מסכת עבודה זרה דף י״ח עמוד א׳

להתלמד עבד כדתניא כו' ומיהו הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה (יבמות דף קכא:) ואפילו להתלמד יש לחוש לכבוד הרב וקרא דלא תלמד לעשות במילי אחרניתא תוקמה כמו נטיעת קישואין דסנהדרין (דף סח.) ודמות צורת לבנה דר"ג (ר"ה דף כד.):

בקובה אהל זונות כדכתיב (במדבר כה) אל הקובה:

דקדקה לפסוע פסיעות נאות וכתיב (תהילים מ״ה:י״ד) כל כבודה בת מלך פנימה:

שאדם דש בעקביו דקדוק פסיעות כי הכא. ל"א שאדם דורסן ברגליו שאין חשובין בעיניו כלום:

על כל דרכי אפילו דקדוק פסיעות:

שאתה יושב ועוסק בתורה והם גזרו על כך:

דבר של טעם שהחריבה את ביתו והרגה את חסידיו ועדיין קיימת:

כלום מעשה בא לידך ואשמע איך היית נוהג:

הוגה השם פ"ה שדורשו במ"ב אותיות ועושה בו מה שהוא חפץ ורוב העולם מפרשים שהיה קורא בפי' אותיות של שם המיוחד באותיות של שאר התיבות וזה אין לעשות כדאמר בפסחים ס"פ אלו עוברין (פסחים דף נ.) לא כשאני נכתב אני נקרא אני נכתב בי"ה ונקרא בא"ד ונראה לר"י שאין להזכיר אף אותיות י"ה כמו שרגילין העולם שהרי י"ה הוא שם המיוחד ועוד נראה להר"ר אלחנן כי גם אין להזכיר א"ד מאדני דהא א"ד מאדני י"ה מהשם אין נמחקין ש"ד משדי צ"ב מצבאות נמחקין וכן הגירסא (שבועות לה: ושם לה.) בפירוש ר"ח משמע שא"ד מאדני הוא שם כמו י"ה מה' ומיהו נראה לר"י להתיר דכיון דלא נמצא בכתוב דמה שהוא נמצא כתוב בספרים יש לומר שהסופרים כתבוהו כן ולא נתכוונו להזכיר את השם (ועי' תוס' סוכה דף ה. ד"ה יו"ד):

להתלמד עבד פ"ה ומיהו הקב"ה מדקדק כו' ונראה שלא היה כתוב בספרו אלא מאי טעמא איענש הוגה בפרהסיא היה ולכך הוצרך לתת טעם אחר:

מה אתה רואה שהיה נראה בעיניהם שהיה לו לראות שום דבר תימה או מלאכים או דבר אחר א"נ בשביל שהיו שומעין קול האותיות הפורחות ולא היו יודעין מהו:

ואל יחבל עצמו אור"ת דהיכא שיראים פן יעבירום עובדי כוכבים לעבירה כגון ע"י יסורין שלא יוכל לעמוד בהם אז הוא מצוה לחבל בעצמו כי ההיא דגיטין (דף נז:) גבי ילדים שנשבו לקלון שהטילו עצמם לים (וע"ע תוס' גיטין דף נז: ד"ה קפצו):

וכי שלמי מאי איעביד י"מ שהיה נותן להשלטון מס מן הזונות למספר גולגלותם ולכך היה שואל כי שלמי מה אעשה כי איך אתן מס העולה למספרם וכן יש לפרש בריש פירקא (לעיל עבודה זרה דף ב:) שווקים להושיב בהם זונות וליטול מס מהם אבל רש"י פירש שכל שעה שיעלילו עליו שישחדם בממון זה:

שכל ההוגה את השם באותיותיו אין לו חלק לעוה"ב ואע"ג דהוא להתלמד עבד וכתיב לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות הוה ליה להגות בצינעה.

וגזרו על אשתו הריגה נענשה משום דלא מחיא ביה שכל מי שיש בידו למחות ואינו ממחה נתפש.

ונענשה בתו לישב בקובה דא"ר יוחנן פעם אחת עברה בין גדולי רומי ואמרו כמה נאות פסיעותיה של ריבה זו מיד דיקדקה בפסיעותיה והיינו דכתיב עון עקבי יסובני עון שאדם דש בעקיביו סובבין אותו ליום הדין. בשעת הוצאתן פתחו [כל] א' ואמ' הוא אמר הצור תמים פעלו וגו' אשתו אמרה אל אמונה ואין עול בתו אמרה גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי (איש) [בני] האדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו:

כרכוהו בס"ת שהיה קורא בו והקיפוהו חבילי זמורות והציתו בהן את האור כו':

ברוריה דביתהו דר' מאיר ברתיה דר' חנניא בן תרדיון הואי אמ' ליה לבעלה זילא בי מילתא דיתבה אחתי בקובה של זונות שקל תרקבא דדינרי ואזיל. פי' דישתנא נידה:

כל ההוגה את השם באותיותיו אין לו חלק לעולם הבא ואם להתלמד מותר בצנעא אבל בפרהסיא אסור וענין הגית השם באותיותיו יתבאר במסכת סנהדרין:

כל מי שיש בידו למחות על איזה דבר ואינו מוחה הרי זה נתפש עליו מן השמים כאלו הוא עשאה:

צריך אדם להזהר שלא להרהר אחר מדותיו של מקום אלא יצדיק עליו את הדין בכל מה שיארע לו הן טוב והן מוטב ויפשפש במעשיו שאם יפשפש יפה בודאי הוא מוצא סבה על מה יארע לו כך:

תד"ה הוגה השם פ"ה כו' העולם מפרשים שהיה כו' שאר התיבות וזה כו' שאין להזכיר אף אותיות י"ה כו' גם אין להזכיר א"ד כו' עכ"ל אין זה דומה דהא דאין להזכיר אותיות י"ה וא"ד היינו האותיות זה אחר זה אבל בקריאת התיבה ודאי דמותר כדאמרינן בעירובין דיו לעולם שישתמש בשם י"ה ומההיא דפסחים מוכח דתיבת א"ד נקרא משא"כ בשם בן ד' דאסור אפילו בקריאת התיבה כמו שהביאו מההיא דפסחים לא כשאני נכתב כו' ודו"ק:

בא"ד נמצא כתוב בספרים י"ל כו' עכ"ל היינו ההוא דפסחים ונקרא בא"ד לא נתכוונו להזכיר השם כך אלא שכתבוהו הספרים כן לקצר הלשון אבל א"ד מאדני שאינו נמחק ר"י לא גריס ליה וק"ל:

ד"ה הוגה השם וכו' דהא א"ד מאדני י"ה מהשם אין נמהקים ש"ד משד"י צ"ב מצבאות נמחקים וכן הגירסא בפירוש ר"ח. ר"ל דבפ' שבועת העדות (שבועות דף ל"ה) איתא בספרים שלנו ת"ר א"ל מאלהים וכו' אינו נמחק שי"ן דלי"ת משדי א"ד מאדנ"י צ"ב מצבאות הרי זה נמחק כך הגירסא לפנינו אבל ר"ח גריס א"ל מאלהים י"ה מהשם א"ד מאדנ"י אינו נמחק ש"ד משדי צ"ב מצבאות הרי זה נמחק:

עָלָיו לִשְׂרֵיפָה שֶׁהָיָה הוֹגֶה אֶת הַשֵּׁם בְּאוֹתִיּוֹתָיו נראה לי בס"ד הטעם שנגזר עליו שריפה בעבור זאת ולא נהרג כשאר הרוגי מלכות, והיינו כי אסור להגות השם באותיות אלא צריך להוציאו בהיכל שלו שהוא שם אֲדֹנָ־י [65] שעולה מספרו הֵיכַל [65] כמו שנאמר וַהֳ' בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ הַס מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ (חבקוק ב, כ) נמצא שם אֲדֹנָ־י נקרא הֵיכַל שבו קורין ומזכירין את שם המיוחד. והנה הֵיכַל במילואו כזה: ה"א יו"ד כ"ף למ"ד [200] עולה ר' ואם תניח ר' בתוך 'שפה' יהיה 'שְׂרֵיפָה' לכך הוא שהיה הוגה את השם באותיותיו בשפתיו ולא היה מוציאו בשפתיו בהיכל שלו לכן היכל שעולה ר' יהיה בתוך אותיות 'שפה' ונעשה מזה צירוף 'שְׂרֵיפָה'.

הוּא, אָמַר "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ" אִשְׁתּוֹ אָמְרָה "אֵ־ל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דברים לב, ד). כונת הכתוב כך שהוא יתברך אֵ ־ ל אֱמוּנָה ואף על פי שתראה באין יסורין וְאֵין עָוֶל ביסורין שבאים על האדם שאין עול בכפו הנה השם יתברך צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא דלא עביד דינא בלא דינא. ומה שאמר רבי חנינא בן תרדיון פסוק אחר הכל הוא אחד שזה אמר חציו וזה אמר חציו ולכל אחד מהם נזדמן לו פסוק בפיו דרך מקרה אבל בתו לקחה פסוק ממקום אחר שיש בו צידוק השייך לענין שלה והוא 'גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם' (ירמיה לב, יט) וכמו שפירש רש"י לכך שבח רבינו הקדוש למה שאמרו שלשה מקראות אלו לפי הענין. והנה ראשי תיבות ג' מקראות אלו הוא 'גאה' מתתא לעילא ולזה אמר אָשִׁירָה לַהֳ' כִּי גָאֹה גָּאָה (שמות טו, א).

מִיָּד דִּקְדְּקָה בִּפְסִיעוֹתֶיהָ נראה ודאי אין כונתה בזה לגרות בהם יצר הרע ושיתנו עיניהם בה אלא כונתה שישבחו את ישראל דמה שגדולי האומות משבחין אותם נוסף להם כבוד לפני העולם וכמו שנאמר רָאוּהָ בָנוֹת וַיְאַשְּׁרוּהָ מְלָכוֹת וּפִילַגְשִׁים וַיְהַלְלוּהָ (שיר השירים ו, ט) אך נענשה בזה דהיה לחוש שמא יתגרה בהם יצר הרע ויעלה בלבם לאנוס אותה שהם היו גדולי רומי ואין להם מונע ואיך היא תעורר את הישן.

אָמַר לוֹ רַבִּי, מָה אֲנִי לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא קשא וכי רבי יוסי בן קיסמא נביא הוא? אדרבה הוא עצמו ידע בכך יותר כי אמרו רבותינו ז"ל (ברכות סא:) ידע אינש בנפשיה! ונראה לי בס"ד דרבי יוסי בן קיסמא הוכיחו על אשר עוסק בתורה בפומבי וגורם לגרות בו את הדובים ולהרגו וגם גורם שריפה לספר תורה ואם יסמוך על הנס אינו רשאי ולזה אמר 'מה אני לעולם הבא' מצד דבר זה בלבד אם יש עלי חטא בדבר זה או דלמא כדין עשיתי ומצוה קא עבידנא ואין עלי עונש מצד שריפת ספר תורה אשר הסבותי אותו כי יכול אני לסמוך על הנס שלא יעשו לי רע וכל שכן לספר תורה? והשיב לו תגיד לי מה מעשים באו לידך והתנהגת בהם כדי שאם אתה בגדר החסידים תוכל לסמוך על הנס ואם כן אין עליך חטא כי ודאי זכותך יגין ולא יהיה דבר רע כלל והגיד לו דבר אחד של חסידות אשר עשה, ואז אמר לו לא תחוש דראוי אתה לעשות לך נס וְלֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה (תהלים צא, י).

אַבָּא, אֶרְאֲךָ בְּכָךְ פירוש אף על פי שאנחנו יודעים שהגזרה גזורה מן השמים על עשרה הרוגי מלכות אך דא עקא שהם הוסיפו לך צער על חבירך שעשו לך שריפה קשה מהרג ולא עוד שהניחו לך ספוגין של צמר שלא תשרף במהרה כדי שתצטער יותר! והשיב לה דרך ענוה אם איני כדאי שיתבעו מן השמים עלבוני לחייבם בעבור תוספת הצער שעשו לי עם כל זה בכך אני בוטח כיון דהספר תורה נשרף עמי 'מִי שֶׁיְּבַקֵּשׁ עֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל סֵפֶר תּוֹרָה הוּא יְבַקֵּשׁ עֶלְבּוֹנִי'. ונראה לי בס"ד מה שאמרה לו בלשון זה 'אֶרְאֲךָ בְּכָךְ' מן השמים שמו בפיה דבר זה שבו רמוז סוד התיקון אשר יהיה על ידי צדיקים שמוסרים עצמן על קדוש השם בפועל וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות על מאמר 'כך עלה במחשבה' האמור גבי רבי עקיבה (מנחות כט:) שבאותיות 'כך' רמוזים שני זווגים הנעשים על ידי מסירת נפש על קדוש השם שהם סוד כ"ף כפופה כ"ף פשוטה וזה לשונו ולפי שהמוסר עצמו על קידוש השם עושה ב' זווגים אלו שהם כ"ף כפופה כ"ף פשוטה לפיכך נאמר על רבי עקיבה 'כך עלה במחשבה' עד כאן.

אַף אַתָּה פְּתַח פִּיךָ וְתִכָּנֵס בְּךָ הָאֵשׁ קשא והלא הוא מדבר עמהם וגם דבר עם ביתו ועם הקליסטנירו ואם כן היה פיו פתוח דאיך ידבר אם לא יפתח פיו? ונראה לי בס"ד כי הרשעים עשו גומא בקרקע בתוך האש והעמידוהו בתוכה ועשו לו חבלים של עור וכיוצא לקשרו בעמידתו שלא ישמט ויתנועע אנה ואנה והאש לא היה מגיע עד הדדים וכדי שלא ישרף לבו וימות תכף הניחו לו ספוגין של צמר נמצא האש אינו מגיע עד הפנים ולכן היה פיו פתוח אך מחמת שיש שלהבת לפעמים באיזה רגע תעלה השלהבת עד הפנים ואם היה פיו פתוח תכנס השלהבת בתוך פיו וימות תכף אמנם הוא היה נזהר בעת שהשלהבת עולה תכף סותם פיו ובעת שדבר לא היתה השלהבת עולה ולכך אמרה לו 'פְּתַח פִּיךָ' בעת שתעלה השלהבת כדי שתכנס השלהבת לפנים ואמר לו מוטב וכו' ואין אני עושה זאת בעצמי.

שְׁקַל תַּרְקְבָא דְּדִינָרֵי פירש רש"י ז"ל תרי וקב דהיינו שלשה קבין וידוע כל קב הוא תל"ב דרה"ם ואם כן שלשה קבין הם אלף ורצ"ו [432×3=1296] דרהם זהב כי פירש רש"י ז"ל שהיו זהבים הנה בזה המספר נעשה סימן טוב כמספר האלף [1000] וכמספר רצו [296] שהוא לשון רצון. גם 'אלף רצו' הוא צירוף אותיות 'אוצר' שהוא אלף רצו שיהיה נשפע שפע הצלחה בזה הדבר מן מקום הנקרא אוצר שהוא היסוד אשר הוא מתקנא בעבורו כדי שלא יטמאוה בזנות וידוע פגם הזנות הוא נוגע ביסוד ולכן הצליח במספר זה הסך אשר הזמינו להצלת בתו של רבי חנינא בן תרדיון הקדושה. גם הצליח במספר זה שהוא אלף רצ"ו דרהם שהכינו להצלתה שנשפע מן שמונה עשר פעמים שם ע"ב [72×18=1296] שבזכות היסוד הנקרא חי נשפע מן ח"י שמות ע"ב שהוא 'חסד' [72] שעולה מספרם אלף רצ"ו גם עוד בזכות התורה שהיא אוריין תליתאי (שבת פח.) הצליח בהכנתו שלשה קבין להצילה. ומה שעשה הנסין בכלבים יובן על פי מה שאמר רבינו הרש"ם ז"ל דרבי מאיר בעל הנס היה מכניע קליפת הכלבים שהיא בעשיה על ידי תורתו ודו"ק.