בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת עבודה זרה דף כ׳ עמוד ב׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת עבודה זרה דף כ׳ עמוד ב׳

    מסכת עבודה זרה דף כ׳ עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 19 קטעים ממוספרים, כ־487 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    ולא בבגדי צבע [של] אשה שזוכר את האשה כמו שהיא מלובשת בהן שמייפין אותה ומהרהר אחריה:

    קרן זוית הואי כשפונה לימין או לשמאל ליכנס ממבוי למבוי ופוגעין זה את זה בקרן זוית דאינו רואה אותה מרחוק באה כנגדו שיעצם עיניו:

    בעליהן האשה הרגילה ללובשן:

    צבע אשה משמע שמכירה:

    בגדי צבעונין אינון של נשים ומדקתני בגדי צבע אשה משמע שמכירה:

    בעתיקי שלבשתן וכבר ראה אותה מלובשת בהן וכשחוזר ורואה אותן נזכר ביפיה. ודוקא בגדי צבעונין לפי שהאשה נאה בהן ולא שכיחי אבל שאר בגדים דשכיחי ואינן לנוי לא מסיק אדעתיה להרהר:

    בחדתי שלא לבשתן מעולם:

    לאשפורי כובס המתקן בגדים חדשים:

    ועוד 26 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Avodah Zarah 20b · Sefaria

    תוספות

    שלא יהרהר אדם ביום האי קרא דרשה גמורה היא ולא אסמכתא כדמוכח פרק נערה שנתפתתה (כתובות דף מו.) והקשה ה"ר אלחנן א"כ מאי רבותיה דיחזקאל דאמרינן פרק שני דחולין (דף לז:) ונפשי לא מטומאה שלא הרהרתי ביום ובאתי לידי טומאה בלילה ואור"י דמכל מקום רבותא היא ממה שהיה מציל עצמו מהרהור מה שאין כן בשאר אדם דאינו ניצול מהם בכל יום כדאמרי' בבבא בתרא פרק גט פשוט (בבא בתרא דף קסד:) שלשה דברים שאין אדם ניצול מהם בכל יום וקא חשיב הרהור:

    ענוה מביאה לידי יראת חטא בירושלמי דשקלים גריס איפכא יראת חטא מביאה לידי ענוה וקא סבר כרבי יהושע בן לוי דבסמוך דאמר ענוה גדולה מכולם והקשה ר' יהודה מפרי"ש דאמרינן במדרש. שלשה דברים שקולים זה כזה יראת חטא חכמה ענוה וי"ל דה"ק דלא סגיא להא בלא הא יראה בלא חכמה וחכמה בלא יראה ושתיהם בלא ענוה וענוה בלא שתיהם:

    חסידים לא נאמר אלא ענוים וא"ת הא כתיב נמי אז דברת בחזון לחסידיך ולא כתיב לענויך וי"ל התם חסידים כתיב וכ"ש ענוים אבל לענין בשורת הגאולה פשיטא תולה אותם בחשובי' וגדולים יותר:

    ואי אשמעינן הני תרתי דלא ידיע שבחייהו והקשה הר"ר אלחנן לישמעינן שחת דידיע שבחא וקמה דפסדא וכ"ש אילן ונ"ל דלא זו אף זו קתני:

    בהמה ע"מ לשחוט מהו תימה מאי בעי ומאי פליגי ר"מ ורבי יהודה בסמוך הא אפי' בסתם אמרינן לעיל אימור לשחיטה זבנה ולפי' רשב"ם דלא מיירי לעיל אלא בפרה דוקא ניחא וי"ל לפ"ה דהכא מיירי בעגלים וסייחים שאסור למכור להם:

    Tosafot on Avodah Zarah 20b · Sefaria

    רבנו חננאל

    ונשמרת מכל דבר רע שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו בפנויה באשת איש ואפילו מכוערת ולא בבגדי אשה צבועים ולא בחיה ובבהמה ובעוף ולא בחזירים ולא בחמורין בשעה שנזקקין זה לזה ואפי' מלא עינים כמלאך המות שמלאך המות מלא עינים הוא ובשעת פטירת האדם עומד מעל מראשותיו וחרבו שלופה בידו וטיפה של מרה תלויה בו וכיון שרואה החולה מזדעזע ופותח פיו וזורקה לתוך פיו ממנה מת ממנה מסריח ממנה פניו מוריקות:

    בגדי אשה צבעונין אפילו שטוחין או מונחין על הכותל והוא שמכיר האשה והני מילי בישנים אבל בחדשים לא ובחדשים מיהא יהבינן להו לאומנים דאמרי' טריד בעבידתיה וכדרב יהודה דאמר מין במינו מותר להכניס כמכחול בשפופרת.

    ההיא טיפה דזריק לה מלאך המות בפי החולה מחתכה להו לסימנין וממנה מסריח והרוצה שלא להסריח מתו יהפכנו על פניו:

    ת"ר ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה מיכן א"ר פנחס בן יאיר זהירות מביאה לידי זריזות וזריזות לידי נקיות ונקיות לידי פרישות כו'.

    ענוה גדולה מכולם שנ' יען משח ה' אותי לבשר ענוים וגו' לבשר חסידים לא נאמר אלא ענוים הא למדת שענוה גדולה מכולם:

    פיס' ר' יהודה אומר מוכר על מנת לקוץ וקוצץ וכן קמה על מנת לקצור וקוצר.

    ושחת על מנת לגזוז וגוזז ר"מ אומר אינו מוכר לו אלא אילן קצוץ וקמה קצורה ושחת גזוזה וצריכא כו' וכן בהמה על מנת לשחוט ושוחט דברי ר' יהודה ר' מאיר אומר אינו מוכר לו אלא שחוטה:

    מתני' אין משכירין להם בתים בארץ ישראל ואין צריך לומר שדות:

    Rabbeinu Chananel on Avodah Zarah 20b · Sefaria

    רשב"א

    [גמרא] על מנת לשחוט ושוחט דברי רבי יהודה, רבי מאיר אומר אין מוכרין אלא שחוטה. וכתב הרי"ף ז"ל בהלכותיו והלכתא כרבי מאיר דסתם מתניתין כוותיה. והגיה עליו הר' אפרים מי יימר דסתם מתניתין כוותיה, והא אמר עלה מנא הני מילי, אמר רבי יוסי בר חנינא אמר קרא (דברים ז, ב) לא תחנם, לא תתן להם חנייה בקרקע, ובהמה מאי חנייה בקרקע איכא. וכתב הרמב"ן נ"ר, ולאו קושיא היא כלל, דבמחובר לקרקע סתם מתניתין דלא כרבי יהודה דלא שרינן על מנת לקוץ דילמא משהי ליה ולא קייץ, ופלוגתייהו בבהמה על מנת לשחוט נמי בהא שייכא, וכל דכן הוא, והא נמי עוד דסתם רישא דמתניתין כוותיה דקתני (יד, ב) אין מוכרין להם בהמה גסה, ולא קתני אבל מוכר הוא על מנת לשחוט, ואף על גב דבדרבי יהודה [נמי] לא קתני לה, משום דלית הלכתא כוותיה לא תנא לסבריה עד סיפא במחובר לקרקע, עד כאן. ועוד נראה לי, דאם איתא כשנסתפק להם בבהמה על מנת לשחוט מהו, ופירש טעם הספק התם הוא דלא ברשותיה קיימי דלא משהו ליה אבל בהמה דברשותיה קיימא משהי לה, הוה להו למימרא התם דאית בהו משום חניית קרקע הוא דאסר רבי מאיר בעל מנת לקוץ אבל בהמה על מנת לשחוט שרי, דכח היתירא הוא דעדיף למהדר עליה. והרב רבי אפרים כתב דהלכתא ודאי כרבי מאיר מטעמא אחרינא, משום דגזירה היא דקא גזר, והלכה כרבי מאיר בגזירותיו. וכתב עליו הרמב"ן ז"ל ולאו דוקא הוא, דעל מנת לשחוט דפליגי בה לאו גזירה היא אלא בטעמא פליגי, ואף על גב דעקר מילתא גזירה היא, הא ליכא בעיקר מילתא פלוגתא דמר לימא גזרינן ומר לימא לא גזרינן. והרמב"ם ז"ל כתב פרק כ' בהלכות שבת (ה"ד): ומותר למכור לגוי פרה לשחיטה ושוחט בפניו, ולא ימכור סתם אפילו שור של פטם שמא ישהה אותו ויעבוד בו. ונראה מדבריו שפסק כרבי יהודה דאמר מוכר על מנת לשחוט ושוחטו. וכן נראה גם כן ממה שכתב בפרק עשירי מהלכות עבודה זרה וחוקי הגויים (ה"ד) שכתב: שמותר למכור לו מחובר לקרקע על מנת לקוץ. ואולי פסק כן מפני הבעיא שבאה בגמרא בבהמה על מנת לשחוט דהיא אליבא דרבי יהודה, ואם איתא דלית הלכתא כרבי יהודה היאך שאלו אליבא דידיה. ועם כל זה הוא תימא לפי שסתם מתניתין כרבי מאיר, ודברי תימה הן.

    Rashba on Avodah Zarah 20b · Sefaria

    מאירי

    אע"פ שאסרנו להסתכל בבגדי צבע של אשה הידועה לו נותנין אותן לחייט ישראל לתקנן אפילו ישנים או לכובס לכבסם טרוד הוא במלאכתו ואינו פונה לדבר אחר יתרה מזו התירו להרביע מין במינו בבהמה ואף לסייע בהתחלת מעשה שכל זה דרך מלאכה הוא כשאר המלאכות הנעשות לתועלת המוני ואין הרהור בשעת מלאכה:

    כבר בארנו למעלה במכירת בהמה שכל שיש לתלות תולין רצה למכור בהמה טהורה לגוי במקום שאין לתלות לשחיטה כגון שמכר שור למי שהוא רגיל לחרוש ואינו טבח ואינו עושה סעודה לבנו וכיוצא בזה אלא שמ"מ הוא מתנה עמו לשחיטה יש מי שאומר שמותר אין זה פחות ממקום שיש לתלות ואינו דומה למשנתנו שאסרנו בעל מנת לקוץ דההיא משום חנייה בקרקע הוא ובהמה אינה בכלל זה ולא הביאוה כאן אלא לדמיון הלשון לא לדמיון ענין ומ"מ גדולי הפוסקים כתבוה לאיסור כסתם משנתנו בעל מנת לקוץ וגדולי המחברים כתבו בה בהלכות שבת מוכרה לו לשחיטה ושוחטה בפניו והדברים נראין כדעת ראשון:

    Meiri on Avodah Zarah 20b · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    גמרא טהרה מביאה לידי קדושה קדושה מביאה לידי ענוה ענוה מביאה לידי יראת חטא יראת חטא מביאה לידי חסידות חסידות מביאה לידי רוח הקודש כו' כצ"ל וכ"ה בסוף מסכת סוטה וכן מוכח מהא דקאמר חסידות גדולה מכולן כו' גם ברי"ף וברא"ש הביאו חסידות בבתרייתא אך מה שהביאו הרי"ף והרא"ש דיראת חטא מביא לידי ענוה כו' הוא כדברי הירושלמי שכתבו התוס' אלא דלדברי התוס' צ"ל לירושלמי דענוה הוא בתרייתא דענוה גדולה מכולן כריב"ל ודו"ק:

    בפרש"י בד"ה בגדי צבעונין אינון של נשים כו' עכ"ל כצ"ל:

    תוס' בד"ה ענוה מביא כו' גריס איפכא יראת חטא כו' הד"א כצ"ל:

    בד"ה חסידים כו' הא כתיב נמי אז דברת בחזון כו' וי"ל כו' עכ"ל ולמ"ד דחסידות גדולה ל"ק אקרא דלבשר ענוים ומאז דברת בחזון גו' בשום הוכחה אחרת יליף דחסידות גדולה ודו"ק:

    בד"ה בהמה ע"מ כו' זבנה ולפרשב"ם דלא איירי לעיל כו' עכ"ל כצ"ל והא דלא ניחא להו דמיירי הכא בבהמה טמאה דסתמא לאו לשחיטה קאי מיהו בע"מ לישחוט שייך בה שחיטה דע"כ שבורה דמתיר רבי יהודה דלשחיטה זבנה היינו ע"כ בבהמה טמאה לפר"ת דבפרה ובשוורים סתמא נמי לשחיטה זבנה ולא מסתבר דשבורה לא קאי אלא אעגלים לחוד י"ל דלישנא דקתני הכא רמ"א אין מוכרין לו אלא שחוטה משמע דלא מיירי אלא בטהורה דשייך בה שחיטה בישראל מיהו מ"ש די"ל לפ"ה דהכא מיירי בעגלים וסייחים כו' סייחים שגירת לישנא דבסייחים לא מצי איירי דלא שייך בה שחיטה בישראל ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Avodah Zarah 20b · Sefaria

    מהר"ם

    גמ' חסידות מביא לידי ענוה וכו' לפי מאי דקאמר בתר הכי וחסידות גדולה מכולן היה צריך לגרוס חסידות אחרונה לכולן ולומר חסידות מביאה לידי רוח הקדש וק"ל ועיין בתוס':

    Maharam on Avodah Zarah 20b · Sefaria

    בן יהוידע

    לֹא בַּחֲמוֹר וְלֹא בַּחֲמוֹרָה, וְלֹא בַּחֲזִיר וְלֹא בַּחֲזִירָה קשא למה פלגנהו במלת 'לֹא' פעם שנית והוה ליה למימר ולא בחמור וחמורתה ולא בחזיר וחזירה? ונראה לי בס"ד דאי הוה אמר הכי הוה אמינא הקפידה היא אם מסתכל במקום חבורם זה בזה שרואה חבורם שהוא מכחול כשפופרת ולכך אסיר אבל אם בעת שהם מזדווגים זה בזה הוא אינו רואה אלא רק בחמור או אינו רואה אלא רק בחמורתה בלבד לית לן בה לכך פלגנהו לא בחמור ולא בחמורתה ללמד אפילו אם אינו רואה אלא רק אחד מהם בעת הזווג שלהם שרואה רק החמור בלבד או החמורתה ואינו רואה מקום חבורם זה בזה אפילו הכי אסור. והא דנקיט 'חֲמוֹר וְחֲזִיר' דוקא נראה משום דאלו פרוצים הרבה כי החמור אם יראה חמורתה מתאוה לה וצועק צעקות רבות ומשתגע לקפוץ עליה וכיון שיש להם פריצות יותר להזקק לנקבותיהם לכך תמצא הזקקתן בפני העולם יותר משאר בהמה גסה והסוס אף על פי שיש לו פריצות אין לו כמו פריצות החמורים, ועוד דהחמורים נמצאים בין בני אדם יותר מן הסוסים לכך נקיט 'חמור וחמורתה' ואפשר שגם החזיר יש לו פריצות הרבה יותר משאר חיות לכך אחר החמור שהוא מין בהמה הזכיר גם החזיר שהוא מין חיה כדי למנקט משתי מינים בהמה וחיה ונקיט נמי אחריהם עופות גם כן שגם בהם שכיח פריצות שנזקקין זה בזה בפני בני אדם ויותר נראה זה בצפור שקורין בערבי עצפ'ור.

    קֶרֶן זָוִית הֲוַאי נראה לי בס"ד לכך הוצרך תנא דברייתא לסיים לנו המקום אשר ראה רבן שמעון בן גמליאל את הכותית באומרו שהיה עומד על גבי מעלה בהר הבית ללמדינו דקרן זוית הואי יען כי הוה קים להו שהמעלות בהר הבית לא היו עשויים ביושר אלא מתעקמים באלכסון ובזה ברור להם דקרן זוית הואי. והנה הא תרוצא דקרן זוית לא שייך לתרוצי אלא רק בעובדא דרבן שמעון בן גמליאל בלבד אבל בעובדא דרבי עקיבה לא שייך לתרץ הכי מיהו על עובדא דרבי עקיבה ליכא מעיקרא קושיא דהתם היא באה לדבר עמו ומוכרח לראותה כדי להשיב לה תשובה ואינה אשה הדיוטית אלא אשתו של משנה למלך הואי ואיך יעצים עיניו ולא יראנה בעת שמדבר עמה ונמצאת ראייתו הכרחית. ומה שאמר ' שֶׁלֹּא יְהַרְהֵר אָדָם בַּיּוֹם ' נראה דמפיק ליה מדכתיב כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה וכו' (דברים כג, י) ודרך יראה ביום אבל לענין איסורא ודאי אסור בלילה מכל שכן כיון דהוי סמוך לשכיבה שמא יראה קרי ח"ו.

    תּוֹרָה מְבִיאָה לִידֵי זְהִירוּת (דברים כג, י) נראה לי בס"ד זְהִירוּת יהיה זהיר שלא יתקרב לדבר שמביאו לידי עבירה דהיינו שלא ילך עם אדם רשע כמו שאמר התנא וְאַל תִּתְחַבֵּר לָרָשָׁע (משנה אבות א, ז) וכן לא ילך על פתח אשה זונה פן יראנה ויפתנו יצרו וכמו שנאמר אַל תִּקְרַב אֶל פֶּתַח בֵּיתָהּ (משלי ב, ח) וכן כיוצא בזה בשאר עונות. וּזְרִיזוּת שאם לפי תומו נכנס לבית זונה או למקום מושב לצים ודרך חטאים וכיוצא יהיה זריז לברוח משם כבורח מן הארי וכמו שאמר התנא הֱוֵי רָץ לְמִצְוָה קַלָּה וּבוֹרֵחַ מִן הָעֲבֵרָה (משנה אבות ד, ב) וצריך לזה זריזות שימהר לרוץ לדבר מצוה ולברוח מן העבירה. וּנְקִיּוֹת רצונו לומר להיות נקי מן השגגות ופרישות שיהיה פורש מן הדבר הדומה לאיסור אף על פי שאינו איסור ממש שיש בו צדדי היתר וכמו שאמרו (מסכת דרך ארץ זוטא ח, ב) הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו. וּטְהָרָהּ היא טהרת המחשבה והרהור הלב. וְיִרְאַת חֵטְא רצונו לומר יהיה חרד בכל עת ויזדעזע פן יבא לידי חטא אף על פי שאין רואה חטא לפניו כאדם המהלך בדרך בלילה יחידי ולבו נוקפו פן יפגע בו ליסטים או אויב וקדושה היינו שיקדש עצמו במותר לו. וַעֲנָוָהּ שישתדל להגיע לקצה האחרון של הענוה שתמיד יהיה מוסיף ענוה על ענוה שבו וחסידות היינו שיעשה דבר נוסף על החיוב שחייבתו תורה ותחיית המתים שיזכה למדרגה עליונה ונשגבה מאד שיהיה לו יכולת לשלוח נפשו לקליפות ולהוציא משם נפשות העשוקים הנחשבים שם כמתים והוא מחיה אותם כשמוציאם משם וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות בסוד 'נפילת אפים' וזו מעלה גדולה שאין למעלה ממנה.

    Ben Yehoyada on Avodah Zarah 20b · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת עבודה זרה, דף כ׳, עמוד ב׳, בהיקף של כ־487 מילים ב־19 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 19 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 124 מילים

      נפתחת ב״וְלֹא בְּבִגְדֵי צֶבַע [שֶׁל] אִשָּׁה, וְלֹא בַּחֲמוֹר…״

    2. קטע 240 מילים

      נפתחת ב״אָמְרוּ עָלָיו עַל מַלְאַךְ הַמָּוֶת, שֶׁכּוּלּוֹ מָלֵא…״

    3. קטע 33 מילים

      נפתחת ב״קֶרֶן זָוִית הֲוַאי.…״

    4. קטע 436 מילים

      נפתחת ב״וְלֹא בְּבִגְדֵי צֶבַע [שֶׁל] אִשָּׁה. אָמַר רַב…״

    5. קטע 523 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב חִסְדָּא: הָנֵי מִילֵּי בְּעַתִּיקֵי, אֲבָל…״

    6. קטע 621 מילים

      נפתחת ב״וּלְטַעְמָיךְ, הָא דְּאָמַר רַב יְהוּדָה: מִין בְּמִינוֹ…״

    7. קטע 731 מילים

      נפתחת ב״אָמַר מָר: מִמֶּנָּה מֵת. נֵימָא פְּלִיגָא דַּאֲבוּהּ…״

    8. קטע 823 מילים

      נפתחת ב״מִמֶּנָּה מַסְרִיחַ. מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי חֲנִינָא בַּר…״

    9. קטע 914 מילים

      נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע״, שֶׁלֹּא…״

    10. קטע 1063 מילים

      נפתחת ב״מִכָּאן אָמַר רַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר: תּוֹרָה…״

    11. קטע 1134 מילים

      נפתחת ב״וּפְלִיגָא דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, דְּאָמַר רַבִּי…״

    12. קטע 1255 מילים

      נפתחת ב״אֵין מוֹכְרִין לָהֶן וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: מוֹכְרִין…״

    13. קטע 1324 מילים

      נפתחת ב״וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן אִילָן, בְּהָא קָאָמַר רַבִּי…״

    14. קטע 1418 מילים

      נפתחת ב״וְאִי אַשְׁמְעִינַן בְּהָנֵי תַּרְתֵּי, מִשּׁוּם דְּלָא יְדִיעַ…״

    15. קטע 1515 מילים

      נפתחת ב״וְאִי אַשְׁמְעִינַן בְּהָא, בְּהָא קָאָמַר רַבִּי מֵאִיר,…״

    16. קטע 167 מילים

      נפתחת ב״אִיבַּעְיָא לְהוּ: בְּהֵמָה עַל מְנָת לִשְׁחוֹט, מַהוּ?…״

    17. קטע 1725 מילים

      נפתחת ב״הָתָם טַעְמָא מַאי שָׁרֵי רַבִּי יְהוּדָה? דְּלָאו…״

    18. קטע 1819 מילים

      נפתחת ב״תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא: בְּהֵמָה עַל מְנָת לִשְׁחוֹט…״

    19. קטע 1912 מילים

      נפתחת ב״מַתְנִי׳ אֵין מַשְׂכִּירִין לָהֶם בָּתִּים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל,…״

    חכמים הנזכרים בדף

    לשון המקור

    וְלֹא בְּבִגְדֵי צֶבַע [שֶׁל] אִשָּׁה, וְלֹא בַּחֲמוֹר וְלֹא בַּחֲמוֹרָה, וְלֹא בַּחֲזִיר וְלֹא בַּחֲזִירָה, וְלֹא בְּעוֹפוֹת בִּזְמַן שֶׁנִּזְקָקִין זֶה לָזֶה, וַאֲפִילּוּ מָלֵא עֵינַיִם כְּמַלְאַךְ הַמָּוֶת.

    אָמְרוּ עָלָיו עַל מַלְאַךְ הַמָּוֶת, שֶׁכּוּלּוֹ מָלֵא עֵינַיִם, בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ שֶׁל חוֹלֶה עוֹמֵד מֵעַל מְרַאֲשׁוֹתָיו, וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ, וְטִיפָּה שֶׁל מָרָה תְּלוּיָה בּוֹ, כֵּיוָן שֶׁחוֹלֶה רוֹאֶה אוֹתוֹ מִזְדַּעְזֵעַ וּפוֹתֵחַ פִּיו, וְזוֹרְקָהּ לְתוֹךְ פִּיו, מִמֶּנָּה מֵת, מִמֶּנָּה מַסְרִיחַ, מִמֶּנָּה פָּנָיו מוֹרִיקוֹת!

    קֶרֶן זָוִית הֲוַאי.

    וְלֹא בְּבִגְדֵי צֶבַע [שֶׁל] אִשָּׁה. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: אֲפִילּוּ שְׁטוּחִין עַל גַּבֵּי כּוֹתֶל. אָמַר רַב פָּפָּא: וּבְמַכִּיר בַּעֲלֵיהֶן. אָמַר רָבָא: דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי ״וְלֹא בְּבִגְדֵי צֶבַע אִשָּׁה״, וְלָא קָתָנֵי ״וְלֹא בְּבִגְדֵי צִבְעוֹנִין״, שְׁמַע מִינַּהּ.

    אָמַר רַב חִסְדָּא: הָנֵי מִילֵּי בְּעַתִּיקֵי, אֲבָל בְּחַדְתֵי לֵית לַן בַּהּ, דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, אֲנַן מָנָא לְאַשְׁפּוֹרֵי הֵיכִי יָהֲבִינַן? הָא קָא מִסְתַּכֵּל!

    וּלְטַעְמָיךְ, הָא דְּאָמַר רַב יְהוּדָה: מִין בְּמִינוֹ מוּתָּר לְהַכְנִיס כְּמִכְחוֹל בִּשְׁפוֹפֶרֶת, הָא קָא מִסְתַּכַּל! אֶלָּא בַּעֲבִידְתֵּיהּ טְרִיד, הָכִי נָמֵי בַּעֲבִידְתֵּיהּ טְרִיד.

    אָמַר מָר: מִמֶּנָּה מֵת. נֵימָא פְּלִיגָא דַּאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל: אָמַר לִי מַלְאַךְ הַמָּוֶת ״אִי לָא דְּחָיֵישְׁנָא לִיקָרָא דִּבְרִיָּיתָא, הֲוָה פָּרַעְנָא בֵּית הַשְּׁחִיטָה כִּבְהֵמָה״. דִּלְמָא הָהִיא טִיפָּה מְחַתְּכָה לְהוּ לְסִימָנִין.

    מִמֶּנָּה מַסְרִיחַ. מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי חֲנִינָא בַּר כָּהֲנָא, דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר כָּהֲנָא: אָמְרִי בֵּי רַב: הָרוֹצֶה שֶׁלֹּא יַסְרִיחַ מֵתוֹ, יְהַפְּכֶנּוּ עַל פָּנָיו.

    תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע״, שֶׁלֹּא יְהַרְהֵר אָדָם בַּיּוֹם וְיָבוֹא לִידֵי טוּמְאָה בַּלַּיְלָה.

    מִכָּאן אָמַר רַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר: תּוֹרָה מְבִיאָה לִידֵי זְהִירוּת, זְהִירוּת מְבִיאָה לִידֵי זְרִיזוּת, זְרִיזוּת מְבִיאָה לִידֵי נְקִיּוּת, נְקִיּוּת מְבִיאָה לִידֵי פְּרִישׁוּת, פְּרִישׁוּת מְבִיאָה לִידֵי טׇהֳרָה, טׇהֳרָה מְבִיאָה לִידֵי חֲסִידוּת, חֲסִידוּת מְבִיאָה לִידֵי עֲנָוָה, עֲנָוָה מְבִיאָה לִידֵי יִרְאַת חֵטְא, יִרְאַת חֵטְא מְבִיאָה לִידֵי קְדוּשָּׁה, קְדוּשָּׁה מְבִיאָה לִידֵי רוּחַ הַקּוֹדֶשׁ, רוּחַ הַקּוֹדֶשׁ מְבִיאָה לִידֵי תְּחִיַּית הַמֵּתִים, וַחֲסִידוּת גְּדוֹלָה מִכּוּלָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָז דִּבַּרְתָּ בְחָזוֹן לַחֲסִידֶיךָ״.

    וּפְלִיגָא דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: עֲנָוָה גְּדוֹלָה מִכּוּלָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״רוּחַ ה׳ אֱלֹהִים עָלָי יַעַן מָשַׁח ה׳ אֹתִי לְבַשֵּׂר עֲנָוִים״, ״חֲסִידִים״ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא ״עֲנָוִים״, הָא לָמַדְתָּ שֶׁעֲנָוָה גְּדוֹלָה מִכּוּלָּן.

    אֵין מוֹכְרִין לָהֶן וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: מוֹכְרִין לָהֶן אִילָן עַל מְנָת לָקוֹץ וְקוֹצֵץ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֵין מוֹכְרִין לָהֶן אֶלָּא קְצוּצָה. שַׁחַת עַל מְנָת לִגְזוֹז וְגוֹזֵז, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֵין מוֹכְרִין לָהֶן אֶלָּא גְּזוּזָה. קָמָה עַל מְנָת לִקְצוֹר וְקוֹצֵר, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֵין מוֹכְרִין אֶלָּא קְצוּרָה.

    וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן אִילָן, בְּהָא קָאָמַר רַבִּי מֵאִיר, כֵּיוָן דְּלָא פָּסֵיד מְשַׁהֵי לֵיהּ, אֲבָל הַאי דְּכִי מְשַׁהֵי לֵהּ פָּסֵיד, אֵימָא מוֹדֵי לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה.

    וְאִי אַשְׁמְעִינַן בְּהָנֵי תַּרְתֵּי, מִשּׁוּם דְּלָא יְדִיעַ שְׁבָחַיְיהוּ, אֲבָל שַׁחַת דִּידִיעַ שְׁבָחַיְיהוּ — אֵימָא מוֹדֵי לֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר.

    וְאִי אַשְׁמְעִינַן בְּהָא, בְּהָא קָאָמַר רַבִּי מֵאִיר, אֲבָל בְּהָנָךְ אֵימָא מוֹדֵי לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה, צְרִיכָא.

    אִיבַּעְיָא לְהוּ: בְּהֵמָה עַל מְנָת לִשְׁחוֹט, מַהוּ?

    הָתָם טַעְמָא מַאי שָׁרֵי רַבִּי יְהוּדָה? דְּלָאו בִּרְשׁוּתֵיהּ קָיְימִי וְלָא מָצֵי מְשַׁהֵי לְהוּ, אֲבָל בְּהֵמָה, כֵּיוָן דְּבִרְשׁוּתֵיהּ דְּגוֹי קָיְימָא, מְשַׁהֵי לָהּ, אוֹ דִלְמָא לָא שְׁנָא?

    תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא: בְּהֵמָה עַל מְנָת לִשְׁחוֹט וְשׁוֹחֵט, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֵין מוֹכְרִין לוֹ אֶלָּא שְׁחוּטָה.

    מַתְנִי׳ אֵין מַשְׂכִּירִין לָהֶם בָּתִּים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שָׂדוֹת, וּבְסוּרְיָא