מסכת עבודה זרה דף מ״ו עמוד ב׳

נעבד דבעלי חיים אסור לגבוה ואע"ג דשרי להדיוט וקמיבעיא ליה מי חייל שם נעבד על המחובר לאסרו לגבוה או לא:

ואם תמצי לומר יש נעבד אצל גבוה אכתי מיבעיא ליה הכי האי נעבד דלאו לקרבן גופיה קא בעי לה אלא לבנין מזבח דמכשירי קרבן מי אמרינן כקרבן דמי ונעבד אסור בהן או לא:

אסור במחובר לגבוה ואפי' למכשירי קרבן דכתיב בית ה' דמשמע אפילו לבנין הבית וכתיב אתנן סתמא לא שנא תלוש כו':

או חילוף כיון דלא משכחת קרא בהדיא דאסר אתנן במחובר לגבוה אלא משום דקרא סתמא כתיב אסרת ליה במחובר והדר ילפת נעבד מיניה לאיסורא אימא איפכא דהא קרא סתמא שרי נעבד במחובר:

דכתיב [אלהיהם על ההרים] ולא ההרים אלהיהם אימא אפי' לגבוה שריא והדר נילף אתנן מיניה למשרייה במחובר:

ואי משום בית ה' ובעית למימר דבית הוי מחובר וקאסר ודרשת ליה הכי לא תביא אתנן של בית שאם נתן לה בית באתננה אסור להקדישו לצורך בנין הבית:

ההוא מיבעי ליה כו' פרה אדומה שאינה באה לבית ששחיטתה בהר הזיתים דכתיב והוציא אותה אל מחוץ למחנה:

רקועים טסי זהב שעושין ציפוי לכותל היכל לבית קדשי הקדשים כדאמרינן בשקלים בפרק התרומה דכיון דנוי הוא מיתסר:

יש נעבד במחובר אצל גבוה או אין נעבד במחובר נ"ל דהמדקדק בלשון בעיא זו דאמר דרמי בר חמא דקמיבעיא ליה סבר דאיכא לחלק בין בעלי חיים בין מחובר ולכך היה מסופק אם יש נעבד במחובר והא דבעי במכשיריו אם תמצי לומר קאמר דאי פשטינן דשרי כ"ש מכשיריו אבל אי פשטינן דאסור מכשיריו מאי:

ואי משום בית ה' ובעית למימר דבית הוי מחובר וקאסר ודרשת ליה הכי לא תביא אתנן של בית שאם נתן לה בית באתננה אסור להקדישו לצורך בנין בית המקדש לשון רש"י והוא שינה לשונו ממה שפירש למעלה גבי מילתיה דרבא שכן פירש לעיל אסור במחובר לגבוה ואפי' למכשירי קרבן דכתיב בית דמשמע אפילו לבנין הבית ונראה דיפה דקדק לפי שיטת התלמוד וק"ל מיהו מה שפירש הכא דאתנן דבית קרי מחובר קשיא דהא לקמן בשמעתין חשיב רב יהודה בית תלוש משום דהוי תלוש ולבסוף חברו לכן נראה לפרש ואי משום בית דתדרוש שנתן לה עצים ואבנים לבנות בית ויהיה אסור להקדישן וסתם עצים ואבנים שבונין מהם רגילים להיות מחוברים במקומן אי נמי יש ליישב פרש"י דכתב רחמנא בית ולא חלק בין בית של בנין לבית חצוב במערה שלא היה שם תלוש מעולם:

יש שינוי בנעבד כו' תימה במחובר מהיכא יליף לאיסור מאתנן דיו לבא מן הדין להיות כנדון דבאתנן פשיטא דיש שינוי כדדרשינן במרובה (ב"ק דף סה:) הם ולא שינוייהם וי"ל דמדאורייתא ודאי פשיטא ליה דיש שינוי בנעבד כמו באתנן אלא מדרבנן הוא דקא מיבעי ליה משום דעבודת כוכבים יש לאסור אע"ג שנשתנה:

כל האסורין לגבי מזבח ולדותיהן מותרין משמע הכא דשינוי אינו מועיל כלום לגבי אם וגבי שינוי קונה (ב"ק דף צג:) למאן דאית ליה שינוי קונה תנן גזל רחל וילדה גזילה חוזרת בעיניה ואינו משלם אלא דמי הפרה אלמא מהני שינוי לגבי אם ויש לחלק לגבי תקנת השבים דוקא מהני ולא לגבי מזבח:

כשנרבעו ולבסוף עיברו וגבול יש לה כדאמרינן לעיל פרק אין מעמידין (עבודה זרה דף כד:):

מכשירי קרבן כגון [אבני] המזבח כקרבן הן וכשם שהנעבד פסול לקרבן כך פסול למכשירי קרבן אי לא.

א"ל רבא ק"ו ומה אתנן זונה שמותר בתלוש להדיוט אסור לגבוה אפי' במחובר שנאמר לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' וגו' סתם אתנן כתיב לא שנא תלוש ולא שנא מחובר אסירי. נעבד שאסור בתלוש. פי' כיון שיש בו תפיסת ידי אדם אסירי אפילו להדיוט. אינו דין שיהא אסור במחובר לגבוה: ופשט ליה שאסורין.

א"ל רב הונא בריה דרב יהושע לרבא ואימא חילוף ומה נעבד שמותר במחובר לגבוה דכתיב אלהיהם על ההרים הרמים ולא ההרים אלהיהם סתם כתיב. לא שנא לגבוה ולא שנא להדיוט. ותרוייהו שרו אסור בתלוש להדיוט. אתנן שאסור בתלוש כו'. ופשט ליה להיתרא ולא אשכח רבא תשובה למידחה ואמר ליה אנא מחמיר בשל תורה ואנת מיקל קולא וחומרא פרכינן לקולא מקמי חומרא:

א"ל רב פפא לרבא איני והא הזאה דפסח דר' אליעזר מחמיר ומחייב ליה בפסח ור' עקיבא מיקל דקא פטר ליה מלעשות פסח. והוא של תורה. ופריך רבי עקיבא הדין שדן רבי אליעזר לחומרא.

דתנן השיב ר' עקיבא הזאה תוכיח שהיא מצוה כו' ודחינן התם לא אתא ר' עקיבא לדחות הדין של ר' אליעזר.

אלא ר' אליעזר שכח גמריה דהוה גמיר דהזאה אע"פ שהיא מצוה והיא משום שבות אינה דוחה את השבת. ואתא ר' עקיבא לאדכוריה גמריה והיינו דקאמר ליה כך אני מקובל ממך הזאה שבות ואינה דוחה שבת:

בעא רמי בר חמא המשתחוה לחטים קמחא מהו למנחות יש שנוי בנעבד כמו שיש שנוי באתנן דאמרינן הן ולא שנוייהן אי לא.

ת"ש כל האסורין לגבי מזבח ולדותיהן מותרין ותני עלה ר' אליעזר אוסר ואמר רב נחמן מחלוקת ר' אליעזר ותנא דמתני' בנרבעו ולבסוף עיברו. אבל עיברו והוקדשו ולבסוף נרבעו אסור'. והני חיטי כי עיברו ולבסוף נרבעו דמו דהא הוקדשו החטים ואחרי כן טחנן.

המשתחוה לקמה פירוש שזרעה ולבסוף עבדה דשריא להדיוט אליבא דרבנן אי נמי לרבי יוסי וכגון דלית בה תוספת למאי דסביר׳ לן השתא חטים מה הן למנחות יש שינוי בנעבד לגבוה או לא פירוש דאלו המשתחוה לחטים כיון דאסירי להדיוט פשיטא דאין שינוי דהא כל מה שאתה מהייה ממנו הרי הוא כמוהו אבל במחובר דשרי להדיוט ואסירה לגבוה בלחוד משום דמאיס מספקא לן דדילמא כיון דנשתנה לא מאיס וליכא למימר אסור שבו להיכן הלך דלא מאסיה רחמנא אלא כל דאיתיה בעיניה או דילמא לא שנא דמחובר לגבוה כתלוש להדיו׳ מדמינן ליה ואין שינוי הכי השתא התם מעיקרא בהמה כו׳ כלומר החטי׳ ועשאן קמח הוי שינוי אבל עובר שנולד לא הוי שינוי ואיכא דקשיא ליה דהא לב״ה גבי אתנן דשרו ולדותיהם ואסרי שנוייהם מכלל דעובר שנולד חשיב שנוי טפי ואף על גב דב״ה שרו שנוייהם גם כן התם מדרשא דקרא הוא. ויש לומר דהתם טעמא אחרינא הוא דכיון דכתיב שניהם למיעוטא וכתיב גם לב״ש לרבויא משמע להו דשנוייהם הוי טפי בכלל הם ודרשי הם ולא ולדותיהם ודרשו גם לרבות שנוי הם שהוא יותר בכללם ואף על גב דקמח הוי שינוי טפי גזירת הכתוב הוא ומיהו ב״ה לית להו שום רבויא ודרשי תרי מיעוטי הם ולא ולדותיהם ולא שנוייהם דכי כתיב שניהם הני תרי ממעטי כחדא ואמרינן התם גם לב״ה קשיא.

אע"פ שבארנו שהמשתחוה להר לא נאסר בהנאה וכל המשתחוה לדבר של חברו דוקא להדיוט אבל לגבוה כל שנעבד בין שלו בין של חברו בין באונס בין ברצון בין במזיד בין בשוגג אסור ולא סוף דבר לקרבן עצמו אלא אף למכשירי קרבן מעתה המשתחוה להר אבניו פסולות למזבח ויש מתירין בשאין ההר שלו שכל שאינו שלו למכשירי קרבן מיהא מותר:

היה לו הר או קרקע ונתנו לזונה באתננה אבניו פסולות למזבח כתלוש עצמו ואע"פ שנתדלדלו האבנים אין זה נקרא שנוי גמור להתירו בשנוי כדין אתנן על הדרך שיתבאר בסמוך הואיל ולא נשתנית צורתן כגון מחטין לקמחין והדומה לזה:

אתנן זונה כל שנשתנה מותר מעתה אין אסור אתנן אלא כשנתן לה דבר שגופו ראוי למזבח כגון בהמה טהורה ויינות וסלתות וכיוצא בזה הא אם נתן לה דמים ולקחה מהם קרבן מותר וכן חטים ועשאתן סולת וכיוצא בזה וכשר לבדק הבית שהרי משתנה ומ"מ להשתמש בו בגופו כגון לעשות ממנו רקועים אסור ופרה אדמה אע"פ שהיא כקדשי בדק הבית אם נתן פרה אדמה באתננה פסולה חטאת קראה הכתוב:

כבר ידעת על קרבן פסח שהוא נשחט בארבעה עשר אחר תמיד של בין הערבים כמו שהתבאר במקומו חל ארבעה עשר להיות בשבת דוחין את השבת מלפניו ומ"מ יש בו מלאכות שאינן דוחות את השבת הא כיצד שחיטתו וזריקת דמו ומיחוי קרביו והקטר חלביו ואמוריו דוחין שהרי אי אפשר לעשותם קודם השבת אבל הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו אין דוחין את השבת שהרי אפשר לעשותן קודם השבת והתבאר במקומו בענין יבלתו שני דברים אחד שאם יכול להעבירה בידו עושה אפילו בשבת אפילו לחה ואם היתה יבשה חותכה בכלי שאין זה חתיכה גמורה והרי היא שבות ואין שבות במקדש וכן צלייתו והדחת קרביו אינן דוחין את השבת שאפשר לעשותן אחר השבת:

כבר ידעת ביום טוב שכל אוכל נפש הותר בו אפילו במלאכה גמורה ושאר דברים אפילו אותם שאין אסורים אלא משום שבות נאסרו וכמו שבארנו במסכת יום טוב ויש מהם שאף מצוה נאסר דבר שאינו אלא משום שבות כגון פקוח הגל לשופר והדומה לזה כמו שהתבאר במקומו:

הזאה אינו דוחה שבת ואף לצורך עשיית הפסח ואע"פ שלא היה אפשר לו לעשותה מערב שבת וכיצד אתה מפרש דבר זה התבאר במקומו בטמא מת שחל שביעי שלו בערב פסח בחול אע"פ שטבל והוזה ושהוא ראוי לאכול קדשים בערב שאין שוחטין עליו ונדחה לפסח שני הואיל ונטמא בטמאות מן המת שהנזיר מגלח עליהן ואם נטמא בטמאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהן שוחטין עליו אחר טבילה והזאה מעתה אינך צריך לומר בטמא מת שטומאתו מאותם שהנזיר מגלח עליהם שחל שביעי שלו להיות בשבת ערב הפסח שאין הזאתו דוחה שבת שהרי אינה מועלת לו אלא אף אם חל שביעי שלו בשבת והוא שלשה עשר בניסן בזמן שמקדשין על פי הראיה אינה דוחה שבת וידחה למחרתו ולא ישחטו עליו וכן אם נטמא בטמאות שאין הנזיר מגלח עליהן וחל שביעי שלו בשבת ערב הפסח אע"פ שהיתה הזאתו מועלת אינה דוחה שבת:

המשתחוה לקמה אם היא תלושה נאסרה אף להדיוט ואפילו נעשית קמח שאין שנוי מועיל בה שכל שאתה מהיה ממנו הרי הוא כמהו ואין לה תקון אלא בשל גוי ובבטולה ואם היא מחוברת נאסרה לגבוה אף לאחר בטול ומ"מ אחר שאינה ע"ז גמורה קמחה מותר למנחות הואיל ונשתנית נשתנית והוא הדין לבהמה שנתפטמה בכרשיני ע"ז שמותרת למזבח:

כל האסורים למזבח ולדותיהם מותרין למזבח ומ"מ יצאו מכלל זה ולד הנעבד והמוקצה והנרבעת ושהמיתה את האדם כמו שהתבאר במסכת תמורה ודוקא בשעברו ואח"כ נפסלו שהולד היה עמה בשעת הפסול אבל נפסלו ולבסוף עברו אף באלו ולדותיהן מותרין ובביצת ע"ז שנעשית אפרוח נחלקו בה בתלמוד המערב כמו שכתבנו בפרק שני ויראה שמותר:

גמרא יש נעבד במחובר אצל גבוה מכשירי כו' כצ"ל:

גמ' ואתמר עלה ואמר רבא אמר רב נחמן מחלוקת כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה דתנן השיב כו' משום דרישא דמלתא כו' עכ"ל פי' דבר"פ אלו דברים לא תנן הכי אלא השיב רבי עקיבא הזאה תוכיח כו' ובסיפא תנן א"ל ר"ע או חילוף כו' ואהא קאמר משום דהשיב רבי עקיבא רישא דמלתא הוא נקט ליה הכא מיהו כיון דעיקר אתקפתיה דרב פפא מאו חילוף לא חש לאתויי כולה מלתא דרישא וק"ל:

ד"ה יש נעבד במחובר וכו' נ"ל דהמדקדק בלשון בעי' זו וכו' נראה דכתבו כן התוס' משום דאפשר לעלות על הדעת לומר דמדנקט רמי בר חמא בעייתו המשתחוה להר אבניו מהו למזבח ר"ל לבנין מזבח דהוי מכשירי קרבן ש"מ דקרבן גופיה פשיטא ליה דאסור דאל"כ ליבעי ליה בקרבן גופיה [אלא] ודאי קרבן גופיה פשיטא ליה משום דהוי ליה כמו ב"ח דאע"ג דלהדיוט שרי אסירי לגבוה וה"ה למחובר ואע"ג דנקיט בתר הכי את"ל יש נעבד במחובר דרך פשיטותא נקט ליה ור"ל אע"ג דפשיטא לן דיש נעבד במחובר בקרבן עצמו מ"מ במכשירי קרבן קא מבעי לן לכך קאמרו התוס' דהמדקדק בלשון הבעיא אומר דאינו כן דמדנקט בלשון הבעיא יש נעבד במחובר וכו' את"ל וכו' ש"מ דאעיקר הקרבן נמי קא מיבעי אי יש נעבד או לא וס"ל דיש לחלק בין בעלי חיים למחובר והא דקתני בעייתו באבנים מהו למזבח דהיינו מכשירים לא משום דאעיקר קרבן לא קא מיבעיא ליה אלא שקיצר לשונו בסוף הבעיא ונקט במלתיה דרך את"ל את"ל דקרבן גופיה יש נעבד עדיין קא מבעיא לן המשתחוה להר אבניו מהו למזבח דהיינו מכשירי' והדר מפרש דבריו דהכי קא מיבעי ליה יש נעבד וכו' את"ל יש נעבד וכו' מכשירי קרבן כקרבן וכו' וק"ל:

ד"ה כשנרבעו ולבסוף עיברו וגבול יש לה וכו' משום דקשה להו והא רביעה מעקר לה לבהמה וא"כ איך שייך לומר ולבסוף עיברו לכך קאמר וגבול יש לה פחותה מבת ג' נעקרת אבל לאחר ג' אינה נעקרת ועיין לעיל (עבודה זרה דף כ"ד:)