בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת יבמות דף פ״ז עמוד א׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת יבמות דף פ״ז עמוד א׳

    מסכת יבמות דף פ״ז עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 16 קטעים ממוספרים, כ־440 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    בת כהן שניסת לישראל לא תאכל בתרומה דפסיל לה מדקאמר רחמנא וזרע אין לה ושבה מכלל דבחיי בעלה לא אכלה:

    מת בנה מכהן לא תאכל בתרומה דפסיל לה לוי:

    גמ' דהדרא אכלה משום בנה דקתני מתניתין גבי בת ישראל מת בנה מלוי תאכל בתרומה בשביל בנה:

    מנלן דזרה האוכלת בשביל בנה וניסת לזר ומת שחוזרת ואוכלת:

    בת ובת ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה (ויקרא כ״ב:י״ג):

    כרבי עקיבא דדריש ווי בפרק ד' מיתות (סנהדרין נא:) א"ל ר"ע ישמעאל אחי בת ובת אני דורש:

    כוליה קרא ובת יתירא הוא דכתיב לעיל מיניה ובת כהן כי תהיה לאיש זר וסמיך ליה ובת כהן כי תהיה אלמנה ומצי למיכתב וכי תהיה אלמנה וגרושה ואנא ידענא דבבת כהן משתעי דהא מינה סליק:

    כשהיא חוזרת כו' אקרא קאי ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה כשהיא חוזרת לבית אביה חוזרת לתרומה כו' אבל אוכלת בשביל בנה דמתניתין חוזרת אף לחזה ושוק כדאמר לקמן:

    ועוד 16 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Yevamot 87a · Sefaria

    תוספות

    ואימא פרט להפרת נדרים פי' בקונט' דלא תימא כי היכי דלענין תרומה הדרא למילתא קמייתא הדרא נמי לענין נדרים ולפי טעם זה היה נראה דפריך אכל נשואה אפילו נכנסה לחופה ונבעלה דאי נתארמלה תיהדר למילתא קמייתא ועל זה צ"ל הא כבר פסקה תנא דבי רבי ישמעאל דמשמע דפשיטא לי' בלא שום דרשה שמוצאה מכלל אב ומכלל בעל ולא הדרא ולא איצטריך ליה קרא אלא למסר האב לשלוחי הבעל דסלקא דעתך דתיהדר משום דאכתי לא נשאת:

    אלמנה וגרושה מה תלמוד לומר תימה דאיצטריך לכדדרשינן בפרק בתרא דנדרים (דף פח:):

    היאך אני קורא היכא דנתארמלה או נתגרשה הוא דאיצטריך קרא שאין האב יכול להפר דה"א שתועיל כאן חזרה הואיל ולא היתה כאן יציאה גמורה אבל כל זמן שלא נתארמלה פשיטא דאין יכול להפר מכיון שמסר האב לשלוחי הבעל בלאו האי קרא דמלזנות בית אביה נפקא בכתובות בפ' נערה (כתובות דף מח:) כדדרשי' התם פרט לשמסר האב לשלוחי הבעל ונדרים נמי גמרי' מהתם:

    התם כתיבי מיעוטי הכא לא כתיבי מיעוטי תימה לר"י בשלמא לכל הנך אמוראי דדרשי משאר קראי דכתיב בהו אביה אתי שפיר דמיעוטי כתיב גבי אביה דוקא אבל לרבינא בר שילא דדריש מהיא בתרומת הקדשים מאי משמע דההיא בחוזרת לבית אביה מיירי וי"ל כיון דכתב רישיה דקרא ובת איש כהן נראה דבחוזרת לרשות אביה מיירי ומיהו קשה למאן דדריש מלחם ולא מבשר דלגבי בנה נמי כתיב ילידי ביתו הם יאכלו בלחמו ודרשינן (לעיל יבמות דף סז.) ילוד מאכיל והוה לן למימר בלחמו ולא בבשרו:

    Tosafot on Yevamot 87a · Sefaria

    רשב"א

    דהדרא אכלה בשביל בנה מנא לן פירוש דהדרא אכלה הוא דקא מיבעיא ליה, אבל דאכלה בשביל בנה מעיקרא לא מיבעיא ליה, דפשיטא ליה דאכלה מדכתיב ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו דרשינן (נדה מד, א) קרי ביה הם יאכילו (ועיין תו"כ אמור פר' ה פי' ס"ו ורש"י לעיל (יבמות סד, ב) ד"ה ילוד מאכיל). והקשה הר"א ז"ל וכי מי הכריחו לדרוש כן והלא צריך היה הכתוב לאומרו כדאיתא בגטין (מג, א) אם קנין כסף אוכל יליד בית לא כל שכן, אלו כן הייתי אומר מה קנין כסף שיש בו כסף אף יליד בית שיש בו כסף מנין אף על פי שאינו שוה כלום ת"ל ויליד ביתו. ולא העלה תירוץ לקושיא זו. אבל הרמב"ן נר"ו תירץ דפסוק מיותר לידרש הוא, דאם כן ליכתוב רחמנא קנין כספו הוא יאכל בו ויליד ביתו אי נמי קנין כספו ויליד ביתו הוא יאכל בו, הם יאכלו בלחמו ודאי קרא יתירה היא, וקרי ביה יאכילו. ויליד ביתו דרשינן ביה תרתי לעבד שאינו שוה כלום שאוכל, ולזרעו שמאכיל.

    כוליה קרא ובת יתירה הוא פירוש ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה ושבה, ולרבות בת ישראל שאוכלת בשביל בנה שאם נשאת לישראל ומת בלא זרע ממנה שחוזרת לתרומה דבי בנה כהן. ואם תאמר והא מיבעיא ליה לדרשא אחריתי כדדרשינן מינה בפרק אלמנה לכהן גדול (לעיל יבמות סט, א) מי שיש לו אלמנות וגרושין בה יצאו גוי ועבד שאין להם אלמנות וגרושין בה, ולומר דאפילו כי אין לה זרע מהם פסולה. ופרכינן התם ואימא מי שאין לו אלמנות וגרושין בה אף על גב דלית לה זרע תיכול. ושנינן אם כן רבויי לויה וישראלית למה ליה. ואמאי הא מיבעי ליה לרבויי לויה וישראלית שחוזרת במי שיש לו אלמנות וגרושין בה שאוכלת בשביל בנה. יש לומר דמרבויא דקרא קמא משתמע דכתיב ובת כהן כי תהיה לאיש זר. ואף על גב דדרשינן מינה כגון שנבעלה לפסול לה פסלה אפילו הכי אי נמי כתיב בתריה וכי תהיה אלמנה וגרושה, ממילא שמעינן מינה לבת ישראל שחוזרת [ואוכלת] בשביל בנה. ותרתי שמעינן מדכתב רחמנא רבויא [ובת] גבי איש זר הלכך ובת תנינא קרא יתירה הוא למדרש מיניה פסול לויה וישראלית מגוי ועבד ואפילו מן הכהונה הרמב"ן נר"ו. סלקי פרקא בס"ד

    Rashba on Yevamot 87a · Sefaria

    ריטב"א

    ואימא פרט להפרת נדרים הוא דכתי' פי' לומר שאין האב כופה את בתו לאכול בלחמו אם נדרה ממנו דכיון דנתגרשה יצאת מרשותו ואינו יכול להפר נדריה:

    ההיא כבר פסקא תנא דבי רבי ישמעאל דכיון דמסרה האב פי' אפי' לשלוחי הבעל ונתאלמנה או נתגרשה שוב אינו יכול להפר וכ"ש נשאת לגמרי שנכנסה לחופה והא דתנא דבי ר' ישמעאל פי' במ' כתובות בס"ד:

    התם כתיב מיעוטי הכא לא כתיבי מיעוטי וק"ל ולרב ספרא דדריש לחם ולא בשר ה"נ הא כתיב לא יאכלו בלחמו ונימא שאין הבן מאכיל בחזה ושוק תי' ר"י ז"ל דרב ספרא לאו מלישנא דלחם דייק לה דהא בשר נמי נקרא לחם רב אלא דדריש לה מדכתיב בהדיא מיעוטא דאמר מלחם כלו' מקצת לחם והיינו לחם ממש:

    Ritva on Yevamot 87a · Sefaria

    מאירי

    כבר בארנו בבת כהן שחזרה לבית אביה בלא זרע של ישראל שחוזרת לתרומה אבל לא לחזה ושוק מכל מקום כל האוכלת בשביל בנה אוכלת אף בחזה ושוק ואין צריך לומר באוכלת בשביל בעלה:

    האב מיפר נדרי בתו ביום שמעו עד שתבגר בגרה או שנתאלמנה או נתגרשה אין לו עוד רשות בה ואם היא נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה ואם מת הארוס חוזרת לרשות אב מסרה האב לשלוחי הבעל ונתארמלה או נתגרשה בדרך הואיל ויצאה שעה אחת מרשותו שוב אינו יכול להפר כמו שיתבאר במקומו:

    התרומה ממון כהן היא עד שיכול לקדש בה את האשה והוא שקראוה כאן לחם הקנוי לאביה אבל חזה ושוק ושאר מיני קדשים אינו זוכה בו אלא משולחן גבוה ואינו מקדש בהם את האשה כמו שביארנו במקומו:

    ממה שכתבנו התבאר לך שהיבמה לא עשה בה ולד מן הראשון כולד מן השני ר"ל שאם יש ליבמה זו ולד מבעל אחר שכבר מת ונשאת לזה שמת בלא בנים ונזדקקה לאחיו של זה אין הולד שיש לה מצד אחר פוטרתה מיבם זה ושהעובר נידון כולד לפטור מן היבום ר"ל שאם היא מעוברת מן האח שמת פטורה מן היבום דכתיב ובן אין לו עיין עליו ולענין תרומה עשה בו ולד מן הראשון כולד מן השני ר"ל שאם נשאת בת כהן לישראל וילדה ממנו בן ומת בעלה ונשאת לישראל אחר ומת ולא ילדה ממנו עדין אסורה בתרומה מפני ולד ראשון וכן העובר נידון בה כולד לפסול וכן למדת שלענין תרומה לא עשה בה מתים כחיים שאם בת כהן ילדה מישראל ומת בעלה ואחר כך מת בנה חוזרת לבית אביה ואין דנין את הבן כחי אבל לענין יבום עשה בו מתים כחיים שאם נשאר לה בן מן האח ואחר כך מת בנה אסורה ליבם כאלו הבן חי שהרי כתוב דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום וזו שהיה לה בן ולא נזדקקה ליבום ונשאת לשוק ואחר כך מת בנה אם תאמר תחלוץ תתגנה על בעלה ויבאו לידי קטטה וכתיב דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום:

    נשלם פרק יש מותרות תהלה לאל עושה גבורות ברוך נותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה:

    Meiri on Yevamot 87a · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    תוס' בד"ה התם כתיבי מיעוטי כו' ומיהו קשה למאן דדריש מלחם ולא מבשר דלגבי בנה נמי כתיב כו' עכ"ל אין כאן מקום לקושייתם דהא א"נ דאינה חוזרת נמי לחזה ושוק בשביל בנה איכא לאקשויי למאן דדריש מלחם ולא מבשר אמאי אוכלת כלל בשביל בנה חזה ושוק אפילו בלא חוזרת דהא מהאי קרא דילפינן מיניה דאוכלת בשביל בנה בלחמו כתיב אלא משום דלעיל אדרשא דרב ספרא דדרש מלחם ולא מבשר איכא למימר דקושטא דמלתא הוא דאינה אוכלת כלל בשביל בנה חזה ושוק מש"ה נטרי התוס' עד הכא דקאמר הכא לא כתיבי מיעוטי ואפילו בחוזרת אוכלת בשביל בנה חזה ושוק וק"ל:

    Chidushei Halachot on Yevamot 87a · Sefaria

    מהר"ם

    ד"ה ואימא פרט להפרת נדרים וכו' עד ועל זה צ"ל הא כבר פסקה וכו'. ר"ל הא דקאמר רבא כבר פסקה תנא דר"י לא אמסקנא דמלתא דתנא דר"י קאמר דמסיק כיון שיצאתה שעה אחת מרשות האב וכו' אלא אתחלת דבריו קאמר שאמר בפשיטות דלא צריך קרא להכי מה ת"ל והלא מוצאת מכלל אביה ומוצאת מכלל בעל וכו':

    Maharam on Yevamot 87a · Sefaria

    חידושי רבי עקיבא איגר

    גמרא ומה במקום שלא עשה ולד מן הראשון כולד מן השני לפוטרה מן היבום (דאם נשאת לאחד וילדה בן ומת וניסת לאחר ומת בלא בנים צריכה יבום) עשה עובר כילוד. פירש"י שאם היתה מעוברת פטורה. קשה לי הא סוגיא ערוכה ריש פרק החולץ (דף צו), דעובר אינו פוטר עד שיולד, וא"כ הרי בזה עובר אינו כילוד:

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Yevamot 87a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת יבמות, דף פ״ז, עמוד א׳, בהיקף של כ־440 מילים ב־16 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 16 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 140 מילים

      נפתחת ב״בַּת כֹּהֵן שֶׁנִּיסֵּת לְיִשְׂרָאֵל — לֹא תֹּאכַל…״

    2. קטע 232 מילים

      נפתחת ב״מֵת בְּנָהּ מִכֹּהֵן — לֹא תֹּאכַל בִּתְרוּמָה.…״

    3. קטע 319 מילים

      נפתחת ב״גְּמָ׳ מֵת בְּנָהּ מִלֵּוִי — תֹּאכַל בִּתְרוּמָה.…״

    4. קטע 413 מילים

      נפתחת ב״כְּמַאן, כְּרַבִּי עֲקִיבָא דְּדָרֵישׁ וָוֵי? אֲפִילּוּ תֵּימָא…״

    5. קטע 544 מילים

      נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: כְּשֶׁהִיא חוֹזֶרֶת — חוֹזֶרֶת לִתְרוּמָה,…״

    6. קטע 636 מילים

      נפתחת ב״מַתְקֵיף לַהּ רָמֵי בַּר חָמָא: אֵימָא: פְּרָט…״

    7. קטע 743 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא, הֲרֵי שֶׁמָּסַר הָאָב לִשְׁלוּחֵי הַבַּעַל, אוֹ…״

    8. קטע 826 מילים

      נפתחת ב״רַב סָפְרָא אָמַר: ״מִלֶּחֶם אָבִיהָ תֹּאכֵל״, לֶחֶם…״

    9. קטע 916 מילים

      נפתחת ב״וְרָבָא אָמַר: ״וְאֵת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק…״

    10. קטע 1024 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה, תָּנָא: כְּשֶׁהִיא…״

    11. קטע 1125 מילים

      נפתחת ב״אֲזַל רַב מָרְדֳּכַי, אַמְרַהּ לִשְׁמַעְתָּא קַמֵּיהּ דְּרַב…״

    12. קטע 1219 מילים

      נפתחת ב״בַּת כֹּהֵן שֶׁנִּיסֵּת לְיִשְׂרָאֵל וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן:…״

    13. קטע 1320 מילים

      נפתחת ב״וַהֲלֹא דִין הוּא: וּמָה בִּמְקוֹם שֶׁלֹּא עָשָׂה…״

    14. קטע 1417 מילים

      נפתחת ב״מָקוֹם שֶׁעָשָׂה וָלָד מִן הָרִאשׁוֹן כְּוָלָד מִן…״

    15. קטע 1528 מילים

      נפתחת ב״לָא, מָה לִי עָשָׂה עוּבָּר כְּיָלוּד לְעִנְיַן…״

    16. קטע 1638 מילים

      נפתחת ב״וְאִיצְטְרִיךְ לְמִכְתַּב מְעוּבֶּרֶת, וְאִיצְטְרִיךְ לְמִכְתַּב ״וְזֶרַע אֵין…״

    חכמים הנזכרים בדף

    לשון המקור

    בַּת כֹּהֵן שֶׁנִּיסֵּת לְיִשְׂרָאֵל — לֹא תֹּאכַל בִּתְרוּמָה. מֵת וְלָהּ הֵימֶנּוּ בֵּן — לֹא תֹּאכַל בִּתְרוּמָה. נִיסֵּת לְלֵוִי — תֹּאכַל בְּמַעֲשֵׂר. מֵת וְלָהּ הֵימֶנּוּ בֵּן — תֹּאכַל בְּמַעֲשֵׂר. נִיסֵּת לְכֹהֵן — תֹּאכַל בִּתְרוּמָה. מֵת וְלָהּ הֵימֶנּוּ בֵּן — תֹּאכַל בִּתְרוּמָה.

    מֵת בְּנָהּ מִכֹּהֵן — לֹא תֹּאכַל בִּתְרוּמָה. מֵת בְּנָהּ מִלֵּוִי — לֹא תֹּאכַל בְּמַעֲשֵׂר. מֵת בְּנָהּ מִיִּשְׂרָאֵל — חוֹזֶרֶת לְבֵית אָבִיהָ, וְעַל זוֹ נֶאֱמַר: ״וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ מִלֶּחֶם אָבִיהָ תֹּאכֵל״.

    גְּמָ׳ מֵת בְּנָהּ מִלֵּוִי — תֹּאכַל בִּתְרוּמָה. דְּהָדְרָא אָכְלָה מִשּׁוּם בְּנָהּ, מְנָלַן? אָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַב: ״בַּת״ ״וּבַת״.

    כְּמַאן, כְּרַבִּי עֲקִיבָא דְּדָרֵישׁ וָוֵי? אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, כּוּלֵּהּ ״וּבַת״ קְרָא יַתִּירָא הוּא.

    תָּנוּ רַבָּנַן: כְּשֶׁהִיא חוֹזֶרֶת — חוֹזֶרֶת לִתְרוּמָה, וְאֵינָהּ חוֹזֶרֶת לְחָזֶה וָשׁוֹק. אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר רָבִינָא בַּר שֵׁילָא: מַאי קְרָא — ״הִיא בִּתְרוּמַת הַקֳּדָשִׁים לֹא תֹאכֵל״, בַּמּוּרָם מִן הַקֳּדָשִׁים לֹא תֹאכֵל. רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: ״מִלֶּחֶם״, וְלֹא כׇּל לֶחֶם, פְּרָט לְחָזֶה וָשׁוֹק.

    מַתְקֵיף לַהּ רָמֵי בַּר חָמָא: אֵימָא: פְּרָט לַהֲפָרַת נְדָרִים! אָמַר רָבָא: כְּבָר פַּסְקַהּ תַּנָּא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״וְנֵדֶר אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה יָקוּם עָלֶיהָ״, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? וַהֲלֹא מוּצָאָה מִכְּלַל אָב, וּמוּצָאָה מִכְּלַל בַּעַל!

    אֶלָּא, הֲרֵי שֶׁמָּסַר הָאָב לִשְׁלוּחֵי הַבַּעַל, אוֹ שֶׁמָּסְרוּ שְׁלוּחֵי הָאָב לִשְׁלוּחֵי הַבַּעַל, וְנִתְאַרְמְלָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה בַּדֶּרֶךְ, הֵיאַךְ אֲנִי קוֹרֵא בָּהּ בֵּית אָבִיהָ שֶׁל זוֹ, אוֹ בֵּית בַּעְלָהּ שֶׁל זוֹ, אֶלָּא לוֹמַר לְךָ: כֵּיוָן שֶׁיָּצְאָה שָׁעָה אַחַת מֵרְשׁוּת הָאָב — שׁוּב אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר.

    רַב סָפְרָא אָמַר: ״מִלֶּחֶם אָבִיהָ תֹּאכֵל״, לֶחֶם וְלֹא בָּשָׂר. רַב פָּפָּא אָמַר: ״מִלֶּחֶם אָבִיהָ תֹּאכֵל״, לֶחֶם הַקָּנוּי לְאָבִיהָ, פְּרָט לְחָזֶה וָשׁוֹק — דְּמִשֻּׁלְחַן גָּבוֹהַּ קָא זָכוּ.

    וְרָבָא אָמַר: ״וְאֵת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה תֹּאכְלוּ אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנוֹתֶיךָ אִתָּךְ״ — בִּזְמַן שֶׁאִתְּךָ.

    אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה, תָּנָא: כְּשֶׁהִיא חוֹזֶרֶת לְבֵית אָבִיהָ — חוֹזֶרֶת לִתְרוּמָה, וְאֵינָהּ חוֹזֶרֶת לְחָזֶה וָשׁוֹק. בִּשְׁבִיל בְּנָהּ — חוֹזֶרֶת אַף לְחָזֶה וָשׁוֹק.

    אֲזַל רַב מָרְדֳּכַי, אַמְרַהּ לִשְׁמַעְתָּא קַמֵּיהּ דְּרַב אָשֵׁי. אֲמַר: מֵהֵיכָא קָא מִתְרַבְּיָא — מִ״וּבַת״, מִי עֲדִיפָא לַהּ מִינַּהּ? הָתָם כְּתִיבִי מִיעוּטֵי, הָכָא לָא כְּתִיבִי מִיעוּטֵי.

    בַּת כֹּהֵן שֶׁנִּיסֵּת לְיִשְׂרָאֵל וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ״ — פְּרָט לְשׁוֹמֶרֶת יָבָם. ״כִּנְעוּרֶיהָ״ — פְּרָט לִמְעוּבֶּרֶת.

    וַהֲלֹא דִין הוּא: וּמָה בִּמְקוֹם שֶׁלֹּא עָשָׂה וָלָד מִן הָרִאשׁוֹן כְּוָלָד מִן הַשֵּׁנִי לְפוֹטְרָהּ מִן הַיִּיבּוּם — עָשָׂה עוּבָּר כְּיָלוּד,

    מָקוֹם שֶׁעָשָׂה וָלָד מִן הָרִאשׁוֹן כְּוָלָד מִן הַשֵּׁנִי לְפוֹסְלָהּ מִן הַתְּרוּמָה — אֵינוֹ דִּין שֶׁנַּעֲשֶׂה עוּבָּר כְּיָלוּד?!

    לָא, מָה לִי עָשָׂה עוּבָּר כְּיָלוּד לְעִנְיַן יִיבּוּם, שֶׁהֲרֵי עָשָׂה מֵתִים כְּחַיִּים — נַעֲשֶׂה עוּבָּר כְּיָלוּד לְעִנְיַן תְּרוּמָה, שֶׁלֹּא עָשָׂה מֵתִים כְּחַיִּים?! תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כִּנְעוּרֶיהָ״ — פְּרָט לִמְעוּבֶּרֶת.

    וְאִיצְטְרִיךְ לְמִכְתַּב מְעוּבֶּרֶת, וְאִיצְטְרִיךְ לְמִכְתַּב ״וְזֶרַע אֵין לָהּ״. דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״וְזֶרַע אֵין לָהּ״, מֵעִיקָּרָא חַד גּוּפָא וְהַשְׁתָּא תְּרֵי גוּפֵי, אֲבָל מְעוּבֶּרֶת, דְּמֵעִיקָּרָא חַד גּוּפָא וְהַשְׁתָּא חַד גּוּפָא — אֵימָא תֵּיכוֹל, צְרִיכָא. וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא מְעוּבֶּרֶת, דְּמֵעִיקָּרָא גּוּפָא