מסכת עבודה זרה דף ס״ט עמוד ב׳

בבא להו דרך עקלתון כשבעל הבית יכול לבא דרך עקלתון דמירתת השתא אתי:

דאי תנא עובד כוכבים עובד כוכבים שהיה מעביר כדי יין:

ועביד מאי דבעי ואפי' לא הודיעו שהפליג ליתסר:

מחלוקת בשל סיד במגופה של סיד שהיא לבנה הוא דחיישי רבנן לשתומא דכיון דלבן הוא לא מינכר בין חדש לישן:

אבל של טיט שהוא שחור בתחלתו ואע"פ שהוא נגוב אינו מלבין עד יום או יומים דברי הכל לא חיישינן לשתומא דמינכרא שתימת החור כשאר המגופה ואינו אסור עד שישהא כדי שיפתח ויגוף מגופה חדשה ותנגוב:

והלא שתומו ניכר אם היה נוקב חור הרי הוא ניכר:

בין מלמעלה שזה חדש והמגופה ישנה:

בין מלמטה כשיפתח ישראל את המגופה יראה מתחתיה אותה סתימה לפי שלמעלה מירח העובד כוכבים והשווה סתומו אבל למטה לא יכול למרח וניכר:

רבן שמעון בן גמליאל הוא דלא ידע מאי קאמרי רבנן וא"ת ולימא ר' יוחנן דפליגי בשל (סיד ובשל) טיט ויהא רשב"ג כמשמעו וי"ל דגמר' גמירי ליה הכי:

והאידנא דקים לן כר' אליעזר ולא חייש לזיופא ופרש"י כרשב"ג דלא חייש לשתומא תרוייהו צריכי הא דקים לן כרבי אליעזר וקים לן כרשב"ג דאי קי"ל כר' אליעזר לבד ולא כרשב"ג ה"א דנהי דלא חיישינן לזיופא דהיינו שיסיר כל המגופה ויעשה אחרת תחתיה כר' אליעזר דאמר לא טרח ומזייף מ"מ איכא למיחש לשתומא דליכא זיופא ואי קי"ל כרשב"ג לבד ה"א דנהי דלא חיישינן לשתומא מ"מ איכא למיחש לזיופא שיסיר כל המגופה ויעשה אחרת תחתיה שזהו קל יותר לעשות מסתימה שאין בו טורח והלכך נקט תרוייהו כרשב"ג וכר' אליעזר:

מאי טעמא לא מותבינן חמרא משום שייכא רש"י גריס שייכא בכ"ף משום דהיין נמשך ויוצא דרך שם ובערוך גריס שיבא בבי"ת על שם ברזא קטנה שסותמין אותו בהו כמו שיבא דכשורא (סנהדרין דף ז:) והוא נקב קטן שעושין להריח ריח היין דרך שם וקורין לו שותיא"ל ומכאן משמע דמגופת חבית לבד הוי חותם אחד מדקאמר ודוקא משום שייכא לא מותבינן חמרא ביד עובדי כוכבים ש"מ דהוי חותם אחד סתימת החבית כמו שהיא מגופה בטיט וכן משמע לעיל בסוגיא דאין מעמידין (עבודה זרה דף לא.) דקאמר אגנא אפומא דחביתא שריקא וחתימא הוי חותם בתוך חותם משמע הא שריקא לחוד הוי חותם אחד אבל רבינו יצחק בן יהודה שלח לרש"י דוקא לחביות שלהם שהיו של חרס סגי בחותם אחד שעל פי החבית אבל בחביות שלנו שהם מנסרים מחוברים זה לזה אף כי יש חותם אחד על פי החבית מכל מקום יש לחוש שמא יתחוב העובד כוכבים חודו של סכין בין הנסרין או בין השוליים או אפי' באמצע הנסר עצמו ולהוציא היין דרך שם ולתחוב הכוס נגד הנקב ומיהו נראה לר"י שאין לחלק בין החביות שלנו לחביות שלהם שהרי לא מצינו שהקפיד התלמוד אפילו מאן דחייש לשתומא לא חייש אלא לנקיבה דמגופת החביות אבל לנקיבה דדופני החבית לא חיישינן וליכא למימר דהיינו דוקא במגופה שהיתה של טיט היה יכול לעשות הנקב אבל לא בשל חרס דהא מגופה איירי במגופה של חרס אלא ודאי היינו טעמא דלא חיישינן לקלקול לדופני החביות ה"ה בחביות שלנו מותר לשלוח יין בחותם אחד על פי החבית ודוקא כשחוזר ורואהו ומכיר את החותם אבל אם שלחו לחבירו והוא אינו חוזר ורואהו צריך חותם בתוך חותם ומיהו אם שולח כתב ידו והודיע לחבירו ענין החותם סגי בכך כמו בהכרת החותם דהעובד כוכבים מרתת מכתב כאילו היה הוא חוזר ורואהו ומכירו וכן משמע לעיל ואע"ג דקים לן כרבי אליעזר דסגי בחותם אחד מ"מ בעינן הכרת חותם משום דקשיא לן דרב אדרב כדפי' לעיל פ' אין מעמידין (שם. ד"ה דאמר) וכן משמע נמי בברייתא דקתני פ' אין מעמידין (שם:) השולח יין ביד כותי ושל ציר ושל מורייס ביד עובד כוכבים אם מכיר חותמו וסתמו מותר ואם לאו אסור אלמא בעינן הכרת חותם ואע"ג דר"ת מוקי לה לעיל כרבנן מדלא נקט יין גבי עובד כוכבים כדפ"ל מ"מ מדרבנן בציר ומורייס נשמע לר' אליעזר ביין והא ציר ומורייס לרבנן קתני בהך ברייתא דסגי בחותם אחד ואפ"ה בעי הכרת חותם ה"ה נמי יין לרבי אליעזר דאע"ג דסגי בחותם אחד מ"מ בעינן הכרת חותם ועוד יש ליישב הברייתא כרבי אליעזר כדפ"ל לפי' רש"י הלכך שמעינן מיניה דאף לר' אליעזר בעינן הכרת חותם מיהו מדקאמר הכא בשמעתין דקיימא לן כרבי אליעזר דלא חייש לזיופא משמע לישנא דלא חיישינן לזיופא כלל דסגי בחותם אחד אפילו בלא חוזר ומכירו דודאי לא טרח ומזייף כלל וגם מנהג העולם היה בשכבר לשלוח יין בחותם א' בלא חוזר ומכירו ואע"ג דלרב ודאי בעינן הכרת חותם כדפ"ל פ' אין מעמידין (שם. ד"ה דאמר) דאל"כ קשה דרב אדרב מ"מ לא קי"ל בהא כרב אלא קים לן כסתמא דתלמודא דשמעתין וכדפרישית וברייתא דלעיל נמי דציר ומורייס שהבאתי יש ליישב דלא אסרה הברייתא אפילו בלא הכרת חותם דהא דקתני בברייתא אם מכיר חותמו וסתמו מותר ואם לאו אסור אינו רוצה לומר אם לאו שהלך הישראל ראשון להכירו דאסור אלא ה"ק ואם לאו שהלך לראותו ולא הבין שהוא כמו שעשאו או שכח היאך חתמו ואינו יודע אם הוא כמו שחתמו אם לאו אסור ואז הוא גרוע טפי מאילו לא הלך כלל לראותו שהרי עתה שרואהו ואינו מבחין אם הוא כמו שעשאו יש הוכחה קצת שזייפו העובד כוכבים אבל ודאי אם לא הלך ואינו רואהו כלל הישראל ראשון אחרי שחתמו אלא שהישראל שני מצאו חתום מותר כדפרישית דלא חיישינן כלל לכתחילה לעשות כתב החותם או לחזור ולהכירו כדמשמע לפי הפשט ומ"מ נכון להחמיר לכתחלה אך בדיעבד אין להפסיד כיון דאיכא חותם אפי' בלא כתב ומכירו כדפרישית ומיהו אין נכון אם אין אותו חותם אחד מאותיות כ"א ממגופות טיט כדפרישית דמגופת טיט חשיבא חותם אחד אז ודאי אינו מותר בלא כתב או הכרה אלא אם כן ראה השני שנשתלח לו היין קודם לכן את היין שהכלי נתנכר ועתה הוא הכיר את הכלי בטביעות עין ואפילו אינו מכיר בחותם לפי שלא היה חתום באותה שעה דאל"כ נהי דלא חיישינן לזיופא מ"מ מנין לנו שהוא אותו חבית של יין ששלח לו חבירו שמא החליפו העובד כוכבים בחבית אחר שהיה בו יין במגופה בטיט שגם חביות יין העובדי כוכבים פעמים שמגופים בטיט כמו כן צריך שיהיה נסתם לגמרי הנקב קטן שקורין שושפריא"ל בלע"ז כדקאמר תלמודא משום שייכא אבל כשהוא חתום באותיות אין לחוש לכל זה דודאי האותיות לא עשאן כי אם ישראל ומ"מ אין לסמוך על המגופה של טיט אך נכון הדבר לסתום פי חבית ולתת עור הסתימה קבוע במסמרות ולכתוב אותיות חציין על העור וחציין על דופני קרשי החבית שאם יגביה עובד כוכבים העור לא ידע ליישבו כבתחלה ולתת חשוק שקורין צרקל"א סביב העגולים במקום שמחוברים אל דופני החבית ולקובעו שם במסמרים מפני הנעורת התחובה שם סביב שוליו שלא יוכל העובד כוכבים להוציא יין דרך שם ולתוחבן אחרי כן במקומן הראשון וכן הברזות לחתוך ולקבוע עליהם עור במסמרים או יקבעו נסרים לכסות כל השולים והברזות בסיגנון זה פירש רבינו ברוך על החתימה בפסק ומיהו נראה שכל זה אינו כי אם לכתחלה אבל בדיעבד סגי בחתימת פי החבית לבד כיון דלא חיישינן לדברי רבינו יצחק בן יהודה כדפרישי' לעיל דאף בהסרת הנעורת ירא הוא פן יתקלקל החבית בכך ולא יוכל לתקנו כבתחלה מיהו אין לאסור גם זה בדיעבד ומ"מ טוב להחמיר כדברי רבינו ברוך הואיל ונפק מפומיה ועוד דפירש רבינו ברוך שצריך שישלח כתב עם החותם או שיחזור [לראותו] ופירש רשב"ם בשם רש"י דכל מה שאנו אוסרים בהודיעו שהפליג היינו דוקא כשיש לחוש שמא עובד כוכבים גנב יין ונתן מים תחת החסרון או החליף טוב ברע אבל מקום שאין לחוש לכך כגון במקום מעבר בני אדם אפילו הם עובדי כוכבים דמרתת העובד כוכבים לגנוב אע"ג דהודיעו שהפליג מותר ולא חיישינן שמא נגע כיון שהעובדי כוכבים בזמן הזה אינם בני ניסוך כך פירש רשב"ם מיהו נראה זה דהיינו דוקא בחביות או בדרדורים שאין להם רק פתח קטן למעלה אבל גיגית או קנקן וכוס שיש בו יין ופתחו רחבה קל הוא ליגע בהם ורגילות ליגע בהן דרך מתעסק לא:

אבל בקרון או בספינה מפליג ליה לספינתא ועביד מאי דבעי פירוש סלקא דעתך אמינא הואיל ואי בעי מפליג ועביד מאי דבעי, אף על גב דלא חזא ליה דאפליג נמי אימא ניחוש דילמא איפליג, קא משמע לן דלא חיישינן, וכן בחנות. אבל ודאי אי חזי ליה דאפליג בספינתו, אי נמי דאחיד דשא דחנותא, אי אית ליה לאשתמוטי בהכי אסור, ואי לא מותר. והכי תניא בתוספתא (פ"ח ה"ה) המניח יינו בפונדק ונכנס לכרך אף על פי ששהה לזמן מרובה מותר, ואם הודיעו או שנעל עליו הפונדק אסור. המניח יינו בספינה ונכנס לכרך אף על פי ששהה לזמן מרובה מותר, אם הודיעו או שהפליגה ספינתו אסור. וכתב הראב"ד ז"ל (ע, א ד"ה מאי) אין לנו לזוז משם דכל שלא נתפס עליו כגנב ונעל הגוי בפניו אסור בכל ענין, כיון שיש לו רשות בבית או ביין, ואפילו בבית שישראל דר בתוכה או שסופו לחזור בה כגון חנות וספינה, ואף על פי שלא הודיעו שהוא מפליג, ומעתה ההוא לישנא דתיגרא (ע, א) דשרייה רבא לחמרא דישראל אף על גב דאחדיה גוי לדשא, מפרשי ליה משום דאף על גב דהוו שתיין תרווייהו חמרא, מכי נפקו מביתא מיהא לא הוה ליה רשותא לגוי למהדר בביתא בלא רשותא דישראל ונתפס עליו כגנב הוא בכך ולית ליה לאשתמוטי. וההוא מעשה דביזעא (שם) אף על גב דהוה ישראל דר באותו הבית ולא הודיעו שהוא מפליג מיתוקם, דכיון דאשכח (דרך) [דשא] נעול בפניו, דהאי גיסא ודהאי גיסא אסור, כיון שיש לו שייכות בבית, דחמריה הוה יתיב בגויה.

אמר רבא הלכה כרבן שמעון בן גמליאל הואיל ותנן סתמא כוותיה וכו' והכי קיימא [לן] דלא חיישי לשיתומא. והני מילי היכא דלא חזינן, אבל היכא דחזינן כגון שהעביר את המגופה מפי החבית והכיר בה מלמטה מקום שיתום וסתימה אסור אפילו בהנאה, דהוה ליה ודאי מגעו, כן כתב הראב"ד ז"ל (במתניתין סד"ה רש"א).

אי הכי סיפא נמי כו׳ כל הני אי הכי שאלות הן לפרש משנתינו ולא מיתפרשי באי אמרת בשלמא ויש כיוצא בהם בתלמוד וכמו שביררתי במסכת גטין בס״ד.

כיון דאמר להו כו׳ כלומר דתרתי בעינן שלא הודיעו שהוא מפליג ושיהא דרך עקלתון וכן הלכה וכתב רבינו הר״מבן ז״ל שאם היו שנים או שלשה גוים או פועלים שיוכל כל אחד להסתכל בדרך אשר בו יבא ולהרגיש אם הוא קרוב או רחוק שיוכל לזייף הרי אלו כאלו אין כאן דרך עקלתון שכבר חזרו כל הדרכים בדרך אחד ואינו יכול לבא עליהם פתאום.

מתני׳ המניח יינו בקרון או בספינה והלך לו בקפנדריא פר״שי ז״ל בדרך קצרה ונראה שתפס לשון זה במקום חזקת המשתמר האמור לעיל להשמיענו שהוא בחזקת משתמר מפני זו הקפנדריא אבל הר״אבד ז״ל פירש שלכך תפס לשון זה כאן לו׳ שלא הודיעו שהוא נכנס לרחוץ שאילו הודיעו כן אף על פי שיש כאן דרך עקלתון אסור שהרי זה כאילו הודיעו שהוא מפליג כי בודאי יש בכניסה לעיר ורחיצה כשיעור שיוכל לזייף אבל כשהלך בקפנדריא כלומר פתאום בלא ידיעתם ולא ידעו שהלך לרחוץ אף על פי ששהה הרבה מותר והפי׳ הראשון נראה יותר נכון ומיהו דברי רבינו ז״ל נכוחים הן בדין דמיירי כשלא הודיעם היכן הלך ואין זה צריך ביאור וכן התיר אף הרב ז״ל אפילו בחביות פתוחות ממש כדכתיבנ׳ לעיל אבל נראין דברים דבהא נמי פקוקות בעינן ושיהא שם דרך קפנדריא דהיינו עקלתון.

המניח נכרי בחנותו אף על פי שהוא יוצא ונכנס מותר פירוש ואפילו בחביות פתוחות בלי פקק שהרי יש כאן שומר ואף על פי שכבר למדנו לעיל בפרקים דאפי׳ במטהר יינו של נכרי ברשו׳ סגי בשומ׳ יוצ׳ ונכנס אשמועי׳ הכא דאף על גב דלא הוחזק בשומר סגי לן והא דקתני המניח בדיעבד לאו דוקא דהוא הדין אפילו לכתחי׳ כדאית׳ בפרקים דלעיל אלא דנקט לה אגב רישא אי נמי דלא הוה לישנא מעליא למיתני מניח נכרי בחנותו וכדכתיב׳ בשמעת׳ קמייתא דחולין בס״ד.

וכל שלא הודיעו שהוא מפליג או דשרינן ביוצא ונכנס אף על פי שיצא ונכנס כמה פעמים והפליג הרבה בראשונות וחזר ויצא נמי מותר דאכתי מירתת דאף על גב דאפליג טובא בקמייתא דילמא לא מפליג בבתרייתא וכן כתב הר״אבד ז״ל ואם אמר לו מזוג ושתה אף שעל הדלבקי אסור פירוש דהשתא הרי הוא כאלו נתן לו רשות על הדלבקי דאלו במה שעל השלחן בלאו הכי נמי יש לו רשות ולהכי לא אצטריך למיתני בהאי בבא ואם הודיעו שהוא מפליג כדקתני באינך דמאי דאמר ליה מזוג ושתה חמיר מהודיעו שהוא מפליג ואינו חושש שיהא נתפס כגנב.

גמרא וצריכא דאי תנא כו׳ אבל ספינתא מפליג לה לספינתא ועביד מאי דבעי קא משמע לן פי׳ אבל ספינה הוה ס״ד דכיון דאי בעי מפליג ועביד מאי דבעי דניחוש להכי ואף על גב דלא חזינן ליה דאפליג קא משמע לן דלא חיישינן להכי מסתמא והכי נמי אמרינן דבחנות לא חיישינן דילמא אחיד דשא ועביד מאי דבעי הא כל היכא דחזינן ליה דאפליג ספינתא או דאחד דשא אסור והכי מוכח לקמן בעובדא דחמרא דההוא ביתא דהגוי יתיב בתחתונה והכי תניא בתוספתא המניח יינו בפונדקי ונכנס לכרך אף על פי ששהה זמן מרובה מותר ואם הודיעו או שנעל עליו הפונדק אסור המניח יינו בספינה ונכנס לכרך אף על פי ששהה זמן מרובה מותר ואם הודיעו או שהפליגה ספינתו אסור ע״כ וכן כתב הר״אבד ז״ל ודעת מורי הר״שבא נר״ו שאף בזו אי לית ליה לאשתמוטי על נעילת הדלת מותר והכי משמע לקמן בעובדא דאושפיזא.

פשיטא פירוש דהא סתם לן תנא כותיה ומחלוקת ואחר כך סתם הלכה כסתם והא דפרכינן הכי בפשיטותא ואף על גב דאיכא מאן דלית ליה הני כללי הא כתיבנא בפ״ק דה״מ דאיכא דלא קפיד אהני כללי לגמרי דלא למפסק דלא כותייהו אבל מן הסת׳ הלכה הם והכל מודים בהם.

והשתא דקיימא לן כרבן שמעון בן גמליאל דלא חייש לשתומא כלומר לעשות נקב במגופות וכרבי אליעזר דלא חייש לזיופא כלומר דחותם אחד אמאי לא מותבינן חמרא בי גוים פי׳ בחותם אחד על המגופה כרבי אליעזר וקשיא לי אפילו לא קיימא לן כרבי אליעזר איכא למקשי נמי אמאי לא מותבינן חמרא בי גוים בשני חותמות על המגופה דהא אפילו לרבנן יינו של ישראל ברשו׳ גוי בשני חותמות הוא מותר כדאיתא בפרק אין מעמידין ונראה לי כי מנהגם היה שלא להקפיד חבית של יין ברשות גוי אף על פי שיש חותם במגופה עד שיתנו עליו חותם אחד המכסה את פי החבית כגון דיקולא ומיהדק דהוי חותם בתוך חותם ועל אותו מנהג שאלו אמאי דהא בלאו דיקולא נמי היינו יכולין להתיר בחותם אחד שעל המגופה מכיון דקיימא לן כרבי אליעזר וקיימא לן כרבן שמעון ן׳ גמליאל ופרקינן משום שיבא דהשתא לא סגיא מבלי שנניח עליו דיקולא שמא יוציא הגוי היין או יגע בו על ידי דבר אחר דרך אותה שיבא ואף על פי כן לא היו סומכין על הדיק לא לבדה דההוא סימנא לא חשיב כחותם אלא היכא דאיכא חותם אחר חשוב בר מיניה דחשיב האי להצטרף לו ולעשותו חותם בתוך חותם לרבנן אבל עליה בלחוד לא סמכינן ואפילו לרבי אליעזר וכדפרישנא בפרק אין מעמידין וכן פרשתי לפני מורי הר״א הלוי ז״ל.

כבר ביארנו במשנה שהלכה כרשב"ג צריך שתדע שלא כל השעורין שוים בזו והכל לפי תכונת המגופה שבשל סיד נוח לזייף סתימת נקב יותר משל טיט שהסיד חוזר לצבע הסיד שבצדו בנקל יותר מן הטיט וכן כל כיוצא בזה כללו של דבר כל שהפקק אפשר להעבירו ולהחזירו כשהיה בלא הכר בשיעור מקום שהודיע בו הפלגתו אסור וכל שאי אפשר להעבירו ולהחזירו על התכונה שהיה מותר ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות ונמצא שיעור זה בבקבוקים שלנו כל שאפשר לנדד הברזא ולהחזירה ולהנגב מה שיצא לחוץ מן היין או שיהא באפשר להעביר המגופה ולהחזירה בלא הכר ומ"מ אין מפקידין אצל הגוי ברשותו אע"פ שהחבית מגופה עד שאין יכול להעבירה בשיעור שהיתה בידו בלא הכר עד שיהא שם חותם בתוך חותם בפי החבית ובכל נקבים שבה ומפתח וחותם כשני חותמות ומחשש שיבא וכבר בארנו ענין זה בפרק שני:

זונה גויה העומדת במעמד ישראלים הזונים אחריה ויש יין במעמדם היין מותר שאע"פ שיצרם תוקף לעברה אינו תוקף ליין נסך שיהיו שותים ממנו אם היא נוגעת בו ומתוך כך אימתם עליה שלא ליגע הא זונה ישראלית במעמד גוים היין אסור ואין שמירתה מועלת מתוך שהיא נגררת אחריהם אין אימתה עליהם ונוגעים ואינה מקפדת:

בד"ה היה אוכל על כו' וכן על השלחן מה"ט אסור כו' כדי שישתום ויסתום כו' עכ"ל כצ"ל פי' דעל השלחן אף בלא א"ל הוי מוזג ושותה מה"ט אסור דה"ל כמי שהחזיק ידו למזוג ולשתות דמימר אמר כו' כפרש"י במתני' וק"ל:

בד"ה והאידנא כו' שזהו קל יותר לעשות מסתימה שאין בו טורח כו' עכ"ל ר"ל דקל יותר לזייף דלא מינכר משא"כ סתימה דמינכר כפרש"י וק"ל:

בד"ה מ"ט לא מותבינן כו' חמרא ביד עובדי כוכבים ש"מ דהוי כו' דרך שם ולתפוס הכוס כו' כצ"ל:

גמ' אמר רבא הלכה כרשב"ג עיין ב"ב דף קלג ע"ב ברשב"ם ד"ה ת"ש: