מסכת יבמות דף נ״ו עמוד א׳

מכאן ואילך מהכנסת עטרה ולמטה אינו אלא נשיקה ופטור ומדפטר בנשיקה ודאי פליג אדשמואל דנשיקה קרי לה העראה והעראה רבינן לה לחיובי:

קנה לכל באחת מן הביאות גרועות הללו קנה לה לכל דבר ואוכלת בתרומה מיד אם כהן הוא אפי' הלך למדינת הים ולא בא עליה ביאה גמורה:

האמורים בפרשה בפרשת יבמים שכתב בה מקרא זה יבמה יבא עליה דדרשינן ליה בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון:

לירש דכתיב יקום על שם אחיו (דברים כ״ה:ו׳):

ולפוטרה מייבום דאם מת ולו בנים מאשה אחרת מותרת לשוק או אם הוציאה בגט לא בעיא חליצה או אם היתה לה צרה נפטרה בביאתו של זו:

מן הנשואין היכא דנפלה לפניו מן הנשואין שכבר היתה אוכלת בימי אחיו וכשמת ובטל קנינו פסקה מלאכול דכ"ע לא פליגי דקניא לה הך ביאה גרועה להאכילה:

לאוקמיה במקום בעל שאם היתה אוכלת בחייו תאכל בשביל זה אבל לאלומי מבעל דבחיי הבעל לא היתה אוכלת דאין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה האי נמי לא אלים מיניה ודוקא בביאה בלא דעת קנין אבל בביאה גמורה אשתו גמורה היא ואוכלת אפי' לשמואל:

אין היבם מאכיל בביאה גרועה:

לדברים האמורים אע"ג דכל שאר דברים כתובים נמי בפרשה כדדרשינן כיון שלקחה נעשית כאשתו לכל דבר כיון דביאת שוגג לא קני בעלמא סברא הוא דלא רבייה אלא לדברים המפורשים בפרשה בהדיא כגון לירש בנכסי אחיו דכתיב יקום על שם אחיו לנחלה ולפטור אשת אחיו מן היבום דכתיב לו לאשה ולא לאחיו לאשה דפקע מינה זיקת אחיו ולפטור צרתה דכתיב בית אחיו בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים דהנהו דברים הוו לאוקמיה במקום בעל אבל בתרומה לא אכלה ע"י ביאה גרועה ולא יורשה ולא מיטמא לה ולא מיפר נדריה דהיינו לאלומי מבעל אבל מן הנשואין זכאי בכולהו דלא הוי אלא לאוקמיה במקום בעל דילפינן מהני דכתיבי ולא פליגי אלא בביאת שוגג וכיוצא בה אבל בהעראה דקניא נמי בעלמא וביאה היא לכל דבר לא פליגי בה ומה שקבע מחלוקתן כאן אמתני' דאחד הגומר ואחד המערה לאו משום דעלה פליגי אלא משום דמסיים בה קנה דקאי נמי אביאת שוגג כן נראה לר"י ובירושלמי איכא פלוגתייהו ואיכא דמוקי פלוגתייהו בהעראה:

מן הנשואין כ"ע לא פליגי דאכלה ע"י ביאה וה"ה דהוה מצי למינקט לענין ליורשה ולהטמא לה ולהפר נדריה אלא נקט אכילת תרומה לרבותא וכ"ש לשאר דברים דזימנין שהיא כאשתו לכל דבר ולא אכלה בתרומה כדאמר בכתובות בפ' נערה (כתובות דף מח: ושם) מסורה לכל חוץ לתרומה גבי מסר האב לשלוחי הבעל. [וע' היטב תוס' סוטה כד: ד"ה דהאמר רב]:

מת ונפלה לפני יבם חרש אוכלת וא"ת ואמאי אוכלת וניחוש לסימפון שהרי לא בדקה שלא הספיק לכונסה עד שנתחרש וא"כ אינה זקוקה לו ולקמן נמי דקאמר דגזרינן נישואין דחרש אטו קידושין תיפוק ליה משום סימפון ולר' נתן נמי אמאי אוכלת ואור"י דלא חיישינן לסימפון אלא כשיכול הדבר להתגלות שיש סימפון ויהיו קידושי טעות אבל הכא דנתחרש לא חיישינן שמא יתפקח וימצא סימפון:

כל ביאה שהבעל מאכיל בה אי ביאה אירוסין עושה אר"י דכל ביאה שהבעל מאכיל בה ע"י חופה שאחריה קאמר:

מאי קנה רב אמר קנה לכל ושמואל אמר לא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה. פירוש בביאת שוגג ומזיד קא מפלגי דביאה גרועה היא ובעלמא לא קני עד שיתכוין, הלכך אמר שמואל דאף ביבמה לא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה. אבל בהעראה במתכוין לכולי עלמא קנה לכל, דאף באשה לבעלה ריבתה תורה העראה כגמר ביאה כדאיתא לעיל (יבמות נה, ב) ותדע לך דהא אמרינן לקמן ללישנא בתרא אימא כל ביאה שהבעל מאכיל בה יבם מאכיל בה, אלמא העראה שהבעל מאכיל בה אף היבם מאכיל בה אפילו לשמואל. ואף על גב דגבי אחד הגומר ואחד המערה מפרשי פלוגתייהו בגמרא לאו משום מערה נקט לה אלא משום סיפא דמתניתין דקתני קנה נקט לה דאלו ברישא דקתני אחד שוגג ואחד מזיד לא תני התם קנה עד סיפא דמתניתין. אבל רבינו אלפסי ז"ל ששנאה בתוך דיני העראה נראה שפירשה אף לזו בהעראה אינו מחוור, דבכל התורה כולה רבתה תורה העראה כגמר ביאה חוץ משפחה חרופה. ובירושלמי (פ"ו ה"א) דמשמע דמפרשי לה בהעראה, פירש הרמב"ן נר"ו (ד"ה קנה) דהעראה דשגגות קאמר, לומר שסבורין היו דלא חלק שמואל אלא בהעראה דשגגות אבל גמר ביאה דשגגות אפילו שמואל מודה בה. ומיהו גמרא דילן לא מפרשא אלא בביאת שגגות ושאינו מתכוין. עוד כתב הוא נר"ו מדפרישו בגמרא ללישנא קמא בתרומה דמודה שמואל שאוכלת בתרומה במן הנשואין, משמע דאף במן הנשואין לא קנה לכל לשמואל אלא לתרומה בלבד. וטעמא דמילתא משום דתרומה משעת קנין אוכלת דבר תורה והרי קנאה להתחייב עליה משום אשת איש דהא יצאה בגט ופוטרת צרתה, דאף על גב דאינו עושה נשואין גמורין כארוסין מיהא קני וללישנא בתרא במן הארוסין מודה רב דלא אכלה אף על גב דלא קנה לשאר כל הדברים כדאמרינן בפרק ד' אחין (יבמות כט, ב) אלא ליורשה וליטמא לה השתא דלא עבד בה מאמר כתיב יבמה יבא עליה בעל כרחיה וכו'. וטעמא דמלתא דלא אכלה משום שלא יאמרו נשואין שלא מדעת מאכילין כדאמרינן בסמוך בנשואי חרש אבל משאכלה ברשות הבעל לא גזרו.

אימא כל ביאה שהבעל מאכיל בה יבם מאכיל בה פירוש לאו מאכיל על ידי ביאה בלחוד קאמר שהרי אין ביאה עושה נשואין אלא אירוסין ואין ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה. אלא הכי קאמר כל ביאת אירוסין שהבעל מאכיל בה על ידי חופה, יבם מאכיל בה. אי נמי כגון שהכניסה לחופה ובא עליה לשם קדושין שבביאה זו נעשית נשואה ומאכיל בה (עיין תוס' ד"ה כל ורמב"ן) ולי נראה שאין צריך לכל זה דכיון דביאת קדושין מן הדין מאכלת, דבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה אף על פי שאסרוה חכמים עד שתכנס לחופה, משום סמפון או משום דעולא, מכל מקום ביאה מעולה היא הראויה להאכיל בבעל, והכי קאמר כל ביאה מעולה שקונה בבעל וראויה להאכיל בה אף ביבם מאכיל בה.

קסבר ר' נתן נשואי חרש מאכילין בתרומה ולא גזרינן נשואי חרש אטו קדושי חרש. פירוש דטעמא דרבנן דאמרי אינה אוכלת לאו מדינא קאמרי דהא נכנסה לחופה וליכא לא משום דעולא ולא משום סמפון דהשתא מאי איכפת ליה בסמפון, ואי משום שמא יתפקח ויטעון טענת סמפון מלתא דלא שכיחא היא ובמלתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן. אלא טעמייהו משום גזרה נשואין אטו קדושין, ור' נתן לית ליה האי גזרה הלכך משכנסה אוכלת בתרומה דהא מדאורייתא אכלה.

מאי קנה אמר רב קנה לכל ושמואל אמר לא קנה אלא לדברים האמורי' בפרשה ליירש בנכסי אחיו ולפטור אשת אחיו מן היבום יש שפיר' דכיון דמייתי לה תלמודא גבי האי פסקא דאחד המערה וא"כ גומר קנה דפלונתא דרב ושמואל בבא על יבמתו בהערא' וכן הביאה בירוש' גבי מערה ואין הפי' זה נכון כפי שטת גמרא שלנו דהא אמרי לקמן אליב' דשמואל כל ביאה שהבעל מאכיל היבם מאכיל והבעל מאכיל הוא בהעראה שהרי רבתה תורה אשה לבעלה שהוא קונה בהערא' כדאמרי' לעיל דבכל התורה כולה רבתה תורה העראה כגמר ביאה אלא ודאי דפלוגתא דרב ושמואל אינו בהעראה דהתם ודאי כיון דבכל דוכתא חשיב' כגמר ביא' א"כ אם הער' ביבמתו במתכוין אשתו היא לכל דבר ליורש' ולהטמא לה ולהאכילה בתרומה ופלוגתייהו כשבא עליה אפי' כדרכה במזיד או בשוגג דעלמא לא קנה אלא דהכא רבינהו רחמנא ומ"מ ביא' גרועה היא ומ"ה סובר שמואל דלא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה אבל לא להאכילה בתרומה ורב סבר דכיון דרבייה רחמנא הרי הי' אשתו אפי' לתרומ' ונראים דברים דלשמואל ה"ה דלא קני להיות כאשתו ליורשה ולהטמא לה בביאה גרועה ולהכי נקט לישניה לא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה ותדע לך שאלו קנאה לכל דבר כאשתו גמור למה לא יאכילנה בתרומ' אלא ודאי כדאמרן:

אבל לרב אפשר דכי אמר קנה לכל היינו לכל דבר שבעולם ובכללו תרומ' דאי לא ה"ל למינקט האי לישנא ושמואל דאמר דאינו מאכיל' בתרומ' לא מדאורייתא קאמר דכיון דבר תורה מן האירוסין אוכלת אשה בתרומה דקנין כספו הוא הכא נמי כיון דקנא' לדברים האמורים בפ' קנין כספו הוא ולא גרעה מארוסה דעלמא אלא מדרבנן קאמר שהפריזו חכמים במדתם לעשות כארוסה דכיון שלא בא עליה אלא ביאת זנות אכתי איכא חששא דשמא תשקה לאחי' ולאחיותי' וגרועה מהגיע זמן ולא נשאו דלא אכל' בתרומ' למשנה אחרונ' ואע"ג דמייחד לה דוכת' והא דלא פריך שמואל מתני' דאותבי' להו דאוכלת מדאורייתא קאמר משום דכל היכא דמדרבנן לא אכלה לא הוה תני סתמא אוכלת ולקמן בשמעתא דיש חופה לפסולות מוכח דשמואל דאמ' לא קנה קרינא בה תחת אישך וקרינא ליה שומרת יבם אבל לרב דקאמ' קנה לכל חשיבא אשתו גמורה ולא קרינא לה שומרת יבם והיינו ודאי כדפרי' דלשמואל הואי אשתו ליורש' וליטמ' לה ולאכיל' בתרומ' מדרבנן מיהת וכ"פ מו"ה בשם מורי ר"ם ז"ל ורש"י ז"ל פי' כאן קנה לכל באחת מן הביאות הגרועות האלו ופי' לק' ודוקא בביאה בלא דעת קנין אבל בביאה גמורה אשתו גמורה היא ואפילו לשמואל אוכלת ופי' ביאה גמורה היינו מדעת קנין ואפילו מהעראה והא דמייתי לה בגמ' גבי פסקא דא' המערה ואח' הגומר קנה לאו משום דפליגי בהערא' אלא משום דבהא קאמר תנא דמתני' קנה דקאי אכלהו מתני' דלעיל וזה ברור:

אמר לך שמואל אימא הכי ולא הספיק וכו' לאו למימר דחסורי מחסרא דא"כ הוה אמרינן הכי בהדיא אלא פרושי מפרש דכי קתני מת ונפלה לפני מיתתו כאלו לא הספיק לכונס':

אימא כל ביאה שהבעל מאכיל בה יבם מאכיל בה פי' כגון העראה או גמר ביאה ואיכ' דמקשו והא בעל אינו מאכיל אפי' בביאה גמורה בלא חופה אליבא דמשנה אחרונה שהלכה כמותה ומתרצי' ה"ק כל ביאה שהבעל מאכיל בתרומה ע"י חופה יבם מאכיל אפי' בלא חופה ואין צריך לזה דה"ק כל ביאה שהבעל מאכיל בתרומ' בביאה באירוסין יבם מאכיל בה אפי' מדרבנן וכל ביאה שאין הבעל מאכיל בה מדאורייתא כגון ביאת שוגג ומזיד ואנוס אין היבם מאכיל מדרבנן:

קשיא פי' ולא הוה תיובתא דסוף סוף בריתא משובשת היא ותירוצי בעיא ודילמא אינה אוכלת קתני והלכת' כרב חסדא והלכתא כוותי' באיסורי ועוד דשמואל סליק בקושיא:

קסבר ר' נתן נשואי חרש מאכילות בתרומה ולא גזרו נשואי חרש אטו קדושי חרש פי' דשורת הדין נשואי חרש ביבמה מאכילו' ואפילו מדרבנן דהא קנו לה קנין גמור וליכא משום תשקה לאחיה ולאחיותיה כיון שהכניסה לביתו ממש והכניסה לחופה דמי ואפילו למשנה אחרונה ואי משום סימפון הא ודאי לאו בר הכי דליחוש להא ודאי משום שמא תפקח ותבדוק וימצא לה סימפון הוא מילתא דלא שכיח ולא גזרי בה אלא מדרבנן דסבר דגזרי נשואי חרש אטו קדושין ורבי נתן סבר דלא גזרינן:

זה שביארנו במשנתנו שהיבם קונה את יבמתו אף בביאת אונס ושגגה ובהעראה לא סוף דבר לדברים האמורים בפרשת יבמין ר"ל לירש בנכסי אחיו ולפטור צרתה מן היבום אלא אף להאכילה בתרומה אם היה היבם כהן במה דברים אמורים בשנתאלמנה מן הנשואין שכבר היתה אוכלת בחיי בעלה ופסקה לה במיתתו שאין זיקת היבם מאכלת שהיבם פוסל בבת כהן אם הוא ישראל ואינו מאכיל בבת ישראל אם הוא כהן ובביאה זו אע"פ שהיא גרועה חזרה לדינה ואוכלת אבל אם נתאלמנה מן האירוסין אינו מאכילה בתרומה אלא בביאה גמורה וברצון ובמתכוין כך היא שיטת גדולי הפוסקים וגדולי המחברים ואף מתלמוד המערב פ"ו ה"א נראה כן ומכל מקום לקצת גאונים ראיתי שלא נאמרו דברים אלו אלא בביאת אונס ושגגה אבל בהעראה אפילו בנתאלמנה מן האירוסין כן שהעראה אף באשה אצל בעלה קונה לכל דבר וכל שכן ביבם דאית ליה זכיה בגוה אבל ביאת אונס ושגגה שאין האשה נקנית בה לבעלה אע"פ שהיבם ביבמתו קונה בהם לענין תרומה מיהא ובמן האירוסין לא קנה והראיה שהרי אמרו למטה לדעת שמואל כל ביאה שהבעל מאכיל בה ר"ל על ידי חפה דהא ביאה לחוד אירוסין עושה ולא נשואין אלא כל ביאה שהבעל מאכיל בה על ידי חפה היבם מאכיל בה והרי ביאת העראה הבעל מאכיל בה ואע"פ שסוגיא זו באה על מה שנאמר במשנתנו אחד המערה ואחד לגומר משום דסיפא דמתניתין היא ולא אמרו במשנתנו קנה עד שהזכירו המערה נקט לה הכי דהאי דקנה לא לכל כו' ומכל מקום אשגגה ואונס קאי ונראה לי ראיה לזו שהרי בכל הסוגיא הוא מזכיר בה ביאת שוגג כדקאמר כי רבי רחמנא ביאת שוגג כמזיד כו':

ולענין ביאור זה שאמרו לדעת שמואל כי אמר רחמנא לאוקומה במקום בעל כלומר שכל שהיתה אוכלת בחיי הבעל כגון נשואה היבם מאכיל בביאה כזו לאלומה מבעל כל שלא היתה אוכלת בחיי הבעל כגון מן האירוסין לא כלומר אין היבם מאכילה בביאה כזו והא דקאמר רבי רחמנא לאו דוקא דהא דבר תורה ארוסה אוכלת אלא הכי קאמר הא דרבי רחמנא שוגג כמזיד לענין תרומה מיהא אנן מוקמינן לה לאוקומה במקום בעל כו' וכן לענין ביאור זה שאמרו בסוגיא זו שוגג כמזיד לאו דבמזיד פשיטא לן יותר משוגג דהא מזיד נמי לא מיכוין לאישות אלא לאשויינהו להדדי איתמר כמה דאת אמר כעם ככהן כלומר דבין שוגג בין מזיד מהני:

בת ישראל פקחת שנתארסה לכהן פקח ולא הספיק לכנסה עד שנתחרש אינה אוכלת בתרומה דגזרינן נשואי חרש אטו קדושין דידיה והחרש פוסל אם הוא ישראל ונשאת לו בת כהן ואינו מאכיל אם הוא כהן ונשאת לו בת ישראל ומעתה אם מת ונפלה לפני יבם חרש אינה אוכלת שביאת יבם חרש כביאת שוגג היא והרי ביארנו שאין היבם מאכיל את יבמתו בביאת שגגה אלא אם כן היתה אוכלת בחיי בעלה הא אם נתארסה לפקח וכנסה כשהוא פקח גם כן ואחר כך נתחרש הרי זו אוכלת ואם מת ונפלה לפני יבם חרש אוכלת הואיל והיתה אוכלת בתחלה ובזו יפה כח יבם מכח בעל דאלו בעל כל שנשאת לו מעיקרא כשהוא חרש אינה אוכלת ואלו יבם אף כשנפלה לו כשהוא חרש אוכלת ולמדת שכל שהבעל מאכיל היבם מאכיל אף בביאה גרועה:

אע"פ שביארנו בפקחת שנשאת לחרש שאינה אוכלת מכל מקום אם ילדה ממנו בן אוכלת בשביל בנה אפילו מת הבעל ומכל מקום אם מת הבן חזרה לאיסורה ואינה אוכלת אע"פ שהאב קיים ואם נולד לה בן זה לאחר מיתת בעלה אוכלת והרי יש לך אשת כהן שאוכלת בתרומה אחר מיתת בעלה ולא בחיי בעלה:

תוס' ד"ה מת ונפלה לפני יבם חדש וא"ת וכו' ויש לרקדק למה לא מקשו התוס' אכל יבמה מן הארוסין אמאי לא חיישינן לסמפון שהרי לא הספיק לכונסה עד שמת ושמא אם היה בודקה היה מוצא בה סמפון והוו קדושי טעות ואינה זקוקה כלל ליבם והיאך אוכלת בתרומה גבי יבם אבל זה אינה קושיא דהתם כיון דהיבם פקח הוא בודקה כשכונסה ואף בלא קדושי הראשונים נשואיו נשואין גמורי הן ולכך אוכלת אצלו בתרומה אבל הכא דגם היבם חרש קשה וק"ל:

ד"ה ממזרת ונתינה וכו' זה הדבור שייך אמתניתין: