בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת יבמות דף צ׳ עמוד א׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת יבמות דף צ׳ עמוד א׳

    מסכת יבמות דף צ׳ עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 10 קטעים ממוספרים, כ־266 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    אכל תרומה בשוגג:

    משלם חולין טהורים דכתיב (ויקרא כ״ב:י״ד) ונתן לכהן את הקדש דבר הראוי להיות קדש בפרק כל שעה (פסחים לב.):

    בשוגג תשלומיו תשלומין אם בשוגג שילם טמאים כסבור טהורים הם:

    במזיד אין תשלומיו תשלומין דקנסינן ליה:

    תבא עליו ברכה כו' אמאי קנסת ליה מאי מזיד יש כאן אע"פ שיודע שהן טמאים נתכוין הוא לתשלומין הגונים:

    דאכל מיניה וכו' ואע"ג דתשלומין נעשים תרומה ולא חזו ליה בימי טומאה הא מיהא לתשלומין מעליא איכוון:

    תרומה טמאה לא חזיא לאכילה כהן טהור קאי עלה בעשה בפ' הערל (לעיל יבמות עג:) וכהן טמא קאי עלה במיתה דלא חלק הכתוב לגבי טומאת הגוף בין קדשים טהורים לקדשים טמאים:

    כל דהו ואפי' חולין טמאים:

    ועוד 5 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Yevamot 90a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    תוספות

    ואוכלת בגינו תרומה בתרומה דרבנן ולא בעי לאוקומי אפי' בתרומה דאורייתא ומשום דקטן אוכל נבילות הוא דהא בעיא היא בפ' חרש (לקמן יבמות קיג: וקיד. ושם) אי בית דין מצווין להפרישו או לא ולא איפשיטא ועוד דאוכלת בגינו משמע דאפי' כי גדלה אוכלת מכח זה אע"פ שעדיין לא בעל:

    אכל תרומה טמאה משלם כו' בתרומה לא שייך לפוטרו משום דקם ליה בדרבה מיניה אפילו לאביי דאית ליה (בכתובות דף ל:) אליבא דר' נחוניא בן הקנה דאפילו במיתה בידי שמים הוא עושה כמיתה בידי אדם לתשלומין דשאני תרומה דגלי קרא בהדיא ויסף חמישיתו עליו ועוד א"ר יצחק דתשלומין דתרומה לכפרה קאתו ולא שייך קם ליה בדרבה מיניה כדאמר במסכת תרומות (פ"ז משנה ד) שאפי' אם רצה הכהן למחול אינו יכול למחול ואפי' אכל תרומה משל עצמו מפריש קרן הראוי להיות קדש לעצמו וכן משמע בפרק כל שעה (פסחים לב. ושם) דלרבי יוסי דשרי חמץ בפסח בהנאה דהאוכל תרומת חמץ בפסח במזיד פטור מן התשלומין לרבי נחוניא בן הקנה אבל בשוגג חייב אע"ג דלא גלי קרא בכרת אלא משום דבשוגג אתו תשלומין לכפרה ואפשר דאם אכל תרומה במזיד שיפטור לרבי נחוניא בן הקנה משום דבמזיד לא אתו לכפרה שהרי הכהן יכול למחול כדתנן במסכת תרומות (פ"ז מ"א) א"נ מיחייב משום דמדאגבהה קנייה כדאמר באלו נערות (כתובות דף לא: ושם):

    בשוגג תשלומיו תשלומין כו' אין לפרש האי שוגג ומזיד אאכילה קאי כדפירש ריב"ן אבל התשלומין הם במזיד דאם כן במזיד אמאי אין תשלומיו תשלומין דאפילו סובין יכול לשלם דתשלומין אין נעשין קדש אלא נראה לר"י דשוגג ומזיד אתשלומין קאי כדפירש בקונטרס וההיא דקאמר והוינן בה במזיד אין תשלומיו תשלומין תבא עליו ברכה כו' אע"ג דכי משלם חולין טמאים נעשין תרומה טמאה מכל מקום תבא עליו ברכה דנפסד הוא שמשלם יותר ממה שהפסיד לכהן:

    חסורי מיחסרא כו' אכל תרומה טהורה כו' וא"ת אי לפי דמים משלם כשמשלם כאן חולין טמאין אמאי תשלומיו תשלומין והלא הן נעשין תרומה טמאה ואינם שוים כתרומה טהורה שאכל ויש לומר דמשלם חולין טמאים כל כך דכשנעשין תרומה טמאה יהיו שוים להסקה כתרומה טהורה שאכל ומכל מקום קנסינן ליה כשמשלם במזיד אע"פ ששוים כדמי תרומה משום דמשלם מידי דלא קפיץ עליה זבינא:

    אזיל כהן ומקדש אשה כו' וא"ת ולמה אינו מדקדק דמדאורייתא תשלומיו תשלומין ונעשית תרומה וקאמרי רבנן דאינן תשלומין והוי חולין ושריין לזרים ואמר ר"י דהוה מצי למימר דאין תשלומיו תשלומין דקאמר היינו לגבי הא דהדרי למרייהו ולעולם תרומה הוו וא"ת ומאי מדקדק מקידושין דלמא היינו משום דהפקר ב"ד היה הפקר כדאמר לעיל (יבמות דף פט:) ואמר ר"י דהכא אין שייך לומר כן דמה פשע כהן שיש לנו להפקיר ממונו:

    והא הכא דמדאורייתא ארצויי מרצה דתנן על מה הציץ מרצה כו' תימה דבהקומץ רבה (מנחות כה:) ובכיצד צולין (פסחים פ: ושם) פריך להו אהדדי ומשני רבינא ורב שילא חד אמר טומאה בין בשוגג בין במזיד זריקתו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה וחד אמר איפכא והכא משמע דחדא מתניתין איירי מדאורייתא וחדא מדרבנן ואומר ר"י דהתם לא מצי לשנויי דהך דקתני בין במזיד בין בשוגג היינו מדאורייתא אבל מדרבנן במזיד לא הורצה דמשמע כיון דקתני סתמא דפסק הלכה אתא לאשמועינן דבין בשוגג בין במזיד מרצה אפילו מדרבנן והכא מוכח נמי שפיר דמאחר דקתני דציץ מרצה בין בשוגג בין במזיד אטומאה או אזריקה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה מדאורייתא ליכא לפלוגי ומרצה בתרוייהו בין בשוגג בין במזיד ונראה לר"י דבהא סברא פליגי דמר סבר דבטומאה איכא למיקנס טפי במזיד דהוי אתחלתא דפסולה ולא עביד נמי מצוה בשעה שמטמא ומר סבר בזריקה שייך למיקנס טפי שמקריב דבר טמא לגבוה וזילא מילתא טפי:

    ועל הבשר למאן דאמר (פסחים עז.) יש דם אע"פ שאין בשר נפקא מינה במה שהציץ מרצה על הבשר דמשוי ליה כי טהור למיקבעי' בפיגול ולאפוקיה מידי מעילה כדמפרש בפ' כיצד צולין (פסחים עח. ושם) אבל להתיר בשר באכילה לא מהני ריצוי ציץ כדמוכח התם:

    בין ביחיד בין בצבור כמאן דאמר טומאה דחויה בצבור (אלא) דלמאן דאמר הותרה בצבור לא בעי ציץ לרצויי כדמוכח בכיצד צולין (שם):

    Tosafot on Yevamot 90a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    רשב"א

    הא דאמרינן אכל תרומה טהורה משלם חולין טהורין שלם חולין טמאין תשלומיו תשלומין. יש מי שפירש אף על פי שלא שלם אלא מדה כנגד מדה, דבתר שעת תשלומין אזלינן וההיא שעתא דמי חולין טמאין כדמי תרומה טהורה. ואיכא מאן דמפרש דלאו מדה במדה קאמר אלא לפי דמים, שאם אכל ממנו תרומה טהורה שוה מנה ושלם לו חולין טמאין שוה מנה להסקה תשלומיו תשלומין, הא פחות מכאן לא. ובגטין בפרק הניזקין גבי המטמא והמדמע (נד, א ד"ה שלם) כתבתיה בארוכה בס"ד. (ועיין תו"י כאן ותוס' גיטין שם ד"ה אכל).

    הגר"ח ז"ל וכן היא בספרים וכיון דבשר לא מתאכיל כפרה היכי הויא להו לבעלים והא כתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם מלמד שכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים. ומשמע מינה דכל שאין הכהנים אוכלין אין הבעלים מתכפרים. והקשה הרמב"ן נר"ו והלא הבשר שנטמא אינו נאכל לעולם שאין הציץ מרצה על האוכלין להאכיל בטומאת בשר, ואף על פי כן הבעלים מתכפרין בדם וכ"ש לדברי ר' אליעזר שאמר שאף על פי שאין בשר אלא שנשרף יש דם שזורק את הדם והורצה כדאיתא בפסחים (עז, א) ובמנחות (כו, ב) ע"כ. ואפשר לי לומר דכל שלא נטמא בשר ואפשר לאכלה, אם לא נאכל הבשר אף בעלים לא נתכפרו דגזירת הכתוב היא דכל שאפשר לבשר ליאכל שלא יתכפרו בעלים אלא אם כן נאכל הבשר. אבל כי נטמא הבשר ואי אפשר ליאכול דבר תורה, בכי הא נתכפרו בעלים. שלא אמרה תורה שיאכל בשר לאחר שנטמא אלא הרי זה כפר אף על פי שלא נאכל הבשר לפי שהציץ מרצה. ויש לנו כיוצא בזה בהקטרת אימורין דכי איתנהו מעכבי בשר מאכילה וכי ליתנהו כגון שנטמאו או שנאבדו לא מעכבים כדאיתא בפרשת תמיד נשחט (פסחים נט, ב) ולקמן נמי מייתי לה בפרק מצות חליצה גמ' חלצה ורקקה (להלן יבמות קד, ב) ומדברי רש"י ז"ל נראה שאינו גורס כן אלא הכי גורס והא כתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם מלמד שהכהנים אוכלים והבעלים מתכפרים, כלומר מצות עשה הוא לאכול הבשר שהבעלים מתכפרים בכך וכדאמרינן בפרק החולץ (יבמות מ, א) רצה אכלה רצה אינו אוכלה, והא כתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם מלמד שהכהנים אוכלים והבעלים מתכפרים, אלמא מהאי קרא נפקא. ומפרקינן שב ואל תעשה, כלומר אכילת בשר, עשה הוא ואמור רבנן שב ואל תאכל.

    הכל לפי השעה שמע לו איכא למידק אדרבה איפכא קשיא דמשמע לפי השעה שמע לו אבל לתקן לדורות לא אלמא בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה. ויש לומר דכל תקנות חכמים לפי צורך השעה הם משום גדר דבר, וקא סלקא דעתך דלא אמרו לפי השעה אלא להוציא נביא שאמר חזר בו הקדוש ברוך הוא ממצוה פלונית ומבטלה לעולם, שאין שומעין לו.

    Rashba on Yevamot 90a · Sefaria · מהדורה: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain

    ריטב"א

    בין בשוגג בין במזיד פי' כל שוגג ומזיד האמור כאן לענין התשלומי' הוא דאלו האכילה בשוגג היתה לעולם דבמזיד אין דינו אלא כמו מזיק דפטור אפי' מן הקרן דבר תורה וכדכתי' דוכתא אחרינא ומיהו מדרבנן מחוייב הוא וסגי ליה שישלם אפי' סובין וכב' פרשתי' בפ' הניזיקין:

    בשוגג אמאי אין תשלומיו תשלומי' תבא עליו ברכה וכו' ובדין הוא דמצי למפרך על רישא גופא מה"ט למה משלם תשלומי' וכדפרקי' נמי לאידך שאפי' לכתחלה אין לו לשלם חולין טהורי' אם לא רצה וכו':

    תבא עליו ברכה שאכל מיניה מידי דלא חזי אפי' בימי טמאתו פרש"י ז"ל אע"ג דתשלומי' נעשי' תרומה לא חזיא ליה בימי טומאתו דתרומ' טמאה היא איהו מיהא לתשלומי מעליא איכוון וא"ת ניחא כשהמשלם עם הארץ אם היה חבר שיודע שיחזרו תרומ' ביד כהן היאך נתכוון לתשלומים מעליא י"ל דאפי' חבר מ"מ בשע' שהוציאם עתה מרשותו לשלחם לכהן תשלומי' מעליא נינהי כי הוא הוציא ביד כהן תחלה תרומה טמאה ונותן לו מרשותו חולין טמאין דחזו טפי ובתר דידה אזלינן והוו להו תשלומי' מעליא אלא שלאחר שבאו ביד כהן נתקלקלו:

    בשוגג תשלומיו תשלומי' וא"ת והיאך הם תשלומי' דהא לא שוו כדמי תרומה טהור' שאכל פרש"י ז"ל במ' גיטין (דף כ"ד ע"א) דהא אוכל תרומה שוגג לפי מדה משלם ולא לפי דמי' והקשו בתוס' דא"כ היאך לא פשטוה מיהא כדשקלו וטרי בה אמוראי בפ' כל שעה ועוד דמ"ד התם לפי מדה משלם היינו למעליות' כגון דמעיקרא שויא זוז' ולבסוף שויא ד' אבל היכא דמעיקרא שויא טפי לפי דמים משלם ולפי פי' רש"י ז"ל דהכא מיירי דכשהמשלם חולין טמאים מרובי' טפי ששוים בדמי תרומ' ובמזיד אין תשלומיו תשלומי' דיהיב ליה מידי דלא קפיץ עליה זבינה כדקפיץ בתרומה טהורה ואצריכי שמוציאי' מרשותו טרחא דזבינה וזבינה ור"י ז"ל פי' דאפי' ישלם לפי מדה בתר שעת נתי' אזלי' וההיא שעתא עדיין אינה תרומה וחולין טמאים ביד ישראל שוים כדמי תרומה טהורה ביד כהן:

    קנסו בשוגג אטו מזיד איכא בנייהו פי' דבהא בלחוד הוא דאפליגו שעשו חכמים שוגג כמזיד משום קנסא אבל לענין המזיד לא פליגי:

    ת"ש דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה ואם תאמר מאי קושיא לימא ליה כדפרש"י בפסח שני דחדא קאי אטומאה וחדא קאי אזריקה ויש לומר דעיקר קושטא בעי לשנויי ליה דקים ליה דמדאוריתא אין חלוק בין טומאה לזריקה כן תריץ ר"י ז"ל. גר"ח ומקצת הספרים וכיון דבשר לא מתאכיל כפרה היכי הוה לה לבעלים והא כתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם מלמד שהכהנים אוכלים והבעלים מתכפרין וק"ל והלא הבשר שנטמא אינו נאכל לעולם שאין הציץ מרצה להאכיל בשר קדש טמא ואעפ"כ בעלים מתכפרים בהם ולר' אליעזר אעפ"י ששרף הבשר זורק הדם והורצ' כדאי' בפסחים (דף ע"ח) ומנחות (דף נ"ה) וי"ל דשאני התם דלא איפשיטא ליה באכילה כלל אבל כשהבשר עומד טהור וראוי לאכילה אין כפרה לבעלים כשאינו נאכל והקטרת אימורי' מוכח דכי איתנהו מעכבי בשר מאכילה וכי ליתנהו שנטמאו או שאבדו לא מעכבין כדאיתא בפרק תמיד נשחט. אבל ברוב ספרים שלנו גורסים כדפרש"י ז"ל:

    סוף סוף הא קא מתעקרא בשר מאכילה וכתי' ואכלו אותם אשר כופר בהם מלמד וכו' כלומר שיש מצות עשה באכילתו ונמצאו ב"ד מתני' שלא לאוכלה ולעקור עשה זה ופרקי' שב ואל תעשה שאני כלומר יכולים הם לעקור מצות עשה של תורה בשב ואל תעשה וכי ק"ל היאך עוקרי' לא תעשה בידים. ולאידך גירסי' יש לפרש שב ואל תעשה כי חכמים פטרוהו מן הקרבן ושיתכפרו בעלים בלא אכילת בשר:

    Ritva on Yevamot 90a · Sefaria · מהדורה: Chidushei HaRitva Yevamot; Lvov, 1861. · Public Domain

    מאירי

    תרומה טמאה אינה ראויה אלא להסקה ולא לאכילה אף בימי טומאתו של כהן אבל חולין טמאין ראויים אף לכהן בימי טומאתו מעתה מי שאכל תרומה טמאה משלם חולין אפילו טמאים ולא כפי מדה אלא דמי עצים כפי מה ששוים להסקה ואם אכל תרומה טהורה משלם חולין טהורים ואם שלם חולין טמאים אחד שוגג כגון שהיה סבור שטהורים הם ואחד מזיד תשלומיו תשלומין והוה ליה ממון כהן ומקדש בהן את האשה ויחזור וישלם חולין טהורין ולמדת ששוגג ומזיד האמור בשמועה זו פירושו על התשלומין אבל האכילה בשוגג היתה שאם במזיד ובזר אין כאן תשלומין שהרי לוקה הוא עליה ואין אדם לוקה ומשלם אלא שבלא התרו בו משלם את הקרן כמו שיתבאר במקומו כתובות ל"ב ב':

    דם הקרבן שניטמא וזרקו בין בשוגג בין במזיד הורצה לכפרת בעלים ר"ל שנתכפרו לפי שהציץ מרצה על הדם ועל הבשר ועל החלב שניטמא בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון בין ביחיד בין בצבור ואם כן בדין היה שאף בשר שניטמא אפילו במזיד יהא נאכל אחר שנזרק הדם שהרי הציץ מרצה עליו אלא שחכמים גזרו בניטמא במזיד שלא יהא נאכל ושמא תאמר היאך עקרו חכמים שלא לאכול הבשר והרי היא מצות עשה שנאמר ואכלו אותם אשר כופר בהם מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים שב ואל תעשה שאני כמו שביארנו וגירסת הספרים המדוייקים סוף סוף קא מיעקרא בשר מאכילה וכתיב ואכלו אותם גו' ומכל מקום יש גורסין סוף סוף קא מיעקרא בשר מאכילה וכיון דבשר לא מיתאכיל כפרה לבעלים מהיכא והכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם מלמד שהכהנים אוכלין כו' ומשמע שכל שאין הכהנים אוכלים אין בעלים מתכפרים ומתרץ שב ואל תעשה שאני כלומר וכל שניטמא הבשר יש בו ביד חכמים לפסול אכילתו ואין כפרת הבעלים נמנעת בכך שלא נאמר אלא בשאיפשר לבשר שיאכל:

    Meiri on Yevamot 90a · Sefaria · מהדורה: Meiri on Shas · unknown

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בד"ה חסורי מחסרא כו' וא"ת אי לפי דמים משלם כו' ויש לומר דמשלם חולין טמאים כ"כ כו' עכ"ל ארישא נמי דקתני אכל תרומה טמאה משלם כל דהו דהיינו אפילו חולין טמאים איכא לאקשויי הכי דאי לפי דמים משלם אינו משלם כל כך חולין טמאים כמו שהיתה התרומה טמאה שהחולין טמאין שוין יותר מהתרומה טמאה ושוב כשנעשין תרומה טמאה אינם שוים כתרומה [טמאה] שאכל וצ"ל נמי הכי דמשלם חולין טמאים כ"כ שיהיו נעשין כמו התרומה טמאה שאכל אלא דעיקר מילתייהו אסיומא דמילתייהו שכתבו ומכל מקום קנסינן ליה במזיד כו' דהא לא שייך ברישא דלא מחלק השתא ברישא באכל תרומה טמאה בין שוגג למזיד ולמאי דס"ד נמי מעיקרא ומחלק בין שוגג למזיד הא קושטא דמלתא הוא דפריך הכי במזיד תבא עליו ברכה כו':

    Chidushei Halachot on Yevamot 90a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    מהר"ם

    תוס' ד"ה אכל תרומה טמאה וכו' עד אע"ג דלא גלי קרא בכרת ר"ל הכא ליכא לתרץ כמו שתירצו התוס' בדיבור זה לעיל מיניה דשאני תרומה דגלי קרא בהדיא ויסף חמישיתו עליו דלא אשכחן קרא דגלי בחמץ בפסח שהוא בכרת ואם כן נימא דקם ליה בדרבה מיניה אלא על כרחך צ"ל משום דבשוגג אתו לכפרה:

    ד"ה והא הכא וכו' עד מדאורייתא ליכא לאפלוגי ומרצה בתרוויהו וכו' פי' בין בזריקה בין בטומאה:

    ד"ה ועל הבשר וכו' עד כדמוכח התם הוא סוף הדבור ואח"כ מתחיל דבור אחר בין ביחיד וכו' ובא"ד נ"ל להגיה אבל למאן דאמר הותרה בצבור לא בעי ציץ לרצויי וכו':

    Maharam on Yevamot 90a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    גליון הש"ס

    גמ' א"ל שב ואל תעשה שאני עי' סוטה ח ע"א תוס' ד"ה אם היה:

    רש"י ד"ה תרומה טמאה כו' דלא חלק הכתוב כו' עי' חולין קיג ע"ב וצ"ע. ועי' רש"י בכורות יב ע"ב ד"ה חלה טמאה ויש ליישב קצת על פי דברי הר"ש פי"א מ"ג דפרה דמתני' דהתם פליג אההיא דחולין הנ"ל וצ"ע:

    Gilyon HaShas on Yevamot 90a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    חידושי רבי עקיבא איגר

    תוס' ד"ה אבל תרומה טמאה וכו' ואפשר דאם אכל תרומה במזיד וכו' תמיהני דמאי מקום לספק, והא מפורש כן בפ"ג דכתובות דאמרינן א"ב זר שאכל תרומה והיכא דשייך מדאגבה קניא מפורש שם דחייב:

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Yevamot 90a · Sefaria · מהדורה: Chiddushei Rabbi Akiva Eiger, Warsaw 1892 · Public Domain

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת יבמות, דף צ׳, עמוד א׳, בהיקף של כ־266 מילים ב־10 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 10 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 144 מילים

      נפתחת ב״וְאוֹכֶלֶת בְּגִינוֹ תְּרוּמָה. בִּתְרוּמָה דְּרַבָּנַן. תָּא שְׁמַע:…״

    2. קטע 224 מילים

      נפתחת ב״וְהָוֵינַן בַּהּ: בְּמֵזִיד אֵין תַּשְׁלוּמָיו תַּשְׁלוּמִין? תָּבֹא…״

    3. קטע 354 מילים

      נפתחת ב״וְאָמַר רָבָא, וְאָמְרִי לַהּ כְּדִי: חַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא…״

    4. קטע 424 מילים

      נפתחת ב״וְהָא הָכָא, דְּמִדְּאוֹרָיְיתָא תַּשְׁלוּמֵי מְעַלְּיָא הָוֵי, דְּאִי…״

    5. קטע 518 מילים

      נפתחת ב״מַאי אֵין תַּשְׁלוּמָיו תַּשְׁלוּמִין דְּקָאָמַר רַבִּי מֵאִיר…״

    6. קטע 612 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: קָנְסוּ…״

    7. קטע 712 מילים

      נפתחת ב״תָּא שְׁמַע: דָּם שֶׁנִּטְמָא וּזְרָקוֹ, בְּשׁוֹגֵג —…״

    8. קטע 839 מילים

      נפתחת ב״וְהָא הָכָא, דְּמִדְּאוֹרָיְיתָא אַרְצוֹיֵי מְרַצֵּה, דְּתַנְיָא: עַל…״

    9. קטע 917 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: מַאי ״לֹא…״

    10. קטע 1022 מילים

      נפתחת ב״סוֹף סוֹף קָמִתְעַקְּרָא אֲכִילַת בָּשָׂר, וּכְתִיב: ״וְאָכְלוּ…״

    חכמים הנזכרים בדף

    לשון המקור

    וְאוֹכֶלֶת בְּגִינוֹ תְּרוּמָה. בִּתְרוּמָה דְּרַבָּנַן. תָּא שְׁמַע: אָכַל תְּרוּמָה טְמֵאָה — מְשַׁלֵּם חוּלִּין טְהוֹרִים. שִׁילֵּם חוּלִּין טְמֵאִים, סוֹמְכוֹס אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: בְּשׁוֹגֵג — תַּשְׁלוּמָיו תַּשְׁלוּמִין, בְּמֵזִיד — אֵין תַּשְׁלוּמָיו תַּשְׁלוּמִין. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה — תַּשְׁלוּמָיו תַּשְׁלוּמִין, וְחוֹזֵר וּמְשַׁלֵּם חוּלִּין טְהוֹרִין.

    וְהָוֵינַן בַּהּ: בְּמֵזִיד אֵין תַּשְׁלוּמָיו תַּשְׁלוּמִין? תָּבֹא עָלָיו בְּרָכָה, דַּאֲכַל מִינֵּיהּ מִידֵּי דְּלָא (קָ)חֲזֵי לֵיהּ בִּימֵי טוּמְאָתוֹ, וְקָא מְשַׁלֵּם מִידֵּי דְּ(קָ)חֲזֵי לֵיהּ בִּימֵי טוּמְאָתוֹ.

    וְאָמַר רָבָא, וְאָמְרִי לַהּ כְּדִי: חַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: אָכַל תְּרוּמָה טְמֵאָה — מְשַׁלֵּם כָּל דְּהוּ. אָכַל תְּרוּמָה טְהוֹרָה — מְשַׁלֵּם חוּלִּין טְהוֹרִין, שִׁילֵּם חוּלִּין טְמֵאִים — סוֹמְכוֹס אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: בְּשׁוֹגֵג — תַּשְׁלוּמָיו תַּשְׁלוּמִין, בְּמֵזִיד — אֵין תַּשְׁלוּמָיו תַּשְׁלוּמִין. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד — תַּשְׁלוּמָיו תַּשְׁלוּמִין, וְחוֹזֵר וּמְשַׁלֵּם חוּלִּין טְהוֹרִין.

    וְהָא הָכָא, דְּמִדְּאוֹרָיְיתָא תַּשְׁלוּמֵי מְעַלְּיָא הָוֵי, דְּאִי מְקַדֵּשׁ בְּהוּ כֹּהֵן אִשָּׁה — תָּפְסוּ לַהּ קִידּוּשֵׁי, וַאֲמוּר רַבָּנַן אֵין תַּשְׁלוּמָיו תַּשְׁלוּמִין, וְקָשָׁרֵינַן אֵשֶׁת אִישׁ לְעָלְמָא!

    מַאי אֵין תַּשְׁלוּמָיו תַּשְׁלוּמִין דְּקָאָמַר רַבִּי מֵאִיר — דְּבָעֵי לְמֶיהְדַּר שַׁלּוֹמֵי חוּלִּין טְהוֹרִין. אִי הָכִי, סוֹמְכוֹס הַיְינוּ רַבָּנַן!

    אָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: קָנְסוּ שׁוֹגֵג אַטּוּ מֵזִיד אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ.

    תָּא שְׁמַע: דָּם שֶׁנִּטְמָא וּזְרָקוֹ, בְּשׁוֹגֵג — הוּרְצָה, בְּמֵזִיד — לֹא הוּרְצָה.

    וְהָא הָכָא, דְּמִדְּאוֹרָיְיתָא אַרְצוֹיֵי מְרַצֵּה, דְּתַנְיָא: עַל מָה הַצִּיץ מְרַצֶּה — עַל הַדָּם, וְעַל הַבָּשָׂר, וְעַל הַחֵלֶב שֶׁנִּטְמָא, בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד, בֵּין בְּאוֹנֶס בֵּין בְּרָצוֹן, בֵּין בְּיָחִיד בֵּין בְּצִבּוּר. וְאָמְרִי רַבָּנַן: לֹא הוּרְצָה, וְקָא הָדַר מְעַיֵּיל חוּלִּין לָעֲזָרָה!

    אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: מַאי ״לֹא הוּרְצָה״ דְּקָאָמַר — לְהַתִּיר בָּשָׂר בַּאֲכִילָה, אֲבָל בְּעָלִים נִתְכַּפְּרוּ בּוֹ.

    סוֹף סוֹף קָמִתְעַקְּרָא אֲכִילַת בָּשָׂר, וּכְתִיב: ״וְאָכְלוּ אֹתָם אֲשֶׁר כֻּפַּר בָּהֶם״, מְלַמֵּד שֶׁהַכֹּהֲנִים אוֹכְלִים וּבְעָלִים מִתְכַּפְּרִים! אֲמַר לֵיהּ: שֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה שָׁאנֵי.