דף ביאור
מסכת יבמות דף ח׳ עמוד א׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת יבמות דף ח׳ עמוד א׳
מסכת יבמות דף ח׳ עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 19 קטעים ממוספרים, כ־363 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
תינח היכא דנשא המת את אשה זו תחילה ונעשית אשת האח על זה:
ואח"כ נשא חי את אחותה וניתוספת איסור אחות אשה על יבמתו וכשמת אחיו בלא בנים ואישתראי איסור אשת אח המוקדם אישתראי נמי אחות אשה המאוחר כדעולא דאמר הואיל והותר לצרעתו שהיא ראשונה הותר לקריו שהוא אחרון:
אלא נשא החי אשתו תחילה ועמדה עליו באיסור אחות אשה ואח"כ נשאה אחיו המת וניתוסף איסור אשת אח איסור אחות אשה קדים ואף על גב דהותר איסור אחרון עומד ראשון במקומו:
ואפי' נשא מת נמי ברישא דקדים ליה איסור אשת אח לא דמיא לדעולא דהתם הרואה קרי בשמיני שלו כבר היה מותר מאיסור הראשון קודם ראיית הקרי משהאיר המזרח והכא נמי תינח היכא דנשא מת ומת תחילה והותר איסור אשת אח ואח"כ נשא חי את אחותה:
אלא נשא מת ולא מת עד שנשא חי את אחותה הא לא איתחזאי כלל ומי לא מודה עולא בכהאי גוונא שאם ראה קרי בליל יום שמיני שאין מכניס ידיו מחר לבהונות משום קרי דמעכב עליה הואיל ולא יצא מצרעתו לשעה הראויה להבאת קרבנותיו דקודם שהותר מצרעתו בא עליו קרי:
הכי גרסינן כי איצטריך עליה לנשא מת ומת ואח"כ נשא חי:
ואיבעית אימא איצטריך עליה דאי לא כתביה הוה אמינא תיתי ייבום אחות אשה להתיר בהיקישא דר' יונה דאמר רבי יונה כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה הוקשו כל העריות זו לזו ולענין העראה קנסיב ליה ר' יונה בהבא על יבמתו הכי נמי ה"א הוקשו כולן לאשת אח ואע"ג דהכא חד איסורא והכא תרי איסורי אין משיבין על ההיקש להכי איצטריך עליה:
מכדי כל העריות דמתני':
ועוד 8 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Yevamot 8a · Sefaria
תוספות
מי לא מודה עולא בהא שאם ראה קרי בליל שמיני שאין מכניס ידיו לבהונות - ק"ק דמנא ליה דמודה עולא בהא וגם בפרק כל הפסולים (זבחים לב: ושם) דמהדר עולא למאן דפריך ליה מהך ברייתא ומטונך דמצורע הואיל והותר לצרעתו כו' דמשמע ומטונך ממשא שאתה בא להכביד עליו אביא ראייתי משם ומה ראיה יש לו מן הברייתא ונראה לרבינו יצחק דדייק עולא מדנקט וראה קרי בו ביום משמע בו ביום אבל בלילה לא שמע מינה דטעמא משום דהותר לצרעתו הותר נמי לקריו ולהכי פשיטא ליה הכא דמודי עולא בראה קרי בליל ח':
תרי איסורי [מחד איסורא לא ילפינן] (אבל שלא במקום ייבום כגון צרת בתו ילפי') וא"ת ולרב אסי אמאי פוטרת איילונית צרתה והא חד איסורא הוא וי"ל דממה נפשך איהי אסירא דילפי' מאשר תלד פרט לאיילונית ולהכי צרתה נמי אסורה וכן אשת אחיו שלא היה בעולמו אבל קשיא מאי טעמא דמאן דפליג אדרב אסי וי"ל דכיון דאיילונית לאו בת ייבום היא בשום מקום חשיבא צרתה כצרת ערוה שלא במקום מצוה דשריא ולא דמיא איילונית לחייבי עשה דילפינן בפרק שני (לקמן יבמות דף כ.) לחליצה דאיילונית מיעטה הכתוב בהדיא דלא הויא בכלל היתר אשת אח:
רבא אמר ערוה גופה לא צריכא קרא וא"ת והא לכל הפחות איצטריך לינשא מת ומת ואח"כ נשא חי דלא תימא הואיל ואישתרי אשתרי וי"ל דרבא לית ליה דעולא וסבר דביאה במקצת לא שמה ביאה ועוד אר"י דיש לחלק דגבי בעל קרי דשם טומאה אחת היא אמרי' הואיל ואשתרי אישתרי דחד לאו הוא בבעל קרי ומצורע אבל הכא דשני שמות הן לא אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי וא"ת מאי טעמא לא צריכא קרא וכי לית ליה לרבא היקישא דרבי יונה וי"ל דקסבר דלענין איסורא הוא דאקשינהו רחמנא דבהכי איירי קרא ולא לענין היתירא:
כי איצטריך קרא למיסר צרה ותימה דהיכי טעי למימר דאיצטריך למיסר צרה טפי מן הערוה כיון דצרה מלצרור נפקא ויש כרת בצרה כמו בערוה ואומר רבינו יצחק דהשתא נמי בעי למימר לאיסור צרה ולמידק דשלא במקום מצוה שריא כדמסיק רב אחא לבסוף והא דקאמר נמי אין לי אלא היא משום צרתה לא משום דצריך קרא לאיסור אלא למידק היתירא שלא במקום מצוה והא דפריך מאי שנא ערוה דלא צריכא קרא כו' גמרא טעי במילתיה דרבא שלא פירש בהדיא למישרי שלא במקום מצוה אתא עליה:
ואילו פטורות ופוטרות לא קתני אע"ג דמסקינן דלאסור צרתה נמי לא צריך קרא מ"מ תנא פוטרות דהוצרך להשמיענו איסור בצרה שעדיין לא השמיענו בשום מקום אבל איסור ערוה דכבר נשנו כל העריות בפרק קמא דכריתות (דף ב.) שלא איצטריך כאן להשמיענו דאסורה במקום מצוה דפשיטא דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת:
Tosafot on Yevamot 8a · Sefaria
רשב"א
מי לא מודה עולא וכו' ואם תאמר ומנא להו דמודה עולא בהא. תירצו בתוס' (בד"ה מי) דפשיטא להו הכין מדפריך רב הושעיא מהא ברייתא לעולא דאמר ביאה במקצת שמה ביאה ואהדר ליה עולא מטונך מצורע שאני הואיל והותר לצרעתו כו' (זבחים לב, ב) ומשמע דהכי אהדר ליה אדרבה מאותה ברייתא שהבאת יש לי ראיה משום דקתני בה שראה קרי ביום שמיני, דאלמא משמע משום דאית לן למימר ביה הואיל הוא דשרי, הא לאו הכי לא, אלמא לעולא דוקא בשיצא בשעה שראויה להביא בה קרבנותיו.
הא דאמרינן מי לא מודה עולא האי מודה לאו דוקא דבר פלוגתא אפילו יצא בשעה שאינה ראויה להביא קרבנותיו (הכא תרי איסורה בכת"י ליתא) שרי משום דביאה במקצת לא שמה ביאה, אלא מי לא אמר עולא קאמר. ודכותה צריך לומר בגיטין בריש פרק דהמגרש (פג, א) מודה ר' אלעזר במגרש את אשתו כו'. ואי נמי איכא למימר בהא דהאי מודה לאו משום בר פלוגתיה קאמר, אלא אסוגיין דהכא קא מהדר, משום דאמרינן הואיל ודייקינן לה מדעולא, אמר השתא דבכי הא דהכא מי לא הוה מודה עולא דלא אמרינן הואיל כנ"ל.
כי אצטריך קרא למיסר צרה ואף על גב דאסיקנא (להלן בסמוך) דלרבא נמי למיסר צרה לא צריך קרא, אלא למשרי צרה שלא במקום מצוה, אפילו הכי האי לישנא דוקא דעליה ודאי משמעותו והנחתו לאסור הוא, כלומר במקום עליה לא תקח לצרור כלומר צרה אסירא. אלא דהאי איסורא לאו משום איסור צרה אצטריך, דאדרבה אלו הוה שתיק קרא מיליה הוה משמע דלצרור לא תקח בין במקום מצוה בין שלא במקום מצוה, אלא מדגלי רחמנא עליה משמע דה"ק, במקום עליה לא תקח, מכלל דשלא במקום מצוה שריא צרה. ובהכי נמי מתרצי הא דאמרינן לקמן (יבמות ח ע"ב) וממאי דהאי עליה לאיסורא דלמא להיתרא, וקשיא לי מאי קאמר והא אסיקנא דעליה למשרי צרה שלא במקום מצוה הוא דאתא. אלא ודאי כדאמרן דעליה. ודאי לאיסורא, אלא דמינה שמעינן היתר לצרה שלא במקום מצוה.
רבא דאמר ערוה לא צריכא קרא לית ליה היקשא דר' יונה בהא, דר' יונה גופיה לא אמר בריש פרק הבא על יבמתו (להלן יבמות נד, ב) אלא לגבי העראה, ולית ליה הואיל דעולא.
רבא אמר ערוה לא צריכה קרא דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת. תמיהא לי אמאי לא ניליף מאשת אח גופה דאתי עשה ודחי לאו שיש בו כרת. ומיהו אשמעתין לא קשיא לי מאי קשיא להו מנא לן דאתי עשה ודחי לא תעשה שיש בו כרת דאצטריך. עליה למיסר, ולא אמרינן סלקא דעתך אמינא ניליף מאשת אח גופו, דהא אתיא למילף מינה הכין לעיל, ודחינן מי דמי התם חדא איסור הכא תרי איסור. אבל לרבא דקא כייל ואמר דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת ואפילו בחדא איסורא קשיא ליה ויש לומר דשאני יבמה דאי אפשר בלאו הכי ועיקר מצותה בדחיה. ואם תאמר אם כן מאי קשיא לעיל דרב אחא מדפתי כלהו עריות אקשינהו לאשת אח דלמא לא אפשר דלא דמו לה, דשאני התם דעיקר מצותה בדחיה, ואי אפשר בלאו הכין, וכי אהדר ליה רבינא קולא וחומרא לחומרא מקשינן, אי נמי תרי איסורי מחדא אסורא לא גמרינן, אמאי לא אהדר ליה שאני התם דעיקר מצותה בדחיה. יש לומר דאין הכי נמי אלא דעדיפא מינה קא מתרץ ליה כנ"ל.
צרה נמי לא תבעי קרא כלומר לא תבעי עליה, אבל לצרור ודאי צריכה, דאי לא איסור צרה מנ"ל.
הא דאמרינן לאסור צרה נמי לא אצטריך קרא איכא למידק אם כן אמאי אצטריך מתניתין לאשמעינן פוטרות צרותיהן וכדוקיא דרב אשי. ותירצו בתוס' (ד"ה ואילו) דמכל מקום הוצרך התנא לאשמועינן איסור צרה שלא השמיענו בשום מקום שיהא איסור בצרה כלל אבל ערוה שכבר שנה לנו העריות בפ"ק דמסכת כריתות (ב, א) לא היה צריך להשמיענו דאיסורא אף במקום מצוה, דפשיטא דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת. ול"נ דמתניתין אורחא דקרא נקט, דלא הוצרך הכתוב לכתוב עליה משום איסורא דצרה במקום מצוה, אלא כדי להתיר שלא במקום מצוה, מתניתין נמי לאו משום פטור צרה במקום מצוה אלא, משום שש עריות חמורות שאינן פוטרות צרותיהן.
Rashba on Yevamot 8a · Sefaria
ריטב"א
מי לא מודה עולא שאם ראה קרי בליל ח' שאינו מכניס ידיו לבהונות פי' ואעפ"י שכיון שנכנס ליל ח' כבר יצא מצרעתו מפני שלא נגמר עיניינו ראוי בלילה להביא קרבנותיו לא חשבי' לי' שריותא דבהונות וכסבור שעדיין לא מת הראשון כי אפילו הוא גוסס שרוב גוססים למיתה כשנשא חי מ"מ איסור אשת אח היה עומד בקיומו לגמרי והבא על אשתו באותה שעה חייב משום בא על אשת איש או על אשת אח והק' בתוס' ומנא לן דמודה עולא בהא ונקיטינן לה הכי להדיא מי לא מודה עולא וכל כי האי לישנא אינו נאמר אלא בדבר פשוט ותימ' דפשיטא להו דכי פרכי' התם רב הושעיא לעולא ממתני' דלעיל אהדר ליה עולא מטונך מצורע שאני הואיל והותר לצרעתו ומשמע דה"ק ליה אדרבה מאותה ברייתא שהבאת יש לי ראיה משום דקתני בה שראה קרי ביום ח' שכבר הותר לצרעתו אלמא כולה טעמ' דעולא תליא לפי שהיה ביום ח' שכבר הותר לצרעתו תו ק"ל למאן קאמרי דמודה עולא לאיסור דהא בפלוגתא דהתם טפי שארי מיניה דסברי ביאה במקצת לא שמה ביאה ואפי' ראה קרי בלילה שרו וי"ל דהאי מודה אסוגיין דהכי קאי משום דאתי לתרוצי קושיא דאצטריך עליה משום דהוה אמרי' הואיל ולהכי (אתא) דמודה עולא לדידן בנדון דידן יש לפנינו שהוא כעין ראה קרי בליל ח' דלא אמרי' ביה הואיל:
איבעית אימא אתי' בהק' דר' יונה מה היא שרייא אף כל הערי' שריין אין זה מדברי ר' יונה אלא דר"י אתמר להקיש כל העריות לנדה לעשות העראה כביאה גמורה ואנן אמרי' דאין היקש למחצה ואמרי' נמי האי היקש' אע"ג דהוי לקולא ולהכי אצטריך עליה:
רבא אמר ערו' לא צריכ' קר' פי' לאוסרה במקום יבום שאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת ואליב' דכ"ע אמרה והיינו דפרכי' בסמוך ממתני' דר'. וק"ל נהי דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת הא איכ' היק' דר' יונה דמורי היתר' וכן הואיל דעולא וצריכי קר' לאיסור' י"ל דרב' לית ליה הואיל דבבר ביאה במקצת לא שמה ביאה וקסבר דההוא היקש' דר' יונה כיון דבמקום כרת נכתב חומר' אין עושין ממנו הקשא לקולא לסתור כרת שבו:
צרה נמי לא צריכ' קר' פירש"י ז"ל לא צריכ' קרא דעליה לאוסרה במקום ייבום פי לפי' כיון דכתב רחמנ' לצרור הרי עשה צרת ערוה כערוה גופ' ויש בה כרת ותו לא אתי עשה ודחי לא תעשה שיש בו כרת הלכך קרא דעליה לא צריכ' אבל קר' דלצרור צריכ' וצריכ' דאי לא הרי אין בה כרת ואינה אל' אשת אח דאשתרי כבר במקום יבם והק' בתוס' א"כ בצרה גופ' לא צריכ' דעליה כי היכי דלא קתני פטורות כדדייק רב אשי לא ליתני פוטרות צרותיהן וליתני ט"ו נשים וצרותיהם פוטרות צרות צרותיהן ותימא כיון דעיקר איסור' הוא צריכ' קרא דלצרור כדאמר ומאחות אשה גמרי שאר עריות איסור צרה ולא שמעינן האי איסורא דצרות בשום דוכת' ניח' ליה לאתנייה הכא:
אימא ערוה גופ' של' במקום מצוה תשתרי פי' מאחות אשה פרכי' דתשתרי שלא במקום מצוה כדשריא צרתה דהאי קר' דכתיב עליה דגמרי' שריות' דצרה על אחות אשה נמי כתיב דא' נתגרש את אשתו שרי' אחות אשתו דאשה אל אחותה באישו' משמע להכי כתב רחמנ' בחייה דאפי' נתגרשה אשתו כל שבחייה אסורה אחותה. ול"ק במקום מצוה אבל שלא במקום מצוה תשתרי אחות אשתו אפי' בחייה כשם שמותר צרתה וגזר' הכתוב הוא למשתרי טפי במקום מצוה. א"כ לא יאמר עליה פי' דהא בלאו האי תנא תני כיון דאיכ' דינ' במקר' חדא לאוסרן שתיהן וחד לאסור האחד בלבד סבר' הוא למשרי איסור' בשתיהן שלא במקום מצוה והתר' דחד' במקום מצוה אלא ע"כ את' קר' לאפוקי מסבר' דילן לאיסורי מילת' וממאי דהאי עליה לאיסו' דילמא להתירא לכאורה אין הלשון הזה בא בדקדוק דהא אסקה רבא דכי כתיב עליה דהתירא כתיב והכא הוה לן למי' וממאי דהאי עליה להתר צרה ואפילו במקום מצוה ויש לומר דמשום דעיקר המקרא ופשוטו לאיסור היא אלא שאני אומר דלאיסורא לא אצטריך אלא לדיוקי' דהתירא נקטי' פשוטי' דקרא ואמרי' לאיסורא וה"ק קרא ואשה אל אחותה לא תקח שלא במקום עליה. ק"ל האי מוסיפים ודורשים הוא דקרא במקום עליה הוא דכתב וי"ל דה"ק דעיקר דרשא היינו מיבמה יבא עליה לאמר רחמנא יבמה יבא עליה וכאלו נקוט עליו ואינו מן המנין דאנן נמי כי דרשי' קראי לאיסור חשבי' עליה יבמה כאלו הוא מיותר לדרשא דאשה אל אחותה לא תקח במקום עליה דיבמה ומשום דהאי קרא הוא דקשי' להתרא מפרשי' ליה אבל עיקר התרא מיבמה יבא עליה נפקא ודכוות' בתלמודא כדכתבי' בפ"ק דפסחים ופ"ק דקדושי' ועוד דצרה מלצרור נפקא. ק"ל מאי שנא דנקטי' הכא האי לישנא ולא פרכי' לצרור מאי עביד לי' כדפרכי' לק' האי עליה מאי עביד לי' מעליה נפקא וי"ל דעליה לא מוכח כלום אלא מופנה לדרשא ואין הכרח למדרשיה לג"ש דידן אבל לצרור ליכא למדרשיה אלא בענין אסור צרה והיינו דמהדרו דאין הכי נמי ואיסור צרה אתי' ומיהו לעניינא אחרינא כדכ' ש"מ:
Ritva on Yevamot 8a · Sefaria
מאירי
כל הביאות האסורות הן למיתה הן לכרת הן למלקות לא סוף דבר שגמר ביאה מחייבת בהן אלא אף העראה לבד מחייבת והעראה היא הכנסת עטרה אע"פ שפירש קודם הכנסת כל האבר ואין צריך לומר קודם שהוציא שכבת זרע שהרי נאמר בנדה את מקורה הערה ולמדנו ממנה לק' נ"ד א' לכל העריות:
Meiri on Yevamot 8a · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
גמ' כי איצטריך עליה היכא דנשא מת ומת ואח"כ נשא חי כו' וקשה דהיכי נשא אחות זקוקתו דאיכא למ"ד ברפ"ב דאסור ואין סברא דאיצטריך עליה להיכא דנשאה באיסור ונראה לומר דאפילו מאן דאוסר אחות זקוקתו אינו אלא מדרבנן וי"ל עוד דהאי שנויא אזלא כמ"ד לקמן אין זיקה:
תוס' בד"ה תרי איסורי מחד איסורא כו' אבל שלא במקום יבום כגון צרת בתו ילפינן כו' עכ"ל טעות קחזינא הכא דמשמע מזה דחד איסורא נילף שפיר דדחי מאשת אח והתוס' לעיל בריש הסוגיא בד"ה ל"ת שיש בו כרת מי דחי כתבו בפשיטות דאפי' חדא איסורא לא נילף מאשת אח לפי המסקנא וכתבו שם דאר"י דשאני אשת אח דמצותו בכך ואע"ג דיש לדחות דודאי חד איסורא בעלמא לא ילפינן מאשת אח משום דשאני אשת אח דמצותו בכך אבל צרת בתו שלא במקום ייבום דאע"ג דאין מצותו בכך שפיר ילפינן ליה מאשת אח מהיקשא דר' יונה דהשתא לפי האי תירוצא דיליף מהקישא דר' יונה אנו קיימין דמ"מ אכתי תקשי דערוה גופה שלא במקום מצוה תשתרי מהיקשא דר' יונה לאשת אח כיון דליכא בה נמי אלא חד איסורא ועוד לקמן כתבו התוס' בהדיא דלהני שנויי נפקא להו למשרי צרה שלא במקום מצוה דשרי מהיכא דנפקא ליה לר' ובספרים המדויקים מחקו כל זה מדברי התוס':
Chidushei Halachot on Yevamot 8a · Sefaria
מהר"ם
גמ' ומאי שנא ערוה דלא צריכה קרא וכו' צרה נמי לא תיבעי קרא וכו'. השתא משמע דס"ד דאף שלא במקום מצוה צרה אסורה ויש בה כרת כערוה עצמה דלצרור משמע ליה דהצרה אסורה כאחות אשה עצמה ולהכי קאמר דלא צריכה קרא למיסר במקום מצות יבום דמהיכי תיתי הוה לו להתירה הא אין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת:
Maharam on Yevamot 8a · Sefaria
גליון הש"ס
תוס' ד"ה רבא אמר וכו' וי"ל דרבא לית ליה דעולא עיין טורי אבן מגילה ד' ג' ע"ב ד"ה מולאחותו:
Gilyon HaShas on Yevamot 8a · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת יבמות, דף ח׳, עמוד א׳, בהיקף של כ־363 מילים ב־19 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 19 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 119 מילים
נפתחת ב״תִּינַח הֵיכָא דְּנָשָׂא מֵת וְאַחַר כָּךְ נָשָׂא…״
- קטע 212 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא נָשָׂא חַי, וְאַחַר כָּךְ נָשָׂא מֵת…״
- קטע 332 מילים
נפתחת ב״וַאֲפִילּוּ נָשָׂא מֵת נָמֵי, תִּינַח הֵיכָא דְּנָשָׂא…״
- קטע 421 מילים
נפתחת ב״מִי לָא מוֹדֵי עוּלָּא שֶׁאִם רָאָה קֶרִי…״
- קטע 513 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא: כִּי אִיצְטְרִיךְ ״עָלֶיהָ״ — הֵיכָא דְּנָשָׂא…״
- קטע 646 מילים
נפתחת ב״וְאִי בָּעֵית אֵימָא: אָתְיָא בְּהֶיקֵּישָׁא מִדְּרַבִּי יוֹנָה.…״
- קטע 725 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּפְתִּי לְרָבִינָא: מִכְּדִי…״
- קטע 828 מילים
נפתחת ב״אִיבָּעֵית אֵימָא: לְקוּלָּא וְחוּמְרָא — לְחוּמְרָא מַקְּשִׁינַן.…״
- קטע 919 מילים
נפתחת ב״רָבָא אָמַר: עֶרְוָה לָא צְרִיכָא קְרָא, דְּאֵין…״
- קטע 1010 מילים
נפתחת ב״וְעֶרְוָה לָא צְרִיכָא קְרָא? וְהָא תַּנְיָא: אֵין…״
- קטע 112 מילים
נפתחת ב״מִשּׁוּם צָרָתָהּ.…״
- קטע 128 מילים
נפתחת ב״וְהָא קָתָנֵי: אֵין לִי אֶלָּא הֵן! מִשּׁוּם…״
- קטע 1312 מילים
נפתחת ב״תָּא שְׁמַע, רַבִּי אוֹמֵר: ״וְלָקַח״ ״וּלְקָחָהּ״, ״וְיִבֵּם״…״
- קטע 1416 מילים
נפתחת ב״אֵימָא: לֶאֱסוֹר צָרוֹת שֶׁל עֲרָיוֹת. וְהָא תְּרֵי…״
- קטע 1515 מילים
נפתחת ב״לָא, אִידִי וְאִידִי לְצָרָה: חַד לְמֵיסַר צָרָה…״
- קטע 1616 מילים
נפתחת ב״מַאי טַעְמָא — ״וְיִבֵּם״ ״וְיִבְּמָהּ״: בִּמְקוֹם יִיבּוּם…״
- קטע 1719 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב אָשֵׁי: מַתְנִיתִין נָמֵי דַּיְקָא, דְּקָתָנֵי:…״
- קטע 1830 מילים
נפתחת ב״וּמַאי שְׁנָא עֶרְוָה דְּלָא צְרִיכָא קְרָא —…״
- קטע 1920 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בַּר בִּיבִי מָר…״
חכמים הנזכרים בדף
- רב הונא בריה דרב יהושע · אמוראים · דור רביעי לאמוראים
הוא וחבירו רב פפא שניהם תלמידי אביי ורבא, מנעוריהם עד זיקנותם לא נפרדו.
מקור: מסכת יבמות דף ח׳ עמוד א׳ · קטע 6 — “…רַבִּי יוֹנָה, וְאִיתֵּימָא רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ, אָמַר…”
- רב אחא · אמוראים · דור רביעי לאמוראים
מהעיר לוד היה דיין בעירו.
מקור: מסכת יבמות דף ח׳ עמוד א׳ · קטע 7 — “אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּפְתִּי לְרָבִינָא: מִכְּדִי כֹּל עֲרָיוֹת,…”
- עולא · אמוראים · דור שני לאמוראים
נקרא עולא רבה, תלמידו של ר' יוחנן וחבירו של רבה בר בר חנה.
מקור: מסכת יבמות דף ח׳ עמוד א׳ · קטע 4 — “מִי לָא מוֹדֵי עוּלָּא שֶׁאִם רָאָה קֶרִי בְּלֵיל שְׁמִינִי,…”
לשון המקור
תִּינַח הֵיכָא דְּנָשָׂא מֵת וְאַחַר כָּךְ נָשָׂא חַי. דְּמִגּוֹ דְּאִישְׁתְּרִי אִיסּוּר אֵשֶׁת אָח — אִישְׁתְּרִי נָמֵי אִיסּוּר אֲחוֹת אִשָּׁה.
אֶלָּא נָשָׂא חַי, וְאַחַר כָּךְ נָשָׂא מֵת — אִיסּוּר אֲחוֹת אִשָּׁה קָדֵים.
וַאֲפִילּוּ נָשָׂא מֵת נָמֵי, תִּינַח הֵיכָא דְּנָשָׂא מֵת, וּמֵת, וְאַחַר כָּךְ נָשָׂא חַי — דְּחַזְיָא לֵיהּ דְּבֵינֵי בֵּינֵי. אֶלָּא נָשָׂא מֵת, וְלֹא מֵת, וְאַחַר כָּךְ נָשָׂא חַי — לָא אִיחַזְיָא לֵיהּ כְּלָל.
מִי לָא מוֹדֵי עוּלָּא שֶׁאִם רָאָה קֶרִי בְּלֵיל שְׁמִינִי, שֶׁאֵין מַכְנִיס יָדָיו לַבְּהוֹנוֹת, שֶׁלֹּא יָצָא בְּשָׁעָה שֶׁהִיא רְאוּיָה לְהָבִיא בָּהּ קׇרְבָּן.
אֶלָּא: כִּי אִיצְטְרִיךְ ״עָלֶיהָ״ — הֵיכָא דְּנָשָׂא מֵת, וּמֵת, וְאַחַר כָּךְ נָשָׂא חַי.
וְאִי בָּעֵית אֵימָא: אָתְיָא בְּהֶיקֵּישָׁא מִדְּרַבִּי יוֹנָה. דְּאָמַר רַבִּי יוֹנָה, וְאִיתֵּימָא רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ, אָמַר קְרָא: ״כִּי כׇּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה וְנִכְרְתוּ״, הוּקְשׁוּ כׇּל הָעֲרָיוֹת כּוּלָּן לְאֵשֶׁת אָח: מָה אֵשֶׁת אָח — שַׁרְיָא, אַף כׇּל עֲרָיוֹת — נָמֵי שַׁרְיָין, כְּתַב רַחֲמָנָא ״עָלֶיהָ״.
אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּפְתִּי לְרָבִינָא: מִכְּדִי כֹּל עֲרָיוֹת, אִיכָּא לְאַקּוֹשִׁינְהוּ לְאֵשֶׁת אָח, וְאִיכָּא לְאַקּוֹשִׁינְהוּ לַאֲחוֹת אִשָּׁה. מַאי חָזֵית דְּאַקֵּשְׁתְּ לַאֲחוֹת אִשָּׁה? אַקְּשִׁינְהוּ לְאֵשֶׁת אָח!
אִיבָּעֵית אֵימָא: לְקוּלָּא וְחוּמְרָא — לְחוּמְרָא מַקְּשִׁינַן. אִיבָּעֵית אֵימָא: הָכָא תְּרֵי אִיסּוּרֵי, וְהָכָא תְּרֵי אִיסּוּרֵי — וּתְרֵי מִתְּרֵי יָלְפִינַן. אֲבָל הָכָא חֲדָא אִיסּוּרָא — וּתְרֵי מֵחֲדָא לָא יָלְפִינַן.
רָבָא אָמַר: עֶרְוָה לָא צְרִיכָא קְרָא, דְּאֵין עֲשֵׂה דּוֹחֶה לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כָּרֵת. כִּי אִיצְטְרִיךְ קְרָא לְמֵיסַר צָרָה.
וְעֶרְוָה לָא צְרִיכָא קְרָא? וְהָא תַּנְיָא: אֵין לִי אֶלָּא הִיא!
מִשּׁוּם צָרָתָהּ.
וְהָא קָתָנֵי: אֵין לִי אֶלָּא הֵן! מִשּׁוּם צָרוֹתֵיהֶן.
תָּא שְׁמַע, רַבִּי אוֹמֵר: ״וְלָקַח״ ״וּלְקָחָהּ״, ״וְיִבֵּם״ ״וְיִבְּמָהּ״ — לֶאֱסוֹר צָרוֹת וַעֲרָיוֹת.
אֵימָא: לֶאֱסוֹר צָרוֹת שֶׁל עֲרָיוֹת. וְהָא תְּרֵי קְרָאֵי קָנָסֵיב לֵיהּ, מַאי לָאו: חַד לְעֶרְוָה וְחַד לְצָרָה?
לָא, אִידִי וְאִידִי לְצָרָה: חַד לְמֵיסַר צָרָה בִּמְקוֹם מִצְוָה, וְחַד לְמִישְׁרֵי צָרָה שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם מִצְוָה.
מַאי טַעְמָא — ״וְיִבֵּם״ ״וְיִבְּמָהּ״: בִּמְקוֹם יִיבּוּם הוּא דַּאֲסִירָא צָרָה, שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם יִיבּוּם — שַׁרְיָא צָרָה.
אָמַר רַב אָשֵׁי: מַתְנִיתִין נָמֵי דַּיְקָא, דְּקָתָנֵי: חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה נָשִׁים פּוֹטְרוֹת צָרוֹתֵיהֶן. וְאִילּוּ ״פְּטוּרוֹת וּפוֹטְרוֹת״ לָא קָתָנֵי. שְׁמַע מִינַּהּ.
וּמַאי שְׁנָא עֶרְוָה דְּלָא צְרִיכָא קְרָא — דְּאֵין עֲשֵׂה דּוֹחֶה לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כָּרֵת? צָרָה נָמֵי לָא תִּיבְּעֵי קְרָא — מִשּׁוּם דְּאֵין עֲשֵׂה דּוֹחֶה לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כָּרֵת!
אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בַּר בִּיבִי מָר לְרָבִינָא: הָכִי קָאָמְרִינַן מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: צָרָה נָמֵי לָא אִיצְטְרִיךְ קְרָא. כִּי אִיצְטְרִיךְ קְרָא