מסכת יבמות דף ס״א עמוד א׳

אין מטמאין את המאהיל עליהם:

אתם קרוים אדם וגבי טומאת אהל כתיב אדם כי ימות באהל (במדבר י״ט:י״ד):

נפש אדם במדין כתיב: ומשני הא דקרי להו אדם משום דבעי למכתב בהמה גבייהו כדכתיב וחמורים ובקר וגבי בהמה מיקרו אדם אבל אדם סתמא לא מיקרו: אנשי נינוה עובדי כוכבים היו:

כל הורג נפש במדין כתיב ומדבעו טומאת שבעה אלמא מיטמו:

ממגע ומשא מי מעטינהו וגבי מגע אשכחן נוגע בעצם או בחלל דלא כתיב אדם הלכך אע"ג דלא מיקרו אדם מטמא במגע ובמשא:

ת"ל בתולה מעמיו יקח אשה האי אשה לא איצטריך אלא לדרשא:

מינהו אין כלומר המלך מינהו אבל אחיו הכהנים וסנהדרין לא מנוהו:

נתמנה לא נתמנה לא קתני דהוי משמע דראוי היה לכך:

קברי עובדי כוכבים אינן מטמאין באהל תימה למה ליה לרבי בנאה לציוני מערתא דאברהם אבינו ואדם הראשון (ב"ב נח.) אף דאיקרו אדם אדם ואברהם או אפי' לרבנן דאמרי קברי עובדי כוכבים מטמאין באהל הא לא מטמא באהל אפילו קברי ישראל אלא אותם שמתו משעה שנאמרה אותה פרשה דאדם כי ימות באוהל דכי ימות משמע באותם העתידים למות עדיין ומדאיצטריך נמי בנזיר (דף נד. ושם) קרא לרבות קבר שלפני הדבור למגע מכלל דבאהל לא מטמא:

ואין העובדי כוכבים קרוים אדם תימא דבריש מס' ע"ז (ג. ושם) ופ' ד' מיתות (סנהדרין דף נט. ושם) דרשינן דעכו"ם העוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול שנאמר אשר יעשה אותם האדם וגו' כהנים לוים וישראלים לא נאמר אלא האדם ופי' בקונטרס בסנהדרין (ג"ז שם ד"ה האדם) דההוא לית ליה הך דר"ש דהכא ויתכן לפי ספרים דגרסי התם רבי ירמיה אבל לספרים דגרסי התם ר' מאיר קשיא דשמעינן ליה לר"מ בפ' קמא דכריתות (דף ו:) דסך שמן המשחה לעכו"ם פטור ומשמע דטעמא משום דכתיב על בשר אדם ואין עובד כוכבים קרוי אדם ומיהו מצי למימר דטעמא דרבי מאיר דפטור הוי מטעם דכל שהוא בסך הרי הוא בלא ייסך וכל שאין בסך אין בלא ייסך ור"ת מפרש דיש חילוק בין אדם להאדם דעובדי כוכבים בכלל האדם נינהו והא דקאמר כהנים לוים וישראלים לא נאמר ה"ק אדם לא נאמר דהוי משמע כהנים לוים וישראלים אלא האדם וכל הני קראי דמייתי כתיב אדם דלא פריך מקראי דכתיב האדם וה"ר משולם היה אומר דגבי פורענות דוקא קאמר אתם קרוין אדם דלא רצה לכתוב ישראל בהדיא גבי פורענות אבל גבי האדם וחי הוה ליה למכתב בהדיא כהנים לוים וישראלים כמו שרגיל בכל מקום והא דפריך מהני קראי אע"ג דעובדי כוכבים נמי קרויין אדם מ"מ פריך כיון דגבי פורענות ישראל קרוין אדם היכא דלא איירי אלא בעובדי כוכבים דוקא לא הוה ליה למיקרינהו אדם והא דכתיב (תהילים קכ״ד:ב׳) בקום עלינו אדם היינו לפי שהזכיר השם וכן ואתה אדם ולא אל גבי חירם (יחזקאל כ״ח:ב׳) והא דכתיב ואתן אדם תחתיך (ישעיהו מ״ג:ד׳) הא דרשינן בברכות (דף סב:) אל תקרי אדם וכו' והא דכתיב והארץ נתן לבני אדם (תהילים קט״ו:ט״ז) ודרשינן מיניה (גיטין מז.) דיש קנין לעובדי כוכבים היינו בני אדם הראשון:

ממגע ומשא מי מעטינהו ואע"ג דכתיב וכל אשר יגע על פני השדה וגו' או בעצם אדם (במדבר י״ט:ט״ז) הא דרשינן בנזיר פרק כ"ג (דף נג. ושם) לענין אהל ואר"י דאין הלכה כר"ש דרשב"ג פליג עליה כדתנן במס' אהלות (פרק יח מ"ט כתובות עז.) והלכה כמותו במשנתנו וצריכים כהנים ליזהר מקברי עובדי כוכבים ובפרק המקבל (ב"מ קיד:) בעובדא דאליהו דהשיב לרבה בר אבוה כר' שמעון בן יוחי דהכא דחויי קא מדחי לה ועיקר טעמא שהיה סומך על רוב ארונות שיש בהן פותח טפח וכן היה רגיל בכל מקום לדחות כמו שמצינו כשהיה קובר רבי עקיבא ואמר ליה לאו כהן ניהו מר אמר ליה צדיקים אינם מטמאים ועיקר טעמא לפי שהיה מת מצוה שהיה מהרוגי מלכות והיו יראים לקברו ומיהו בבתי עובדי כוכבים מותרים ליכנס כדתניא בתוספתא דאהלות מדורות העובדי כוכבים טמאים בחוצה לארץ טהורים:

עיילה ליה מרתא בת ביתוס לינאי מלכא לאו היינו ינאי כ"ג דבפרק האומר בקידושין (דף סו.) דאם כן לא היה מושיב אחר במקומו:

כהן גדול שמת אחיו חולץ ולא מייבם וא"ת מרישא שמעי' לה דקתני שומרת יבם לכהן הדיוט ונתמנה להיות כ"ג לא יכנוס ואר"י דהכא חולץ אתא לאשמועינן דס"ד משום בזיון דכ"ג שרוקקת לפניו לא תחלוץ אע"ג דכבר תנן לה לעיל ובפרק כ"ג בסנהדרין (דף יח.):

אין זונה אלא גיורת ומשוחררת אפי' נתגיירה פחותה מבת ג' שנים אסורה מטעם זונה כדאמר לעיל (יבמות דף ס:) גבי עיר אחת שהיתה בא"י כו' וטעמא לפי שבאה מן העובדי כוכבים השטופים בזימה אע"ג דבפרק בתרא דקידושין (דף עח.) דריש לה מקרא דיחזקאל למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה מ"מ בין למר ובין למר אסירא מטעם זונה ואתא יחזקאל ואסמכה אקראי והקשה ה"ר משה מפונטייש"א דהכא משמע דגיורת אסורה לכהן מדאורייתא מטעם זונה ובפרק אין מעמידין (ע"ז דף לו:) אמר דב"ד של חשמונאי גזרו דהבא על העובדת כוכבים חייב משום נשג"ז פי' אם הוא כהן חייב משום זונה ואיכא למ"ד משום נש"ג אבל משום זונה לא דנשייהו לא מפקרי ולאביי (בתמורה כט:) ניחא דאעובדת כוכבים לא מחייב משום דכתיב לא יקח ולא יחלל ובעובדת כוכבים לא קרינן בה לא יקח דלא תפסי בה קידושין ולא שייך נמי בה חלול זרע שאין הזרע מתייחס אחריו אבל לרבא דפליג עליה וקאמר אחד זה ואחד זה פירוש בין זונה עובדת כוכבים בין זונה ישראלית אתננה אסור וכהן הבא עליה לוקה משום זונה קשה ויש לומר דרבא לא פליג אלא היכא דזינתה דיליף לה מזונה ישראלית כדקאמר רבא אבל לא זינתה מודה דלא מיתסרא משום זונה כדקאמר אביי משום דכתיב לא יחלל והיכא דלא זינתה הוצרכו לגזור אבל גיורת דשייך בה קיחה וחילול אסורה משום זונה אע"ג דלא זינתה:

שנבעלה בעילת זנות פירוש בקונטרס ישראלית שנבעלה לפסול לה וא"א לומר כן דמחייבי לאוין דתפסי בה קידושין לא הוי זונה אלא מחייבי כריתות כדפי' בהחולץ (לעיל יבמות דף מט.):

רבינא אמר נהי דמעטינהו קרא לטמויי באהל דכתיב אדם כי ימות באהל ממגע ומשא מי מעטינהו קרא. פירוש, דבטומאת מגע לא כתיב בה אדם אלא הנוגע בעצם או בחלל ואפילו גוי במשמע. ואם תאמר והא כתיב או בעצם אדם, הא דרשינן ליה בספרי (פרשת חקת פי' קכז) לאבר מן החי. והא כתיב לכל נפש אדם, ההוא איצטריך לאפוקי לנפש בהמה דמדכתב רחמנא נפש להביא דמו כתב אדם להוציא בהמה. ואי קשיא לך והלא אומות העולם נמי קרוין אדם דכתיב (תהלים קכד, ב) בקום עלינו אדם. יש לומר דדרשינן ליה בפ"ק דמגילה (יא, א) אדם ולא מלך. והא דכתיב (ישעיה מג, ד) ואתן אדם תחתיך, הא דרשינן ליה בברכות אל תקרי אדם אלא אדום. והא דאמרינן בסנהדרין (סב, ב) ר' מאיר אומר מנין שאפילו עכו"ם ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול שנאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כהנים ולוים וישראלים לא נאמר אלא האדם, הא למדת שאפילו עכו"ם ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול. פירש רש"י ז"ל שם (בד"ה האדם) דר' מאיר פליג אדרשב"י. והא נמי דתנן (אהלות פ"ח מ"ט) רבן שמעון בן גמליאל אומר מדורות הגוים טמאין מפני שהנשים קוברים שם את נפליהם. פירש (ר"ש) ז"ל שאף היא פליגא אדרשב"י. וכתב דהלכתא כרשב"ג משום דקיימא לן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו. ועוד דאמרינן במסכת מועד קטן (ה, א) רמז לציון מן התורה מנין שנאמר וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון, וההוא גבי גוג ומגוג הוא דכתיב, אלמא אומות העולם מטמאין אף באהל דציון משום טומאת אהל הוא דעבדי ליה, כדאמרינן התם (ה, ב) דאין מציינין אלא על טומאת אהל. ואי קשיא לך הא דאמרינן במציעא בפרק המקבל (בבא מציעא קיד, ב) רבי אבהו אשכחיה לאליהו דהוה קאי בבית הקברות של גוים אמר ליה ולאו כהן ניהו מר, אמר ליה לא גמר מר סדר טהרות דתניא רבי שמעון בן יוחאי אומר קברי עכו"ם אין מטמאין, דאלמא הלכתא כותיה. תירץ הרב ז"ל (במס' ב"מ שם) דהתם דחויי קא מדחה ליה דלאו משום דרבי שמעון בן יוחאי הוא דקאי תמן, אלא שהיה סומך על רוב ארונותי שיש בהן פותח טפח אלא שגזרו חכמים על כולן משום מיעוט שאין בהם פותח טפח (ברכות יט, ב) והוא זכור לטוב לא היה רוצה לנהוג קלות ראש בגזרותם ולהתירם בפניהם. וכן מצינו (בילקו"ש משלי רמז תתקמ"ד ובמדרש משלי פ"ט) כשקברו לר"ע אמר להן צדיקים אינן מטמאין, ולא היה אלא דחוי בעלמא שהוא היה סומך לו על שר' עקיבא מעשרה הרוגי מלכות היה ומת מצוה היה ואפילו כהן גדול והולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו מטמא לו. ויש חולקין (רמב"ן) על הרב ז"ל שאי אפשר שהיה אליהו הנביא זכור לטוב פורץ גדרן של חכמים שגזרו על כל ארונות ואפילו יש בהן פותח טפח. ועוד שהרי היה נותן מכשול לפני ר' אבהו לומר לו שאין קברי עכו"ם מטמאין והן מטמאין. אלא ודאי ממעשה דאליהו קיימא לן כרבי שמעון בר יוחאי וההיא דרשב"ג ליתא. ואף על גב דקיימא לן כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתינו הלכה כמותו, אין למדין מן הכללות. ובההוא דרשב"ג גופיה מוכח בפרק המדיר (כתובות עז, א) דלא קיימא לן כותיה כדאיתא התם בשמעתתא דהיו בו מומין גדולים וכדכתב הרב אלפסי בפרק גט פשוט. (ב"ב קעד, א) ועוד דדלמא רשב"ג משום טומאת מגע קאמר לפי שאין קוברין שם את הנפלים ופעמים שהן מתגלין שאין חופרים לנפלים [אלא וההיא דציון דבמסכת מועד קטן נמי משום מגע ומשא, ואף על פי שאין מציינין אלא על טומאת אהל, לעתיד מציינין על הכל כדי לרבות בטהרה, הלכך קיימא לן כרשב"י. ועוד דסוגיא דתלמודא כותיה, דאמרינן במסכת כריתות (ו, ב) הסך את העכו"ם פטור שנאמר על בשר אדם לא יסך, לפי שאין אומות העולם קרוין אדם. ואפילו תמצא לומר דר' מאיר דבמסכת סנהדרין (שם) פליגא אדרבי שמעון בן יוחאי, לא דחינן דרשב"י ומעשה דאליהו משום דר"מ. ואיכא מאן דאמר (רבינו משולם בתוס' ד"ה ואין ובתוס' הרא"ש) דההיא דר' מאיר נמי לא פליגא, דאיכא למימר דכל מקום ברכה כגון אשר יעשה אותם האדם וחי בהם וכיוצא בו אלו היה מדבר על ישראל בלבד היה מזכיר שמותן, אבל בשאר מקומות כשהוא מזכיר אדם אין אומות העולם במשמע, וכדאיתא בהגדה במדבר סיני רבה (פר' כ פי' ט) מה אקב לא קבה אל בשעה שהיה מצוה אותן על הברכות ועל הקללות, בברכות היה מזכירן שנאמר ואלו יעמדו לברך את העם, בקללות לא היו טובען (כ"ה במדרש שם ובכת"י מזכירן וכ"ה בתנחומא ישן) שכן הוא אומר ואלה יעמדו על הקללות בהר עיבל. ובילמדנו (תנחומא ישן תזריע אות ט) אדם כי יהיה בעור בשרו למה אינו אומר דבר אל בני ישראל כמו שכתוב בכל הפסוקות אלא אדם כי יהיה זהו שאמר הכתוב (תהלים ה, ה) כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע (עיין ברמב"ם הלכות טומאת מת פ"א הי"ג ובשו"ת סי' רע"ו, ועיין בפני דוד להחיד"א פרשת בשלח שהאריך בדברי הרשב"א כאן).

רבינא אמר נהי דמעטינהו קרא מלטמויי באהל במגע ובמש' מי ממעיטינהו פי' דלגבי משא ומגע לא כתיב ביה אדם אלא הנוגע בעצם או באדם ויש בכלל זה אפי' עכו"מז וא"ת הא כתיב או בעצם אדם יש לומר דהא דרשי לה בסיפרא לאבר מן החי ואם תאמר הא כתיב הנוגע במת לכל נפש אדם. יש לומר דההוא אצטריך לאפוקי נפש בהמה דכיון דכתב נפש להביא דמו כתב אדם להוציא בהמה. תוס':

אשה ולא יבמה וא"ת ולימא ליה אשה א' אמר רחמנא ולא שתים י"ל דאלמנה ושומרת יבם תרוייהו כחדא חשיבי דשם אלמנה חד הוא:

עד דאוקימנא ליהושוע בן גמלא בכהני רברבי וא"ת והא אמרי' בפ' לא יחפור שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל י"ל דההוא אחרינא הוא א"נ דלבתר הכי היה חסיד. תוס':

בשלמא מן הנשואין אין עשה דוחה את לא תעשה פי' ואעפ"י דהעשה דיבמה הוא שוה בכל ועשה ולא תעשה דכ"ג אינו שוה בכל אבל בפ' שני נזירים משמע קצת שהוא דוחה אותם והכא י"ל לפי אותה שיטה דלרוחא דמילתא נקט לה דלא בעי למפרך אלא מן האירוסי' ובמאי דפרקי' לא איתפרקא מן הנשואים נמי דטעמא משום גזירה ודכוותא בתלמודא ולהאי שמעתא רהטא שפיר סוגיא דפ"ק דמכילתי' דנזיר ומצורע:

אלא גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שנייה פי' דאסור ערות אשת אח שרא רחמנ' לגמרי ונעשית כאשתו לכל דבר דההוא לא דחייא הוא כיון דלעולם לה סגיא בלאו הכי אבל שאר אירוסין אמרי' לא שרא רחמנא אלא ביאה ראשונה כיון דע"י דחיות לאו היא ואפשר במקו' אחר בלא שום דחייה ומיהו בלא ביאה ראשונה שרא מדאורייתא דאע"ג דיבם קונה בתחלת ביאה כיון דקיום מצוה ליתא לא אישתרי אלא ביאה ראשונה בלחוד דהא אפשר שתתעבר ע"י מיעוך בתולים. קטנה שמא תמצא אילונית ונמצא פוגעי' בערוה הא כתבי' בפ"ק מאי דפר"ת דמיירי בשקבל אחיו עליו אפי' הוא אילונית הויא מקח טעות אלא כשהכיר בה בחייו לא מפקיעי קדושי' דידה למפרע מחיים דדילמא אלו היה קיים לא היה מפקיעה הילכך אי משתכת' אילונית השתא לאחר מיתה נמצאו פוגעים בספק ערוה דאוריית' והא דתנן בפ"ק ונמצאו אילונית צרותיהן מותרות דפריש לה רב אשי משום מקח טעות שנמצאו אילונית מחיים וקפד וליתא שהרי פי' שם בתו' בין שנמצאו מחיים בין לאחר מיתה. ואחרים פירשו ונמצאו פוגעים בערוה היינו שהתירו צרתה לשוק ביבום שלה ואע"ג דיבמה לשוק ליכא אלא לאו קרי ליה ערו' אטו סריס והנכון כפר"ת ז"ל:

קברי גוים אין מטמאין באהל שנאמר אדם כי ימות באהל וכתיב אדם אתם אתם קרויין אדם ואין אומות העולם קרויין אדם והאי דכתיב ונפש אדם ששה עשר אלף משום בהמה כלומר להבחין בין מנין אדם למנין בהמה ולגבי בהמה קרי להו אדם וכן מה שכתוב בנינוה משתים עשרה רבוא אדם משום בהמה דכתיב בה ובהמה רבה ואע"ג דכתיב בקום עלינו אדם כבר דרשו בו במגלה י"א א' אדם ולא מלך ואע"ג דכתיב ואתן אדם תחתיך כבר דרשו בו בברכות ס"ב ב' אל תיקרי אדם אלא אדום ומה שאמרו ע"ז ג' א' בגוי העוסק בתורה כהנים ולויים וישראלים לא נאמר אלא האדם התם ריבוייא דקרא קא דריש אי נמי דבכל מקום ברכה מזכיר ישראל בפירוש וכשאינו מזכירו בפירוש אלא שמזכיר לשון אדם אף האומות בכלל אבל בשאר מקומות ישראל ולא גוי וכמו שאמרו במד' סיני רבה מה אקוב לא קבה אל בשעה שמצוה אותם על הברכות ועל הקללות על הברכות הוא מזכירן שנאמר אלה יעמדו לברך את העם על הקללה אינו מזכירן דכתיב אלה יעמדו על הקללה ואלו לקלל את העם לא אמר ובפרשת נגעים אדם כי יהיה בעור בשרו בני ישראל לא נאמר אלא אדם ומכל מקום במגע ובמשא מטמאין שלא מיעטם אלא מטומאת אהל שהרי במגע נאמר כל הנוגע בחלל אי זה שיהיה ואע"פ שאפשר לפרשו בישראל ואי משום דכתיב ולא נפקד ממנו איש פירושו שלא נפקד אחד מהם לעבירה מכל מקום סתמא כתיב ואע"ג דכתיב ביה או בעצם אדם כבר דרשו בספרי במדבר לאבר מן החי ומאי דכתיב לכל נפש אדם פירושו להוציא בהמה:

אחר שכן מה שאמרו אהלות פי"ח מ"ז מדורות הגוים טמאים מפני שהנשים קוברות שם את נפליהן אין הלכה כן או שמא מחשש מגע נגעו בה לפעמים שהם מתגלים שאין דרך לחפור בנפלים אלא חפירה מועטת ומה שאמרו במועד קטן רמז לציון מן התורה מנין דכתיב וראה עצם אדם וההוא בגוג ומגוג כתיב אלמא אומות העולם מטמאין באהל דהא ציון כל עצמו אינו אלא מטומאת אהל איפשר שבאותו זמן מציינין על הכל כדי לרבות בטהרה ואחרוני הרבנים חולקין לפסוק דקברי גוים מטמאין באהל ושלא כשמועה זו [אלא] כזו של מדורות הגוים דקאמר לה רשב"ג ומכלל כל מקום ששנה רבן גמליאל כו' ומזו של ציון ואין הדברים נראין שהרי אמרו במציעא פרק המקבל קי"ד א' ר' אבהו אשכחיה לאליהו דהוה קאי בבית הקברות של גוים אמר ליה ולאו כהן הוא מר אמר ליה לא גמרת סדר טהרות דהא אמר ר' שמעון בן יוחאי קברי גוים אין מטמאין באהל ואע"פ שהם דוחקין בפירושה שסומך היה על ארונות שיש בהם פותח טפח ועל הדרך שמצינו כשקברו לר' עקיבא שאמר להם צדיקים אין מטמאין וזה שהשיבו אינו אלא דחוי בעלמא וכן שסומך היה על שמהרוגי מלכות היה ומת מצוה היה אלא מכל מקום הדברים דחוקים שאם כן היאך פירש טעמו מדר' שמעון בן יוחאי ועוד היאך היה פורץ גדרן של חכמים שגזרו רוב ארונות אטו מיעוטן אלא ודאי אדם למעוטי גוים וכן מצינו בכריתות ו' ב' הסך את הגוי בשמן המשחה פטור שנאמר על בשר אדם לא ייסך ואין אומות העולם קרויין אדם וכן הלכה כמו שיתבאר במקומו הא במגע ומשא מיהא מטמו ומה שאמרו באחרון של נדה ס"ט ב' נכרי שמת טהור מלטמא במשא כבר פירשוה שם באבן מוסמא והרבה טרחו בחדושין אחר שהגוים מטמאין במשא היאך היה שמשון הורג בפלשתים והרי נזיר מוזהר על הטומאה וזו אינה שאלה שהרי נזיר שמשון מותר ליטמא למתים כמו שיתבאר במקומו אלא שחזרו ושאלו בפנחס היאך הרג זמרי וכזבי והרי כאן טומאת אהל ומגע ואינה שאלה שבמקום שיש בו חלול כזה אין לאו של טומאה שיש לו תקון עומד בפניו:

המשנה הרביעית והכונה בה בענין החלק החמשי והוא שאמר כהן הדיוט לא ישא את האילונית אלא אם כן יש לו אשה ובנים ר' יודה אומר אף מי שיש לו אשה ובנים לא ישא את האילונית שהיא זונה האמורה בתורה וחכמים אומרים אין זונה אלא גיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות אמר הר"ם אין הפרש בין כהן לישראל במצות פריה ורביה ולזה אינו מותר לישראל ולא לכהן ולוי לישא אילונית אלא אם כן יש לו אשה ובנים ואמנם פרט הנה כהן הדיוט להשמיענו מחלוקת ר' יהודה אשר לא יתירה בשום פנים ובבעילת זנות היא שתבעול בעילה שהיא בכרת או במלקות דאורייתא או בעשה דאורייתא בין באונס בין ברצון כמו שקדם בזה הפרק נעשית זונה אולם ישראל כאשר בא על שאינה אשת איש ולא משאר עריות ולא מחייבי לאוין לא עשאה זונה ואין הלכה כר' עקיבא:

אמר המאירי כהן הדיוט לא ישא אילונית אלא אם כן יש לו מצד אחר אשה הראויה לקיים ממנה מצות פריה ורביה או בנים שכבר קיים בהם מצות פריה ורביה ופירשו בגמרא שאף ישראל כן שהרי פריה ורביה מצוה לכל היא אלא מתוך שר' יהודה אוסרה לכהן אפילו הדיוט אף ביש לו אשה ובנים נקט לה לרבנן הכי והוא שאמר ר' יהודה אומר אע"פ שיש לו אשה ובנים לא ישא אילונית שהרי תחלתה ביאת זנות היא הואיל ואינה ראויה לבנים וחכמים אומרים אין זונה אלא גיורת ומשוחררת שהוחזקה ליבעל לפסול לה ואפילו לא נבעלו הואיל והוחזקו לכך ואפילו בפחותה מבת שלש שנים שאין שם זנות פסולות כמו שהתבאר למעלה ושנבעלה בעילת זנות ר"ל ישראלית שנבעלה לפסול לה:

זהו ביאור המשנה והלכה כתנא קמא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

ד"ה אין העובדי כוכבים וכו' עד וכן ואתה אדם ולא אל דכתיב גבי חירם כצ"ל:

גמ' אתם קרוין אדם עי' מתני' רפ"ג דנגעי' ובתוי"ט שם רפי"ב:

מתני' אירס את האלמנה עי' לעיל דף כ ע"ב תד"ה אטו ביאה:

גמ' קטיר קחזינא הכא עיין ב"ב דף כ"א ע"א תד"ה זכור:

תוס' ד"ה ואין וכו' דיש חילוק בין אדם להאדם עי' ירמיה לב כ' ובישראל ובאדם:

בא"ד בסוף הדבור היינו בני אדם הראשון עיין בראב"ן סימן שי"ז:

ד"ה שנבעלה וכו' אלא מחייבי כריתות וכו' עיין גיטין ד' פט ע"א תד"ה בעולה ובמהרש"א שם:

אַתֶּם קְרוּיִין 'אָדָם', וְאֵין עַכּוּ"ם קְרוּיִין 'אָדָם' איתא בתוספות, העכו"ם קרויים ה אדם עיין שם. וצריך להבין מה הפרש איכא בין אדם לבין האדם? ונראה לי בס"ד דישראל נשמתם ממקום האחדות ולכן נקראו אדם כי ראש שם אדם הוא א' שמספרו אחד וכן אות מ"ם באלפ"א בית"א הוא אות הי"ג כמנין אחד [13] ונשאר אות ד' באמצע רמז לארבע יסודות שבגוף שבם מתלבשת הנשמה. מה שאין כן שם ' האדם ' בתוספת אות ה־ה גרע דאזל אות הראש שהוא אחד ונעשה במקומו אות ה־א שאין בו רמז של אחדות ואדרבה יש בו רמז לפירוד כי גוף האות אינו עצם אחד אלא חלוק ונפרד לשתים שהם ד־ו ועוד אות ה־א אין לה זוג באותיות האחדים כנודע. ונראה לי ישראל [541] מספר תקמ"א וכיון דהם חלוקים לי"ב שבטים ונקראים בשם אדם הנה י"ב פעמים אדם עולה תק"ם [45×12=540] ונשאר ממספר תקמ"א מספר אחד רמז שהם גוי 'אחד' בארץ, וכמו שנאמר וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ (דברי הימים א' יז, כא).