מסכת עבודה זרה דף מ״ב עמוד א׳

מציק גברא אלמא וישראל הוה:

והציץ בו על שפת הבור לידע אם זכר:

כהן חכם ומורה הוראה הוה ונתכוין להורות לה ישיבת ימי הטומאה וימי טהרה:

ברדלס בלשון ארמי אפא:

מצוין שם וכבר אכלוהו או גררוהו לחור שלהן ולא איהל כהן זה על המת:

כמין נפל וספק ספיקא היא דשמא לא נפל היה אלא שפיר מלא רוח:

לידע אם רוח הפילה ולא תשב עליו ימי טומאה וטהרה. אם נפל הפילה:

ואם תמצי לומר וכו' ואם יראה שהוא נפל עדיין יציץ אם זכר אם נקבה:

של מציק אחד פ"ה אנס ובתוספתא גרס מוסק פירוש מוסק זיתים:

ובא כהן והציץ בו אותו כהן שוטה היה דאפילו לקרובים אינו מטמא לנפלים דבעינן דומיא דאביו ואמו (כדאיתא בת"כ ועיין תוס' פסחים ובנדה):

לידע אם זכר וכו' ושפחה מטמאה בלידה וכן משמע בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת דף קלה:) לקח שפחה ונתעברה אצלו וילדה זהו יליד בית נמול לשמונה וכללא דמלתא כל שאין אמו טמאה לידה אינו נמול לשמונה רישא דברייתא בור שמטילין בו נפלים טהור פירוש שרגילין להטיל בו נפלים ועלה מייתי מעשה בשפחתו של מציק:

מפני שחולדה וברדלס מצוין שם וגררוהו לחורן איבעית אימא הבור רה"ר וכגון שאינו עמוק עשרה ואפ"ה אין זה ספק טומאה ברה"ר אם לא גררוהו דמיירי בבור קצר שהיה ראשו ממלא פי הבור ואיבעית אימא דודאי בבור רה"י שהוא עמוק י' ואין לתמוה אפי' ודאי גררוהו ניחוש שמא גררוהו תחת רגליו וטומאה רצוצה בוקעת ועולה דסתם חור שרצים יש בהן פותח טפח אי נמי י"ל דמיירי דבור קיימא ברשות היחיד ורגלי כהן ברה"ר:

שהטילה כמין נפל וצ"ל שנבדק הבור קודם שהטילתו לתוכו כיון שרגילין להטיל בו נפלים:

עובד כוכבים ששיפה וכו' פי' וקשיא לרשב"ל וצריך לומר מדלא משני שאני התם דעיקר עבודת כוכבים קיים ש"מ דרשב"ל שרי אפילו בעיקר עבודת כוכבים קיים בשלא כדרך גדילתה וכן משמע בסמוך דאיהו גופיה מותיב לרבי יוחנן (לקמן ע"ב) מההיא דיתיז בקנה ואע"פ שעיקר עבודת כוכבים קיים:

הכא נמי כדרבא צ"ע בכל הני ודקארי לה מאי קארי לה פשיטא דלישני בהו כדרבא [ועי' היטב תוספות שבת מג. ד"ה כופה עליה ועוד שם קכג: ד"ה איתיביה אביי]:

ספק עובד כוכבים חתכו ספק ישראל חתכו מותר פי' הקונטרס דתלינן בעובד כוכבים דהא ספק ספיקא הוא ושמא לא נעבדו מעולם ויפה כוון דאי ס"ד דחשבינן להו ודאי נעבדין אם כן תקשי לרבי יוחנן גופיה אמאי מותר נהי נמי דליכא למיחש לנחתכה מאליה דלא שכיחא חתוכה מאליה כמו שבורה מאליה ואם כן אין רוב חתיכות לאיסור כי היכי דאיכא בעבודת כוכבים רוב שבירות לאיסור אלא הכא פלגא ופלגא חשיב חתיכות עובד כוכבים להיתר וחתיכות ישראל לאיסור אפ"ה אין להתיר בכך דהא רבי יוחנן אית ליה דאפילו ספק היתר הרגיל אינו מוציא מידי ודאי איסור כ"ש הכא שאין רגילות כל כך בחתיכות דעובד כוכבים ואין כאן ספק היתר הרגיל ויש כאן ודאי איסור וא"ת בספק נעבד נמי תקשי סיפא ישראל ודאי חתכו אסור ומאי שנא משברי צלמים דמודי רבי יוחנן דמותרין מטעם ספק ספיקא ויש לומר דיש להתיר יותר בשברי צלמים לפי שיש לתלות שבירתם בעובד כוכבים יותר מבישראל שאם היה ישראל שוברה היה מבערה מן העולם וגם אם נשתברה מאליה שכיח טפי דעובד כוכבים מבטל לה כשמוצאה דמימר אמר איהי לא מצלה נפשה והשתא איכא תרי טעמא להיתירא אבל כשחתכו ישראל ליכא אלא חד טעמא להיתירא שיש לומר שמא כשימצאנה העובד כוכבים חתוכה יבטלנה ובהך טעמא לחודה אין להתיר לרבי יוחנן אף בספק נעבד:

(סוגיא) ישראל שפחסה לעבודת כוכבים של עובד כוכבים כלומר רצף צורתה ואינה ניכרת כלל אלא כאילו טס בעלמא היא לא ביטלה מ"ט גזרינן דלמא מגבה ליה ישראל וכיון דמגבה ליה קנאה וכי הדר מבטיל לה הוי לה עבודת כוכבים של ישראל ועבודת כוכבים ביד ישראל אין לה בטילה עולמית. תוב אקשי מן אבני מרקוליס שהביא ישראל וחיפה בהן טרטראות כו' ומן ישראל ששיפה עבודת כוכבים ושנינן בכולהו גזרינן דלמא מגבה להו וקני להו בהגבהה והם עדיין בחזקתן וכיון דקנאם אע"ג דבתר הכי נשברו לא בטלי כדרבא דאמר עבודת כוכבים של ישראל לא בטלה לעולם. ומותבינן תוב אף לא ירקות פי' אין זורעין תחת האשירה ירקות בימות הגשמים מפני שהנביה פי' עלי האשרה נובלות על הירקות והוה להן לזבל ונמצאו הירקות גדילות מן העבודת כוכבים. ואמאי תיהוי זה הזבל שנפל מן האילן כעבודת כוכבים שנשתברה מאליה.

ופרקינן שאני התם דאשרה היא עיקרו של אילן קיימת.

גזירה דילמא מגבה לה ישראל מעיקרא והדר מבטל לה והויא לה עבודה זרה של ישראל שאין לה בטלה עולמית. פירוש דאף על גב דכי מגבה לה איסורי הנאה היתה ישראל זוכה באיסו׳ הנאה לחשבם שלא להוסיף בהם איסור ומכאן לישראל הזוכה בחמץ בפסח שהוא אסור לאחר הפסח כדין חמץ גמור שהיה לו קודם הפסח שעבר עליו הפסח מ״ר.

אתיביה רבי יוסי אומר שוחק וזורה לרוח כו׳ אלמא אסורה אחר שחיקה ותהוי כעבודה זרה שנשתברה מאיליה איכא למידק ולרבי יוחנן נמי היכי ניחא דהא לדברי הכל כל ששחקו אותה ואין בה תועלת של כלום ואבודה מכל אדם לא סגיא דלא מייאש גוי מאיסורא נמי וכל דמייאש גוי אפילו מאיסורא דכלי עלמא בטלה וכדאמרן לקמן נהי דאייאש מממונא מאיסורא מי מייאש אלמא אי מייאש אף מאיסורא דכולי עלמא בטלה ויש לומר דשאני הכא דהוי שלא בפניו של גוי והוה ליה יאוש שלא מדעת ולכך אסורה אפילו לרבי יוחנן ומיהו לריש לקיש דקילה ליה עבודה זרה שנשתברה מאיליה ואפילו היכא דשבריה קיימין ויכול לתקנה קאמר שהיא מבוטלת ואף על פי שהוא שלא בפני הגוי וכל שכן בזו שהיא אבודה ממנו ומכל אדם.

אף לא ירקות כו׳ ואמאי ותהוי כעבודה זרה שנשברה מאיליה פירוש ואף על פי שזה כדרך גדלתה קס״ד דלריש לקיש נמי הוה לן למימר דמבטל ליה גוי כיון דלא מצלה נפשה שלא תבול עליה כשאר אילנות ולבסוף פרקי׳ דאין ע״ז בטלה דרך גדילתה דניחא ליה בנשירת עליה כדי שתתחדש בענפים חדשים.

כבר ידעת שהיולדת טמאה כנדה אחד היולדת ולד חי ואחד היולדת ולד מת ואפילו נפל ואם זכר יושבת שבעה לטומאה ושלשים ושלש לטהרה ולנקבה כפלים לטומאה וכפלים לטהרה והוא שתפיל מארבעים יום ואילך ואם לא הוכר בין זכר לנקבה יושבת ימי טומאה של נקבה ומשלמת לימי טהרה עד סוף ימי טהרה של זכר כמו שיתבאר במקומו הוחזקה מעוברת וילדה ואין ידוע מה ילדה כגון שעברה בנהר והפילה שם או שהפילה בתוך הבור וגררתו חיה חזקה ולד הפילה ויושבת לזכר ולנקבה ואם לא הוחזקה מעוברת הרי זו ספק יולדת ותשב לזכר ולנקבה ולנדה על הדרך שיתבאר במקומו ובתורת כהנים אמרו שאף שפחה כנענית בדרך זה וכמו שאמרו כאן מעשה בשפחתו וכו' ופירשו בה שהשפחה בעצמה הפילה:

כבר בארנו בכמה מקומות שהנפל אע"פ שלא נתקשרו אבריו בגידין מטמא באהל כמת עצמו ומתוך כך בור שהוא ידוע שמטילין בו נפלים המאהיל עליו טמא ואפילו היו חולדה ובורדליס מצויין שם שאין ספק מוציא מידי ודאי:

אשה שהפילה ולא ידעה מה הפילה והשליכה מה שהפילה לבור אחד שאין משליכים בו נפלים הואיל ולא נודע בדבר זה שהפילה אם הוא נאד מלא רוח שאינו מטמא או שמא הוא נפל שמטמא אם חולדה ובורדליס מצויין שם ספקו טהור שהרי יש כאן הרבה ספקות שמא אינו דבר המטמא ואם תמצא לומר שכן שמא חולדה ובורדליס גררוהו ויש פוסקין כן אף בשהפילה נפל בודאי מפני שחזקת חולדה ובורדליס חזקה גדולה היא והוה ליה כודאי:

ע"ז של גוי יש לה בטלה וכל שבטלה גוי קודם שתבא ליד ישראל מותרת בהנאה אבל אם באה ליד ישראל קודם שתתבטל הרי הוא ע"ז של ישראל ואין לה בטלה לעולם וגוי מבטל ע"ז שלו ושל חברו ואפילו לא היה זה המבטל עובד אותה של חברו כגון שזה לפעור וזה למרקילוס וישראל אינו מבטל ע"ז לעולם אף של נכרי ואף ברשות הנכרי ולא מן הדין אלא שמא יגביהנה קודם בטול והרי היא ע"ז ביד ישראל שאין לה בטילא ובטול זה לא סוף דבר קטוע אזן וחוטם וכיוצא בו אלא פיחסה אע"פ שלא חסרה בטלה:

גוי שהביא אבנים מן המרקילוס וחיפה בהם דרכים וטרסיאות הואיל ואין הדבר מזומן להחזירם למקומם בטול הוא ומותרות אבל ישראל שעשה כן אסורות וכן גוי ששיפה את הצלם של ע"ז שלא לצורך הצלם כגון ליפותו ולנאותו אלא לצורך עצמו הרי זו בטלה והיא ושפאיה מותרין שיפה אותה לצרכה היא אסורה ושפאיה מותרין וישראל שעשה כן אף לצרכו לא הועיל וכן גוי בשל ישראל לא הועיל:

ע"ז שלא נתבטלה ובאה ליד ישראל אסור ליהנות ממנה ומצות עשה לאבדה וכיצד מאבדה שוחק וזורה לרוח ודיו או מטילה לתוך הים בעין שאין חוששין בים הגדול לימצא אח"כ הא בנהרות שמציאתם קרובה אח"כ צריך לפרר ואע"פ שבשוחק וזורה לרוח הקרקע מזדבל בכך אין זה כלום שהרי באשרה עצמה מותר ליטע תחתיה ירקות בין בימות החמה בין בימות הגשמים שמ"מ הקרקע שאינה נאסרת עוזרת בהצמחה וכל שדבר אסור ודבר מותר גורמין לו מותר בכל מקום וכן שדה שנזדבלה בזבל ע"ז מותר לזרעה ויש חולקין בזו ולמטה יתבאר:

אחר שביארנו ששברי ע"ז מותרין מי שמצא צורת דירקון אע"פ שסתם צורה זו נעשית לע"ז והיה ראשו חתוך מותר שתולין את הדבר שביד גוי נעשה כמו שבארנו:

בד"ה לידע אם זכר כו' בור שמטילין בו נפלים טהור כו' עכ"ל ומהך רישא לא בעי לאקשויי אמאי טהור הא ודאי מטילין בו נפלים וספק גררוהו די"ל דהכא ידע ודאי לתרץ כיון דעכשיו לא היו מטילין אלא שהיו רגילין כבר להטיל אית לן למימר דודאי גררוהו בזמן הזה וק"ל:

בד"ה מפני שחולדה כו' דמיירי בבור קצר כו' ולמאי דמוקי לה דהטילה כמין נפל צ"ל גררוהו מפני נפלים שהיו מטילין בו כבר דאע"ג דאיירי בנבדק הבור כמ"ש התוס' לקמן היינו משום דתלינן בגרירות חולדה ודו"ק:

בא"ד ואין לתמוה כו' דסתם חור שרצים אין בהן פותח כו' עכ"ל ויש לתמוה לדבריהם דאדרבה מהאי טעמא דסתם חור שרצים אין בהן פותח טפח טומאה בוקעת ועולה והיה נ"ל להגיה דסתם חור שרצים יש בהן פותח טפח ואין הטומאה בוקעת ועולה אבל בתוספות דפרק קמא דפסחים ובפרק כל היד הוכיחו דהאי חור ע"כ אין בה פותח טפח דא"כ היה מביא הטומאה לבור ע"ש וע"כ נ"ל דכל זה מלשון הקושיא והתירוץ חסר בתוספות וכצ"ל דיש לומר דגררוהו ואכלוהו קאמר א"נ י"ל דמיירי כו' כצ"ל והאי תירוצא איתא גם שם בתוס' ע"ש:

בד"ה עובד כוכבים ששיפה כו' וצריך לומר מדלא משני כו' עכ"ל צ"ע למאי דמוקי לקמן הא שיפוין דעיקר עבודת כוכבים קיימת וקתני לצורכה כו' ולא מדייק הכי מרישא דקתני לצורכו היא ושיפויה מותרין ע"כ דאית לן למימר כיון דהיא ושיפויה מותרין לא מקרי עיקר עבודת כוכבים קיימת והכי נמי הכא איכא למימר דמלצורכו פרכינן לר"ל תהוי כעבודת כוכבים שנשברה מאליה ויהיה היא ושיפויה מותרין כמו בעובד כוכבים וכן דקדק רש"י לפרש דמלצורכו פרכינן הכא והשתא אין מקום לקושיית התוס' דלא מצי לשנויי שאני התם דעיקר עבודת כוכבים קיימת דהא מלצורכו פרכינן ודו"ק:

ד"ה בא כהן והציץ וכו' דאפי' לקרובים אינו מיטמא לנפלים דבעינן דומיא דאביו ואמו ר"ל שהם בני קיימא וכתבו כן משום דיש מפרשים שם דהנפל לא היה של השפחה אלא של גבירתה היה וכהן זה קרוב היה ולכך רצה ליטמא ולכך כתבו התוס' דע"כ כהן זה שוטה היה דאפילו לקרובים וכו':

ד"ה לידע וכו' רישא דברייתא וכו' משום דלא שייך למתני אמר רבי יהודה מעשה וכו' אם לא מיתני ברישא דין כיוצא בו שעלה קאי אמר רבי יהודה וכו':

ד"ה מפגי שחולדה ובררלס וכו' הוקשה להם לתוס' ממ"נ אי בור זה היה רשות הרבים בלא טעם זה שחולדה וברדלס גררוהו היה טהור משום דלא דבר ברור ודאי הוא שהאהיל עליו דשמא היה הנפל מונח בצד האחר מן הבור ולא האהיל עליו והוי ספק טומאה בר"ה דטהור ואי איירי שהיה הבור רשות היחיד מאי אהני טעמא דחולדה וברדלס וכו' הא עכ"פ איכא למיחש דשמא גררוהו תחת רגלי הכהן וטומאה בוקעת ועולה וספק טומאה ברה"י טמא לכך כתבו אי בעית אימא הבור רשות הרבים וכו' ואי בעית אימא הבור רשות היחיד וכו' ואפ"ה ליכא למיחש שמא גררוהו תחת רגלי הכהן משום דסתם חור שרצים יש בו פותח טפח ואינה בוקעת ועולה ועיין בפסחים דף ט' דכתבו התוס' שם איפכא דסתם חור אין בו פותח טפח ע"ש והשתא דברי התוס' מבוארים אבל יש להקשות כיון דיש לפרש דבור זה היה רשות הרבים א"כ מאי פריך בגמרא ואין ספק מוציא מידי ודאי מהאי עובדא דכהן דנימא דשאני התם דהוה ברשות הרבים וספק טומאה ברשות הרבים טהור ולכך אע"ג דספק הוא אם גררוהו ולא האהיל עליו וספק שמא לא גררוהו והאהיל על הטומאה הוי ספק טומאה ברה"ר וטהור אבל בעלמא לעולם אימא לך דאין ספק מוציא מידי ודאי ויש לתרץ בדוחק דס"ל לגמרא דאם איתא דאין ספק מוציא מידי ודאי לא הוי מקרי ספק טומאה ברה"ר אלא הוי מקרי ודאי טומאה ברה"ר אלא ודאי משום דקי"ל להכמים דספק מוציא מידי ודאי טהרוהו וק"ל:

ד"ה ספק עובד כוכבים חתכו וכו' וא"ת בספק נעבד נמי תקשה סיפא וכו' ומאי שנא משברי צלמים וכו' וי"ל דיש להתיר יותר וכו' לא ידעתי מי דחקו להתוס' לתרץ קושיא זו דמאן מכריח לן לומר דלרבי יוחנן בנשתברה מאליה או נחתכה ודאי [ע"י] ישראל דהוי שום ספק ביטול למה לא נאמר דלר"י לא הוי שום ביטול כלל וא"כ לא דמי כלל למצא שברי צלמים דשם הוי ספק ביטול דשמא נשברו ע"י עובד כוכבים שבטלם וא"כ הוי ספק ספיקא ולכך מודה ר"י דמותרים וק"ל:

גמ' אמר אביי שפחסה עיין לקמן דף מד ע"א תוס' ד"ה כאן:

רש"י ד"ה אלא וכו' דכל דבר הפקר עי' מג"א סי' תקפ"ו סק"ה: