מסכת עבודה זרה דף ס״ה עמוד ב׳

הוה שפיך להו חמרא לעובדי כוכבים הוא היה מוכר להם יין ודרך למוכרי חביות של יין ליתן גם החביות ללוקחין והכי אמרינן בהמפקיד (ב"מ מ:) איכא גולפי ושדריה שהלוקח מוכרו בחנות משתכר בהן לבד מה שהוא משתכר ביין ורב איקא הוה שפיך להו מגולפי שלקחו ממנו ויהיב בזיקי דידהו:

ומעבר להן את מעבר המים:

ויהבו ליה גולפי דזבון מיניה באגרא:

כי קא טרח לשפוך:

בדידיה קא טרח שהיין אינו נאסר עד שמגיע לקרקעית של זיקי דידהו. זיקי של עור גולפי של חרס. ולקמיה פריך הא קא מעבר להו מעברא דהיינו לאחר שנאסר:

והא רוצה בקיומו לאחר שנאסר:

דלא נצטרו זיקי שלא יתבקעו הנודות שלהם ויצטרכו לגולפי ולא יהבי להו ניהליה:

דמתני בהדייהו דאי נמי מצטרו זיקי לא יהיב להו גולפי:

כי קא טרח בהתירא קא טרח פרש"י דיין נסך לא הוי עד דמטיין לקרקעיתו דזיקי דידהו והא דלא מיתסר העליון בהנאה בנצוק כרשב"ג לקמן (עבודה זרה דף עד.) דאמר יין ביין ימכר כולו חוץ מדמי יין נסך שבו וקי"ל כוותיה ואפי' היה נשאר יין משלהם בתוך כליהם אין לאסור של מעלה בנצוק ולומר שטורח באיסורי הנאה ולדברי ר"ת דפסק נצוק אינו חיבור לא קשיא מידי ולקמן (עבודה זרה דף עב.) בשמעתין דנצוק נאריך בעה"י א"נ מיירי הכא שהריקו כליהם יפה שאינו יין נסך עד שיגע:

פריסדקי פר"ח של חרס כדים ריקים ולשמא יבקעו שניהם כולי האי לא חיישינן:

ואם היו מבוקעות אסורות בירושלמי מפרש דמיירי בענבים המחוברים לאשכול אבל אם ניטל העוקץ הוו כמבוקעות מפני נקב הנשאר בזנבו: ה"ג בסדר המשנה יין נסך שנפל ע"ג ענבים ידיחום והם מותרות ואם היו מבוקעות אסורות ומעשה בביתוס בן זונן שהיה מביא גרוגרות כו' זה הכלל כל שבהנאתו כו' כגון חומץ שנפל לגריסים כו' עובד כוכבים שהיה מעביר כו' עכ"ל רבינו שמואל ולפ"ז צריך לפרש שמקשה בגמרא מעשה לסתור על נפילת יין בענבים קאי דגרוגרות דמו למבוקעות אבל לספרים דגרסי במשנה נפל ע"ג תמרים ותאנים אם יש בהם בנותן טעם אסור ומעשה בביתוס כו' ופריך בגמרא בפשיטות מעשה לסתור דפריך מגרוגרות לתאנים ומשני דיין ע"ג גרוגרות נותן טעמא לפגם וקשה שהיה לו לומר חסורי מחסרא והכי קתני בד"א בתמרים ותאנים לחים אבל ביבשות נותן טעם לפגם הוא ומעשה כו' ובספר ר"ת לא הוה גרס ליה:

איתיביה רבה בר ליואי לרבא כי האי פירכא פרכה רבה בר ליואי לרבא גבי ההיא ארבא דטבעא בחישתה בפסחים (דף מ:) דשרייה רבא לזבוני לעובדי כוכבים והדר ביה רבא צ"ל שאחר שני המעשים אלו הקשה לו אך התלמוד קבע פירכא על שניהם כי אין נכון לומר שטעה [רבא] שתי פעמים:

הבגד שאבד בו כלאים וא"ת וליבטיל ברובא כדפריך בשילהי תמורה (דף לד.) גבי שער בכור ושער נזיר שארג בבגד ושם היה בטל אי לאו דמוקי לה בשופרתה שהוא דבר חשוב ולא בטל ותירץ ה"ר יוסי בר יום טוב דשאני כלאים דכל עיקרן אין אוסרין אלא ע"י עירוב שהרי שניהם היתר לכך אוסר עירובן ולא בטלי וא"ת והרי בשר בחלב דכל אחד לחוד שרי ועירובו אסור ואפ"ה בטל כדאמרינן פ' כל הבשר (חולין דף קח.) טיפת חלב שנפלה על חתיכת בשר אם יש בנותן טעם וכו' ויש לומר דשאני בשר בחלב דגלי קרא בהדיא דבטיל כדאמרינן התם דרך בישול אסרה תורה:

הרי זה לא ימכרנו לעובד כוכבים דוקא אבד גזרינן שמא ימכרנו לישראל וכן לא יעשנו מרדעת לחמור שמא יקרע בגדו ויתפרנו עליו אבל בכלאים ודאי ליכא למיחש מידי כדתנן (במס' כלאים פ"ט משנה ד') מרדעת החמור ותכריכי המת אין בהן משום כלאים ודוקא בהצעה כגון מרדעת החמור שהוא יושב עליה וטעמא לפי שהוא דרבנן כדאמרינן בפ"ק דביצה (דף יד:) לא יעלה עליך אבל אתה מותר להציעו תחתיך אבל בהעלאה אסור כדתנן ולא יעלנה על כתיפו אפילו להביא עליה הזבל והצעה צריך נמי ליזהר שלא יהא בשרו נוגע בהם ואע"פ שהצעה נמי גזרו חכמים אפילו עשר מצעות זו על גב זו וכלאים תחתיהם גזירה שמא תיכרך נימא על בשרו מ"מ הכא לא גזור:

אבל עושין אותו תכריכין למת מצוה וה"ה בלא אבד כדתנן במס' כלאים (פ"ט מ"ד) שהבאתי וא"ת הא איכא לועג לרש כדאמרינן גבי ציצית פ' התכלת (מנחות דף מא.) וההיא שעתא ודאי רמינן להו משום לועג לרש פי' באותה שעה שיקברוהו יטילו בו ציצית משום לועג לרש שנראה שאינו חייב במצות וי"ל דשאני ציצית שהיא שקולה כנגד כל המצות ואיכא לועג טפי ורבי יהודה היה אומר דההיא דמנחות (דף מא.) אליבא דשמואל דאזיל לטעמיה דאית ליה אין מצות בטילות לעתיד לבא נמצא כשיעמדו הצדיקים בלבושיהם יהיו בלא ציצית ויש כאן עבירה והא דתלי טעמא בלועג לרש לפי שבא ליתן טעם שהעומדים יש להן וא"כ הן לועגין שאינן חשובין כו' והוא א"י לעשותו ושמואל מוקי הך דהכא כדברי ר' ינאי דלא שרי אלא לסופדו אבל לקוברו בכלאים אסור מטעם דפרישית ולפ"ז החילוק ניחא מנהגינו שאנו מסירין הציצית מטליתי המתים דקי"ל כרבי יוחנן דפליג אדבי ר' ינאי ושרי אף לקוברו ולטעמיה דאית ליה מצות בטלות ועוד סמך למנהגינו ממס' שמחות (פ' יב) שצוה אבא שאול התירו תכלת מאפיליוני ועל פי ספרים החיצונים אנו נוהגין כמה דברים כגון ויחל משה בלילי תעניות ובמגילה (דף לא.) תנינן קללות וברכות ורבינו יצחק היה מחלק לראשונים שהיו להם בחייהם דהוו זהירי במצות ציצית כל ימיהן אי לא רמינן ההיא שעתא הוי לעג כלומר לא קיימו אבל האידנא דלא זהירי בציצית כולי האי אדרבה אי רמינן הוי לעג לומר שקיים ולא קיים ואפילו לאותן שקיימו אין להטיל שלא לבייש האחרים כדאמרינן במסכת נדה (דף עא.) בראשונה היו מטבילין ע"ג נדות מתות והיו חיות מתביישות התקינו שיהו מטבילין הכל:

ולמפינהו ולזבונינהו לעובדי כוכבים שלא בפני ישראל ואין לחוש שמא יאכלו העובדי כוכבים וישראל בקערה אחת כל אחד מפתו (כדאמרינן) [כדכתבינן] פ' אין מעמידין (עבודה זרה דף לה:) דלא חמירא פת של עובדי כוכבים מדמאי שמותר בתערובות כיון דלא שכיחא לא גזרינן למידי:

מתני' יין נסך שנפל על גבי ענבים ידיחם. דלא בלעי כלל, ואם היו מבוקעות וכו' משום דבלעי ושמא יש בהן נותן טעם. כתב הראב"ד ז"ל שאם היו הענבים מטפות והענבות מטולטלות מעוקצה וקרובה לינטל הרי היא כמבוקעות ואסורה.

גמרא ההיא ביתא דחיטי דנפל עליה חביתא דחמרא וכו'. וכגון שהיה ביין כדי ליתן טעם בחטים, כך פירש הראב"ד ז"ל.

שרא רבא למיפא ולזבוני לגוים שלא בפני ישראל כתב ר"ח ז"ל שמע מינה דפת של גוים אסור איסור חמור, דחיישינן דילמא נפיל בחיטי יין נסך. והקשה עליו הרמב"ן נ"ר דאם כן חטים לא נקח שמא נפל עליהם יין נסך, אלא אחזוקי איסורא לא מחזקינן.

ואסיקנא דדוקא חיטי הואיל ואגב צורייהו בלעי וכמבוקעות דמיין ומשמע מהכא דיין שנפל על גב שעורים בהדחה סגי להו כענבים שלא נתבקעו, ומיהו דוקא שהדיחם מיד או לזמן מועט, אבל אם עמד היין עליהם זמן מרובה, אנן סהדי דודאי בלעי, דאפילו בלתיתא חיישינן להו לענין חמץ, דתניא (פסחים מ, א) אין לותתין את השעורים, כל שכן אם שורין השעורין ביין זמן מרובה דודאי בולעין ואין להם היתר בהדחה, כן נראה לי.

אבוה דרב אחא בריה דרב איקא הוה שפיך ליה חמרא לגוים ליכא לפרושי שפיך ממש דאם כן היכי פרכינן דרוצה בקיומו דהא קיימא לן דלמעוטי תפלה שפיר דמי אלא הנכון כפי׳ ר״שי ז״ל שהיה מוכר יינו לגוים ואחר כך היה טורח להריקו מגולפי שלו. ויהבי ליה גולפי באגריה משום הא ומשום דמעבר להו מעברא והוא מלשון שפוראי דשפכי חמרא האמור לקמן בפרקין אתו לקמיה דאביי אמר להו כי טרח בהיתר׳ טרח פר״שי ז״ל כי טרח לשפוך ביין המותר בהנאה טרח שהיין אינו אוסר עד שמגיעו לקרקעיתן של זיקי דידהו ע״כ פי׳ לפירושו ואיהו מיד שמגיע הקלוח לאויר הכלי נשלמה מלאכת שפיכתו ואינו נכון דודאי אין המלאכה נשלמת עד שהיה בקרקעיתו ובחנם דחק דהא קיימא לן דנאדות והגוים וקנקניה ויין ישראל כנוס בהן אין איסורן איסור הנאה והוא לא היה מניחם ליגע בו עד שישלים מלאכתו.

ובזה נסתלקה קושיא שהקשו רבים דהא כי מטי לארעיתא דמנא ליתסר ומיתסר מה שבגולפי מדין נצוק. ויש שהיו מתרצין דקסבר נצוק אינו חיבור ואחרים תירצו דנצוק אינו אוסר בהנאה שאין איסורו אלא מדין תערוב׳ והא קיימא לן דסתם יינם יין ביין ימכר כולו לגוי חוץ מדמי יין נסך שבו והכא יין נסך כבר נבדל לעצמו ואין צורך לכך לפי הפירוש הנכון שכתבנו.

דמתני בהדיהו פירוש דאף על גב דמצטרו זיקי דידהו ליתבו ליה גולפי אי נמי פרדסקי נקטי בהדיהו פירוש כדים רקים אחרים שלהם לשפכו בתוכם אי מצטרו זיקי ואם תאמר וניחוש דילמא מצטרו זיקי ולתברו פרדסקי יש לומר דכולי האי לא חיישינן דמילתא דלא שכיחא היא.

והא קא טרח דמעבר להו מעברא פירוש ואותה שעה כבר היה יין נסך שכבר נגעו בו בכונה ואסרוהו ופרקינן דאמר ליה למברויא מעיקרא פירש ר״שי ז״ל דרב איקא ריש נהרא הוה והיה אומר לספן כשיגיעו אלו אליך העבירם בחנם ע״כ פי׳ לפירושו שהיה ריש נהרא ממונא על העומדים במעברות ולא שיהא הספינה שלו דאם כן היכי מוגר אמריה ליין נסך והנכון כי לפי שהיה גדול ותלמיד חכם היה מפייסן ומעבירין אותו בחנם על דבורו.

מתני׳ יין נסך שנפל על גבי ענבים ידיחם והם מותרות פירוש דלא בלעי כלל ואם היו מבוקעות אסורות פי׳ דהשתא בלעי ושמא יש בהם נותן טעם. ובירושלמי אמרו שאם נדלדל חותמן הרי הן כמבוקעות פי׳ שהענבה מדולדלת מן העוקץ.

שהיה מביא גרוגרות בספינה פירוש בספינה של גוי דהא קתני ונשתברו חביות של יין נסך על גביהן ובספינה של ישראל אין להעביר יין נסך לא בשכור ולא בחנם כדאיתא לעיל.

גמרא מעשה לסתור יש שפירשו דלסתור לאו דוקא אלא כלומר גרוגרות מאן דכר שמיהו ויש גור׳ במשנתינו ואם נפל על גבי תמרים וגרוגרות אסורות ואין צורך לכל זה דהא פשיטא דסתם גרוגרות בולעות הם כענבים מבוקעות.

ההוא ביתא דחטי דנפל עליה חביתא דיין נסך פירוש ולא היה בו ששים לבטלו אי נמי דיהיב טעמא וטעמא לא בטיל ומיהו לא היה היין ניכר בהן והיינו דפרכינן עלה מבגד שאבד בו כלאים.

דרך בעלי אוצרות כשמוכרין יין הרבה לחנונים למכרו על יד על יד להניח חביות שהיין בתוכו לאותם חנונים ומוכרים היין שבתוכם באומד והחנונים משתכרים בגולפי מלבד מה שמרויחים ביין כמו שיתבאר בבבא מציעא ומ"מ יש מן המוכרים שמתנים עם הלוקחים לשפוך את היין לנאדות שלהם ושישארו להם החביות בשכר השפיכה ודבר זה מותר שהרי לא נגעו הגוים ביין עד שנתמלאו נאדותיהם ובאותה שעה כבר הושלם השכירות ואינו משתכר באיסורי הנאה ואם מפני שנאסר היין תכף שהגיע לקרקע הכלי מחמת כלים שלא הוכשרו הרי יין שלנו בנאדות שלא הוכשרו לא נאסר היין בהנאה כמו שהתבאר וכן אע"פ שנאסר את שלו בנצוק הרי אין הנצוק אוסר בהנאה ושמא תאמר ואם הנצוק משום מגע יאסר בהנאה כלו יש למדין ממנה שהנצוק משום עירוב ואע"פ שאנו כך כתבנוה מ"מ לדעתי אין ראיה מכאן שהנצוק שהגוי נגע בקלוח ראוי לאסרו לאותה שטה משום מגע ר"ל כאלו נגע בתוך החבית בנגיעתו בקלוח אבל נצוק זה שהוא מצד החבית היאך הנאסר בנצוק חמור ממה שעושהו נצוק והרי יין שלנו בנאדות הגוים מותר בהנאה ומ"מ אם יש לחוש שמא אחר שנגעו בהם ונאסרו בהנאה יחזרו עליו לתבוע את שכרו כגון שמא יתבקעו נאדותיהם ולא התנו שתהא מתנת החביות מתנה אלא על דעת שלא יבקע הנאד אסור שהרי רוצה בקיומו מאחר שנאסר ועדין אין לבו בטוח על שכרו ומ"מ אם נתברר דבר זה כגון שהתנה על כך או שיש להם חביות אחרות מותר מ"מ אחר שנאסר בהנאה לא יהא טורח בו כגון להעבירם בנהר או טורח אחר אפילו בחנם וכל שכן אם היה דבר זה בכלל השכר שאסור ומ"מ אם התנה מתחלה עם הממונה או שמסר לו סמניו מותר וכן כל כיוצא בזה ומ"מ אם היו מרבים במחיר היין מפני המעבר הואיל ואותה שעה נאסר בהנאה אסור ויש למדין מסוגיא זו שאם שכר גוי בהמה מישראל להביא עליה יין נסך והתנה ישראל עמו בתחלת השכירות שאם ישפך יינו לא יפקע שכירותו שמותר בשכרו ואין נראה כן שלא הותר אלא בהנהו זיקי שהיין לא נאסר אבל ביין עצמו האסור לא:

המשנה השניה יין נסך וכו' כונת המשנה לבאר ענין יין נסך שנתערב בדברים אחרים ר"ל שלא ביין ואמר על זה יין נסך שנפל על גבי ענבים ידיחם והם מותרות ואם היו מבוקעות אסורות ומעשה בביתוס בן זונן שהביא גרוגרות בספינה ונשברה חבית של יין נסך על גביהן ובא מעשה לפני חכמים והתירום ואמרו לו זה הכלל כל שבהנאתו בנותן טעם אסור וכל שאינו בהנאתו בנותן טעם מותר וכן חומץ שנפל לתוך גריסין אמר הר"ם הראוי להשלים לשון המשנה כך ואם היו מבוקעות והיה בהנאתו בנותן טעם אסורות ואם לא היה בהנאתו בנותן טעם מותרות ומעשה בביתוס בן זונן ואמרו שנפל לתוך הגריסין כשהיו הגריסין רותחין הוא שהוא פוגם מתחלה ועד סוף כי מה שקורא המשנה יש בהנאתו בנותן טעם הוא הענין שקורא התלמוד נותן טעם לשבח ר"ל שאותו הטעם משביחו וממתקו והוא הענין בעצמו ר"ל בהנאתו בנותן טעם כאלו אמ' יש בטעמו הנייה וזה שהמשנה קוראתו שאין בהנייתו בנותן טעם כלומר שאין הנאה בו כשנמצא אותו הטעם וזהו שקורא התלמוד נותן טעם לפגם ומן המבואר שזה יארע בין שני מינין כלומר מין בשאינו מינו ויש בזה ארבעה חלוקים החלוק האחד שיתערב דבר בדבר ויפסידו אם בטעמו אם בריחו בשעתו ולאחר זמן כלומר שאינו סר קלקולו ממנו מתחלה ועד סוף והוא כגון שמנינות הבשר או הדג שנתערב עם הדבש שהוא מפסידו תמיד והחלוק השני שהיה הדבר שנתערב משביח הדבר שנתערב בו בשעתו ואח"כ בעירוב היין בתבשיל הבשר או בתבשיל הדג וזהו הנקרא משביח מתחלה ועד סוף והחלוק השלישי שישביח טעמו לשעתו ולאחר זמן מפסידו כעירוב שמנינות הבשר והחלב עם החמאה לפי שהוא מיטיב טעמו וריחו ובאשו ואח"כ מפסידו וזהו הנקרא משביח ולבסוף פוגם והחלוק הרביעי שמפסידו לפי שעה וברוב הימים משביחו כגון עירוב הדבש ביין שהוא מקלקלו מיד ולבסוף יתחזק עליו האויר וכח היין ואז יהיה הדבש מה שמוסיף לו ריח טוב וזכות העין וחדוד ועל זה שבח היין וזה נקרא פוגם מעיקרו אמנם פוגם מתחלה ועד סוף אין צריך לומר שהוא מותר בכל האיסורין והשני חלקים הנשארין לא נתבאר בתלמוד אי זה מהם אסור ואי זה מהם מותר ולפי' שניהם אסורין ועל זה התנו בגריסין רותחים לפי שאם הם קרים הוא מתקן טעמו לשעתו ואח"כ כשמערב אותם ומרתיחן בחדוד החומץ יפסיד טעמם:

אמר המאירי יין נסך שנפל על גבי ענבים ידיחם פירוש שהענבים שלמים ועוקציהם מחוברים עמהם ונמצא שאין היין נכנס לתוכן ומעתה ידיח את הענבים במים והם מותרין באכילה ויין היוצא מהם בשתיה אע"פ שנפל עליהם הרבה ובכדי נתינת טעם ואם היו מבוקעות שנמצא היין נכנס למוח שבהם ושוב אינו יוצא בהדחה אסורות פירוש אם נפל שם בכדי נתינת טעם אלו היה הטעם נכר ואסורות אפילו בהנאה אלא שמ"מ ימכרו לגוים חוץ מדמי יין נסך שבהם וגדולי המפרשים כתבו שאם הענבים מעוכים ונטולים מעוקציהם כמבוקעות הן וכן יראה מתלמוד המערב שאמרו שם נדלדל חותמן הרי הן כמבוקעות ומ"מ אם לא נפל שם בכדי נתינת טעם מותרין באכילה שהיין שנפל שם אינו מין אחד עם הענבים ואפילו היה יין הנמשך לשעתו שהוא שוה בטעם לענבים המבוקעות מ"מ אינו שוה לו לקרא מינו לאסור במשהו שאין הולכין אחר הטעם אלא אחר השם והרי זה בשם יין וזה בשם ענבים ויין נסך בשאינו מינו בנותן טעם ופי' חכמי האחרונים שאפילו היה יין נמשך מתוך הענבים המבוקעות ונפל שם יין נסך אומרים סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו והוא החרצנים והזגים רבה עליו ומבטלו כדין כל מין המתערב במינו ודבר אחר:

ואירע מעשה בהר בגיגית גדולה שהיו בה ענבים שאינם דרוכים אלא שהיה שם יין הרבה ונתבקעה הגיגית והיה יום טוב שלא היו ישראל יכולים להציל והוציאו גוים מיין שבגיגית בכלים ואח"כ שפכו הענבים לגיגית אחרת שלמה ואסרו הענבים באכילה מפני המעוכים שהיו שם ומאחר שנאסר היין שבגיגית בנצוק נאסרו הענבים שביניהם וכל שכן המעוכים אף אם לא היה ביין שיצא מן הגיגית הרבה אלא מעט בכדי שהענבים או חרצנים וזגים מבטלין אותו בששים התירו הכל מדין סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו:

נפל על גבי תאנים שהם רפות והיין נבלע בהן וכן על התמרים שהם עשוים קמטים קמטים והיין נאחז בהן לא די להם בהדחה לבד ואם נפל עליהם בכדי נתינת טעם אסורות במה דברים אמורים בשטעם זה לשבח הא נתן טעם לפגם הכל מותר וזהו שהביא מעשה של גרוגרות שנשתברו חבית של יין נסך עליהם והתירום זה הכלל כל שבהנאתו בנותן טעם כלומר כל שיש בנתינת טעמו הנאה ר"ל שמשביח תערבתו בנתינת טעמו אוסר וכל שאין בהנאתו בנותן טעם כגון חומץ לגריסין שהוא נותן טעם אלא שאינו להנאתו אלא לפגמו מותר ופירשוה בגמ' דוקא בגריסין רותחין אבל צוננין משביחן הוא ואם נפלו ברותחין ונצטננו או בצוננין והורתחו אסורות שאין פגימת טעם מתרת אלא כשפגם מתחלה ועד סוף נמצאת למד שיין נסך במינו במשהו שלא במינו בנותן טעם ובטעם לשבח ואירע מעשה שנפלו תמרים על חטים ונתנו בהם טעם והתירום מדין טעם פוגם:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שבארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

יין נסך שנפל על מיני התבואות והקטנית והזרעים כגון על השעורים והזרעונים והעדשים וכיוצא באלו דינם כענבים שאינן מבוקעות ואפילו בכדי נתינת טעם ידיחם ומותרין באכילה שבהדחתם מעבירו הוא וטעמו אבל חטים מתוך סדק שבהם הרי הם כמבוקעות וכל שנפל בהם בכדי נתינת טעם אסורין שאין היין פוגמן שהרי לשין את העיסה ביין ואע"פ שבשהייתו עליהם פוגמן לא מחמת טעם היין הוא אלא שהם מתעפשים מתוך הלחות ומוכרין אותן לנכרי חוץ מדמי יין נסך ויש מתירין אותם בהנאה ולמכרם לגוים בלי פחת וכן לשון הסוגיא מוכיח שאמר בסתם שרנהו רבא לזבוני לגוים ויראה הטעם שמאחר שאינו בעין שהרי נבלע הרי הם כנאדות הגוים וקנקניהם שמותרין בהנאה כמו שהתבאר מה שאין כן בענבים מבוקעות שהיין לשם מעתה אין לדיין בענינים אלו אלא מה שעיניו רואות אם אותן הפירות שנפל היין עליהם מתעכב היין בהם לאסר ואם אין היין מתעכב בהן מתוך חלקלקותם שיהא די להם בהדחה ואותן שהיין מתעכב בהם אם יש בהם בכדי נתינת טעם אם לאו ואם יש בכדי נתינת טעם אם הוא לשבח או לפגם שאין הדבר שוה בכל כמו שכתבנו והדבר צריך לשומת בית דין יפה:

יש שאומרים בשעורים שאם עמד שם היין הרבה אסורין ויש אומרים כן בכל הזרעים לא נאמר ידיחם אלא בעוד שהיין לח עליהם ועובר לו בהדחה:

בד"ה למיפינהו כו' כ"א מפתו כדכתבינן בפרק אין מעמידין דלא חמירא כו' עכ"ל כצ"ל וע"ש בתוספות:

ד"ה כי קא טרח בהיתירא קא טרח פרש"י דיין נסך לא הוי עד דמטיא לקרקעותיה דזיקי וכו'. משום דרש"י מפרש כגון שיש יין נסך למטה בקרקעות דזיקי שנשאר ממה שהיה כבר בזיקי:

בא"ד אי נמי מיירי הכא שהריקו כליהם יפה שאינו יין נסך עד שיגע ר"ל עד שיגע העובד כוכבים ביין שלקח מהישראל:

ד"ה ה"ג בסדר המשנה יין נסך שנפל על גבי ענבים וכו' ופריך בגמרא בפשיטות מעשה לסתור וכו' ומשני דיין על גבי גרוגרות נ"ט לפגם כצ"ל:

בא"ד וקשה שהיה לו לומר חסורי מחסרא וכו' בד"א בתמרים ותאנים לחים וכו' עד ובספר ר"ת לא הוי גריס ליה. משמע דאי ל"ג במתניתין נפל ע"ג תאנים וכו' ופריך מעשה לסתור מענבים מבוקעות אגרוגרות ל"ק דהוי ליה למימר חסורי מחסרא בד"א בענבים אבל בגרוגרות נ"ט לפגם כמו שהקשו לפי גירסא דגרסינן במתני' נפל על גבי תאנים וכו' ויש לדקדק דמ"ש וצ"ל דכי פריך מענבים לגרוגרות אצ"ל בד"א בענבים דהא חזינן דזה איירי בענבים וכו' אלא עיקר החסורי מחסרא הוא דמחלק בין נותן טעם לשבח ובין נ"ט לפגם אבל לפי הגירסא דפריך מתאנים אגרוגרות והיה ס"ד דמקשה דתאנים וגרוגרת חדא מילתא היא לכך הקשו דהל"ל חסורי מחסרא בד"א בתאנים לחים וכו' דהחדוש הוא דמחלקין בין תאנים לחים ליבשים וק"ל:

ד"ה הבגד שאבד בו כלאים וכו' כדאמרינן התם דרך בישול אסרה תורה ר"ל מדלא אסרו אלא דרך בישול ש"מ דוקא אטעמא קפיד רחמנא:

ד"ה הרי זה לא ימכרנה לעובד כוכבים וכו' ודוקא הצעה וכו' וטעמא לפי שהוא דרבנן וכו'. ר"ל דאפילו כל בגד של כלאים אינו אסור להציע תחתיו אלא מדרבנן גזירה שמא תכרוך נימא על בשרו כדבסמוך או גזירה משום העלאה אבל במרדעת החמור דלא שכיחא שיעלנו עליו וגם לא שייך בו כריכות נימא מותר אפילו מדרבנן וע"ש בתוס' ביצה:

ד"ה אבל עושין אותו תכריכין למת וכו' ורבי יהודה אומר ההיא דמנחות אליביה דשמואל וכו' והא דתלי טעמא בלועג לרש לפי שבא ליתן טעם שהעומדים יש להם והוא אינו יכול לעשותו וא"כ הן לועגים וכו' כצ"ל ונראה דר"ל דלהכי תלי טעמא בלועג ולא קאמר משום דמצות אינן בטלות משום דא"כ לא יטילו ציצית אלא בשעה שמניחין אותו בקבר ולא בשעה שמתעסקין בו ועומדים אצלו ונושאים אותו לכך תלי טעמא בלועג דקודם שיקברוהו דהיינו בשעה שמעמידין ונושאין אותו נמי צריך ציצית משום לועג לרש אבל למ"ד דמצות בטלות לעתיד לא שייך לועג לרש משום דכבר בטלו ממנו המצות ולא שייך לועג לרש אלא כשהמצוה אינה בטלה אלא שהמת אינו יכול לעשות:

ושמואל מוקי הך דהכא כרבי ינאי וכו' ר"ל דבפרק בתrא דנדה איתא אההיא cרייתא דהכא אמר ר' ינאי לא שנו אלא להספיs אכל לקבור לא משום דר' ינאי ס"ל ג"כ אין מצות בטלות לעתיד ור' יוחנן פליג על ר' ינאי דהתם ואמר אפילו לקבור ושמואל מוקי ההיא דהכא כדאוקי לה ר' ינאי התם דלא איירי אלא לספוד דוקא כן נ"ל הצעת דברי התוס' ובדרך זה יתורצו הרבה דקדוקים שהיה לדקדק בדברי התוס' הללו: