מסכת יבמות דף ע״ד עמוד א׳

ונוהגין תרומה ובכורים בשאר שני שבוע בכל שנות השמיטה אבל מעשר שני אין נוהג בג' ובו':

ור' מאיר היא דאמר בפרק יש מותרות (לקמן יבמות פה:) מעשר ראשון אסור לזרים הלכך לענין ערלות נמי חמור:

אונן מותר בפרה דקדשי בדק הבית היא ולא קדשי מזבח ומצינו טבול יום מותר בה וכל שכן אונן:

מחוסר כפרה טומאה דבעיא קרבן כל שלא הביא כפרתו אסור בה דמחוסר מעשה הוא וכמי שטומאתו עליו דמי וכל שכן טבול יום דילה דאיכא תרתי אבל טבול יום דטומאת מת ושרץ מותר בה דשמשא ממילא ערבא ולאו מחוסר מעשה הוא הלכך כי כתיב והזה הטהור על הטמא טהור מכלל שהוא טמא למישרי טבול יום אתא ולא מחוסר כפורים:

ואם איתא דערל מותר במעשר ליתני וערל אסור בתרומה ומותר בפרה ובמעשר כדאמר לעיל (יבמות דף עב:) ערל שהזה הזאתו כשרה ומדלא תניה שמע מינה משום מעשר הוא דשבקה:

תנא דבי ר' עקיבא היא דאסר ליה נמי בפרה כדתני לעיל (שם) טומטום שקידש קדושו פסול ואוקמינן כרבי עקיבא:

ומאן תנא דלעיל דאכשר ערל בפרה ופליג עליה דרבי עקיבא כדקתני לעיל (שם) ערל שהזה הזאתו כשרה:

הכי גרסינן תנא דיוסף הבבלי היא ת"ק דיוסף הבבלי היא דאמר מחוסר כפורים כשר בפרה והא מתניתא דאוקימנא כרבי עקיבא קתני מחוסר כפורים פסול בפרה וכי היכי דפליג אמחוסר כפורים איכא למימר דאיהו פליג נמי עליה בערל לעיל:

אונן מותר בפרה דלא גרע מטבול יום ואע"ג דאונן אסור במעשר וטבול יום מותר היינו לאכילה אבל לנגיעה תרוייהו שרי:

הכי גריס בקונט' שרפת אונן ומחוסר כפורים כשרה וגריס נמי תנא דיוסף הבבלי היא - ומדקדק דמדפליג אתנא דלעיל במחוסר כפורים הוא הדין בערל דכשר וקשה לר״י דמה ענין זה אצל זה דמשום דמכשר במחוסר כפורים לא יכשיר בערל ועוד דלייתי מברייתא דלעיל דמכשרא בהדיא ערל או מדרבי אליעזר בריש פירקין (יבמות דף ע.) דלא מרבה ערל כי טמא ולספרים דגרסי הכא שרפת ערל ומחוסר כפורים פסולה יוסף הבבלי אומר ערל כשרה מחוסר כפורים פסולה וגרסינן יוסף הבבלי היא הוה ניחא דמייתי מהכא ולא מההיא דלעיל דניחא ליה לאיתויי שם התנא דמכשר בהדיא אבל אמר ר״י דאי אפשר לגרום כן דבפ״ב דזבחים (דף יז:) מוכח דיוסף הבבלי ורבנן פליגי במחוסר כפורים וגרסינן נמי אונן במקום ערל ואר״י דאי הוה גרסינן כגירסת הקונט' והוה גרסינן כאן ובזבחים (דף יז:) ערל בהדי אונן הוה ניחא:

מה לפסח כו' ה"מ למימר שכן פנקעכ"ס:

חד לגופיה אל תאכלו ממנו נא דאי לא כתב ממנו ה"א דאמצות ומרורים דכתב לעיל קאי:

מנין למעשר שני שנטמא שמותר לסוכו דס"ד דאסור משום שמבער בטומאה:

ליקח לו ארון ותכריכים אע"ג דבהדיא דרשי' ליה להכי במס' מעשר שני (פ"ה מי"ב) הכא פריך דלמא דוקא להכי הוא דאתא אבל סיכה אסורה לפי שמבערו בטומאה ומשני דממנו מגופו דמשמע נמי סיכה:

תהא להסקה תחת תבשילך אע"ג דבפרק כל פסולי המוקדשים (בכורות דף לד. ושם) מוקי לה בתרומה תלויה דבעיא שימור במסקנא לא קאי התם הכי א"נ התם דריש ממשמרת דלא קאי אטמאה אבל לך קאי אכולהו תרומות:

ומאן תנא דפליג עליה דר' עקיבא תנא קמא דיוסף הבבלי היא פירש"י ז"ל מאן תנא דאכשר ערל בפרה תנא קמא דיוסף הבבלי היא, דכי היכי דפליג במחוסר כפורים איכא למימר נמי דאיהו ניהו דפליג עליה בערל. ואין פירושו מחוור בכאן מכמה צדדים, חדא דאטו משום דפליג עליה במחוסר כפורים פליג ואזיל בכל מאי דקאמר רבי עקיבא, והא לאו חדא בחברתה תליא. ועוד דאברייתא דלעיל דאיירי בהדיא בערל שהזה הוה ליה מיבעי מאן תנא דפליג עליה. ועוד מאי קאמר תנא קמא דיוסף הבבלי היא, לימא ר' אלעזר הוא דפליג עליה בהדיא כדאיתא בריש פרקין, ונראין דברי ר"ח ז"ל שפירש מאן תנא דפליג עליה דר' עקיבא דאמר מחוסר כפורים אסור בפרה והאונן מותר בה, תנא קמא דיוסף הבבלי היא דמתיר בה אף מחוסר כפורים, ונמצא יוסף הבבלי כר' עקיבא לגמרי דיוסף הבבלי נמי אסר בה מחוסר כפורים ומתיר בה את האונן. ואית דגרסי בהדיא מאן תנא שמעת ליה דאמר מחוסר כפרה אסור בפרה יוסף הבללי היא.

ואימא ליקח לו ארון ותכריכין ודחינן אמר רב הונא ממנו מגופו ורב אשי נמי דחי ואמר לא נתתי דומיא דלא אכלתי, ושמעינן מינה דחלוק וטלית אף לחי אסור. והכין איתא נמי בירושלמי במסכת (בכורים) [מע"ש] דגרסינן התם (פ"ה ה"ה) מה נן קיימין אם להביא לו ארון ותכריכין דבר זה אפילו לחי אסור. ובספרי (כי תבוא פי' שג) משמע דפליגי בה תנאי דתניא התם ולא נתתי ממנו למת, שלא לקחתי ממנו ארון ותכריכין למת דברי ר' אלעזר ואיתא נמי במשנת מסכת (בכורים) [מע"ש] (פ"ה מי"ב) ולא מסיים בה דברי ר' אלעזר. ולכאורה משמע מהתם דלחי דומיא דמת כגון ליקח לו חלוק וטלית שרי. ואיכא לפרשו דר' אלער נמי לא שרי ליקח לו חלוק וטלית לחי אלא הכי קאמר, לא נתתי ממנו למת כלומר שלא לקחתי לו ארון ותכריכין והוא הדין לחי, אבל סיכה מותרת לשניהם כדברי ר' אליעזר. וזה דחוק מאד דאם כן למה הוא מזכיר נתתי למת והלא חי ומת שוין הן בדבר זה.

ואפילו למאן דאמר למדין ומשיבין דר' אבהו מדרב נחמן נפקא כלומר והוה ליה מופנה משני צדדין. קשה לי כיון דהוי מופנה משני צדדין מאי האי לישנא דקאמר אפילו למאן דאמר מופנה מצד אחד למדין ומשיבין, לא הוה ליה למימר אלא הכא נמי מופנה מב' צדדין הוא דאי דר' אבהו מדרב נחמן נפקא. ונראה דאעיקר מלתא דר' יצחק דאמר מנין לערל שאסור במעשר קא מהדר, דאיהו אתי ליה בג"ש, ואקשינן עליה דהא אפשר משום דאינו מופנה אלא מצד אחד ומשיבין ולמאן דאמר משיבין לא קאי, והלכך אהדר ליה דאפילו למאן דאמר בעלמא משיבין מודה בהא דר' יצחק דמופנה משני צדדין הוא דהא דר' אבהו מדרב נחמן נפקא.

ור"מ היא דאמר מעשר ראשון אסור לזרים פי' וכשם שהחמיר בו לענין זרות החמיר בו לענין ערלות:

ומאן דפליג עלה דר"ע תנא קמא דיוסף הבבלי פרש"י ז"ל מאן תנא דפליג על ר"ע לענין ערל שהזה דלר"ע קדושו פסול ואיהו תני לעיל הזאתו הזאה ומהדרין דהיינו ת"ק דר' יוסף הבבלי דקתני מחוסר כפורים כשר בפרה ופליג בהא על ר' עקיבא דבמתני' דלעיל דקתני מחוסר כפורים אסור בפרה ואוקימנא כר"ע וכי היכי דפליג עליהבמחוסר כפורים דפרה פליג עליה נמי בערלות דפרה. והקשו עליו חדא דא"כ הוה ליה לתלמודא למיבעי הא כדאיירי בערל שהזה ואמאי נטר עד הכא ועוד לימא ר' אליעזר היא דלא מרבה ערל בטמא כדאית' בריש פרקין ועוד משום דפליג עליה במחוסר כפורים אמאי פליג בערלות דהא לא שייכי בהדדי כלל דהא אשכחן ערל אסור בתרומה ומחוסר כפורי' כשר בתרומה לכ"פ מאן תנא דפליג על ר"ע בהא דמחוסר כפורים דפרה דאוקימנא כר"ע ת"ק דר' יוסי הבבלי דר' עקיבא קאי כר"י הבבלי ות"ק פליג עליה וכדק' בהדיא:

אימא ליקח לו ארון ותכריכי' פי' דבמת אסור אבל ברי כיון דנטמא מותר להוציא' בצרכיו ליקח לו חלוק אבל סיכה אסור בין מחיים בין במיתה:

אמר רב הונא ממנו מגופו ורב אשי אמר לא נתתי דומיא דלא אכלתי ולהאי מסקנא דרב הונא דרב אשי קמ' ליה כר' סימאי דבסיכה הוא שחלק הכתוב בין חי למת אבל בארון ותכריכי' שוים הם ואסור לכלן וכן הוא בירושלמי דמסכת בכורים לא נתתי ממנו למת מה אנן קיימין אם לוקח לו ארון ותכריכי' דבר זה אפי' לחי אסור וק"ל דבספרי דריש ולא נתתי ממנו למת ליקח לו ארון ותכריכי' דברי ר' אליעזר וי"ל דפלוגתא דתנאי היא ורבנן פליגי על ר' אליעזר ורב הונא ורב אשי מכרעי בנתיים ואף ע"ג דבמשנת בכורים תני הכי ולא מסיים בה דברי רבי אליעזר דקים ליה דאליבא דרבי אליעזר איתניא:

ומיהו הא לא מחוור מדלא אדכרו בשמעתי' והנכון דהתם עיקר איסורא קתני למי אסור ליקח לו ממנו ארון ותכריכי' למת ולא למדין מיניה דבהכי משתעי קרא דלמת אסור ולחי מותר אלא לשניהם ועיקר קרא בסיכה היא דלמת אסור ולחי מותר וכ"פ הרמב"ם ז"ל:

תרומה נמי אינה בחללה פי' כל שנבעל' לפסול לה שנתחלל' מתרומ' וכהונה קריא השתא חללה ולא דייקי בלישנא ועל כלהו משנינן דלאו זרעא דאהרן חשיבי כיון שנתחללו דאס"ד דבחלל' שנולדה מפסולי כהונה דיקא בחללה דאורית' פרכי' ומשנינן תקשי לן אכתי דהא אינה נבעלה לפסול לה שהוא זר אצלה מעיקרא שנפסלה מן התרומה אלא ודאי כדאמרן:

שכן מחפ"ז פי' מיתה חומש פדיון זרות שאינם במעשר ולא נקט שעולה בא' ומאתים וטעונה רחיצת ידים ורגלים מה שאין כן במעשר משום דחומרי דרבנן לא נקיט וכדפרי' לעיל וא"ת אמאי לא נקט שנוהגת בשאר שני שבוע משא"כ במעשר וי"ל דהכא גבי חומרי לא נקיט אלא חומרי שבגופא לאחר שהיא תרומ' כנ"ל. אדרבה מעשר עדיף שכן בכלל שאסור לבער מהם בטומאה וכדפרש"י ז"ל:

וגיורת ושפחה בני מיכל בתרומה נינהו פי' קושיין מגיורת לרבנן שהיא פסולה אף לב"ה דאי לא הוה אכלה מחמת בעלה כהן וקושיין משפחה משוחררת דאי לא הוה אכלה בטבילת גרים:

מעשר ראשון אינו כדין מעשר שני כלל וערל מותר בו אבל מעשר בהמה ערל אסור בו בפירוש אמרו ערל אסור בשני מעשרות אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן ר"ל מעשר שני מעתה לא סוף דבר בערל הגמור אלא אף כל שנשתיירו בו ציצין המעכבין את המילה אינו אוכל לא בתרומה ולא בפסח ולא בקדשים ומעשר בהמה בכללם ולא במעשר שני:

אונן אסור במעשר ומותר בתרומה כמו שביארנו וכן מותר במעשה פרה אדומה שהרי אינה אלא קדשי הבית טבול יום אסור בתרומה ומותר במעשר כמו שביארנו וכן מותר בפרה מחוסר כפורים כגון זב ומצורע שטבלו והעריבו שמשן ולא הביאו כפרתם מותר בתרומה ובמעשר ובפרה ולמדת שטבול יום הכשר בפרה לא סוף דבר טבול יום דמת ושרץ שאין מביאין כפרה ואינם מחוסרי כפורים אלא אף טבול יום של זב ומצורע שהם מחוסרי כפרה ומה שאמרו בבריתא זו שמחוסר כפורים אסור בפרה אין הלכה כן ועל דעת יחיד נאמרה שכך שנינו שרפה אונן ומחוסר כפורים כשרה יוסף הבבלי אומר אונן כשרה מחוסר כפורים פסולה והלכה כתנא קמא וערל כבר ביארנו שמותר במעשה פרה ויש בסוגיא זו נסחאות הרבה ולענין פסק אתה צריך להמשיכן לדעת שכתבנו ואין צורך להודעת ביאורם שכלם דברים פשוטים הם:

פסח אסור להותיר ממנו עד בקר ואם הותיר עובר בלאו אלא שאינו לוקה עליו שהרי ניתק לעשה של שריפה שנאמר והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו וכן שאין בו מעשה ומכל מקום אינו שורפו עד בקר שני שהרי בקר ראשון יום טוב הוא ואין שורפין קדשים ביום טוב:

מעשר שני לא ניתן אלא לאכילה ושתיה והסיכה בכלל שתיה כמו שביארנו אבל ליקח ממנו שאר צרכיו אסור אפילו לדבר מצוה כגון ליקח ממנו ארון ותכריכין למת מצוה ואין צריך לומר לחי דומיא דמת כגון ליקח לו בגדים וחלוק או טלית שנאמר לא נתתי ממנו ודרשו בו ממנו מגופו כלומר דוקא בדבר שיש בו קיום לגוף כגון אכילה ושתיה וסיכה ויש מפרשים מגופו מן השמן עצמו וגדולי המחברים כתבו שאם הוציאו לדבר מצוה אוכל כנגדו בתורת מעשר ומעשר שני שניטמא כבר ביארנו שאפילו להדליק בו את הנר אסור עד שיפדה ואם כן אף בסיכה אסור שהרי יכול לפדותו ומה שאמרו כאן מנין למעשר שני שניטמא שמותר לסוכו אם הוא שמן שנאמר לא נתתי ממנו למת הא לחי דומיא דמת נתתי ואי זהו דבר ששוה לחיים ולמתים זו סיכה לא נאמרה אלא בניטמא בירושלם ולדעת האומר שאין בו פדיה הא ניטמא חוץ לירושלם יפדנו ולמה יסוך בלא פדיון ואם כן לענין פסק כבר ביארנו במציעא פרק הזהב שאפילו ניטמא בירושלם בר פדיה הוא ואחר שכן היאך יסוך אחר שיש לו תקנה בפדיון ואף כשפדה וחלל אינו קונה בדמיו אלא דברים הראויים לאכילה ושתיה וסיכה:

זה שביארנו במשנתנו שכהן טמא אסור בתרומה כך למדוה מן המקרא דכתיב איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר ודרשו בקדשים אלו שהם תרומה מדכתיב מזרע אהרן אי זהו דבר ששוה בזרעו של אהרן ר"ל שזכרים ונקבות אוכלין בו הוי אומר זו תרומה שהרי קדשים אינם נאכלין אלא לזכרי כהונה ושמא תאמר והלא חזה ושוק נאכלים אף לנקבות כדכתיב בהו אתה ובניך ובנותיך ויש לך לדון להעמיד את המקרא בחזה ושוק שלא ליאכל בטומאה כשאר קדשים הא תרומה תהא מותרת לאכילה בטומאה אינו כן שחזה ושוק יש לך נקבה כהנת שאינה אוכלת בהם והיא בת כהן הנשאת לישראל שנתאלמנה או נתגרשה ואין לה זרע שנאמר בה ושבה אל בית אביה כנעוריה וכבר ביארנו ס"ח ב' שאינה חוזרת לחזה ושוק אבל תרומה אין לך נקבה כהנת שלא תאכל בה ואי משום חללה חללה אינה קרויה זרעו של אהרן ואי משום נבעלה לפסול לה אע"פ שאינה חללה שאין חללה אלא מאיסור כהונה ונפסלה מן הכהונה ומן התרומה אף זו לענין שאינה קרויה זרעו של אהרן כחללה היא:

תוד"ה אונן מותר בפרה דלא גרע מטבול יום כו' אבל לנגיעה תרוייהו שרי עכ"ל פי' ואנן לנגיעה ילפינן האי ק"ו כדלעיל גבי ערל שהזה כו' וכן פירשו התוס' בפ"ב דזבחים ויש לדקדק למאי דמסיק ומוקי ברייתא כר' עקיבא ומרבי לערל כטמא ואסר ליה נמי בפרה כפרש"י נימא דערל יוכיח שמותר בנגיעת תרומה וקדשים ואסור בפרה ואפשר לומר דלמאי דמוקי לה כר"ע אה"נ דמרבי ליה לערל כטמא לאסור בנגיעת תרומה וקדשים אבל מדברי הרמב"ם נראה דלא מרבינן הכא ערל כטמא אלא לאסור במעשר ולא לאוסרו בפרה שהוא פסק בהלכות מעשר שני פ"ג הערל אסור במעשר ובהלכות פרה פ"י פסק דערל כשר להזות והיה נראה לכאורה דטעמו שהוא סובר דאין ערל כטמא ולהכי כשר בפרה אלא דבמעשר אסור משום דר"י דיליף ממנו ממנו מפסח אבל אין לשונו משמע כן שכתב הערל כטמא ואם אכל מעשר שני לוקה לכן נראה שטעמו דודאי מרבינן ערל כטמא ומש"ה אסור במעשר אלא דבפרה מותר משום ק"ו דקאמר ר"א לעיל ותניא כוותיה והא דקאמר הכא האי תנא דבי ר"ע הוא היינו דאסור ערל במעשר (ב) ולא שיהיה אסור נמי בפרה כפרש"י כן נראה ליישב שיטת הרמב"ם ואין להאריך:

גמ' איזה דבר ששוה בחיים ובמתים הוי אומר זו סיכה כתב הרא"ם מה שכתב הרמב"ן גם זה לא ידעתי מהו שאם סך ממנו למת הרי ביערו בטמא וכבר התודה עליו לא בערתי ממנו בטמא לא קשיא ולא מידי דהא לא נתתי ממנו למת במעשר טמא קמיירי שהוא טמא בטמא ווידוי דלא בערתי ממנו בטמא הוא טמא בטהור או טהור בטמא וא"כ אין הסיכה למת נכללת בוידוי דלא בערתי ממנו בטמא עכ"ל ותירוצו דחוק דודאי בכלל לא בערתי נמי בשניהם טמאים אלא שי"ל דכיון דהסיכה בטמא אינה בכלל לא בערתי ממנו בטמא דאינה נקראת ביעור שהרי הותרה לחי ע"כ הוצרך הכתוב לאוסרו למת וק"ל:

גמ' תלתא ממנו כתיבי במעשר חד לגופיה וכו' וחד לכדריש לקיש וכו' מנין למעשר שני שנטמא וכו'. נ"ל דממנו דריש לקיש דאיירי במעשר טמא דמדכתיב ולא נתתי ממנו למת ממנו קאי אמה דכתיב לעיל מניה ולא בערתי ממנו בטמא ועליה קאי ולא נתתי ממנו למת כמו שפירש רש"י דאי לא כתיב ממנו ה"א דולא נתתי למת קאי אסתם מעשר ולא אמעשר טמא ואע"ג דבסמוך מפיק ממנו מגופו ממילא משתמע מניה אבל עיקר קרא דממנו אתי לאורויי דאמעשר טמא קאי ובזה יתיישב הרבה דברים בשיטת הלכה זו:

תוס' ד"ה חד לגופיה וכו' עד ה"א דאמצות ומרורים דכתיב לעיל קאי מקשין העולם הא כתיב בהאי קרא אל תאכלו ממנו נא ונו' כי אם צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו וא"כ איך ס"ד לומר דלא קאי אפסח ונ"ל דהתוס' אין רצונם לומר דס"ד דלא הוה קאי אפסח אלא אמצות ומרורים דוקא אלא שר"ל דה"א דאמצות ומרורים נמי קאי אבל פשיטא דהוה אמרינן דקרא איירי בפסח אלא שה"א דאל תאכלו ממנו נא קאי נמי אמצות ומרורים ולא אפסח לחוד אבל השתא דכתיב ממנו אפסח לחוד דוקא קאי ולא אמצות ומרורים והא דלא פירשו התוס' דלמאי איצטריך גבי מעשר חד ממנו לגופיה דהתם פשוט הוא דאילו לא כתב ממנו ה"א דהאי דלא אכלתי באוני קאי אשאר דברים דכתיבי התם בקרא בכורים תרומה מעשר ראשון כדכתיב בערתי הקדש מן הבית וגם נתתיו ללוי ולגר וליתום וגו' דבמילי טובא איירי התם וכמו שפרש"י שם: