מסכת עבודה זרה דף ס״ז עמוד ב׳

טעמו ולא ממשו כגון חלב שנפל לקדרה או חלב שנפל נימוח שאין ממשו בעין:

ואם ריבה טעם לפגם הא ריבה קולא משמע שאע"פ שנפגם מחמת דבר אחר אם הועיל איסור זה לרבות את הפגם מותר:

כלישנא בתרא דר"ש בן לקיש דאין אומר חסירה מלח יתירה מלח:

מדברי כולן נלמד רב יהודה ורבה בר בר חנה ורב דימי וריש לקיש ורבי אבהו:

מכלל דאיכא למאן דאמר כו' בתמיה. מדאיצטריך רב כהנא למימר מדברי כולן נלמד מכלל דאיכא למאן דפליג:

יליף מגיעולי עובדי כוכבים דרחמנא אסרינהו בכלי מדין דכתיב כל דבר אשר יבא באש וגו' דמשמע הואיל ונשתמש עובד כוכבים בכלי חמין צריך להרתיח כדי שיפלוט גיעול שבלע:

לאו נותן טעם לפגם הוא בתמיה. דהא פשיטא לן כל תבשיל שלן לילה אחד נפגם טעמו ועובר צורתו:

בת יומא שבישל בה עובד כוכבים היום דלא נפגם:

אלא דרשב"ל אמרו קאמר וליה לא ס"ל וא"ת דרב דימי נמי נימא הכי דלא שנו קאמר דקאי אמתניתין ואימא דליה לא ס"ל וי"ל כיון דאשכחנא ר' יוחנן דאמר לא שנו אמתניתין כמו כן וחזינן לר' יוחנן דאמר בפירוש נותן טעם לפגם מותר ה"נ לרב דימי דאמר לא שנו ס"ל דנותן טעם לפגם מותר:

מכלל דאיכא מ"ד נותן טעם לפגם אסור וא"ת מאי מיבעיא ליה הא רבי לעיל פרק אין מעמידין (עבודה זרה דף לה:) תנא בהדיא משנה שלימה דנותן טעם לפגם דאסור גבי שמן של עובדי כוכבים אסור ומפרש טעמא בגמרא משום שזליפתן של כלים אוסרתן אע"ג דסתם כלים אינם בני יומן ולקמן בסוף פירקין (עבודה זרה דף עה:) גבי וכולן נשתמשו בהן עד שלא יטביל דמוקי חד ברייתא כמ"ד נותן טעם לפגם אסור וי"ל שרוצה למצוא תנא שאמר כן בהדיא ועוד י"ל דה"ק מי איכא מ"ד נותן טעם לפגם אסור כי האי גוונא שאפילו היה האיסור בעין היה לפגם ולא דמי לשמן דלעיל דשמן אם היה איסור בעין היה לשבח כדפרישית לעיל:

ואידך קדירה בת יומא נמי אי אפשר דלא פגמה פורתא ולהכי יליף מיניה ר"מ לאסור פגם בעלמא משמע אבל לר"ש דשרי ס"ל דבת יומא לא פגמה כלל והא בהא תליא מ"ד נותן טעם לפגם אסור סבר דקדירה בת יומא פגמה פורתא ומאן דשרי פגם סבר דלא פגמה כלל ותימה בפרק אלו עוברין (פסחים דף מד:) פליגי ר"ע ורבנן דר"ע יליף טעם כעיקר מגיעולי עובדי כוכבים ורבנן ילפי ממשרת אבל לא מגיעולי עובדי כוכבים משום דגיעולי עובדי כוכבים חידוש הוא דהא כל נותן טעם לפגם מותר והכא גבי גיעולי עובדי כוכבים אסרה רחמנא ורבי עקיבא סבר לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא דלאו נותן טעם לפגם הוא ורבנן קדירה בת יומא נמי אי אפשר דלא פגמה פורתא הלכך הוי חידוש והשתא כיון דסברי רבנן דהתם דבת יומא נמי אי אפשר דלא פגמה פורתא אם כן נילף מינה בעלמא דפגם אסור כדאמר הכא לרבי מאיר והיכי קאמר התם ורבנן דחידוש הוא דכל נותן טעם לפגם בעלמא מותר ויש לומר דאין הכי נמי דרבנן דהתם סברי דכל נותן טעם לפגם אסור היכא שאם האיסור בעין היה לשבח דילפי לה מגיעולי עובדי כוכבים דפגם פורתא כדאמר התם והא דקאמר התם נותן טעם לפגם בעלמא מותר היינו פגם גמור שגם אם האיסור בעין הוא פגם דההוא פגם ליכא למילף לאסור מגיעולי עובדי כוכבים דפגמה פורתא דגיעולי עובדי כוכבים אם היה האיסור בעין היה לשבח והא דקאמר גיעולי עובדי כוכבים חידוש הוא אע"ג דלא דמי האי פגם לפגם בעלמא דמותר כדפרישית מ"מ אי לאו דגלי קרא דגיעולי עובדי כוכבים אסור היה מותר מן הדין דמה לי אותו פגם מה לי פגם אחר ואפ"ה אסריה רחמנא וכיון דאסריה רחמנא ילפינן מיהא דכיוצא בו דהיינו פגם שאם היה האיסור בעין היה לשבח וקסברי רבנן דפסחים כמתני' דאין מעמידין ושלשה מחלוקת בדבר דר"מ דשמעתין סבר כל נותן טעם לפגם אסור אפילו כשהוא פגום גם כשהאיסור בעין דיליף לה לגמרי מגיעולי עובדי כוכבים ומנבלה לא יליף כלל להתיר משום דמוקי לה למעוטי סרוחה דמעיקרא כדקאמר ור"ש מתיר כל פגם אפי' כשהוא שבח כשהאיסור בעין כיון דהשתא לפגם הוא שרי דיליף לגמרי מנבילה ומגיעולי עובדי כוכבים לא יליף כלל דקסבר קדירה בת יומא שאסרה תורה לא פגמה פורתא ורבנן דפסחים דפליגי ארבי עקיבא סברי דדבר שהוא פגם כשהאיסור בעין שרי דילפינן לה מנבילה אבל פגם דהשתא שאין האיסור בעין עכשיו אמנם היה לשבח כשהאיסור בעין אסור דיליף לה מגיעולי עובדי כוכבים מקדירה בת יומא דפגמה פורתא וכן סוברת מתני' דאין מעמידין כרבנן כדפרישית ועי"ל דרבנן דרבי עקיבא דפסחים פרק אלו עוברין היינו ר"ש דשמעתין דשרי כל פגם כדפרישית והא דקאמר התם דקדירה בת יומא פגמה פורתא ולר"ש צ"ל על כרחך דלא פגמה כלל דאי פגמה א"כ ליתסר פגם כדמוכח בשמעתין וכדפרישית י"ל דודאי גם ר"ש מודי דפגמה פורתא ומ"מ לא יליף מיניה לאסור פגם בעלמא כגון שאינה בת יומא דאיכא פגם רבה דפגם רבה מפגם פורתא דבת יומא לא ילפינן הכי סבירא ליה לר"ש ור"מ סבר דילפינן פגם רבה מפגם פורתא ואי כדפירש מעיקרא דפליגי בבת יומא אי פגמה אי לא זה אינו סברא דאם כן נחזי אנן ועוד יש להביא ראיה לזה דמודה רבי שמעון דקדירה בת יומא נמי א"א דלא פגמה פורתא כדפרישית דאי לא פגמה כלל לר"ש גיעולי דכתב רחמנא ל"ל פשיטא כיון דהוי לשבח דמיתסר דטעם הוי כעיקר וכ"ת להאי גופיה איצטריך דטעם כעיקר דמגיעולי עובדי כוכבים יליף ר"ש דטעם כעיקר כדאמר לר"ע פרק אלו עוברין א"א לומר כן דאי יליף ר"ש מגיעולי עובדי כוכבים טעם כעיקר א"כ תקשי לר"ש משרת דכתב רחמנא למה לי דהא לא איצטריך לטעם כעיקר כיון דמגיעולי עובדי כוכבים יליף לה ר"ש ואין לומר דאיצטריך משרת להיתר מצטרף לאיסור כדאמר התם פ' אלו עוברין לר"ע ולעולם [יליף מגיעולי עובדי כוכבים טעם] כעיקר דלמאי איצטריך משרת להיתר מצטרף לאיסור אי כשאוכל כזית מטעם האיסור הנבלע [בהיתר היינו טעם כעיקר אי] בחצי זית דאיסור עם חצי זית דהיתר לא מצטרפי ומשו"ה שפיר איצטריך להיתר מצטרף לאיסור דהא שמעינן לר"ש דאמר כל שהוא למלקות וא"כ למ"ל היתר מצטרף לאיסור אלא ש"מ דמודה ר"ש דקדירה בת יומא נמי א"א דלא פגמה פורתא כדפרישית כך דקדק הר"ר שמואל מאיור"א והר"ר יקר מקינו"ן דוחה דאיכא למימר דאכתי שפיר איצטריך משרת לר"ש אע"ג דסבר כל שהוא למלקות הא פר"ת בסמוך היינו דוקא כשהאיסור בעין אבל לא ע"י תערובת כדמוכח מההיא דמייתי בסמוך בערלה וכלאי הכרם אין מצטרפין וכן צ"ל ע"כ דאל"כ לא תמצא איסור כלל [בטל] לר"ש לא ברוב ביבש ולא בס' בלח וא"כ שפיר איצטריך משרת להיתר מצטרף לאיסור כגון בחצי זית שנבלע בחצי זית פת ואכלו כדקאמר התם נזיר ששרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב ולעולם טעם כעיקר לר"ש מגיעולי עובדי כוכבים כך דוחה הר"ר יקר ומורי הר"ר פרץ מקיים פירוש הר"ר שמואל ואומר דדיחוי הר"ר יקר אינו כלום דודאי מגיעולי עובדי כוכבים לר"ש תו לא איצטריך משרת להיתר מצטרף לאיסור משום דבלאו צירוף נמי כל שהוא אע"ג דאינו בעין אלא נבלע בתוך הפת מה בכך הלא כיון דטעם כעיקר מגיעולי עובדי כוכבים א"כ חשוב הטעם הנבלע כאילו היה בעין ואם כן כיון שאילו היה מן האיסור בעין היה מיחייב בכל שהוא לר"ש הכי נמי כשהוא נבלע בהיתר כיון שיש בו טעם וטעם כעיקר ותדע דהא כיון דאר"ש כל שהוא למכות בכזית לרבנן אם כן כך לי כל שהוא לר"ש ככזית לרבנן ובכזית לרבנן מחייב עליה אפי' כשאינו בעין אלא נבלע בתוך ההיתר שיאכל כל כך מן ההיתר הבלוע איסור שאכל כזית מטעם איסור הבלוע בתוכו מיחייב עליה כאילו אכל הכזית איסור בעין כיון דטעם כעיקר וא"כ ה"ה כל שהוא לר"ש דכשאכלו בתערובת טעם מיחייב כאילו אכלו בעין כיון דטעם כעיקר וא"כ אי טעם כעיקר מגיעולי עובדי כוכבים לר"ש תו לא אצטריך לר"ש משרת כלל דלהיתר מצטרף לאיסור לא איצטריך דהא מכל שהוא מיחייב בטעם כאילו היה בעין כדפירשתי וא"כ (היכי קא"ל) משרת דכתב רחמנא ל"ל דכתיב גבי נזיר לר"ש אי גיעולי עובדי כוכבים לטעם כעיקר משום דלא פגם כלל אלא ע"כ דקסבר ר"ש דקדירה בת יומא פגמה פורתא והשתא ניחא הכל דלא מצי ר"ש למילף טעם כעיקר מגיעולי עובדי כוכבים דחידוש הוא כיון דפגמו אפילו פגם זוטא והיה לנו להתיר כל פגם אי לאו דגלי קרא והלכך איצטריך משרת לטעם כעיקר ומה שדחה הר"ר יקר ממה שפר"ת לקמן מההיא דערלה והכלאים דבסמוך דלא אר"ש כל שהוא למכות במידי דתערובת רק בדבר שהוא בעין אומר מורי דלק"ל מידי דר"ת לא דיבר רק בתערובת שיש לו להתיר להתבטל כגון יבש ביבש חד בתרי דרחמנא אמר אחרי רבים להטות או בדבר לח היכא דליכא טעמא כגון דאיכא ס' דכל מקום דשייך ליה ביטול לאו אמר ר"ש כל שהוא למכות דהא לא עדיף כל שהוא לר"ש מכזית דרבנן וכי היכי דכזית דרבנן מתבטל ברוב ביבש ובס' בלח ה"ה לר"ש כל שהוא דהא רחמנא אמר דליבטיל אבל היכא דלא שייך ביטול כגון היכא דאיכא טעם דטעם לא בטיל כיון דטעם כעיקר א"כ ה"נ מיחייב בכל שהוא לר"ש כשהוא בתערובת כיון שיש בו טעם כאילו היה בעין כדפי' כן נראה למורי [וע"ע תוס' שבת פט: ד"ה אסורין ותוס' מעילה יח. ד"ה תני]:

לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא דלאו לפגם הוא פירוש בשידע שבשל בה גוי אותו היום, אבל אין ידוע אינו אסור מדאורייתא, דסתם כליהם אינם בני יומן אלא מדרבנן אסור לכתחלה, ואם בשל בהן מותר וכדאמרינן בשלהי פרקין (עה, ב) וכלן שבשל בהן עד שלא הגעיל וכו' תני חדא מותר, ואתיא כמאן דאית ליה נותן טעם לפגם מותר.

וכל שטעמו ולא ממשו פי׳ כגון שנפל חלב לקדרה ונמוח או שנפלה שם חתיכה של איסור וסלקוה ונשאר שם פליטתה דמשערינן בכולה וזהו טעם כעיקר האמור במסכת חולין כדברירנא התם והוא ענין אחד בשני לשונות.

אסור ואין לוקין עליו פי׳ ר״ת והר״אבד ז״ל דאסור מן התורה דטעם כעקר דאוריתא ומיהו אין לוקין עליו ואף על פי שיש בו טעם הראוי לכזית בכדי אכילת פרס דטעם כעקר נפקא לן מגיעולי גוים דאסר רחמנא בקדרה בת יומא מיהת והתם לאו הבא מכלל עשה הוא דאיכא ואתיא דרבי יוחנן כסברא דאביי דאית ליה הכי בפרק כל הבשר ואף על גב דרבא קאמר עלה דרך בישול אסרה תורה דחייה בעלמא הוא דדחי ליה דמההי׳ ליכא למשמע לה אבל בעיקר דינא לא פליג עלה וההיא דאמ׳ רבא בפרק גיד הנשה לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דבקדשי׳ אסור בזרוע בשלה והכא שרי לאו משום דבחולין שרי אלא משום דמפליג בין קדשים דעלמא לקדשים דזרוע בשלה וכדאיתא התם ועוד דהתם איכא נוסח׳ אחריתי לא נצרכה אלא להיתר מצטרף לאסור ואין זה דעת ר״שי ז״ל ולא דעת הר״מבן ז״ל אלא רבא פליג אדאביי ומאי דקאמר ליה דרך בישול אסרה תורה לאו בלשון דחייה אמר לה אלא בקושטא.

ועוד דאי טעם כעיקר דאוריתא הא ודאי כי אסריה רחמנא בגיעולי גוים לכלליה אהדריה ואוקמיה בלאו וכדאמרינן התם העובד והגוזז בשור פסולי המוקדשי׳ לוקה והתם לא כתיב ביה לא בהדיא אלא דנפקא לן מדכתיב ביה תזבח ואכלת בשר ודרשינן תזבח ולא גזה ועבודה דהויא ליה לאו הבא מכלל עשה ואפילו הכי לוקה משום דאמרינן דלכלליה אהדריה קרא שיהא כשאר מוקדשים כשרים הכא נמי לא שנא לכך יש לפרש דהכי קאמר טעמו ולא ממשו אסור מדרבנן אבל אין לוקין עליו דטעם כעיקר לאו דאוריתא וכהאי לישנא אמרינן בפ׳ גיד הנשה פנימי הסמוך לעצם אסור ואין לוקין עליו וכן גבי חוטי חלב והיינו שאסורין מדרבנן ובודאי דהא מילתא פלוגתא דרבי עקיבא ורבנן היא כדאיתא בפרק אלו עוברין וכן במסכת נזיר ודכולי עלמא בחטאת ובשר בחלב וגיעולי גוים טעם כעיקר מדאורייתא ובשאר איסורין איכא פלוגתא דרבנן סברי טעם כעקר דאורית׳ וכן רבי עקיבא אליבא דאביי אבל רבא ורבי יוחנן סבירא להו דלרבי עקיבא טעם כעיקר לאו דאורייתא ואילו כרבנן דכולי עלמא ליכא למפסק דהתם מוכח ואפילו לאביי דהנהו סבירא להו דגיעולי גוים חידוש הוא ואפילו קדרה דלאו בת יומא אסר רחמנא ובההוא טעמא תליא להו אידך סברה לומר דטעם כעיקר דאורייתא דגמרינן מבשר וחלב ולא הוו שני כתובים הבאים כאחד בהדי גיעולי גוים דבשר בחלב חדוש כדאיתא התם וכן גיעולי גוים חדוש וכן וחטאת קדשים דלא גמרינן מיניה וגמרי מנזיר לכל התורה דסברי משרת לטעם כעיקר ואילו אנן הא קיימא לן דגיעולי גוים לאו חידוש הוא ולא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא דהכין סברא דר׳ עקיבא לדברי הכל והוה ליה חטאת וגיעולי גוים שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין וסבירא ליה דבנזיר לא אסרה תורה טעם כעיקר ומשרת להיתר מצטרף לאיסור הוא דאתא וכדרבי עקיבא אית לן למיפסק כסברא דרבא וכי הא דרבי יוחנן דאביי ורבא הלכה כרבא כל שכן דרבי יוחנן קאי כותיה וכדברירנא מדקאמר שאין לוקין עליו ונפקא לן מהאי פיסקא שאם נפל איסור בקדרה של היתר ואין שם אלא טעמו ולא ממשו וקודם שישערנו אם יש שם כנותן טעם נשפך המרק דלמאן דאמר טעם כעיקר דאורית׳ אסור ולמאן דאמר דרבנן מותר וכן כתבו בתוספות ז״ל ודכולי עלמא לא נסתפקו בטעם כעיקר אלא לאחר שנתערב אבל אם הוא בעין דכולי עלמא דאורייתא וכדתניא גבי שרצים אלה הטמאים לכם לאסור צירן ורוטבן וההיא דרשה דאוריתא היא כדמוכח בבכורות ובציר דגים טמאי׳ הוא דהוי אסמכתא דרבנן כדכתיבנא לעיל.

ואלו דברים ארוכים מאד ולא ניתנו ליכתב כדי לקצר לתלמידים אחר שנתמעטו הלבבות וכתבתי תרומת הדברים והרוצה להאריך ימצא במהדורא קמיתא ובמסכת חולין ובפסחים הכל מיסודו של רבינו הר״מבן ז״ל מורי רבי'.

לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא פר״שי ז״ל שבשל בה הגוי היום דלא פגמה דכל תבשיל שלנה לילה אחד נפגם טעמו ועברה צורתו עכ״ל וכן פירשו כל רבותי ז״ל ראשונים ואחרונים אבל הר״ם הלוי מטוליטולה הקשה דאם כן כלי מדין למה נאסרו כלל דהא ודאי עבר עליהם לינה אחת אחר שלקחום ועוד לשהינהו עד למחר דהא מדאוריתא קדרה דלאו בת יומא מותרת היא לכתחילה לכך פירש הוא ז״ל דקדרה בת יומא הוא כל שנתבשל בה פעם אחד בלבד וכדקרו רבנן בני יומא לאותן שלא באו לבית המדרש אלא יום אחד וקדרה זו אסורה לעולם מן התורה אבל כשנתבשל בה יותר מיום אחד מותרת לגמרי מן התורה ואפילו בו ביום שגיעל התבשילין שנבלעו בה פוגמין זה לזה.

והנה רבינו ז״ל דן אותנו כדין חדש שלא נאמר מעולם וקבלת הגאונים ז״ל תורה היא וכלי מדין הנה היו שם טף ונשים שהחיו להם שבשלו בקצתם והיו בני יומן ואף על גב דאפשר למשהינהו עד למחר התורה אמרה ההכשר הצריך להם למי שבא לבשל ביומן הילכך אין לנו לזוז בזה מפי׳ ר״שי ז״ל וכל המפרשים ז״ל מ״ר.

ורבי שמעון מאי טעמיה פי׳ מנא ליה לדחוקי קרא דכלי מדין ולאוקומי בקדרה בת יומא דוקא.

וכן תדע בנותן טעם לפגם שהתרנו שהסכימו רוב מפרשים שלא סוף דבר באיסורין שדינן בנותן טעם אע"פ שנזדמן כן בדברינו למעלה אלא אף באיסור משהו כגון חמץ בפסח כל שפגם מותר ולא סוף דבר שכשנתערב משהו שאלו נפל הרבה ממנו פגם שאין משהו פוגם באיסור משהו יותר מטעם פוגם באיסור נותני טעמים אלא אף כשנתערב הרבה ונתן טעם הואיל ופגם מותר וראיה לדבריהם שכשהביא ר' מאיר ראיה לאסור טעם לפגם מגיעולי גוים אם איתא דטעם לפגם באיסור משהו אוסר היה לו להשיב משום איסורי משהו נאמרה ואע"ג דטבל ויין נסך אכתי לא הוה בהו ודאי כמה אסורי ע"ז ותקרובתה היו מבשלים בהם ומעתה אם בשל בקדרה שאינה בת יומא אף בפסח מותר בדיעבד ויש חולקים בזו מפני שאמרו למעלה ס"ו א' והא מדקתני סופה זה הכלל כל שבהנאתו בנותן טעם מכלל דבנותן טעם עסיקינן והם מפרשים כלומר שאם באיסור משהו לא היה להם לחלוק בין טעם לשבח לטעם לפגם אלא שרוב מפרשים מסכימים בה שכל טעם הפוגם הוא כמי שאינו כלל ואפילו משהו אין כאן והם מפרשים למעלה והא מדקתני סופא וכו' שאין דרך התלמוד לכלול בסוף הדברים כלל במה שלא דבר בו כלל והואיל וכולל בנותן טעם נראה שבדין נותן טעם הוא עוסק ובשם גדולי המפרשים ראיתי שאוסרים נותן טעם לפגם באיסורי משהו מצד שכשנפל המשהו לא פגם ואע"פ שנתוסף האיסור ופגם מ"מ כבר נאסר הכל משעה שנפל שם המשהו ואין זה נראה לי שהרי כל עצמו של משהו לא נאסר אלא מגזרת נתינת טעם והיאך נאסור במשהו אע"פ שאינו פוגם מצד מיעוטו הואיל ואם יתרבה ממנו יותר מצד פגמו ומ"מ נראין דבריהם בדבר שמעוטו משביח ורובו פוגם ונמצאת למד במי שעבר ובשל בפסח בקדרה שאינה בת יומא שלדעת קצת אסורה אפילו נתברר לנו בה שלא נתבשל בה אלא מעט חמץ ולדעת קצת זו מותרת הואיל ואינו בא לכלל נתינת טעם הא סתם קדרה הואיל ויש לחוש בה לנתינת טעם אסור אע"פ שהוא פוגמו ולדעתנו אף זו מותרת שכל טעם הפוגם עפרה בעלמא הוא וכמי שאינו ומ"מ הפרש יש בין אסורי משהו לאסורי נותני טעמים שאסורי משהו אין מבטלין לכתחלה אף משהו פגום ובלוע גזרה פגום אטו שאינו פגום אבל נותני טעמים מבטלין לכתחלה משהו שלהם הבלוע והפגום הואיל ואין שם בכדי נתינת טעם אלא משהו שאין לגזור משהו פגום אטו נותן טעם פגום וכן כתבוה קצת גדולי קדמונינו שבנרבונה ומשהו פגום בקדרה אי אתה מוצאו אלא כשנתברר לך שלא נתבשל בקדרה זו אלא כזית חמץ וכן יתבאר לך דבר זה משמועת קדרות בפסח אם תדקדק בה כראוי:

הרבה מפרשים נחלקו בענין טעמו וממשו וטעמו ולא ממשו הן בביאור ענינם הן בפסק שלהם ושטה המקובלת בידינו בענין זה דרך קצרה כך הוא כל שאין גופו של איסור נאכל בעין אלא שעל ידי ערובו נפלט כחו או נמוח גופו בהתר ונאכל ההתר עם פליטת האסור או מיחויו אין זה נקרא גוף איסור אלא טעמו פעמים שהוא נקרא טעמו וממשו פעמים שהוא נקרא טעמו ולא ממשו והוא שנאמר עליו בכל התלמוד טעם כעיקר ופעמים שהוא נקרא ממשו ולא טעמו וכיצד הוא דינם כל שנפל איסור לתוך התר שאינו מינו ונמוח כלו בתוכו והיה שם מן האסור כל כך שלא סוף דבר שנתן טעם בכל ההתר אלא שאף גוף האסור הנמוח ונאכל ממנו כזית בכדי אכילת פרס שהוא שלש ביצים לדעת גדולי המחברים או ארבעה לדעת גדולי הרבנים הרי זה נקרא טעמו וממשו והאוכל מתבשיל זה אכילת פרס לוקה מן התורה אלא שאין בו כרת ואפילו בחלב ודם שאין כרת אלא בגוף אסור ואם אכל ממנו פחות מאכילת פרס מכין אותו מכת מרדות וכזית בכדי אכילת פרס שלוקה עליו דוקא בשאכלו כשיעור אכילת פרס שאם היה בו יותר הרי היא כשתי אכילות ואין באחת מהן אכילת פרס ואין מצטרפות דהכי קים להו לרבנן ששיעור סעודה היא כשיעור אכילת פרס נימוח איסור זה ולא הגיע לשיעור כזית בכדי אכילת פרס או שלא היה נמוח גופו של אסור זה אלא שעמד בעיניו ופלט כחו בתבשיל ההתר עד שנתן בו טעם הרי זה נקרא טעמו ולא ממשו ועליו נאמר טעם כעיקר כלומר שהוא נאסר כאיסור עצמו ונחלקו בו המפרשים מהם שאסרוהו מן התורה ופסקו מה שנאמר בהרבה מקומות טעם כעיקר דאוריתא אלא שמודים הם שאין לוקין עליו וכמו שאמרו כאן טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו וזהו עיקר שהרי אמר רבא במסכת זבחים ע"ט א' אסור רבנן בטעמא וכו' מין במינו ברובא בשאינו מינו בטעמא וודאי מן התורה הוא אומר כן שהרי מדברי סופרים אף מין במינו בששים ושני אלו מאחר שאתה אומר בהם טעמו אתה צריך לפרשם במין בשאינו מינו על הדרך שביארנו וקצת מפרשים מסכימים שלא לאסרו אלא מדברי סופרים ואע"פ שמכח מקראות יצאו לנו בפרק אלו עוברין מ"ד א' אין למדין מהם ואסמכתא בעלמא הם שהרי גיעולי גוים ומשרת ענבים שהן המקראות שיצא לנו מהם טעם כעיקר שני כתובים הם ואין מלמדין וכן ראיה להם מה שאמרו בפרק כל הבשר קי"ב ב' הטמאין לאסור צירן פירושו כשהוא בפני עצמו ואע"פ שהביאוהו על בשר שחוטה שנמלחה עם בשר נבלה ענין הדברים כך שציר הנבלה היוצא על ידי מלח אסור מן התורה וכשהוא נבלע בשחוטה יש לאסרו מדברי סופרים היה איסור זה מין במינו כגון חלב הכליות בחלב האליה או נבלה בשחוטה הרי אין כאן טעם ואפילו היה שם כזית בכדי אכילת פרס מן התורה בטל אף אחד בשנים אפילו נתבשלו כאחד ופלט האיסור כחו בהתר וזהו ממשו ולא טעמו ומדברי סופרים לאסרו עד שיהא בהתר שיעור המכלה טעמו אלו היה בשאינו מינו והוא ענין ששים האמור בכל התלמוד וטעם איסורו מגזרת מין בשאינו מינו הא אם לא פלט האיסור כחו כגון יבש ביבש שנתערב צונן בצונן ולא נכר בטל אחד בשנים אף מדברי סופרים אם אינו מאותם שאין להם בטול כמו שהתבאר במסכת חולין שאין כאן גזרת משום מין בשאינו מינו שהרי מין בשאינו מינו נכר הוא זו היא שטתנו וכבר כתבנוה במסכת חולין:

קצת חכמי הדורות שלפנינו ראיתי להם בשטה זו דברים זרים אי אפשי להעמידם והוא שדעתם במה שקראנוהו טעמו ולא ממשו שכיוצא בזו לוקה מן התורה אם אכל כל התבשיל שנפל אותו כזית לשם או כל כיוצא בזה הואיל ובפרק אלו עוברין יצא לנו אסורם מכח מקראות ומה שאמרו בכאן על טעמו ולא ממשו שאין לוקין עליו הוא במין ומינו שהוא אסור לדעתם מן התורה אלא שאין לוקין עליו ומה שאמרו מין במינו מן התורה חד בתרי בטיל דוקא בשלא פלט האיסור כחו בהתר כגון כזית נבלה צונן בשני זיתי שחוטה צוננין ולא נכר האיסור ודברים אלו זרים מאד שהרי בפרק גיד הנשה צ"ח ב' אמרו במבשל זה עם זה חד בתרי בטיל בשמועת זרוע בשלה ועוד שהרי זו האחרונה אף מדברי סופרים מותרת ואף לקצת חכמים ראיתי חדוש אחר בשטה זו לומר שאף כזית בכדי אכילת פרס לדעתם אין לוקין עליו ומביאין ראיה לדבריהם שהרי אביי עצמו שאמר טעמו ולא ממשו דאוריתא היה מחזר לומר בפרק אלו עוברין שכזית בכדי אכילת פרס אינו אף טעמו ולא ממשו וזו אינה שלא אמרה אלא דרך מחקר ומשא ומתן או שמא דעת אחרת היתה לו וחזר ממנה ומ"מ עיקר מה שנאמר בה הוא כשטה זו שכתבנו ומה שלמדו אותם מכח המקראות לאו לענין מלקות הוא אלא להעמידם באיסור תורה ומ"מ בקדשים לוקין על טעמו ולא ממשו ועל זה אמרו במסכת חולין לטעם כעיקר דבקדשים אסור כלומר שלוקין עליו וכן בנזיר אם שרה ענבים בכדי רביעית יין במים ונתנו בהם טעם כמו שיתבאר במקומו וכבר כתבנו עקרי דברים אלו בשלישי של פסחים:

כבר בארנו במסכת חולין צ"ז א' שאם בשל בקדרה בת יומה אסור ובשאינה בת יומה לא יבשל לכתחלה ואם בשל בה מותר התבשיל לאכלו לכתחלה אלא שאסור לו להשהותו באותו כלי האסור מ"מ אם היו מבשלין בה דבר החריף יש אוסרין שהפליטה ממתקת החריפות ובכך היא משבחת וכבר ביארנו כיוצא בזה בפרק שני בענין קורט של חלתית:

בכמה שעות נפקעה מדין בת יומה קצת רבנים פירשו מעת לעת ומובהקים שבהם פרשו בה שכל שעבר עליה לילה אחת בלאו בשול בת יומה היא שהרי בכל תבשיל שלן לילה אחת אמרו תעובר צורתו ויצא לבית השרפה הא כל שבשלו בה בלילה צריכה מעת לעת:

בא"ד ועוד אמר ה"ר אליהו כו' טעמו ולא ממשו כגון שאין כו' כל זה מפורש ברא"ש פ' ג"ה:

בד"ה מכלל דאיכא מ"ד כו' ולקמן בס"פ כו' דמוקי חד ברייתא כמ"ד כו' עכ"ל ק"ק מאי אולמא להו הך ברייתא מברייתא דמייתינן דהא בעיין ע"כ לא ידע לה:

בד"ה ואידך קדירה כו' ילפינן מיהא דכיוצא בו דהיינו פגם שאם היה האיסור בעין היה לשבח כו' כצ"ל:

ד"ה ואידך קדירה בת יומא וכו' ועוד י"ל דלרבנן דר"ע דפסחים וכו' והא דקאמר דקדירה בת יומא פגמה פורתא וכו'. והא דקאמר התם דחידוש הוא וכו' צריך לפרש כמו שפי' לפי שנויא קמא. ר"ל דאי לאו דגלי קרא היה מותר מן הדין אפילו פגמא פורתא כדפרשינן לשנויא קמא כדלעיל:

גמ' ור"ש ס"ט וכו' עי' ערכין כה ע"ב תוד"ה ור"ש:

תוס' ד"ה מכלל וכו' וא"ת מה מיבעיא ליה תמיהני הא אדרבה מתני' דשם ס"ל דדבש שרי ומוכח דס"ל דנותן טעם לפגם מותר וע"כ החילוק משום דפגמו בעין עדיף או דשמן אסור בצירוף חתנות עכ"פ מדשרי דבש מוכח דנטל"פ מותר ובתירוצם הב' חלקו מסברא דנטל"פ בעין עדיף והוא מפורש ומוכח כן מדבש ומה התחלה לקושייתם וצע"ג: