מסכת יבמות דף ס׳ עמוד ב׳

מדשבקיה לבר זוגיה דגבי מוכת עץ לא פליג אלא ר' שמעון לחודיה ושבקיה ר' יוסי דהוה בר זוגיה בארוסה מכלל דבמוכת עץ כר' מאיר סבירא ליה לר' יוסי דמטמא לה:

מלא היתה דדריש ליה לר' מאיר מי שהוייתה על ידי איש:

והא אפקיה ר' יוסי להוציא את הארוסה:

חד מלא היתה להוציא את הארוסה:

מלאיש למישרי מוכת עץ שאין מקולקלת על ידי איש:

והא אמר ר' שמעון לעיל בתולה שלימה משמע מדאיצטריך בתוליה למישרי בוגרת לכ"ג:

כשרה לכהונה לא מחזקינן לה כזונה:

אי הכי אפילו בת ג' שנים נמי ליתכשר לרבי שמעון ובלבד שלא תהא נבעלת דהא קרא אנבעלה הוא דקא קפיד ליה וקאמר כל שאין נבעלת החיו לכם:

והא אמר רבי שמעון בתולה שלימה משמע תימה דלעיל פריך למה לי לרבות הבוגרת והא אמר רבי מאיר בתולה אפילו מקצת בתולים [משמע] משמע דאי הוה סבר בתולה שלימה לא הוה קשה לן מידי והשתא פריך איפכא ואומר ר"י דהכא פריך הכי והאמר רבי שמעון בתולה שלימה משמע ולהכי מכשיר התם בכהן גדול בוגרת ואם כן למה לי הכא אליו לרבות בוגרת נילף בתולה בתולה מהתם ומשני טעמא דידיה נמי מהכא ואם תאמר מאחר דמרבינן הכא בוגרת למה לי יו"ד דבתוליה לעיל להכשיר בוגרת נילף מהכא ואמר ר"י דצריך למכתב התם בתוליה ביו"ד משום דבענין אחר לא אפשר למכתב יתור של בי"ת דבבתוליה למדרש מיניה עד שיהו כל בתוליה קיימין למעוטי שלא כדרכה ומוכת עץ כדפרישית לעיל:

הא אינה יודעת יקיימוה לא היה צריך למידק הכי אלא הא טף אפי' יודעת יקיימו כו' אלא שרוצה להקשות משניהם דכל אשה יודעת משמע דאינה יודעת קיימו וטף נמי אפילו יודעת קיימו ובאידך קרא דטף אשר לא ידעו משמע הא ידעו או גדולה ואפי' לא ידעה הרוגו:

בראויה ליבעל הכתוב מדבר ויודעת איש היינו ראויה לדעת איש והא דכתיב אשה דמשמע דוקא גדולה היינו משום דליקשו קראי ומתוך כך מוקמינן דבראויה ליבעל הכתוב מדבר דאי לא כתיב אשה אלא סתם וכל יודעת איש הוה אמינא דהאי קרא נמי בטף איירי ובטף יודעת הרוגו ושאינה יודעת יקיימו אבל גדולה אפילו אין יודעת הרוגו:

סימן לעבירה הדרוקן ע"י העבירה בא הדרוקן כדאמרינן בבמה מדליקין (שבת דף לג.) והדרוקן לאו היינו ירקון כדאמר בהרואה (ברכות דף סב:) אבל קצת יש להדרוקן ירוקת פנים כדאמר דכל שפניה מוריקות:

אמר ר' שמעון בן יוחאי גיורת פחותה מבת שלש שנים ויום אחד כשרה לכהונה. פירש רש"י ז"ל דלא מחזקינן לה כזונה. ונראה שהזקיקו לרש"י ז"ל לפרש כן מדאמרינן עלה לקמן הכי השתא בשלמא התם סופה להיות בעולה תחתיו הכא סופה להיות זונה תחתיו, אלמא רבנן דפליגי עליה דרשב"י טעמייהו משום זונה. ותמיהא לי טובא דהא ביאה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד אינה ביאה, ואם בא עליה אחד מן הפסולין לא פסלה וכדתנן בנדה פרק יוצא דופן (נדה מד, ב) ועוד דהא ודאי בדאורייתא פליגי כדאיתא התם בהדיא, ואי משום זונה אינה אלא מדרבנן דחיישינן דלמא בא עליה גוי דסתמן זונות הן. ועוד דהא אמרינן בהדיא בפרק עשרה יוחסין (קידושין עח, א) דבפירושא דקרא פליגי, דתניא התם (גבי) [גמ'] ר' אליעזר בן יעקב אומר ישראל שנשא גיורת אמר ר' שמעון בן יוחאי גיורת פחותה מבת שלש שנים ויום אחד כשרה לכהונה שנאמר וכל הטף בנשים וכו', ורבנן החיו לכם לעבדים ולשפחות אמר ר' יוחנן מקרא אחד דרשו (דאמר משמיה דרב) ואלמנה וגרושה לא יקחו להם לנשים כי אם בתולות מזרע בית ישראל, ר' אליעזר בן יעקב סבר מזרע ואפילו מקצת זרע ור' יוסי סבר משנזרעו מישראל, ר' שמעון בן יוחאי סבר משנזרעו בתוליה מישראל, אלמא בגזרת הכתוב תליא מלתא ובפרושא דקא פליגי, ולא בגזרת זונות כדרבנן. ואף על גב דדברי קבלה הן דאורייתא נינהו אלא דאתא יחזקאל וגלי, וכדאמרינן בעלמא (עיין תענית יז, ב) הא עד דאתא יחזקאל מאן אמרה אלא דאורייתא ואתא יחזקאל ופירש. וההיא דלקמן לטעמיה קאמר ליה, כלומר לטעמיך דאמרת הואיל ואנסיב אנסיב ומדמית לדרב ור' יוחנן, אלמא סבירא לך דטעמא לאו משום דאיפסלא לה מדאורייתא אלא מדרבנן ומשום גזרת זונה, דאי מדאורייתא אפילו כנס יוצא כממזרת ונתינה וחללה, וקא טעית נמי וסבירא לך דביאה פחות מבת שלש שנים ויום אחד אף על פי שאינה ביאה פסלה לכהונה ושויא זונה, אפילו הכי לא דמיא לדרב ור' יוחנן דהתם סופה להיות בעולה תחתיו אבל הכא אין סופה להיות זונה תחתיו. ומיהו קושטא דמלתא לאו משום זונה הוא כדאמרן כנ"ל. אחר כך מצאתי להרמב"ם ז"ל (הלכות איסורי ביאה פי"ח ה"ג) שכתב כדברי רש"י ז"ל, והראב"ד ז"ל תפס עליו בהשגות וז"ל א"א אינה משום זונה אלא דכתיב בתולות מזרע בית ישראל והכי איתא בקדושין ע"כ. [במגיד משנה שם: והרשב"א הסכים לדעת הר"א ז"ל ונראין לי דברי רבינו ורש"י ז"ל עיקר. ועיין ריטב"א כאן ותוס' להלן (יבמות סא, א) ד"ה אין זונה].

הגיורת אפילו נתגיירה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד פסולה לכהונה ולא משום זונה כמו שכתבו גדולי המחברים ואף שגדולי הרבנים מסכימים בה לפי פירושיהם שהרי אין ביאתה ביאה אלא מדכתיב ביחזקאל בתולה מזרע ישראל כמו שביארנו באחרון של קדושין ע"ח א' אם כן זה שנאמר במדין וכל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר החיו לכם לא להתירן לכהונה וממה שאף פנחס היה בכלל אלא לעבדים ולשפחות ואשר לא ידעו פירושו שאין ראויות לידע כגון שהן פחותות מבת שלש וכמו שאמרו רב הונא רמי כתיב וכל אשה יודעת איש הרוגו הא אינה יודעת קיימו מכלל דהטף אפילו יודעת קיימו והדר כתיב וכל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר החיו הא ידעו הרוגו הוי בראויה ליבעל הכתוב מדבר כלומר כל הטף שאינן ראויות ליבעל קיימו וכל שהיא ראויה ליבעל אשה היא והרוגו ודבר זה פירשו גאוני ספרד שהוראת שעה היתה ומשום מעשה שהיה דכתיב הן הנה היו לבני ישראל אבל לדורות מותר להחיות אף הנשים הן בתולות הן בעולות כל שאינן משבעה עממין שהרי נאמר ואם לא תשלים עמך גו' והכית את כל זכורה גו' רק הנשים והטף תבוז לך:

תוס' בד"ה והאמר רבי שמעון בתולה שלימה משמע תימה כו' עכ"ל ע"ש וליכא לאקשויי אמאי לא תקשי להו בפשיטות דמאי פריך והא אר"ש בתולה שלימה משמע דדלמא אליו לרבות בוגרת מפקא ליה מהך משמעות דבתולה שלימה משמע דכה"ג אמרינן לעיל אליבא דר"ש דהקרובה מרבה ארוסה שנתגרשה ומפקא ליה מג"ש דראויה לכ"ג בעינן די"ל דודאי ריבויא דקרא מצי להוציא מג"ש אבל משמעות לשון בתולה אית ליה לתלמודא אין סברא דאתא [ריבויא] להוציא אך הא קשיא לן דממאי קא משמע להו מהא דפריך והא אר"מ בתולה אפילו מקצת בתולים משמע דאי הוה סבר בתולה שלימה משמע לא הוה קשיא ליה מידי דדלמא בכל חד קושטא דמלתא קפריך דלר"מ דסבר לעיל דבתולה אפילו מקצת בתולים משמע לא קא קשיא ליה אלא למאי איצטריך אליו לרבות בוגרת ולר"ש דסבר דבתולה שלימה משמע לא קא קשיא ליה ל"ל אליו אלא דקשיא ליה דהיכא קא מפיק אליו לרבות בוגרת ממשמעותו דבתולה שלימה והא דמשני לעיל אליבא דר"מ דסד"א נילף בתולה בתולה מה להלן נערה אף כאן נערה קמ"ל לא קא מפיק קרא כלל ממשמעותו אלא מג"ש וי"ל דהכי קא קשיא להו מדקאמר תלמודא הכי אליבא דר"מ דסבר בתולה אפילו מקצת בתולה משמע ל"ל אליו משמע דלרבי יהודה דסבר נמי בהא כר"מ דאליו לרבות בוגרת לא קשיא מידי והיינו ע"כ משום דאית לן למימר דרבי יהודה סבר בהא כר"ש בתולה שלימה משמע והשתא פריך איפכא דמדקא פריך הכי אליבא דר"ש דסבר בתולה שלימה משמע היכא קא מפיק אליו לרבות בוגרת משמע דלר"י דסבר נמי בהא כר"ש דאליו לרבות בוגרת לא קשיא מידי והיינו ע"כ משום דאית לן למימר דר' יוסי בהא סבר כר"מ בתולה אפילו מקצת משמע כנ"ל לפרש דברי התוס':

גמ' בראויה ליבעל הכתוב מדבר עיין ברא"ם שהביא דברי התוס' וכתב בתר הכי וא"ת כיון דאשה דהכא לאו בגדולה קמיירי אלא בראויה ליבעל כו' דשם אשה נופל על הקטנה וכיון שכן מנ"ל לרבנן ז"ל לומר כו' דלמא אשה דהכא בקטנה קמיירי כו' טף ונבעלו הרוגו טף ולא נבעלו קיימו אע"פ שראויה ליבעל וי"ל הא דשם אשה נופל על הקטנה היינו כשנכלל בה גדולה וקטנה כו' עכ"ל ועוד האריך בזה ואין צורך כי מדברי התוס' יצא לנו לתרץ זה דא"נ הוה נופל שם אשה על הקטנה מ"מ הכא דלא איצטריך מלת אשה כלל ע"כ הקרא בראויה ליבעל קמשתעי דה"ל גדולה נמי בכלל אשה ודו"ק:

ד"ה והא אמר ר"ש וכו' עד ואומר ר"י דצריך למכתב התם בתוליה ביווד וכו'. דבר תימה הוא פי' זה דא"כ ל"ל לגמרא לעיל לומר ור"א ור"ש סברי בתולה בתולה שלימה בתוליה אפי' מקצת בתולים וכו' הל"ל דאצטריך היו"ד משום הב' דבבתוליה או מאי פריך הכא והאמר ר"ש בתולה בתולה שלימה משמע לפי מה שפירשו התוס' הקושיא לימא דאין ה"נ דהיו"ד דבבתוליה לא אתיא להכשיר בוגרת אלא דצריך למכתב בתוליה ביו"ד משום דבענין אחר לא היה אפשר וכו' ונ"ל דלפי האמת היו"ד אתי להכשיר בוגרת דאי משום בי"ת דבבתוליה למדרש מיניה למעוטי שלא כדרכה היה יכול לכתוב שום מיעוט אחר למעט שלא כדרכה אלא ודאי להכשיר בוגרת אתי כדאמר לעיל אלא אם תקשה לך ל"ל היו"ד כלל להכשיר בוגרת לילף מהכא מטומאה ע"ז תירצו התוס' מאחר שבלאו הכי היה צריך למכתב שום מיעוט כדי למעט שלא כדרכה ומוכת עץ כתב המיעוט בלשון דבבתוליה כדי שיהא מוכרח למכתב ג"כ היו"ד כדי שאגב זה נילף מהיו"ד להכשיר בוגרת כן נ"ל ויש מקשין מנ"ל לגמרא לעיל דר"מ סבר בתולה אפי' מקצת בתולים כדי שנוכל למדרש בתוליה עד דאיכא כל הבתולים למעט בוגרת נימא דר"מ נמי סבר בתולה בתולה שלימה משמע אלא דהוה ילפינן מטומאה להכשיר בוגרת לכך כתב בתוליה ער דאיכא כל הבתולים למעט בוגרת ול"נ דאפי' ריח קושיא אין כאן דאי ס"ל דבתולה בתולה שלימה משמע לא שייך למדרש מהיו"ד עד דאיכא כל הבתולים דלא משתמע מיתורא דיו"ד דלהוי משמע כל הבתולים מאחר דלשון בתולה עצמו מורה על בתולה שלימה לכך מוכרח לומר דר"מ ס"ל דבתולה אפי' מקצת בתולים משמע דאז משתמע שפיר מלישנא דבתוליה עד דאיכא כל הבתולים וק"ל:

הֶעֱבִירוּם לִפְנֵי הַצִּיץ, כָּל שֶׁפָּנֶיהָ מוֹרִיקוֹת, בְּיָדוּעַ שֶׁהִיא רְאוּיָה לִבָּעֵל. קשא כיון דלא נבעלה ולא נעשה בה עבירה למה פניה מוריקות? ונראה לי בס"ד דעכו"ם של אותו זמן היו אדוקים בניאוף מאד וכיון דגדלה בשיעור זה שהיא ראויה להבעל מנאפים עמה שלא כדרכה ואין בועלים כדרכה כדי שלא ישברו בתוליה ותנשא בסוג בתולה, אך לא גדלה עדיין כשיעור זה שתהיה ראויה להבעל כיון שהיא קטנה מאד אין נואפין עמה וגם היא תבעט ולא תרצה.

סִימָן לַעֲבֵרָה, הִדְרוֹקָן נראה דזה הסימן נאמר על ישראל דוקא והטעם כי העובר עבירה שהיא הזנות פוגם ביסוד הנקרא יוסף הצדיק [365] שהוא מספר שס"ה ולכך סימן שלו הדרוקן [365] שהוא מספר שס"ה. והא דהעבירום לפני הציץ מפני שהציץ כתוב עליו קוֹדֶשׁ לַה' וכל מקום שיש גדר ערוה יש קדושה ולכן אותה שראויה להבעל דמחשבתה פגומה פניה מוריקות.

הוֹשִׁיבָם עַל פִּי חָבִית שֶׁל יַיִן, בְּעוּלָה רֵיחָהּ נוֹדֵף, בְּתוּלָה אֵין רֵיחָהּ נוֹדֵף. הנה דבר זה מפורש יוצא בגמרא דכתובות (כתובות י.) ההוא דאתא לקמיה דרבן גמליאל ברבי אמר לו: רבי, בעלתי ולא מצאתי דם! אמרה לו: רבי עדיין בתולה אני! אמר להן: הביאו לי שתי שפחות אחת בתולה ואחת בעולה. הביאו לו והושיבן על פי חבית של יין, בעולה ריחה נודף, בתולה אין ריחה נודף, אף זו הושיבה ולא היה ריחה נודף. אמר לו לך זכה במקחך! ומקשי בגמרא ונבדוק מעיקרא בגווה? ומתרץ גמרא הוה שמיע ליה שעשו כן לבנות יבש גלעד ומעשה לא הוה חזי וסבר דילמא לא קים ליה בגווה דמלתא שפיר ולאו אורח ארעא לזלזולי בבנות ישראל. ופירש רש"י ריחה נודף פירוש מפיה מריחין ריח היין שנכנס לה דרך פתח הפתוח עד כאן לשונו עיין שם. ובודאי שהם היו מניחים אותה לישב על החבית בפסוק רגלים בעודה בלבושיה ורק היא בלא מכנסיים וכנזכר בשיטה מקובצת שם. ומה שהיה מסתפק רבן גמליאל בתחלה בניסיון זה היינו משום דחשש אולי יין של דורות ראשונים בזמן שעשו לבנות יבש גלעד היה יותר חזק מן יינות שבימיו ולכך אותו יין בדק וזה אינו בודק על כן עשה ניסיון תחלה בשפחות. ונראה לי בס"ד יין [70] עולה מספר סוד [70] ונכנס יין יצא סוד כי מכח היין נודע הסוד אם היא בעולה או בתולה ונמצא לפי זה הציץ שהוא דבר שבקדושה שניתן לישראל לרצון הוא מברר הסתומות יותר מן היין כי היין אינו מברר אלא בין בעולה לבין בתולה אך הציץ מברר בין ראויה להבעל ובין אינה ראויה להבעל. ובזה יובן כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן (שיר השירים א, ב) כי הציץ הוא מרצה ומשים אהבה בין ישראל לאביהם שבשמים דכתיב (שמות כח, לח) לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי הֳ''.