בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת יבמות דף ע״ח עמוד ב׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת יבמות דף ע״ח עמוד ב׳

    מסכת יבמות דף ע״ח עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 21 קטעים ממוספרים, כ־517 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    והא אמר רב כהנא כו' אבל כולו חוצץ אע"ג דלא מקפיד והכא כולו הוא מכוסה:

    דהיינו רביתיה ולאו חציצה היא:

    באומות בשבע אומות לענין לא תחיה כל נשמה הלך אחר הזכרים וכדמפרש לקמן:

    נתגיירו הלך אחר הפגום שבשניהם לענין יוחסין וכדמפרש:

    לאחד מן האומות שאינו משבעה אומות ואינו בכלל לא תחיה כל נשמה:

    שאתה רשאי לקנותו בעבד ואי אתה מצווה להמיתו דשדינן ליה בתר אבוה:

    ת"ל מבני התושבים שבאו מאומות אחרים ונעשו אבותם תושבים במקומכם:

    מן הנולדים בארצכם שאמו מארצכם וילדתו שם ולא מן הגרים בארצכם שנולד במקום אחר שאמו מן שאר אומות ואח"כ בא לגור אצל אביו בארצכם. דרך אשה להיות במקומה ודרך איש לגלות הלכך הנולדים בארץ ודאי אמו משבעה אומות אבל הנולדים במקום אחר ודאי אמו משאר אומות ומסתברא כי מעטינהו קרא היכא דאביו כנעני:

    ועוד 21 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Yevamot 78b · Sefaria

    תוספות

    מי יתן לי דור שלישי ואטהרנו סתמא בעו מיניה והשיב להם כן ואם היה בידוע היה משיב להם דמותרת דסבירא ליה לרבי אליעזר דון מינה ומינה בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ:) ולא רצה לברר להם תשובתו שכן היה דרכו לדחות עצמו מן השואלים כדאשכחן בפ' הישן (סוכה דף כח.):

    Tosafot on Yevamot 78b · Sefaria

    רשב"א

    נתינים דוד גזר עליהם פירש רש"י ז"ל אסרן בחתון והגבעונים לא מבני ישראל המה כלומר אינם ראוים לבא בקהל. והא דאקשינן לקמן (יבמות עט, א) יהושע גזר עליהן עבדות דכתיב חוטבי עצים ושואבי מים לעדה וכיון שהן עבדים ממילא נפסלו לקהל. ובפרק אלו נערות (כתובות כט, א) גם כן פירש רש"י ז"ל הבא על הנתינה דאסירא כדאמר בפרק הערל דוד גזר עליהן. וכן דעת הרמב"ם ז"ל כמו שכתבתי למעלה (עו, ב ד"ה אמר) ולהאי פירושא הני אמוראי דלא כסוגיא דלעיל (יבמות עו, א) דאמר רבא בגירותן הוא דאית להו חתנות, ור"ת ז"ל (בתוס' להלן (יבמות עט, א) ד"ה ונתינים ובספר הישר סי' מח) הקשה עליו מדתנן במסכת מכות (יג, א) ואלו הן הלוקין ממזרת ונתינה לישראל אלמא נתינה דאורייתא היא. ואם תאמר דבגררת ממזרת נקט לה כדקתני התם גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ואף על גב דחלוצה דרבנן היא. לא היא, דחלוצה כיון דמגרושה מרבינן לה משום הכי קא מייתינן לה בהדה, אלא נתינה אטו מממזרת קא מרבינן לה ולמאי הלכתא קא מייתינן לה בהדה. ותו דאם כן הוה להו לגלויי התם דנתינה אינה אלא מדבריהם ולמתני ממזרת ונתינה אינו חייב אלא אחת כדקתני התם גרושה וחלוצה אינו חייב אלא על אחת מהן. ותריצנא בפרק עשרה יוחסין (קידושין עח, א) אינו חייב אלא אחת מהן דחלוצה דרבנן היא, דמשום דקתני ברישא גרושה וחלוצה גלי בסיפא דאינו חייב אלא אגרושה אבל חלוצה דרבנן היא. ובפרק משוח מלחמה (סוטה מד, א) תנן ר' יוסי אומר אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל זהו הירא ורך הלבב. ואתמר עלה בגמרא (מד, ב) בעבירה דרבנן לר' יוסי לא הדר, ואם תאמר אם כן תקשי לן לסברא קמא דרבא דאמר דבגירותן מישרא שרו ורבנן הוא דגזרו בהו. יש לומר כיון דמקרא גופיה הדר ביה מאי נידוק עליה. ומשום הכי פירש רבינו תם ז"ל דמדאורייתא אסורין מלבא בקהל אלא שהיו כגרים משוחררין כמצרי ואדומי או כעמוני ומואבי, אלא שבא דוד וגזר עליהן שעבוד. ומיהו עדיפא משפחה דשפחה אין לה קנס לפי שהיא קנויה קנין גמור לאדון וזו אין גופה קנו לשום אדון. והא דאמרינן (להלן יבמות עט, ב) אין ראוי להדבק בהן לאו דבוק של חתון קאמר, אלא דבוק וקרוב להיות לעם אחד ולהיות בני חורין קאמר, כההיא דאמרינן בגיטין (נו, ב) מהו לאדבוקי בהו לומר להתגייר ולהתקרב בהן. וכשבקשו בימי רבי להתירן (להלן יבמות עט, ב) משעבודן קאמר. ולפי פירוש זה אתי שפיר לשון משה גזר עליהן (להלן יבמות עט, א), דאי משום לא תתחתן קאמר הוה ליה למימר משה אסרן. ועוד למה ליה לאתויי מקרא דמחוטב עציך לימא משה גזר עליהן דכתיב לא תתחתן בם. אלא שיש לדקדק עליו דהא כולה שמעתין אמתניתין דקתני ממזרים ונתינים אסורין איסור עולם קיימא, דמשמע דהא דאמרינן נתינים דוד גזר עליהן לחתנות קאמר. ויש מפרשים (עיין רמב"ן) שלא אסרתן תורה אלא לדור הראשון, אבל זרען שנולד בקדושה מותר מדלא מנה בהן הכתוב דורות, (וכן כתב הרשב"א בפשיטות בכתובות כט, א) ויהושע גזר עליהן שעבוד כל זמן שבית המקדש קיים, וממילא נפסלו לבא בקהל ובא דוד וגזר עליהן איסור עולם. ובכל מקום ששנינו נתינים יש במשמע גבעוני שנתגייר. והא דאמרינן משה גזר עליהן שעבוד קאמר, אלא שלא גזר אלא לההוא דרא שהיו אסורים מלבא בקהל, גזר עליהן הוא שעבוד כדי שלא יטמעו ישראל בהן. ואתו יהושע ודוד וגזרו עליהן לדרי עלמא, ור"ח ז"ל כתב סלקא שמעתא דנתינים איסורא דאורייתא מלא תתחתן בם ע"כ.

    Rashba on Yevamot 78b · Sefaria

    ריטב"א

    שאני עובר דהיינו רבותי' פי' ואהני לה הא מיהת דאפילו בכולו לא הוי חציצה ואע"ג דלא אמרי' עובר ירך אמו הוא וכבר כתבנו בפרק החולץ שאין ללמוד מכאן על טבילה הקודמת למילה שהיא כשרה:

    מן הנולדים בארצכם לא מן הגרי' פי' דאשר בארצכם אתושבי' דשאר אומות קאי וא"נ משמעות הכתוב כן אשר הולידו בארצכ' תקנו ולא שתולידו אתם מהם שהם גרי' בארצכם ורש"י פי' בענין אחר שאינו מחוור כ"כ:

    יליף עשירי עשירי מעמוני ומואבי פי' דבעשירי גמרי' שהממזר אסור לעולם בעמוני שכתוב בהם עד עולם וכיון דכן דון מיניה ומיניה דמה התם נקבות מותרות אף ממזר גם כן מעשירי ואילך נקבות מותרות. ופרכינן דאם כן נימא שתהא ממזרת מותרת מיד בעמוני ומואבי' ומהדרינן דכי גמרינן גזירה שוה מעמוני ומאבי לאסור הזכרים היינו מעשירי ואילך וכיון שכן מעשירי ואילך הוא דגמרינן נמי שריותא דנקבות ומתניתין דקתני דממזרים אסורים לעולם בין זכרים בין נקבות פרישנא דסבור דון מינה ואוקי באתרא כלומ' דון מינה איסורא מעשירי ואילך ואוקי באתרא דמעשירי ולמעלה כמעשירי ולמטה דאסורים בין זכרים בין נקבות ופלוגת' דתנאי בפ' העור והרוטב ודוכתי אחריני אי אמרי' דין מינה ומינה או דון מינה ואוקי באתר' וסתם מתני' הכא כמ"ד דון מינה ואוקי באתרא וכיון דכן הכי הלכתא בכל דוכתא:

    דידיע ולא ידיע עד תלתא דרי חיי פירוש עד ג' דרי ולא עד בכלל והיינו דקאמר מי יתן לי דור ג' ואטהרנו דמסתמ' בעו מיניה בההוא דידיע ולא ידיע דהוי מילתא בינונית ושכיח טפי:

    נתינים דוד גזר עליהם פרש"י ז"ל שגזר עליהם חתנו כדכתי' והגבעונים לא מבני ישראל המה כלומר אינם ראויים לבא בקהל והכי מוכח קצת מדאמרי' לקמן כל שאין בו ג' סימני' הללו אינם ראויים לדבק בהם אלמא בדיבוק וחתנו' אסרם דוד ולפי דברים אלו נראה דנתיני' אינם אסורי' בחתנות מן התורה גם בפ' אלו נערות פי' רבי' ז"ל הבא על הנתיני' אסור' כדאמרי' בפ' הערל דוד גזר עליהם והק' ר"ת דהא כתיב לא תתחתן בם ואסיקנא לעיל דבגיורת אית להו חתנות וכ"ת דקרא מזהר להו דרא דמשה שהם אסורים כדאמרם משה גזר עליהם ופרש"י ז"ל כיון דקרנהו חוטבי עצים לאו בכלל גרים הם אלא עבדים ועבדים פסולים נינהו התם גזירה הוה כדאמרי' גזר עליהם האי משום קרא דלא תתחתן בם ה"ל למימר משה אסרם וה"ל למנקט קרא דלא תתחתן בם ואמאי נקט דמחוטבי עצים ועוד הא דתנן בפ' אלו הן הלוקין הבא על הממזרת ועל הנתינה אלמה בני מלקות דאוריתא דליכא למימר דנקיט ליה אגב ממזרת כדנקיט התם חלוצה דרבנן אטו גרושה דמאי שייכא נתינה בממזרת דלא נקט אגב דידה ועוד ה"ל למיתני ממזרת ונתינה אינו חייב אלא א' ועוד דבפרק משוח מלחמה תנן רבי יוסי אומ' אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכ"ה ממזרת ונתינה לישראל זהו הירא ורך הלבב ואמרי' עלה בגמ' לרבי יוסי עברה דרבנן לא הדר. לכפר"ת דנתיני' אסורים בחתנות מן התורה אלא שהיו כגרים משוחררי' מצרי ואדומי אלא שבאו משה ויהושע ודוד וגזרו עליהם שעבוד:

    ומיהו אינה כשפחה שאין לו קנס דאלו שפחה קנויה קנין גמור לאדון וזו אין גופו קנוי לאדון והא דאמרי' אין ראוי לידבק בהם אינו דיבוק של חיתון אלא קירוב ואסורים להיות לעם א' כדאמרי' בהגדת דנזיקי' מהו לידבק לו להתגייר ולהתקרב בהם וכשבקש בימי ר' להתיר שעבודן דאלו אסור חתנות דאוריתא הוא וזה יותר נכון:

    ומיהו עדיין קשה לשיטה זו דמשמע דמדאורית' נתיני אסורי דורותיהם עד עולם משום לא תתחתן בם והא לא משמע מדלא כתיב בהו דורו' ולא כתב בהו עד עולם וכדאמרי' לעיל ודילמא האי דלא מנה ביה דורות דאיהו הוא דאסור בריה ובר בריה שרי ועוד מאי קאמר חלק מזבח מי יתיר דהא לה"פ אעפ"י שנתיר חלקנו אין אנו באין אלא להפקיע שעבודם בלבד כי הם באיסור חתנותם היו עומדין מדאורי' משום לא תתחתן בהם וא"כ יתירו חלקם עכשיו וכשיבנה בית המקדש יעבדו למזבח:

    לכן נרא' התירוץ כמו שפי' ר"ת ז"ל דנתיני' ראשוני' אסורים מן התורה אבל דורותיה' כשרים ומשה וגזר עליהם שעבוד כדי להרחיק' ולעשות סייג לאיסור' ולכן לא גזר אלא לההו' דרא כלומ' לנתיני' הראשונים ויהשע גזר עליהם שעבוד על דורותיהם מפני קולקולם וממילא נאסרו בחתנות כעין עבדים וזהו בזמן שבית המקדש קיים ודוד הוסיף עליהם עד עולם שעבוד וממלא נאסרו כעין עבדים ולשיפק' שעבודם פקע איסורם נמי וכשבקשו להתיר נתיני' בימי ר' היינו להתירן אפי' מאיסורם כדמשמע לישנא דלהתיר וזה הפי' עיקר מפי' מורי הר"ם וא"ת למאי דס"ד דרבא דלעיל גבי פצוע דכא דנתיני' גרי' אינם אסורי' מן התורה היכי לא פרכי' ליה ממתני' דאמרי' לעיל בפ' אלו הן הלוקים ובפ' משוח מלחמה וי"ל דלא גמר לן כולי האי עד דהדר ביה מהכרחא דקרא כפי' ר"ת ז"ל:

    Ritva on Yevamot 78b · Sefaria

    מאירי

    כל שאדם רואה שצרות מתגברות עליו יפשפש במעשיו הן יחיד הן צבור והוא שאמרו בסוגיא זו דרך הערה ויהי רעב בימי דוד גו' אמר להם שמא עובדי עבודה זרה יש בכם כו' וכן צריך לידע שכל תלמיד חכם שלא נספד כהלכה ראויים הצבור שנתרשלו בכך ליענש עליו והוא שאמרו שם אל שאול ואל בית הדמים ודרשו בו אל שאול שלא נספד כהלכה ואל בית הדמים שהמית את הגבעונים ומכאן אתה למד שתלמיד חכם אע"פ שחטא בקצת דברים אין עלבונו נמחל בכך והוא ששאלו כאן תבעו על שלא נספד ותבעו על אשר המית הגבעונים כלומר מאחר שתבעו על סורחנו היאך תבעו על שלא נספד ותירץ שכך היא המדה אשר משפטו פעלו באשר משפטו שם פעלו ומכל מקום כל שנשתהא שנים עשר חדש שלא נספד אין לו תשלומין שאין הספד לאחר שנים עשר חדש והוא שאמר דוד שאול הא נפקי ליה תריסר ירחי שתא ולית ארחא למספדיה:

    Meiri on Yevamot 78b · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בד"ה ת"ל מבני התושבים כו' ומסתברא כי מעטינהו קרא היכא דאביו כנעני עכ"ל פי' לדבריו משום דמדיוקא אבל לא מן הגרים כו' לא משמע אלא דאמו ממקום אחר ובין דאביו כנעני ובין דאביו נמי משאר אומות משמע מש"ה הוצרך לפרש דמסתברא כי מעטינהו קרא דוקא היכא דאיכא כנעני ודו"ק:

    גמ' א"ל מי יתן לי דור ג' ואטהרנו כו' והא אנן תנן דממזרין אסורין כו' צ"ע השתא דלא ידע אכתי לפלוגי בין ידיע ללא ידיע מגופיה דקרא ה"ל לאקשויי דכתיב לא יבא ממזר בקהל ה' גם דור עשירי והיאך קבעי לטהר דור ג' ויש ליישב משום דבקרא אינו מפורש נקבה כדבעי לעיל דואג למימר ממזר ולא ממזרת מש"ה ניחא ליה לאתויי מתני' דמיירי נמי בנקבות בסיפא ואנקבות שאלו לר"א וק"ל:

    Chidushei Halachot on Yevamot 78b · Sefaria

    חידושי רבי עקיבא איגר

    גמרא, הרי ממזר דאי [עשה אביו עבירה ובא על חייבי כריתות הוא ממזר] וכתבי' קרא [ואיך אמרת דאי לא כתיב קרא]. וא"ת הא מרא דשמעתא הוא ר' יוחנן [דאמר אי לאו דאמר ר"י נקיבות מצרית נמי אסורות, מצרי שני במה יטהר דהא מצרית ראשונה ושניה אסורות למצרי ראשון ושני, ואיך יבוא לדור שלישי, ואי דעבר ונסיב דאי לא כתיב קרא] ולדידי' דאית לי' לעיל פ' החולץ (דף מה ע"א) דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר, משכחת ממזר שפיר בלא דאי דהיינו בנכרי שבא על בת ישראל דליכא איסורא דאורייתא כמ"ש התוס' בפ"ק דמסכתין (דף טז ע"ב ד"ה קסבר) וביאתו הוי היתר גמור מדאורייתא אלא דמ"מ כיון דלא תפסי בה קידושין הולד ממזר (ע"ש בתוס' הנ"ל) וי"ל דהכי פרכינן והרי ממזר היינו לר' שמעון בן יהודא, דס"ל לעיל (שם דף מה) דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ומוכרחים לומר דממזר דקרא היינו דאי, א"כ מהיכן פסיקא לר' יוחנן דאי לאו דאמר ר' יהודה נקיבות אסורות מצרי שני במה יטהר דלמא סבר ר' יהודה ג"כ דכתיב קרא דאי כמו דע"כ סבר ר' שמעון בממזר. אמנם תמוה לי בתוס' ד"ה מצרי שני [דהקשו הא מ"מ משכחת דיטהר מצרי שני שישא שתוקית דבקהל ספק לא נאסר והבן נמי מותר לבא, דממזר ספק יבא, ותירצו דמ"מ ממזרת דלא אפשר אלא באיסור חשיב דאי, הא ר' יהודה ס"ל ג"כ דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר כדאי' בתוס' בפ"ק (דף טו ע"ב) ד"ה מה לאלמנה] ובפרק החולץ (דף מז ע"א ד"ה נאמן אתה) וא"כ משכחת שתוקית שלא ע"י דאי, דנולד ספק בן ט' לראשון מנכרי או בן שבעה משני מישראל וצ"ע טובא:

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Yevamot 78b · Sefaria

    בן יהוידע

    'אֶל שָׁאוּל', שֶׁלֹּא נִסְפַּד כַּהֲלָכָה "וְאֶל בֵּית הַדָּמִים עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת הַגִּבְעוֹנִים" (שמואל ב' כא, א). קשא הוה ליה להקדים הך דגבעונים דהוה קודם זמן הספד שאול המלך ע"ה? ונראה לי בס"ד בכונה מכוונת נקיט הכתוב מניעת ההספד ברישא שלא כסדר לומר שדבר זה אין לו תקנה עכשיו דאי אפשר להספידו עכשיו כיון דעברו ימים הרבה ורק של גבעונים יש לו תקנה. ועוד נראה לי דענין גבעונים אינו אלא גרמא ומשום גרמא אין מענישין להביא רעב אך הרעב בא בתחלה בשביל מניעת ההספד וכיון דהוה רעב אז הוה עידן רתחא ואז הענישו להוסיף רעב בשביל ענין הגבעונים דוגמה לדבר מה שאמרו רבותינו ז"ל (מנחות מא.) אין מענישין אעשה אלא בעידן רתחא כדאמר מלאכא לרב קטינא ולכן זכר ענין ההספד ברישא.

    שְׁלֹשָׁה סִמָּנִים יֵשׁ בְּאֻמָּה זוֹ; רַחֲמָנִין, וּבַיְשָׁנִין וְגוֹמְלֵי חֲסָדִים מקשים הוה ליה למנקט להו כסדרן של כתובים דהוכחת גומלי חסדים מספר בראשית והוכחת ביישנים מספר שמות (שמות כ, טז) והוכחת רחמנים מספר דברים? ונראה לי בס"ד הוכחת רחמנים אלימתא טפי דבהדיא כתיב (דברים יג, יח) 'וְנָתַן לְךָ' ולא לאומה אחרת לכך נקיט ברישא והוכחת ביישנים אלימתא מהוכחת גומלי חסדים משום דגמילות חסדים מפיק לה מפסוק (בראשית יח, יט) 'לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו' ויש פה לומר גם בני ישמעאל ובני קטורה נחשבים בניו וביתו ואם כן איכא גמילות חסדים לבר מישראל, ולכך נקיט לגומלי חסדים לבסוף. ולפי דברי המפרשים שפירשו רחמנים מצד אברהם ביישנים מצד יצחק וגומלי חסדים מצד יעקב יתורץ שפיר דקדוק זה דנקיט להו כפי סדר האבות אשר מצדם זכו ישראל לשלשה אלה. ונראה לי בס"ד ראשי תיבות ג' אלה בחר שהוא ראשי תיבות ב יישנים ח סדנים ר חמנים רמז לדבר כִּי יַעֲקֹב 'בָּחַר' לוֹ יָ־הּ (תהלים קלה, ד) ועוד יש לומר ראשי תיבות גבר שהוא ג ומלי חסדים ב יישנים ר חמנים. גם אותיות שניות של ר ח מנים ב י ישנים ג ו מלי ח ס דים הוא אותיות יחוס לרמוז שלשה אלו הם סימן ליחוס שלהם שהיא טוב.

    Ben Yehoyada on Yevamot 78b · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת יבמות, דף ע״ח, עמוד ב׳, בהיקף של כ־517 מילים ב־21 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 21 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 116 מילים

      נפתחת ב״וְהָא אָמַר רַב כָּהֲנָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא…״

    2. קטע 242 מילים

      נפתחת ב״כִּי אֲתָא רָבִינָא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּאוּמּוֹת,…״

    3. קטע 330 מילים

      נפתחת ב״יָכוֹל אֲפִילּוּ אֶחָד מִן הַכְּנַעֲנִים שֶׁבָּא עַל…״

    4. קטע 437 מילים

      נפתחת ב״נִתְגַּיְּירוּ הַלֵּךְ אַחַר פָּגוּם שֶׁבִּשְׁנֵיהֶם. בְּמַאי? אִילֵימָא…״

    5. קטע 511 מילים

      נפתחת ב״מַתְנִי׳ מַמְזֵרִין וּנְתִינִין אֲסוּרִין, וְאִיסּוּרָן אִיסּוּר עוֹלָם.…״

    6. קטע 623 מילים

      נפתחת ב״גְּמָ׳ אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַמְזֶרֶת לְאַחַר עֲשָׂרָה…״

    7. קטע 713 מילים

      נפתחת ב״אִי: מָה לְהַלָּן מִיָּד, אַף כָּאן מִיָּד!…״

    8. קטע 820 מילים

      נפתחת ב״וְהָאֲנַן תְּנַן: מַמְזֵרִים וּנְתִינִין אֲסוּרִין, וְאִיסּוּרָן אִיסּוּר…״

    9. קטע 97 מילים

      נפתחת ב״הָא כְּמַאן דְּאָמַר דּוּן מִינַּהּ וְאוֹקֵי בְּאַתְרָא.…״

    10. קטע 1029 מילים

      נפתחת ב״שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: מַמְזֶרֶת לְאַחַר עַשְׂרָה…״

    11. קטע 1137 מילים

      נפתחת ב״וְהָא אֲנַן תְּנַן: מַמְזֵרִין אֲסוּרִין, וְאִיסּוּרָן אִיסּוּר…״

    12. קטע 1216 מילים

      נפתחת ב״הָהוּא דְּהָוֵי בְּשִׁבָבוּתֵיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי. אַכְרֵיז עֲלֵיהּ…״

    13. קטע 1322 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב חָנָא בַּר אַדָּא: נְתִינִים —…״

    14. קטע 1440 מילים

      נפתחת ב״מַאי טַעְמָא גְּזַר עֲלַיְיהוּ? דִּכְתִיב: ״וַיְהִי רָעָב…״

    15. קטע 1523 מילים

      נפתחת ב״שְׁנִיָּה אָמַר לָהֶם: שֶׁמָּא עוֹבְרֵי עֲבֵירָה יֵשׁ…״

    16. קטע 1623 מילים

      נפתחת ב״שְׁלִישִׁית אָמַר לָהֶם: שֶׁמָּא פּוֹסְקֵי צְדָקָה בָּרַבִּים…״

    17. קטע 1720 מילים

      נפתחת ב״אָמַר: אֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בִּי, מִיָּד:…״

    18. קטע 1823 מילים

      נפתחת ב״מַאי מַשְׁמַע? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אָתְיָא ״פְּנֵי״…״

    19. קטע 1947 מילים

      נפתחת ב״״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל שָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים…״

    20. קטע 2033 מילים

      נפתחת ב״קָא תָבַע אֶל שָׁאוּל שֶׁלֹּא נִסְפַּד כַּהֲלָכָה,…״

    21. קטע 215 מילים

      נפתחת ב״אָמַר דָּוִד: שָׁאוּל, נְפַקוּ לְהוּ…״

    חכמים הנזכרים בדף

    לשון המקור

    וְהָא אָמַר רַב כָּהֲנָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא רוּבּוֹ, אֲבָל כּוּלּוֹ — חוֹצֵץ! שָׁאנֵי עוּבָּר, דְּהַיְינוּ רְבִיתֵיהּ.

    כִּי אֲתָא רָבִינָא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּאוּמּוֹת, הַלֵּךְ אַחַר הַזָּכָר. נִתְגַּיְּירוּ, הַלֵּךְ אַחַר פָּגוּם שֶׁבִּשְׁנֵיהֶם. בָּאוּמּוֹת הַלֵּךְ אַחַר הַזָּכָר, כִּדְתַנְיָא: מִנַּיִן לְאֶחָד מִן הָאוּמּוֹת שֶׁבָּא עַל הַכְּנַעֲנִית וְהוֹלִיד בֵּן, שֶׁאַתָּה רַשַּׁאי לִקְנוֹתוֹ בְּעֶבֶד — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְגַם מִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים הַגָּרִים עִמָּכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ״.

    יָכוֹל אֲפִילּוּ אֶחָד מִן הַכְּנַעֲנִים שֶׁבָּא עַל אַחַת מִן הָאוּמּוֹת וְהוֹלִיד בֵּן, שֶׁאַתָּה רַשַּׁאי לִקְנוֹתוֹ בְּעֶבֶד — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲשֶׁר הוֹלִידוּ בְּאַרְצְכֶם״ — מִן הַנּוֹלָדִים בְּאַרְצְכֶם, וְלֹא מִן הַגָּרִים בְּאַרְצְכֶם.

    נִתְגַּיְּירוּ הַלֵּךְ אַחַר פָּגוּם שֶׁבִּשְׁנֵיהֶם. בְּמַאי? אִילֵימָא בְּמִצְרִי שֶׁנָּשָׂא עַמּוֹנִית — מַאי פָּגוּם שֶׁבִּשְׁנֵיהֶם אִית בַּהּ? ״עַמּוֹנִי״ וְלֹא עַמּוֹנִית! אֶלָּא בְּעַמּוֹנִי שֶׁנָּשָׂא מִצְרִית. אִי זָכָר הָוֵי — שִׁדְיֵיהּ בָּתַר עַמּוֹנִי, אִי נְקֵבָה הָוֵי — שִׁדְיַיהּ בָּתַר מִצְרִית.

    מַתְנִי׳ מַמְזֵרִין וּנְתִינִין אֲסוּרִין, וְאִיסּוּרָן אִיסּוּר עוֹלָם. אֶחָד זְכָרִים וְאֶחָד נְקֵבוֹת.

    גְּמָ׳ אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַמְזֶרֶת לְאַחַר עֲשָׂרָה דּוֹרוֹת מוּתֶּרֶת. יָלֵיף ״עֲשִׂירִי״ ״עֲשִׂירִי״ מֵעַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי. מָה לְהַלָּן נְקֵבוֹת מוּתָּרוֹת — אַף כָּאן נְקֵבוֹת מוּתָּרוֹת.

    אִי: מָה לְהַלָּן מִיָּד, אַף כָּאן מִיָּד! כִּי אַהֲנִי גְּזֵירָה שָׁוָה, מֵעֲשִׂירִי וְאֵילָךְ.

    וְהָאֲנַן תְּנַן: מַמְזֵרִים וּנְתִינִין אֲסוּרִין, וְאִיסּוּרָן אִיסּוּר עוֹלָם, אֶחָד זְכָרִים וְאֶחָד נְקֵבוֹת! לָא קַשְׁיָא: הָא כְּמַאן דְּאָמַר דּוּן מִינַּהּ וּמִינַּהּ.

    הָא כְּמַאן דְּאָמַר דּוּן מִינַּהּ וְאוֹקֵי בְּאַתְרָא.

    שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: מַמְזֶרֶת לְאַחַר עַשְׂרָה דָּרֵי מַהוּ? אָמַר לָהֶם: מִי יִתֵּן לִי דּוֹר שְׁלִישִׁי וַאֲטַהֲרֶנּוּ. אַלְמָא קָסָבַר מַמְזֵרָא לָא חָיֵי. וְכֵן אֲמַר רַב הוּנָא: מַמְזֵרָא לָא חָיֵי.

    וְהָא אֲנַן תְּנַן: מַמְזֵרִין אֲסוּרִין, וְאִיסּוּרָן אִיסּוּר עוֹלָם! אָמַר רַבִּי זֵירָא: לְדִידִי מִפָּרְשָׁא לִי מִינֵּיהּ דְּרַב יְהוּדָה: דִּידִיעַ — חָיֵי, דְּלָא יְדִיעַ — לָא חָיֵי. דִּידִיעַ וְלָא יְדִיעַ — עַד תְּלָתָא דָּרֵי חָיֵי, טְפֵי — לָא חָיֵי.

    הָהוּא דְּהָוֵי בְּשִׁבָבוּתֵיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי. אַכְרֵיז עֲלֵיהּ דְּמַמְזֵרָא הֲוָה. בָּכֵי וְאָזֵיל, אֲמַר לֵיהּ: חַיִּים נָתַתִּי לָךְ.

    אָמַר רַב חָנָא בַּר אַדָּא: נְתִינִים — דָּוִד גָּזַר עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ לַגִּבְעוֹנִים וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם וְהַגִּבְעוֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה וְגוֹ׳״.

    מַאי טַעְמָא גְּזַר עֲלַיְיהוּ? דִּכְתִיב: ״וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד שָׁלֹשׁ שָׁנִים שָׁנָה אַחַר שָׁנָה״. שָׁנָה רִאשׁוֹנָה אָמַר לָהֶם: שֶׁמָּא עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה יֵשׁ בָּכֶם, דִּכְתִיב: ״וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם. וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְגוֹ׳״. בָּדְקוּ, וְלֹא מָצְאוּ.

    שְׁנִיָּה אָמַר לָהֶם: שֶׁמָּא עוֹבְרֵי עֲבֵירָה יֵשׁ בָּכֶם, דִּכְתִיב: ״וַיִּמָּנְעוּ רְבִיבִים וּמַלְקוֹשׁ לֹא הָיָה וּמֵצַח אִשָּׁה זוֹנָה הָיָה לָךְ וְגוֹ׳״. בָּדְקוּ, וְלֹא מָצְאוּ.

    שְׁלִישִׁית אָמַר לָהֶם: שֶׁמָּא פּוֹסְקֵי צְדָקָה בָּרַבִּים יֵשׁ בָּכֶם וְאֵין נוֹתְנִין, דִּכְתִיב: ״נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן אִישׁ מִתְהַלֵּל בְּמַתַּת שָׁקֶר״. בָּדְקוּ, וְלֹא מָצְאוּ.

    אָמַר: אֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בִּי, מִיָּד: ״וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת פְּנֵי ה׳״. מַאי הִיא? אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: שֶׁשָּׁאַל בְּאוּרִים וְתוּמִּים.

    מַאי מַשְׁמַע? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אָתְיָא ״פְּנֵי״ ״פְּנֵי״. כְּתִיב הָכָא: ״וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת פְּנֵי ה׳״, וּכְתִיב הָתָם: ״וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי ה׳״.

    ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל שָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים עַל אֲשֶׁר הֵמִית הַגִּבְעוֹנִים״. ״אֶל שָׁאוּל״ — שֶׁלֹּא נִסְפַּד כַּהֲלָכָה, ״וְאֶל בֵּית הַדָּמִים״ — ״עַל אֲשֶׁר הֵמִית הַגִּבְעוֹנִים״. וְכִי הֵיכָן מָצִינוּ בְּשָׁאוּל שֶׁהֵמִית הַגִּבְעוֹנִים? אֶלָּא מִתּוֹךְ שֶׁהָרַג נוֹב עִיר הַכֹּהֲנִים שֶׁהָיוּ מַסְפִּיקִין לָהֶם מַיִם וּמָזוֹן, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ הֲרָגָן.

    קָא תָבַע אֶל שָׁאוּל שֶׁלֹּא נִסְפַּד כַּהֲלָכָה, וְקָא תָבַע עַל אֲשֶׁר הֵמִית הַגִּבְעוֹנִים?! אִין, דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב: ״בַּקְּשׁוּ אֶת ה׳ כׇּל עַנְוֵי אֶרֶץ אֲשֶׁר מִשְׁפָּטוֹ פָּעָלוּ״, בַּאֲשֶׁר מִשְׁפָּטוֹ — שָׁם פׇּעֳלוֹ.

    אָמַר דָּוִד: שָׁאוּל, נְפַקוּ לְהוּ