בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת עבודה זרה דף י׳ עמוד א׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת עבודה זרה דף י׳ עמוד א׳

    מסכת עבודה זרה דף י׳ עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 15 קטעים ממוספרים, כ־405 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    שית שנין יתירתא שבא לפני ב"ד בשנה שנכתב בו ומצא בו שש שנים יותר ממניינם כגון שהיו עומדים בשנת חמש מאות למלכות יון ובו היה כתוב בשנת חמש מאות ושש שנים לוה פלוני מפלוני וסתם היה כתוב ולא היה כתוב בו שום מלכות:

    מאוחר הוא מלוה עשה עמו טובה ומחל לו שעבוד קרקעות של שש שנים וכל מי שיקנה קרקעו בתוך שש שנים אינו מפסיד שהרי זמן מכירה קודם לזמן טריפת השטר:

    ועד דמטי זמניה לא טריף אינו יכול לטרוף לקוחות אלא אותן שיקחו ממנו משש ואילך:

    ספרא דוקנא כתביה מדקדק בחשבונות הוא ואינו הולך אחרינו שאין אנו מתחילין למנות לתחלת מלכות יון אלא לאחר שש שנים שמלכו בעילם והוא מונה לתחלת מלכותן ושיעבודו מיום כתיבתו הוא ומהיום והלאה יטרוף ואין כאן מחילה לפי שחמש מאות שלנו הן חמש מאות ושש לתחלתן:

    ממאי דהאי דמנינן לשטרי לש"פ שנים קודם חורבן דעתין למלכי יון דתימא דהנך שית שני יתירתא היינו האי דאתחיל למימני מתחלת מלכותן דניחא לך למימר הכי ולא ניחא לך למימר מאוחר הוא לפי שאין דרך למחול שעבודו שמא ימכור זה כל נכסיו בתוך זמן האיחור ויפסיד את חובו:

    דלמא בין אנן בין הא ספרא האי דמנינן לש"פ שנים קודם חורבן לאו דעתין אמלכות יון אלא ליציאת מצרים מנינן:

    ושבקיה לאלפא קמא דמיציאת מצרים ומתחלינן למימני מתחילת אלפא בתרא והיא שנה ראשונה ליון שפשטה מלכותן בכל העולם דמיציאת מצרים ועד חורבן אלף וש"פ שנים ת"פ שנים עד בנין בית ראשון ות"י דבניינו הרי תת"צ ושבעים דגלות בבל ות"כ דבית שני הרי אלף וש"פ שנים ומלכות יון נמי פשטה בכל העולם ג' מאות ושמונים שנים קודם חורבן שהוא תחלת אלף שנים וכיון דדעתין איציאת מצרים ליכא למתלי הנך שית שנין אלא במחילת השעבוד ושטר מאוחר הוא:

    אין מונין אלא למלכי יונים וכיון דלמלכות יון מנינן ואיכא למיתלי להנך שית שנין בספרא דוקנא תלינן ביה ולא תלינן ליה במחילת השעבוד שאין כל אדם עושה כן:

    ועוד 11 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Avodah Zarah 10a · Sefaria · CC0

    תוספות

    ספרא דוקנא כתביה מכאן יש להכשיר שטר שדלג בו הסופר לבריאת עולם ואפילו דלג האלפים והמאות רק שכתב בכך ובכך לפרט שהרי בימיהם היו כותבין למלכות יונים והסופר דלגו דאי הוה כתיב בשטר בהדיא למלכות יונים מאי הוה קאמר דלמא ליציאת מצרים וכו' ואפ"ה לא אמרינן למניינא אחרינא כתביה ועד דמטי זמניה לא טריף כיון שבגולה אין מונין אלא למלכות יון אף כאן אם דלג לבריאת עולם כיון שאין אנו מונין עתה כי אם לבריאת עולם אין לחוש וגם אם דלג נמי האלפים אין לחוש מדקאמר בסמוך שבקיה לאלפא קמא ונקטיה לאלפא בתרא ויש ספרים שגורסין שבקיה לכללא ונקטיה לפרטא ור"ת עשה מעשה שכתב שטר בכך וכך לפרט ודלג האלפים וגם בריאת עולם:

    שאין להם לא כתב ולא לשון פירש הקונטרס שנלקט לשונם מלשון אומות ותימה דהא בני ישמעאל ובני קטורה ועמון ומואב שעמדו אחר דור הפלגה מאין בא להם לשונם אם לא מאומה אחרת לכך פירש ר"י כתב לשון חשוב שהמלכים משתמשין בו כעין חכמת יונית והיינו דאמרינן במגילה (דף י: ושם) והכרתי לבבל שם ושאר שם זה לשון ומאי קאמר דהא בלשון ארמי הם מספרים ועודם משתמשין בו אלא בודאי לשון מלכות קאמר ועוי"ל כדאמר בבראשית רבה דבדור הפלגה עלה הים והציף הרבה משפחות מע' אומות וכולן עמדו מישמעאל ובני קטורה ואיכא למימר דכל הנך ירשו לשון אומה ואומה שאבדה אבל רומיים למדו לשונם מאומה אחרת:

    והתניא יום גנוסיא ויום הלידה מהשתא בעי לאתויי ברייתא דמייתי בסמוך כולה אלא השתא מייתי מינה בקוצר ואותו שהיה מתרץ הא דידיה הא דבריה לא היה יודע הברייתא כמו שהיא בסמוך אלא מתרץ על מה שהביא המקשה עוד יש לומר דודאי ברייתא אחרת היא וממשנתינו לא היה יכול להקשות דמתניתין משתמע דמיירי בשני בני אדם שמארכת כ"כ בלשונה יום גנוסיא של מלכים ויום הלידה אבל ברייתא דקתני בה יום גנוסיא ויום הלידה משמע דלא מיירי אלא באדם אחד:

    Tosafot on Avodah Zarah 10a · Sefaria · CC0

    רבנו חננאל

    אמר רב נחמן בגולה אין מונין אלא למלכי יון בלבד ותניא [כוותיה] דרב נחמן.

    אמר רבינא מתני' נמי דייקא דקתני באחד בניסן ראש השנה למלכים ותנינן נמי באחד בתשרי ראש השנה למלכים ואסיק' אלא לאו ש"מ למלכות יון ש"מ:

    פיס' [יום] גינוסיא של מלכיהם פי' גנוסיא בלשון יון יום הלידה ואוקימ' אלא מאי יום גנוסיא יום שמעמידין בו את מלכם ואף על פי דלא מוקמי מלך בן מלך מיהו על ידי שאלה מוקמי כגון אנטונינוס דשאלינהו למנויי אסוירוס בריה דמלכא וקיבלו מיניה.

    Rabbeinu Chananel on Avodah Zarah 10a · Sefaria

    רשב"א

    אמר להו רב נחמן האי ספרא דוקנא כתביה וכו' ולא אמרינן בכי הא יד בעל השטר על התחתונה, דכיון דכולהו סופרים למלכות יון הם מונים לעולם ואיפשר להעמיד חשבונו של זה על הנכון, לא אמרינן מאוחר הוא. אבל לרב אחא בר יעקב דסבר למימר כי לחשבון אחר אנו רגילין למנות, אמרין יד בעל השטר על התחתונה ומאוחר הוא, ואין תולין לומר שסופר זה אחז לו דרך אחרת לחשבונו.

    Rashba on Avodah Zarah 10a · Sefaria

    ריטב"א

    האי ספרא דוקנא כתביה כו' פירוש דאף על גב דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי דיינין ליה ליפוי של מלוה ויטרוף מזמנו דכי אמרינן יד בעל השטר על התחתונה הני מילי לשון מסופק אבל הכא שכל הסופרין למלכות יון הם מונין ושטר מאוחר לא שכיח: ואפשר להעמיד במנינו על נכון לא אמרינן שטר מאוחר הזא ומיהו לרב אחא בר יעקב שהיה סובר כי גם ליציא׳ מצרים אנו רגילין למנות אמרינן יד בעל השטר על התחתונה ומאוחר הוא ואין מלין לומר שזה הסופר מנה שלא כדרך שאר הסופרין.

    דילמא ליציאת מצרים מנינן ושבקי לאלפא קמא פי׳ כי מיציאת מצרים ועד חרבן בית שני אלף ש״פ שנים כדאית׳ בסוגיין נמצא יציאת מצרים מוסיף על מנין הסופר אלף אחד וכדפר״שי ז״ל ואגב אורחין שמעינן מיהא שאם רצה הסופ׳ שלא לכתוב במנין השטרות אלא הפרט בלבד או לחסר מקצת הכללים שהשטר כשר וכן אנו רגילין לפעמים בגולה אין מונין אלא למלכות יון בלבד פר״שי ז״ל אין רגילין למנות יפה כיון והיינו דאין מנינן לבריאת עולם וכדטעמא במסכת ר״ה בס״ד.

    ש״מ למלכי יונים מנינם הא ודאי לא נפיק מיהא אלא דלאומות העולם מנינן אלא דכיון דלא אשכחן חושבנא אחרינא דאתי כי האי חושבנא דשטרא דא אלא מלכות יון דהוי כעין חושבנא דיציאת מצרים לית לן למיתלי אלא למלכות יון והוי כאילו שמעינן מהכא דלמלכות מנינן ויש כיוצא בזה בתלמוד בההיא דאמרינן בגטין גבי מעדיותו של רבי יוחנן בין גודגודא נלמוד ודוק כנ״ל וכן נראה מפי׳ רש״י ז״ל מכלל דרבי מאיר סובר ל״ש ולהכי אמרינן מכלל דאי מרבי מאיר גופי׳ ליכא למידק הכי דדילמא לישנא קלילה נקט ודילמא טעמא דיום המיתה אסור היינו לפי שעושין בו לעולם שריפה ואיד׳ מן הסתם הילכך מדרבנן הוא דשמעת ליה:

    עקור שיש בה טריפה אסור פרש״י ז״ל דאע״ג דאין סופן ליהנות ממנה אסור לגרום טריפות לבהמה בידים ע״כ ואפשר דטעמא משום דהוי צער בעלי חיים טפי כשעוקרה במקום שעושה אותה טריפה והכי אמרינן לקמן גבי ההולכין ליריד של גוים דקתני בהמה תעקר ודוק ותשכח:

    וי״ל עוד דטעמא דעקור שיש בו טריפה שהוא אסור היינו משום בל תשחית דאע״ג דבשריפת כלי תשמישו ליכא משום בל תשחית כיון דמשום כבודו הוא שאני הכא שאין זה תשמיש חשוב כל כך אלא בתשמיש דתשמיש ולפיכך דיינו למנעה מאותו תשמיש ומכל מלאכה ולא לאוסרה בהנאה ובאכילה מה שאין כן בכלי תשמישו וסוס שרוכב עליו דמנעינן להו מכל הנאה.

    שקבועין הן לעולם דכולה שתא פלחי לה פר״שי ז״ל שכל ימות השנה עושין עובדיהן יום איד ומקריבין להו זבחים ואסורין במשא ומתן לעולם ע״כ. והקשו רבותי הא דאמר שמואל בתר הכי בגולה אינו אסור אלא יום אידם בלבד משמע דאכלהו קאי ולא המתני׳ בלחוד מדנטר לה עד הכא וכיון שכל ימות השנה עושין עובדיהן יום איד מה הרויחו בני הגולה באלה וי״ל דהא דאמרינן שעושין איד כל ימות השנה לאו איד ממש הוא דהא לא אפשר ולא מסתבר דמלאכתן אימתי נעשית אלא לומר שרגילין היחידים מהם לעשות לה זבחים תמיד ואפי׳ הכי אשמועינן שמואל דאינו אסור אלא ביום אידם הקבוע לכל שהכל עושים איד ומודים לא או משום איבה או משום דלא אפשר לן שפרנסתינו מהם וכדפרש״י ז״ל.

    מתני׳ עיר שיש בה ע״ז חוצה לה מותר כו׳ מהו לילך לשם כו׳ פי׳ לפקח בעסקיו בזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום פר״שי ז״ל שאין הדרך הזה יוצא עד לשם לשום מקום אחר ולא מאותה העיר מאילך אסור פרש״י ז״ל משו׳ חשדה דחשדי ליה דאזיל למיפלח לע״ז וטעם נכון הוא דהא בגמ׳ אמרינן דחיישינן לחשדה ואפי׳ במקום סכנה כגון דצחי מיא דאי לא שתי מאית והיא בכלל אבזרי ע״ז שיהרג ואל יעבור ולפי זה אסור ליכנס לבית ע״ז במקום שאין רגילין הגוים ליכנס שם אלא לצורך ע״ז בלבד אבל אם יש שם חצר לדון או שדרכן ליכנס שם לעשות צרכיהם או לעבור שם דרך קפנדריא מותר ואפי׳ במקום הפסד ממון בלבד דהוה ליה כהא דתנן שאם אין הדרך מיוחדת לאותו מקו׳ מותר וכל כיוצא בזה מותר לעשותה קפנדריא דקלון הוא וכן אמרו בירושלמי מהו למעבד קומי צלמניא אבוריא א״ל עבוד קומי וסמי עינוי.

    ויש שפירש במשנתינו שאפי׳ אין כאן מקום חושד אסור לפי שעושה שם אסופה ורוב עם שהוא כבוד לע״ז כשמתאספין עם רב ליריד שלה וכן אמרו בירושלמי אמר רבי אבהו אסור לעשות חבלה ותני כן לא ישאל בשלומו במקום שהוא מתחשב תו גרסינן בירושלמי אכסנאי אסור בן עיר מותר שיירא לעולם מותרת שכן דרך שיירא לילך בכל ע״כ.

    ועוד 1 קטעי פירוש על דף זה.

    Ritva on Avodah Zarah 10a · Sefaria

    מאירי

    כבר ידעת שבימיהם היו מונין לשטרות למלכות יונים ותחלת מלכותם מסוף ארבעים לתחלת בנינו ונמצאו ש"פ שנה כשחרב הבית ומ"מ לסוף ל"ד לבנינו התחילה מלכותם בעולם ומלכו שם שש שנים ואח"כ נתפשטה מלכותם ומאותה שעה שנתפשטה מונין להם בכל מקום ואין מונין להם אותם שש שנים הרי שמצינו שטר מאוחר בשש שנים כגון שיצאה שטר בשנת החרבן שהוא אומר שפ"ו שנים למלכות יונים ואנו יודעים שאין כאן אלא ש"פ שנה אין דנין אותו כמאוחר כדי למחול שעבודו עד שיכלו שש שנים הבאים אלא אומרים שסופר זה מנה להם מתחלת מלכותם הואיל ומצינו איחורו בשש שנים לא פחות ולא יותר ואין אומרים בכיוצא בזה יד בעל השטר על התחתונה שאין מחזיקין את הסופר בטועה הואיל והאחור אינו מצוי דהחשבון אפשר להעמידו על מכונו וכן אין תולין את החשבון לדבר אחר ואע"פ שלא הזכיר מלכות יונים בפרט אלא שאמר בשנת ש"פ שנה ולא הזכיר לאיזה מנין שהדבר ידוע שבגולה אין מונין אלא למלכי יונים:

    מכאן אני אומר בזמן הזה בשטר שכתוב בשנת חמשת אלפים וכיוצא בו ולא הוזכר בו בריאת עולם שהוא כשר אין ספק שלבריאת עולם הוא מונה וכן יראה לי שאם ראינו בכתב בשנת חמשים או כיוצא בו שהיא כשרה שאנו דנין בו שעל הפרט הוא נאמר כן וכן יראה ממה שאמרו בגמרא ודילמא ליציאת מצרים מנינן ושבקיה לאלפא קמא וכו':

    באחד בניסן ראש השנה למלכים במה דברים אמורים למלכי ישראל אבל למלכי אומות העולם אין מונים אלא מתשרי וכבר בארנוהו במסכת ר"ה:

    מלכות יונים לא היו מונין בו לכל מלך ומלך כמו שהיו מונין לשאר מלכים אלא לתחלת המלכות היו מונין לעולם ויראה לי הטעם מפני שהיה כבוש גדול ודבר מפורסם ביותר ועשאוה כשנת העיקר לענין החשבון:

    Meiri on Avodah Zarah 10a · Sefaria

    גליון הש"ס

    גמרא ומי מוקמי מלכא בר מלכא עיין סמ"ג לאוין אות קטז:

    Gilyon HaShas on Avodah Zarah 10a · Sefaria

    בן יהוידע

    שֶׁאֵין מַּעֲמִידִין מֶלֶךְ בֶּן מֶלֶךְ ונראה לי בס"ד הטעם על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער מאמרי רשב"י) דמלכותא דארעא שורשה באות מ"ם ושם היא אחוזת המלך עיין שם ובזה מובן הטעם דהמלכות היא ירושה מאב לבנו דאות מ' כפשוטה מולדת אות מ"ם כמוה כי מלוי המ"ם הוא גם כן מ"ם כן בנו של מלך יהיה מלך כמו אביו מאין תפונה מאחר דהמלך אחיזתו שם. ובזה יובן בס"ד 'שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ' (דברים יז, טו) שתי שימות לאב ולבן יען כי 'מִקֶּרֶב אַחֶיךָ' חלק תיבת מִקֶּרֶב לשתים וקרי בה 'קרב מ"ם' כלומר אצל אחיך יש להם קרב של מ' שמלבד מ' הפשוט של שם מלך יש להם עוד מ"ם של מלוי שהיא קרב ובטן של מ' הפשוט שבזה מורה אות של מ"ם על שתי מלכיות אחת של אב ואחת של בן מה שאין כן שאר גוים שאינם אחיך אין להם אות של המלוי ורק מ' של הפשוט בלבד שיש אצל מלך שלהם. ולכן אדום אין מעמידין מלך בן מלך דאין להם מ' כפולה בפשוט ובמלוי ולכך רומאי דהם עכו"ם יש להם חוק ' שֶׁאֵין מַּעֲמִידִין מֶלֶךְ בֶּן מֶלֶךְ ' ולכן אמר עליהם קָטֹן נְתַתִּיךָ בַּגּוֹיִם (עובדיה א, ב) חלק תיבת בַּגּוֹיִם לשתים וקרי בה 'בגוי מ"ם' גוי רצונו לומר תוך דהיינו בתוך המ"ם שהוא אות המלוי שלה 'קָטֹן נְתַתִּיךָ' שאין לך חלק באות המלוי של מ"ם.

    "בָּזוּי אַתָּה מְאֹד" שֶׁאֵין לָהֶן לֹא כְּתָב וְלֹא לָשׁוֹן (עובדיה א, ב) נראה עיקר כפירוש רש"י ז"ל שפירש הכתב והלשון שלהם לקחו מאומה אחרת וכך הוה קים להו לרבנן באותו זמן וכאשר תמצא עתה כי מלכות של אמריכאן אין להם לשון משלהם אלא לקחו הלשון ממלכות של אנגליז דקדים להו והם מדברים עתה בלשון אנגליז מלכות ברטאניה וכך קים להו לרבנן דאותם רומאי שהיו בזמן הקודם לקחו הלשון והמכתב שלהם ממלכות אחרת ונראה הטעם דהיה להם חסרון בשתים אלו שהוא המכתב התלוי בידים והדבור התלוי בלשון כי נתברך עשיו בידים זה החרב מפני כי היה 'צַיִד בְּפִיו' (בראשית כה, כח) ודו"ק. ובזה מובן טעם למה שאמר במדרש (בראשית רבה סג, ט ובילקוט שמעוני) שאל אותו הגמון דרומאי לרבן גמליאל מי תופס המלכות אחריו? הביא נייר וכתב בו 'וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אוֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו' (בראשית כה, כו). וקשא למאי אצטריך לכתוב, יאמר לו פסוק זה בפיו? ובזה ניחא שרמז לו על חסרונם שיש להם מצד הכתב ומצד הלשון מה שאין כן ישראל במלכותם שלמים בכתב זו הכתיבה שכתב לו אשורית המיוחד לישראל וגם שלמים בלשון הוא לשון הקודש שמדבר הכתוב הזה שהוא גם כן מיוחד לישראל מה שאין כן הם בעת מלכותם חסרים מן המכתב ומן הלשון. ובזה יובן בס"ד הרמז שרמז יעקב אבינו ע"ה לעשו באומרו כִּי חַנַּנִי אֱלֹקִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל (בראשית לג, יא) היינו 'כֹל' ראשי תיבות כ תב ל שון. ולפי זה נמצא יש להם שלשה חסרונות האחד בעיקר המלכות שאין מעמידין מלך בן מלך והשניה בלשון והשלישי בכתב ושלשתם נרמזו באותיות 'מֶלֶךְ' שהוא ראשי תיבות מ לכות ל שון כ תב, גם סופי תיבות 'תבן' לרמוז מה שאמר רבותינו ז"ל במשל של חטים וקש ותבן.

    כָּל יוֹמָא עֲקַר לֵיהּ פּוּגְלָא מִמִּשְׁרָא קַמֵּיהּ יש להקשות כמה מיני ירקות וזרעים יש בגינה שלו ולמה עקר פוגלא? ונראה לי בס"ד כי פוגלא הוא צנון כמו שפירש הערוך וזה דרכו להיות הראש טמון בארץ והעלים נגלים למעלה ורמז לו בזה על חשובי דרומאי שהיו מצערים את הקיסר בעצות רעות שמיעצים עליו בסתר וכל העצות הם יוצאים במרמות השכל שהוא במוח שבראש שלהם וזה הראש שלהם שהוא מעין נובע העצות הוא טמון ונסתר דלכך הוא חושש מהם ורוצה לעוקרם.

    Ben Yehoyada on Avodah Zarah 10a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת עבודה זרה, דף י׳, עמוד א׳, בהיקף של כ־405 מילים ב־15 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 15 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 140 מילים

      נפתחת ב״״שֵׁית שְׁנִין יַתִּירָתָא״, סְבוּר רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרַבָּה…״

    2. קטע 215 מילים

      נפתחת ב״דְּתַנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שֵׁשׁ שָׁנִים מָלְכוּ…״

    3. קטע 333 מילים

      נפתחת ב״מַתְקֵיף לַהּ רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: מִמַּאי…״

    4. קטע 417 מילים

      נפתחת ב״הוּא סָבַר דַּחוֹיֵי קָא מְדַחֵי לֵיהּ, נְפַק…״

    5. קטע 521 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רָבִינָא: מַתְנִיתִין נָמֵי דַּיְקָא, דִּתְנַן: ״בְּאֶחָד…״

    6. קטע 619 מילים

      נפתחת ב״וּתְנַן: בְּאֶחָד בְּתִשְׁרִי רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַשָּׁנִים וְלַשְּׁמִיטִּין,…״

    7. קטע 717 מילים

      נפתחת ב״וּמְשַׁנֵּינַן: כָּאן לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל, כָּאן לְמַלְכֵי אוּמּוֹת…״

    8. קטע 823 מילים

      נפתחת ב״וַאֲנַן הַשְׁתָּא מִתִּשְׁרִי מָנֵינַן, וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ…״

    9. קטע 933 מילים

      נפתחת ב״וְיוֹם גִּינּוּסְיָא שֶׁל מַלְכֵיהֶם וְכוּ׳. מַאי ״וְיוֹם…״

    10. קטע 1034 מילים

      נפתחת ב״וּמִי מוֹקְמִי מַלְכָּא בַּר מַלְכָּא? וְהָתָנֵי רַב…״

    11. קטע 1111 מילים

      נפתחת ב״וְהָתַנְיָא: יוֹם גִּינּוּסְיָא וְיוֹם הַלֵּידָה! לָא קַשְׁיָא:…״

    12. קטע 1230 מילים

      נפתחת ב״וְהָתַנְיָא: יוֹם גִּינּוּסְיָא שֶׁלּוֹ, יוֹם גִּינּוּסְיָא שֶׁל…״

    13. קטע 1317 מילים

      נפתחת ב״וְאִי קַשְׁיָא לָךְ דְּלָא מוֹקְמִי מַלְכָּא בַּר…״

    14. קטע 1461 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ אַנְטוֹנִינוּס לְרַבִּי: בָּעֵינָא דְּיִמְלוֹךְ אַסְוִירוּס…״

    15. קטע 1534 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ: מְצַעֲרִין לִי חֲשִׁיבִי רוֹמָאֵי. [הֲוָה]…״

    חכמים הנזכרים בדף

    לשון המקור

    ״שֵׁית שְׁנִין יַתִּירָתָא״, סְבוּר רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרַבָּה לְמֵימַר: הַאי שְׁטָר מְאוּחָר הוּא, נִיעַכְּבֵיהּ עַד דְּמָטֵיא זִמְנֵיהּ וְלָא טָרֵיף. אָמַר רַב נַחְמָן: הַאי סָפְרָא דַּוְקָנָא כַּתְבֵיהּ, וְהָנָךְ שֵׁית שְׁנִין דִּמְלַכוּ בְּעֵילָם, דַּאֲנַן לָא חָשְׁבִינַן לְהוּ, הוּא קָחָשֵׁיב (לֵיהּ) [לְהוּ], וּבְזִמְנֵיהּ כַּתְבֵיהּ.

    דְּתַנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שֵׁשׁ שָׁנִים מָלְכוּ בְּעֵילָם, וְאַחַר כָּךְ פָּשְׁטָה מַלְכוּתָן בְּכׇל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ.

    מַתְקֵיף לַהּ רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: מִמַּאי דִּלְמַלְכוּת יְוָנִים מָנֵינַן? דִּלְמָא לִיצִיאַת מִצְרַיִם מָנֵינַן, וְשַׁבְקֵיהּ לְאַלְפָּא קַמָּא וְנַקְטֵיהּ אַלְפָּא בָּתְרָא, וְהַאי מְאוּחָר הוּא! אָמַר רַב נַחְמָן: בַּגּוֹלָה אֵין מוֹנִין אֶלָּא לְמַלְכֵי יְוָנִים בִּלְבַד.

    הוּא סָבַר דַּחוֹיֵי קָא מְדַחֵי לֵיהּ, נְפַק דָּק וְאַשְׁכַּח, דְּתַנְיָא: בַּגּוֹלָה אֵין מוֹנִין אֶלָּא לְמַלְכֵי יְוָנִים בִּלְבָד.

    אָמַר רָבִינָא: מַתְנִיתִין נָמֵי דַּיְקָא, דִּתְנַן: ״בְּאֶחָד בְּנִיסָן רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַמְּלָכִים וְלָרְגָלִים״, וְאָמְרִינַן: לַמְּלָכִים — לְמַאי הִלְכְתָא? אָמַר רַב חִסְדָּא: לִשְׁטָרוֹת.

    וּתְנַן: בְּאֶחָד בְּתִשְׁרִי רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַשָּׁנִים וְלַשְּׁמִיטִּין, וְאָמְרִינַן: לַשָּׁנִים — לְמַאי הִלְכְתָא? וְאָמַר רַב חִסְדָּא: לִשְׁטָרוֹת. קַשְׁיָא שְׁטָרוֹת אַהֲדָדֵי!

    וּמְשַׁנֵּינַן: כָּאן לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל, כָּאן לְמַלְכֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם. לְמַלְכֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם מִתִּשְׁרִי מָנֵינַן, לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל מִנִּיסָן מָנֵינַן.

    וַאֲנַן הַשְׁתָּא מִתִּשְׁרִי מָנֵינַן, וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ לִיצִיאַת מִצְרַיִם מָנֵינַן — מִנִּיסָן בָּעֵינַן לְמִימְנֵי! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ לְמַלְכֵי יְוָנִים מָנֵינַן? שְׁמַע מִינַּהּ.

    וְיוֹם גִּינּוּסְיָא שֶׁל מַלְכֵיהֶם וְכוּ׳. מַאי ״וְיוֹם גִּינּוּסְיָא שֶׁל מַלְכֵיהֶם״? אָמַר רַב יְהוּדָה: יוֹם שֶׁמַּעֲמִידִין בּוֹ גּוֹיִם אֶת מַלְכָּם. וְהָתַנְיָא: יוֹם גִּינּוּסְיָא וְיוֹם שֶׁמַּעֲמִידִין בּוֹ אֶת מַלְכָּם! לָא קַשְׁיָא, הָא דִידֵיהּ, הָא דִּבְרֵיהּ.

    וּמִי מוֹקְמִי מַלְכָּא בַּר מַלְכָּא? וְהָתָנֵי רַב יוֹסֵף: ״הִנֵּה קָטֹן נְתַתִּיךָ בַּגּוֹיִם״ — שֶׁאֵין מוֹשִׁיבִין מֶלֶךְ בֶּן מֶלֶךְ, ״בָּזוּי אַתָּה מְאֹד״ — שֶׁאֵין לָהֶן לֹא כְּתָב וְלֹא לָשׁוֹן. אֶלָּא מַאי יוֹם גִּינּוּסְיָא? יוֹם הַלֵּידָה.

    וְהָתַנְיָא: יוֹם גִּינּוּסְיָא וְיוֹם הַלֵּידָה! לָא קַשְׁיָא: הָא דִידֵיהּ, הָא דִּבְרֵיהּ.

    וְהָתַנְיָא: יוֹם גִּינּוּסְיָא שֶׁלּוֹ, יוֹם גִּינּוּסְיָא שֶׁל בְּנוֹ, וְיוֹם הַלֵּידָה שֶׁלּוֹ, וְיוֹם הַלֵּידָה שֶׁל בְּנוֹ! אֶלָּא מַאי ״יוֹם גִּינּוּסְיָא״? יוֹם שֶׁמַּעֲמִידִין בּוֹ מַלְכָּם, וְלָא קַשְׁיָא — הָא דִידֵיהּ, הָא דִּבְרֵיהּ.

    וְאִי קַשְׁיָא לָךְ דְּלָא מוֹקְמִי מַלְכָּא בַּר מַלְכָּא, עַל יְדֵי שְׁאֵלָה מוֹקְמִי, כְּגוֹן אַסְוִירוּס בַּר אַנְטוֹנִינוּס דִּמְלַךְ.

    אֲמַר לֵיהּ אַנְטוֹנִינוּס לְרַבִּי: בָּעֵינָא דְּיִמְלוֹךְ אַסְוִירוּס בְּרִי תְּחוֹתַי, וְתִתְעֲבֵיד טְבֶרְיָא קָלָנְיָא, וְאִי אֵימָא לְהוּ חֲדָא — עָבְדִי, תְּרֵי — לָא עָבְדִי. אַיְיתִי גַּבְרָא, אַרְכְּבֵיהּ אַחַבְרֵיהּ, וִיהַב לֵיהּ יוֹנָה לְעִילַּאי (בִּידֵיהּ), וַאֲמַר לֵיהּ לְתַתַּאי: אֵימַר (לעילא דלמפרח) [לְעִילַּאי דְּנַפְרַח] יוֹנָה מִן יְדֵיהּ. אֲמַר: שְׁמַע מִינַּהּ הָכִי קָאָמַר לִי: אַתְּ בְּעִי מִינַּיְיהוּ דְּ״אַסְוִירוּס בְּרִי יִמְלוֹךְ תְּחוֹתַי״, וְאֵימָא לֵיהּ לְאַסְוִירוּס דְּתִעֲבֵיד טְבֶרְיָא קָלָנְיָא.

    אֲמַר לֵיהּ: מְצַעֲרִין לִי חֲשִׁיבִי רוֹמָאֵי. [הֲוָה] מְעַיֵּיל לֵיהּ (לגינא) [לְגִינְּתָא], כֹּל יוֹמָא עֲקַר לֵיהּ פּוּגְלָא מִמֵּשָׁרָא קַמֵּיהּ. אֲמַר: שְׁמַע מִינַּהּ הָכִי קָאָמַר לִי — אַתְּ קְטוֹל חַד חַד מִינַּיְיהוּ, וְלָא תִּתְגָּרֵה בְּהוּ בְּכוּלְּהוּ.