיא דמרחץ אלא ההיא דאיסתירא אמאי אצטריכא דהא אמרה רב חדא זימנא בההיא דמרחץ והוא השיב על אותה דמרחץ. ועוד דאכתי תיקשי נימא ההיא דמרחץ ותו לא הוה צריך להא דאיסתירא. ומיהו נראה שלא דחקו לרב לפרש כן אלא מפני שאמרו למעלה גבי מרחץ דאיכא למימר פרושי קא מפרש אלמא כל שאמרו פרושי קא מפרש אההיא (דאיסתירא) דמרחץ קא מהדרי. ויש מפרשים דפרושי קא מפרש דהכא לאו אמרחץ קאי כההיא דלעיל אלא אהא דאיסתירא והכי קאמר אי איתמר בהא דמרחץ בההיא דאיסתירא הוה אמינא דפרושי קא מפרש איסתירא חשוב דשויא מאה מעי אי נמי מאה מעי פחותים דלא שוו אלא איסתירא אבל במרחץ כיון דאמר בהדיא שנים עשר זהובים לשנה אף על גב דאמר מדינר זהב לחדש לא להוסיף על השנים עשר קאמר אלא על השנים עשר דאמר ברישא סמיך ולעולם כולו לשוכר ובין אמר הכי ובין אמר איפכא מדינר זהב לחדש משנים עשר זהובים לשנה לעולם כולו לשוכר. ומסתברא לי דאתרווייהו קא מהדר דאי איתמר בחדא ולא איתמר באידך הוה אמינא בההוא דאמר רב לאו משום תפיס לשון אחרון אלא משום דפרושי קא מפרש הלכך אצטריכו תרווייהו לאשמועינן מייתורא דמשום תפוס לשון אחרון הוא. כן נראה לי. וסעד מצאתי שבקצת הספרים גרסינן אי איתמר בהא ולא איתמר בהא ולא גרסינן הא והא. עד כאן. וכן פירש הר"ן ז"ל וזה לשונו: אי איתמר הא ולא איתמר הא הוה אמינא פרושי קא מפרש. עיקר פירושו של דבר כדברי רשב"ם ז"ל דהכי קאמר אי אשמועינן ההיא דמרחץ הוה אמינא היינו טעמא דיהיב ליה כוליה למשכיר לאו משום תפוס לשון אחרון אלא משום דפרושי קא מפרש והכי קאמר בשנים עשר זהובים לשנה בענין שיגיעו לו דינר זהב לחדש כלומר בשנה פשוטה ומינה דלמעוברת שלשה עשר דנהי דלציל אמרי פרושי קא מפרש לתועלת השוכר איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי הלכך לא הוה שמעינן ממימריה דמרחץ דינא דאיסתירא מאה מעי קמשמע לן גבי איסתירא דאף על גב דליכא למימר ביה פרושי קא מפרש אמרינן תפיס לשון אחרון וכי תימא לאשמעינן ההיא דאיסתירא ולא בעי הא דמרחץ ליתא דהוה אמרינן פרושי קא מפרש לאידך גיסא והכי קאמר שנים עשר זהובים לשנה בין בפשוטה בין במעוברת ושתפרע לי שכרי כל חודש וחודש וכולו לשוכר וכדאמרינן בריש שמעתין משום הכי אצטריך לאשמועינן דכולו למשכיר. עד כאן. וזה לשון הרא"ש ז"ל בתוספותיו: הוה אמינא פירושי קא מפרש. פירש רשב"ם דגרסינן בבבא מציעא מהו דתימא פרושי קא מפרש. ואין זו שיטת התלמוד דכל היכא דפריך והא אמרה תדא זימנא מהדר תלמודא לתרוצי דלא ידעינן קמייתא מבתרייתא. הלכך צריך לפרש התם כפירוש רש"י ז"ל והכא כפירוש רשב"ם ז"ל. אלא מיהו קשה דבתלתא עניני נפרש פרושי קמפרש דהך דלעיל לא דמי לחד מהנך. ונראה לפרש הכי דאי אתמר בההיא דאיסתירא הוה אמינא פרושי קמפרש ההיא דמשכיר כו' ככתוב בתוספות. עתה ניחא דכל תלתא פרושי קא מפרש פירוש אחד להם. אך שקצת קשה דהך דהכא לא הוי כשיטת התלמוד והני תלת דרב צריכי כולהו כו'. ככתוב בתוספות. עד כאן.