בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת עבודה זרה דף מ״ח עמוד א׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת עבודה זרה דף מ״ח עמוד א׳

    מסכת עבודה זרה דף מ״ח עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 15 קטעים ממוספרים, כ־425 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    מתני' הרי זו אסורה עד שיבטלנה העובד כוכבים:

    גידעו עובד כוכבים או ישראל לעבודת כוכבים לצורך עבודת כוכבים לעבוד הגידולין שיגדלו בו מעתה והוא כבר היה נטוע כשבא ישראל ליהנות ממנו:

    נוטל מה שהחליף ושורפו כדין אשרה ועיקרו מותר בהנאה:

    גמ' והוא שהבריך בגופו מאותה הברכה והרכבה היו חליפותיו דה"ל הנך גידולין הנטועין מתחלה לכך דאי לאו הכי אפילו חידוש לא מיתסר:

    גידעו תנן משום מעשה פורתא שינוי בעלמא להיכירא מיתסר:

    לענין ביטולא איתמר ולא לענין תחלת איסור לומר שאם לא הבריך בגופו לא יהא צריך ביטול אלא אביטול קאי דכי מבטל ליה ישראל סגי בהכי אע"ג דנעשה מעשה בגופו של אילן:

    אמר לך שמואל תלמודא מהדר הכי מצי שמואל לתרוצי:

    הא מני רבנן היא דפליגי עליה דרבי יוסי בר יהודה ואמרי אילן שנטעו ולבסוף עבדו מותר הלכך גידעו ופיסלו הויא כנטוע מתחלה לכך דמשום גידוע מחליף טפי ומיתסרא אבל לא גידעו לא:

    ועוד 21 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Avodah Zarah 48a · Sefaria

    תוספות

    גדעו ופסלו לעבודת כוכבים פ"ה לעבוד בגידולין שיגדלו מעתה ושאינו עושה עבודת כוכבים רק החידוש ויפה כוון שאם נתכוין העובד כוכבים לעקרו לעשותו לעבודת כוכבים ודאי הכל אסור אע"פ שאילן מחובר כיון שעשה מעשה בגוף האילן דומיא דעפר דחפר בה בורות שיחין ומערות שנאסר גם שאר הקרקע לפי שעשה בה מעשה:

    ה"ג העמיד תחתיו עבודת כוכבים ובטלה הרי זו מותרת ואע"ג דכי לא בטלה נמי לא הוי משמשין דהא אליבא דרבנן קא מוקמינא לה בגמ' דאמרינן אילן שנטעו ולבסוף עבדו מותר והכא מסתמא לא נטע מתחלה לכך מדלא מפרש עלה שנטעו מתחלה לכך מ"מ כל זמן שלא בטלה איסורא דרבנן איכא שבשעה שעבודת כוכבים נראית תחתיה נראה כאילו נטועה מתחילה לכך:

    גדעו ופסלו אין לא גדעו ופסלו לא תימה הא דלא משני גדעו ופסלו אע"פ שלא השתחוה השתחוה אע"פ שלא גדעו כדמשני לעיל (עבודה זרה דף מז:) גבי בית ואין לפרש משום דשמואל לית ליה הך שנוייא משום דקא פליג עליה דרב ואמר דבית הוי כמחובר ולעיל נמי ליכא למימר לשמואל בנה אע"פ שלא השתחוה כו' דבפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מז:) מסיק לשמואל הכא במאי עסקינן בקבר בנין וחשיב ליה תלוש והתם מדמי קבר לעבודת כוכבים וי"ל היינו טעמא דלא משני ליה הכי דלעיל דודאי יש חילוק בין אילן לבית דאילן שהוא מושרש בקרקע בטלה תפיסתו כדפרישית לעיל הלכך גידוע ופיסול בלא השתחואה ודאי לא היה מועיל כלום אפילו למ"ד עבודת כוכבים של עובד כוכבים אסורה מיד היינו בדבר תלוש דכתיב פסילי אלהיהם כיון שפסלו נעשה לו אלוה אבל זה שהוא מחובר ואין דעתו שיהיה עבודת כוכבים רק מה שיחליף אין לאסרו בלא השתחואה והכי נמי מצינו דחשבינן ליה לתלוש גבי הא דאמר (חולין דף טז.) בשביל שיודח הכותל הרי זה בכי יותן ואילן דבר הנשרש בקרקע חשבינן למחובר דאי לא תימא הכי לא מצינו שום זרע בלא הכשר ונראה דלא דמי דהתם הפירות מיהא תלושין ואע"ג דהכותל מחובר מתכשרי אבל פירות שבאילן הכל מחובר וקל להבין והא דלא משני ליה גדעו ופסלו איצטריכא ליה כדמשני במסקנא דשינויא דחיקא הוא וניחא ליה לאוקמי מתניתין כרבנן ושמואל כר' יוסי בר יהודה:

    Tosafot on Avodah Zarah 48a · Sefaria

    רבנו חננאל

    מתני' שלש אשרות הן אילן שנטעו מתחלה לשום עבודת כוכבים הרי זו אסורה. גידעו ופיסלו כמין כיסוח וגידור לשום עבודת כוכבים והחליף אמירין ונצרים נוטל מה שהחליף האמירים והנצרים ושאר האילן מותר. העמיד תחתיה עבודת כוכבים ונטלה האילן מותר:

    אמרי דבי ר' ינאי ואפילו הבריך והרכיב בגופו של אילן כי נוטל מה שהחליף שפיר דמי ושאר האילן מותר:

    אמר שמואל המשתחוה לאילן תוספתו אסורה ומקשינן עליה והאנן גידעו ופיסלו לא. ופריק שמואל מתני' רבנן היא ואנא דאמרי כר' יוסי בר' יהודה דאמר בכי האי גוונא אילן מותר וגידועו אסור. ומתקיף עליה רב יוסף ממאי דכי פליגי רבנן ורבי יוסי ב"ר יהודה בהאי פליגי דלמא בהאי פליגי בעיקר אילן דרבנן סברי עיקר אילן אסור דכתיב ואשריהן תשרפון באש. וכשהאש שורפת מכלה את הכל.

    ור' יוסי סבר עיקר אילן מותר דכתיב ואשריהם תגדעון גידועו אסור אבל העיקר מותר. אבל התוספת דברי הכל אסור.

    וכי תימא הא לא אמרי הכי דהא לא אמרי רבנן ואשריהם תשרפון באש אלא באילן שנטעו מתחלה לכך אבל נטעו ולבסוף עבדו לא. אפיך דרבנן לר' יוסי בר' יהודה ודר' יוסי בר' יהודה לרבנן. ומקשינן אי הכי מתני' דקתני גידעו ופסלו מאן קתני ליה אי ר' יוסי בר' יהודה הא אמר עיקר אילן שרי הא תוספתו אסיר.

    אי רבנן למה לי גדעו ופיסלו אפילו בלא גידוע ופיסול האילן עצמו אסור וכל שכן תוספתו אסירא. דהא אמרת בתוספתו כולי עלמא לא פליגי דאסירא.

    ופרקינן אי בעית תימא מתני' רבנן היא וכי אמרו עיקר אילן בסתמא אבל גידעו ופיסלו גלי דעתיה דבתוספת שיוסיף לההוא ניחא ליה לעובדו בשאר אילן לא ניחא ליה הלכך העיקר שרי ותוספת אסיר:

    איבעית תימא מתני' ר' יוסי בר' יהודה וגידעו ופסלו אצטריכא ליה מהו דתימא כיון דגדעו ופסלו כאילו מתחלה נטעו לכך ועיקרו נמי ליתסר. קמ"ל דאינו אסור אלא מה שהחליף:

    ועוד 3 קטעי פירוש על דף זה.

    Rabbeinu Chananel on Avodah Zarah 48a · Sefaria

    ריטב"א

    גדעו ופסלו אין כו׳ ואם תאמר לישני ליה כדמשנינן לעיל בדרב גדעו ופסלו אף על פי שלא השתחו׳ השתחוה אעפ״י שלא גדעו ופסלו אי נמי נימא גדעו ופסלו אצטריכה ליה מהו דתימא עקר נמי לתסר ויש לומ׳ דאין הכי נמי אלא דניחא לאוקומ׳ לסתם מתני׳ כרבנן ולאוקמ׳ מימרא דשמואל כרבי יוסי בר יאודה וכן תירצו בתוס׳ בשם ר״שבם ז״ל.

    וגירסת ר״שי ז״ל וכן עיקר והכא בעיקר אילן פליגי דרבי יוסי סבר עיקר אילן אסור ורבנן סברי עיקר אילן מותר ולהאי גירסא אתי שפיר מאי דאמרינן איפוך תרצתא דרבי יוסי בר יאודה לרבנן ודרבנן לדרבי יוסי ובר יאודה פי׳ דלרבנן אשריהם תשרפון לנטעו מתחילה לכך ותגדעון לנטעו ולבסוף עבדו וכדהוה אמרי׳ בסוגיא ודלעיל לרבי יוסי בר יאודה ותרצתא דרבנן לרבי יוסי בר יאודה דאיהו מוקים קרא דאשריהם תשרפון דתרתי משמע חד לנטוע לכך וחד לנטעו ולבסוף עבדו וקרא דתגדעון לגדועי עבודה זרה קודמין לכבוש ארץ ישראל וכד הוינן מוקמינן ליה בסוגיא דלעיל אליבא דרבנן והר״אבד ז״ל גורס כאן בהפך רבי יוסי סבר עיקר אילן מותר ורבנן סברי עיקר אילן אסור.

    Ritva on Avodah Zarah 48a · Sefaria

    מאירי

    וכן גדעו ופסלו לכך האמור באילן אפילו הבריך או הרכיב בגופו של אילן לעבוד חליפיו והחליף אין אומרין נעשה כמי שנטעו מתחלה בכך אלא אף בזו נוטל מה שהחליף והשאר מותר:

    אילן הנטוע לפירות והשתחוה לו כבר ביארנו שלא נאסר ומ"מ פי' קצת רבנים דוקא בשנטעו גרעין שאם נטעו אילן הרי הוא בעצמו היה תלוש וכבר בארנו בענין ע"ז שתלוש ולבסוף חברו כתלוש הוא ומ"מ יש חולקין לומר שלא נאמר כן אלא בבית שהם דוממיים ובאבן המונח על גבי קרקע אבל אילן הואיל ומשתרש הרי הוא כמקבל צורה אחרת ואין זה אותו שכבר היה תלוש וכן עיקר כמו שביארנו למעלה ומ"מ אילן הנטוע לפירות והשתחוה לו גדוליו וחליפיו הבאים לאחר מיכן אסורין ואם נטלן הותר השאר ויש חולקים שלא לאסור גדוליו אא"כ בגדעו ופסלו ואין נראה כן שגדעו ופסלו אף בלא השתחואה גדוליו אסורין וגדעו ופסלו אע"פ שלא השתחוה וכן השתחואה אע"פ שלא גדע ולא פסל ולענין ביאור אף הוא היה יכול לתרץ כן בסוגיא אלא שהיה נוח לו להעמיד משנתנו כרבנן ולענין פסק מיהא כל שנטע ולבסוף נעבד גדוליו אסורין כגדע ופסל לשם עבודה אע"פ שלא השתחוה ובהשתחוה אע"פ שלא גדע ופסל ואם גדעו ופסלו על דעת לעבוד כל האילן אף עיקר האילן אסור הואיל ועשה בו מעשה כעין מה שאמרו בקרקע שאם חפר בה בורות שיחין ומערות אסרה וזה עיקר הדברים:

    המשנה התשיעית והכונה לבאר בה ענין האשרה ומה שצריך להזהר בהנאתה [והוא שאמר] אי זו היא אשירה כל שיש תחתיה ע"ז ר' שמעון אומר כל שעובדים אותה ומעשה בצידן באילן שהיו עובדין אותו והיה תחתיו גל אבנים אמ' להם ר' שמעון בדקו את הגל ובדקוהו ומצאו בו צורה אמ' להם הואיל ולצורה הן עובדין האילן מותר והתיר להם את האילן לא ישב בצלה ואם ישב טהור לא יעבור תחתיה ואם עבר טמא היתה גוזלת את הרבים ועבר תחתיה טהור אמר הר"ם אמר אי זו היא אשרה ר"ל אי זו היא אשרה שנחלקו בה חכמים ור' שמעון לפי שאמר מהאשרות שלשה מינין שתים מינין אין בדינן מחלוקת והשלישית והיא אותה שתחתיה ע"ז אומרים חכמים שהיא אסורה בהנאה כל זמן שע"ז תחתיה וכשמסירין אותה מתחתיה היא מותרת כמו שקדם מדבריהם העמיד תחתיו ע"ז ובטלה הרי זו מותר ור' שמעון אומר אפי' לא בטלה ואע"פ שהיא תחתיו הואיל ולצורה עובדין מותר ואין הלכה כר' שמעון לא ישב בצלה בצל גוף האילן אבל צל ענפיה ועליה מותר לו לשבת שם וזהו שאמרנו אם עבר טמא לפי שיש לומר אי אפשר שאין שם מתקרובת ע"ז וזהו דעת ר' יהודה בן בתירא שאומר מנין לתקרובת ע"ז שהיא מטמאה באהל שנא' ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת מטמא באהל אף תקרובת ע"ז מטמאה באהל ואין הלכה כר' יהודה בן בתירא לפי שלא נמשלה ע"ז למת אלא לפי שאינה מטמאה בפחות מכזית כמת כמו שבארנו אבל מטמא תקרובת ע"ז במגע ובמשא כנבלה וגוזלת את הרבים שיהיו ענפיה נמשכים על אויר רשות הרבים:

    אמר המאירי איזו היא אשרה וכו' שאלו בגמרא והא שלש אשרות תנן כלומר וכל אחת מהן אשרה היא לענין מה שנאמר בה והיאך הוא שואל איזו היא אשרה ומפרש דמשנתנו שלש אשרות הן שתים לדברי הכל והם נטעו מתחלה לכך וגדעו ופסלו שהן גופן נעבדין לפירוש ראשון והשלישית מחלקת ר' שמעון ורבנן והוא שהעמיד בה ע"ז דלרבנן הויא לה נמי אשרה וצריכה בטול ואין נטילתה מועלת אלא שצריכה בטול גמור ולר' שמעון כל שעובדין אותה ר"ל שעובדין האילן עצמו אבל בהעמדת תחתיה אינה אסורה אף בעודה תחתיו ואין הלכה כאחד מהם אלא כל שהיא תחתיו ודאי אסורה ומ"מ לא איסור גמור שיצטרך לבטול אלא דיו בהוצאה ויש מקום עיון ר' שמעון מאי שנא דבאשרה לא מצריך נטילה ובבית מצריך הוצאה וכן באבן מצריך לסלוק אלא שטעם הדבר מפני שבית ואבן תלושים שאע"פ שהבית מחובר תלוש ולבסוף חברו לענין זה כתלוש הוא וכל שלא הוציאה מן הבית או שלא סלקה מן האבן נאסר מדרבנן בעוד שהיא לשם גזרה אטו נתנה שם לשהות אבל אילן אחר שהושרש מחובר הוא שאע"פ שהיה בו תפיסת ידי אדם השרשתו מוציאתו מידי תלוש ולבסוף חברו שהרי מאליה היא באה ומשום משמשין לא מיתסר אפילו נטעו מתחלה לכך שהרי אין משמשין אסורין עד שיעבדו ר"ל עד שישמשו ואין לגזור אטו העמדה תחתיו קודם שהשריש דהוה ליה כדין תלוש וחברו שזה אינו מצוי ולרבנן כל שהע"ז תחתיו מן הסתם אף לאילן הם עובדין וגוזרין בו משום נטוע מתחלה לכך ובתלמוד המערב שנינו מה נן קיימין אי בריא שעובדים לצורה ולאילן הכל אסור אי בריא שעובדין לצורה ולא לאילן ודאי האילן מותר כינן קיימין בסתם ר' שמעון סתמן לצורה הם עובדין ולא לאילן ורבנין אף לאילן כלומר וכל שישנה לע"ז תחתיה הכל אסור וזהו שהביאו אח"כ מעשה שעשה ר' שמעון כדברי עצמו בצידן באילן שהיו עובדין אותו והיה תחתיו גל וצוה להם לבדקו ומצאו צורה תחתיו והתיר להם את האילן ואע"פ שאמר והיו עובדים אותו פירושו שהיה נראה כעובדין אותו אחר שלא היתה הצורה נגלית ואחר שנמצאת התיר האילן שלא היו עובדין אלא הצורה ומשום נוי לא מיתסר שאין נוי אלא בנטוע מתחלה לכך או שמא אין נוי אלא בבית שעמדה שם בכסוי ובצנעה ומ"מ אין הלכה כאחד מהם כמו שבארנו ובגמרא שאלו עוד איזו היא אשרה סתם ושאלה זו לא באה על משנתנו שהרי משנתנו כבר התבאר בה דין האשרות כלם אלא שמשנתנו באשרה ודאית ולפרש את דיניהן אבל זו ששאלו בגמרא פירושו באילן שלא הוברר לנו אם הוא אשרה אם לאו אם יש שם שום סימן כדאי לאסרה אחר שאין אנו רואין שם שום ע"ז ופירש שכל שאנו רואין בה שהכומרים שומרים אותו ואין טועמין מפירותיו או שמצניעין אותם לעשות שכר לשתותו ביום איד הקבוע לאליל שהם עובדין לו הוא סימן לאשרה ואוסרין אותה מן הסתם בהנאה שזהו מעיקרי חוקים שבאשרה הקדומים:

    Meiri on Avodah Zarah 48a · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    תוס' בד"ה גידעו ופסלו כו' והא דלא משני גדעו כו' דשנויא דחיקא הוא וניחא כו' עכ"ל פי' דהוי שנויא דחיקא ומתניתין ושמואל כר"י בר' יהודה מיהו רב אשי ניחא ליה לאוקמא בהך שנויא דחיקא ושמואל ככ"ע ומתני' כרבנן ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Avodah Zarah 48a · Sefaria

    מהר"ם

    מתני' ג' אשרות וכו' העמיד תחתיה עבודת כוכבים ונטלה וכו' כך היא הגירסא בספרים שלנו אבל בתוס' ובר"ן גורס וביטלה ור"ל כיון שביטל עבודת כוכבים גם משמשיה דהיינו האשרה בטלה:

    Maharam on Avodah Zarah 48a · Sefaria

    גליון הש"ס

    תוס' ד"ה גדעו וכו' ואין לפרש משום דשמואל לית ליה תמוה לי הא מ"מ מוכח לומר כן גבי אבן שחצבה דמיירי אע"פ שלא השתחוה דבהשתחוה למ"ל דחצבה מתחלה לבימוס הא בהשתחואה נאסר כיון דהוא תלוש וכמ"ש תוס' לעיל בשמעתין ד"ה והאנן וצ"ע:

    בא"ד וה"נ מצינו לא ידעתי למאי צריך לראיה זו הא חזינן להדיא בסוגיין דמשתחוה לבית אסרו דכתלוש דמי ובמשתחוה לאילן לא נאסר לרבנן וכן לריב"י לא נאסר העיקר. הרי דאילן הוי מחובר יותר מבית וצ"ע:

    Gilyon HaShas on Avodah Zarah 48a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת עבודה זרה, דף מ״ח, עמוד א׳, בהיקף של כ־425 מילים ב־15 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 15 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 133 מילים

      נפתחת ב״מַתְנִי׳ שָׁלֹשׁ אֲשֵׁרוֹת הֵן — אִילָן שֶׁנְּטָעוֹ…״

    2. קטע 211 מילים

      נפתחת ב״גְּמָ׳ אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: וְהוּא שֶׁהִבְרִיךְ…״

    3. קטע 34 מילים

      נפתחת ב״וְהָאֲנַן ״גִּידְּעוֹ וּפִיסְּלוֹ״ תְּנַן!…״

    4. קטע 440 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא כִּי אִיתְּמַר דְּרַבִּי יַנַּאי, לְעִנְיַן בִּיטּוּל…״

    5. קטע 528 מילים

      נפתחת ב״אָמַר שְׁמוּאֵל: הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לְאִילָן, (תּוֹסֶפְתֵּיהּ) [תּוֹסַפְתּוֹ] אֲסוּרָה.…״

    6. קטע 620 מילים

      נפתחת ב״אָמַר לְךָ שְׁמוּאֵל: הָא מַנִּי? רַבָּנַן הִיא,…״

    7. קטע 719 מילים

      נפתחת ב״מַתְקֵיף לַהּ רַב אָשֵׁי: מִמַּאי דְּרַבִּי יוֹסֵי…״

    8. קטע 832 מילים

      נפתחת ב״דְּרַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה סָבַר: עִיקָּרוֹ נָמֵי…״

    9. קטע 918 מילים

      נפתחת ב״וְכִי תֵּימָא: הָא דְּלָא מְתָרְצִינַן הָכִי —…״

    10. קטע 1033 מילים

      נפתחת ב״אִם כֵּן, גִּידְּעוֹ וּפִיסְּלוֹ, מַאן קָתָנֵי לַהּ?…״

    11. קטע 1146 מילים

      נפתחת ב״אִי בָּעֵית אֵימָא רַבָּנַן, וְאִי בָּעֵית אֵימָא…״

    12. קטע 1221 מילים

      נפתחת ב״אִיבָּעֵית אֵימָא: רַבָּנַן, ״גִּידְּעוֹ וּפִיסְּלוֹ״ אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ.…״

    13. קטע 1345 מילים

      נפתחת ב״מַתְנִי׳ אֵיזוֹ אֲשֵׁרָה? כֹּל שֶׁיֵּשׁ תַּחְתֶּיהָ עֲבוֹדָה…״

    14. קטע 1437 מילים

      נפתחת ב״גְּמָ׳ אֵיזֶהוּ אֲשֵׁרָה? וְהָא אֲנַן ״שָׁלֹשׁ אֲשֵׁרוֹת״…״

    15. קטע 1538 מילים

      נפתחת ב״אֵיזוֹ הִיא אֲשֵׁרָה סְתָם? אָמַר רַב: כֹּל…״

    חכמים הנזכרים בדף

    לשון המקור

    מַתְנִי׳ שָׁלֹשׁ אֲשֵׁרוֹת הֵן — אִילָן שֶׁנְּטָעוֹ מִתְּחִלָּה לְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה, הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה. גִּידְּעוֹ וּפִיסְּלוֹ לְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה וְהֶחְלִיף — נוֹטֵל מַה שֶׁהֶחְלִיף. הֶעֱמִיד תַּחְתֶּיהָ עֲבוֹדָה זָרָה וּנְטָלָהּ — הֲרֵי זוֹ מוּתֶּרֶת.

    גְּמָ׳ אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: וְהוּא שֶׁהִבְרִיךְ וְהִרְכִּיב בְּגוּפוֹ שֶׁל אִילָן.

    וְהָאֲנַן ״גִּידְּעוֹ וּפִיסְּלוֹ״ תְּנַן!

    אֶלָּא כִּי אִיתְּמַר דְּרַבִּי יַנַּאי, לְעִנְיַן בִּיטּוּל אִיתְּמַר, דְּאַף עַל גַּב דְּהִבְרִיךְ וְהִרְכִּיב בְּגוּפוֹ שֶׁל אִילָן, כִּי נָטַל מַה שֶּׁהֶחְלִיף — שַׁפִּיר דָּמֵי, דְּמַהוּ דְּתֵימָא: כֵּיוָן דְּהִבְרִיךְ וְהִרְכִּיב בְּגוּפוֹ שֶׁל אִילָן כְּאִילָן שֶׁנְּטָעוֹ מִתְּחִלָּה דָּמֵי, וְלִיתְּסַר כּוּלַּהּ, קָא מַשְׁמַע לַן.

    אָמַר שְׁמוּאֵל: הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לְאִילָן, (תּוֹסֶפְתֵּיהּ) [תּוֹסַפְתּוֹ] אֲסוּרָה. מֵתִיב רַבִּי אֶלְעָזָר: גִּידְּעוֹ וּפִיסְּלוֹ לַעֲבוֹדָה זָרָה וְהֶחְלִיף — נוֹטֵל מַה שֶׁהֶחְלִיף. גִּידְּעוֹ וּפִיסְּלוֹ — אִין, לֹא גִּידְּעוֹ וּפִיסְּלוֹ — לֹא!

    אָמַר לְךָ שְׁמוּאֵל: הָא מַנִּי? רַבָּנַן הִיא, וּשְׁמוּאֵל דְּאָמַר כְּרַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה, דְּאָמַר: אִילָן שֶׁנְּטָעוֹ וּלְבַסּוֹף עֲבָדוֹ — אָסוּר.

    מַתְקֵיף לַהּ רַב אָשֵׁי: מִמַּאי דְּרַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה וְרַבָּנַן בְּתוֹסֶפֶת פְּלִיגִי? דִּלְמָא תּוֹסֶפֶת לְדִבְרֵי הַכֹּל אָסוּר, וּבְעִיקָּרוֹ פְּלִיגִי.

    דְּרַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה סָבַר: עִיקָּרוֹ נָמֵי אָסוּר, דִּכְתִיב: ״וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ״, וְרַבָּנַן סָבְרִי: עִיקַּר אִילָן שְׁרֵי, דִּכְתִיב: ״וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן״. אֵיזֶהוּ אִילָן שֶׁגִּידּוּעוֹ אָסוּר וְעִיקָּרוֹ שְׁרֵי? הֱוֵי אוֹמֵר: אִילָן שֶׁנְּטָעוֹ וּלְבַסּוֹף עֲבָדוֹ!

    וְכִי תֵּימָא: הָא דְּלָא מְתָרְצִינַן הָכִי — אֵיפוֹךְ רַבָּנַן לִדְרַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה, וּדְרַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה לְרַבָּנַן!

    אִם כֵּן, גִּידְּעוֹ וּפִיסְּלוֹ, מַאן קָתָנֵי לַהּ? לָא רַבָּנַן וְלָא רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה! אִי רַבָּנַן — בְּלֹא גִּידְּעוֹ וּפִיסְּלוֹ נָמֵי תּוֹסֶפֶת אֲסוּרָה, אִי רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה — עִיקַּר אִילָן נָמֵי אָסוּר!

    אִי בָּעֵית אֵימָא רַבָּנַן, וְאִי בָּעֵית אֵימָא רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה. אִי בָּעֵית אֵימָא רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה — כִּי קָאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה בְּלֹא גִּידְּעוֹ וּפִיסְּלוֹ עִיקַּר אִילָן אָסוּר בִּסְתָמָא, אֲבָל גִּידְּעוֹ וּפִיסְּלוֹ — גַּלִּי אַדַּעְתֵּיהּ דִּבְתוֹסֶפֶת נִיחָא לֵיהּ, בְּעִיקַּר אִילָן לָא נִיחָא לֵיהּ.

    אִיבָּעֵית אֵימָא: רַבָּנַן, ״גִּידְּעוֹ וּפִיסְּלוֹ״ אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: כֵּיוָן דַּעֲבַד לֵיהּ מַעֲשֶׂה בְּגוּפֵיהּ, עִיקַּר אִילָן נָמֵי לִיתְּסַר, קָמַשְׁמַע לַן.

    מַתְנִי׳ אֵיזוֹ אֲשֵׁרָה? כֹּל שֶׁיֵּשׁ תַּחְתֶּיהָ עֲבוֹדָה זָרָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כֹּל שֶׁעוֹבְדִין אוֹתָהּ. וּמַעֲשֶׂה בְּצַיְדָּן בְּאִילָן שֶׁהָיוּ עוֹבְדִין אוֹתוֹ, וּמָצְאוּ תַּחְתָּיו גַּל. אָמַר לָהֶן רַבִּי שִׁמְעוֹן: בִּדְקוּ אֶת הַגַּל הַזֶּה, וּבְדָקוּהוּ וּמָצְאוּ בּוֹ צוּרָה. אָמַר לָהֶן: הוֹאִיל וְלַצּוּרָה הֵן עוֹבְדִין, נַתִּיר לָהֶן אֶת הָאִילָן.

    גְּמָ׳ אֵיזֶהוּ אֲשֵׁרָה? וְהָא אֲנַן ״שָׁלֹשׁ אֲשֵׁרוֹת״ תְּנַן! הָכִי קָאָמַר: שְׁתַּיִם לְדִבְרֵי הַכֹּל, וְאַחַת מַחְלוֹקֶת דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבָּנַן. אֵיזוֹ הִיא אֲשֵׁרָה שֶׁנֶּחְלְקוּ בָּהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן וַחֲכָמִים? כֹּל שֶׁיֵּשׁ תַּחְתֶּיהָ עֲבוֹדָה זָרָה, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כֹּל שֶׁעוֹבְדִים אוֹתָהּ.

    אֵיזוֹ הִיא אֲשֵׁרָה סְתָם? אָמַר רַב: כֹּל שֶׁכּוֹמָרִים יוֹשְׁבִין תַּחְתֶּיהָ וְאֵין טוֹעֲמִין מִפֵּירוֹתֶיהָ. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֲפִילּוּ אָמְרִי ״הָנֵי תַּמְרֵי לְבֵי נִצְרְפֵי״ — אָסוּר, דְּרָמֵי בֵּי שִׁיכְרָא וְשָׁתֵי לֵיהּ בְּיוֹם אֵידָם. אָמַר אַמֵּימָר: אֲמַרוּ לִי סָבֵי דְפוּמְבְּדִיתָא הִלְכְתָא כִּשְׁמוּאֵל.