מסכת יבמות דף ה׳ עמוד א׳

תינח לתנא דבי רבי ישמעאל דאייתור ליה צמר ופשתים אלא לרבנן דלית להו כל בגדים צמר ופשתים והא צמר ופשתים לא מייתר מנא להו דאתי עשה ודוחה לא תעשה:

ראשו מה ת"ל במצורע כתיב יגלח את כל שערו הרי ראשו בכלל למה לי דכתיב ראשו:

וקסבר האי תנא דאיצטריך ליה ראשו לדחות לאו דלא תקיפו דהקפת כל הראש שמה הקפה ולא אמרינן פאת כתב רחמנא הלכך אי לאו דרבי קרא ה"א לא ליקוף. אלמא אשמעינן קרא דאתי עשה ודחי לא תעשה ומהכא נפקא. הלכך איצטריך עליה למיסר ערוה לייבום דלא תימא אתי עשה דייבום ודחי לאו דאחות אשה:

שאין שוה בכל דנשים אינן בלאו דהקפה בפ"ק דקידושין (דף לה:) תאמר בלאו דאחות אשה שכשם שהוא מוזהר עליה כך היא מוזהרת עליו דכתיב הנפשות העושות (ויקרא י״ח:כ״ט) שניהם במשמע:

ופאת זקנם בכהנים כתיב:

תלמוד לומר זקנו לרבות זקן כהן מצורע דאתי עשה ודחי לא תעשה (ואע"ג דהאי נמי לאו שאין שוה בכל ילפינן מיניה דכל לא תעשה נמי דחי דאם אינו ענין ללאו שאין שוה בכל דאתי עשה ודחי ליה דהא נפקא לן מראשו תנהו ענין כו'):

ואכתי איצטריך לגופיה לאשמועינן דלאו דפאת זקן כהנים מידחי דלא נפקא לן מראשו ואע"ג דאין שוה בכל הוא דסד"א שאני לאוי דכהנים דחמירי שריבה בהן הכתוב מצות רבות אכתי לאו השוה בכל מנלן דדחי:

ראשו מה ת"ל בראשו דמצורע נמי קאי:

לרבנן מנא להו המ"ל דלא סברי כר' יהודה ולא בעי שיהא מוכח או מופנה אלא ניחא ליה לשנויי אפילו אי סברי כר' יהודה וא"ת ומאן ניהו דפליג עליה דתנא דבי רבי ישמעאל ר' שמעון בן אלעזר והא רשב"א ואידך תנא דבי רבי ישמעאל דבפ' במה מדליקין (שבת כז.) מודו דבלא ריבוי הוו סתם בגדים צמר ופשתים ואר"י דהיינו ההיא ברייתא דפ' התכלת (מנחות לט:) דאמר רב נחמן התם השיראין פטורה מן הציצית איתיביה רבא לרב נחמן השיראין והכלך והסריקין כולן חייבין בציצית ומשני מדרבנן אבל רבא דפריך התם לרב נחמן לטעמא דמחייב מדאורייתא וסבר לה כי ההיא ברייתא ולית ליה שינוייא דרב נחמן דמשני התם מדרבנן:

מה ללאו דהקפה שכן אינו שוה בכל בפ' שני נזירין (נזיר נח. ושם) מפרש דהאי תנא דמוקי ראשו לנזיר סבר דהקפת כל הראש לא שמה הקפה ולהכי לא מצי לאוקמי כשאינו נזיר והך תנא דמוקי ראשו ללאו גרידא סבר דשמה הקפה ואיבעית אימא דלכולי עלמא שמיה הקפה ותנא מוקי לה לנזיר דהוי לא תעשה ועשה משום דללאו גרידא לא איצטריך לאשמעינן דדחי דמגדילים נפקא והאי תנא דמוקי לה לראשו גרידא סבר דמגדילים לא ילפינן משום דאיצטריך לכדרבא לאשמועינן דצמר ופשתים פוטרים בשאר מינים ולאו לדחות לאו דכלאים קאתי ומראשו מסייע להאי תנא דעשה דחי לא תעשה בעלמא וקשה היכי יליף מראשו דאיכא למיפרך כדפרכינן הכא שכן לאו שאין שוה בכל וע"כ פירכא גמורה היא דאם לא כן נילף מזקנו דלידחי לא תעשה ועשה וי"ל דסוגיא דנזיר סברה דאפילו לא כתיב ראשו הוה מוקמינן זקנו בכהן דזקנו משמע בין כהן בין ישראל אע"ג דראשו לא משמע בין נזיר ובין שאינו נזיר משום דקרא איירי בסתם בני אדם שאינן נזירים ולהכי כיון דכתיב זקנו דדחי לא תעשה ועשה תו לא איצטריך ראשו ללאו שאין שוה בכל ואם אינו ענין ללאו שאין שוה בכל תנהו לענין ששוה בכל אבל סוגיא דשמעתין סברה דזקנו לא הוה מוקמינן בכהנים אי לאו דכתיב ראשו ואיצטריך ראשו לגלויי אזקנו דאיירי בכהנים ודחי לא תעשה ועשה ולא מצי למילף מראשו מידי א"נ סוגיא דהכא סברה דאיצטריך ראשו לאשמועינן דהקפת כל הראש שמה הקפה אבל ההיא דשני נזירים (נזיר נז:) סוברת דמסברא ידעינן דשמה הקפה:

זקנו מה תלמוד לומר וא"ת והא איצטריך ראשו וזקנו לכלל ופרט וכלל כדאמרי' בסוטה בפ' היה מביא (סוטה דף טז.) מה הפרט מפורש מקום כינוס שער כו' ויש לומר דההיא מילתא מצי למידרש מגבות עיניו:

ואכתי איצטריך סד״א שאני כהנים כו' הוה מצי למימר דאיצטריך זקנו למידחי עשה ולא תעשה דמראשו לא שמעינן אלא לאו גרידא ומהכא לא מצי למילף בעלמא דליתי עשה ולידחי לא תעשה ועשה דשאני הכא דהוי לאו ועשה שאין שוה בכל כדאמרינן בפרק שני נזירים (נזיר דף נח:) וא״ת ונלמוד מהכא דלידחי לאו ועשה שאין שוה בכל וא״כ מאי פריך בפרק אלו מציאות (ב״מ ל. ושם) גבי והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כהן והיא בבית הקברות פשיטא דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה והא לאו ועשה שאין שוה בכל ואר״י דהתם עיקר פירכא סמיך אמי דחינן איסורא מקמי ממונא ועוד קשיא דקאמר התם בסוף פירקין (יבמות דף לב.) יכול אמר לו אביו היטמא או אל תחזיר אבדה יכול ישמע לו ת״ל כו' ופריך תיפוק ליה דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה ומאי פריך והא לאו ועשה דטומאה אינו שוה אלא בכהנים ואר״י דלא פריך אלא אאל תחזיר אבדה דלמה לי קרא להכי דלאו ועשה שוה בכל הוא ועוד קשה דלקמן בפ״ב (יבמות דף כ.) גבי אלמנה לכ״ג דחולצת ולא מתייבמת פריך בשלמא מן הנשואין לא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה אלא מן האירוסין ליתי עשה ולידחי ל״ת מן הנשואין נמי אמאי ניחא ליה והא לאו ועשה שאין שוה בכל הוא וכן שם גבי פלוגתא דר' אחא ור' אלעזר (לקמן יבמות כא.) בביאת כ״ג באלמנה קאמר מן הנשואין כ״ע לא פליגי דלא פטרה דאין עשה דוחה ל״ת ועשה ואר״י דלא דמו דלאו ועשה דגילוח הוה טפי אין שוה בכל שאין שוה בכל נשים אבל גבי אלמנה לכ״ג האשה עושה איסורא כמו כהן הבא עליה דקרי ביה לא יקחו לא תקח ולא מדחי ליה עשה דיבום אע״ג דאינו שוה אלא בכהנים וי״מ דמזקנו לא ילפינן בעלמא אפילו אין שוה בכל משום דעשה דמצורע עדיף משאר עשה דגדול השלום דע״י שיטהר מותר בתשמיש כדאמרינן בשילוח הקן (חולין ד' קמא.) דאי לאו שלח תשלח ה״א דמצורע דחי עשה דשילוח משום דעדיף דגדול השלום ובשמעתין ה״ל למימר דלא ילפינן מעשה דמצורע משום דגדול השלום אלא דבלאו הכי דחי שפיר ועוד דהכא דחי דאפילו עשה כי האי לא נגמר מהכא דלידחי ומיהו לא יתיישב טעם זה אלא למאן דאסר במ״ק (דף ז:) מצורע בימי חלוטו בתשמיש המטה אבל למאן דשרי לא:

ליגמר מנזיר דדחי וא"ת אדרבה נילף מכבוד אב ואם דלא דחי לאו ועשה דהיטמא ואל תחזיר אבידה וי"ל דמה לכבוד אב ואם שכן הכשר מצוה כדלקמן וא"ת אכתי אם באת ללמוד מכאן דדחי א"כ איצטריך לן שפיר והתעלמת בפרק אלו מציאות (ב"מ ל. ושם) לכהן והיא בבית הקברות דמתעלם ומאחר דהתם לא דחי אדרבה נילף בעלמא דלא דחי וי"ל דהתם לא צריך קרא להכי דפשיטא דלא דחי כדקאמר התם ותו מי דחינן איסורא מקמי ממונא:

שכן ישנו בשאלה וא"ת וניגמר במה הצד מכהן ונזיר דלידחי בעלמא עשה את לאו ועשה ובפרק ב' נזירים (נזיר דף נח: ושם) בתר דקאמר וכהן ונזיר לא גמרינן מהדדי קאמר ובעלמא לא ילפינן מינייהו משום דאיכא למיפרך כדאמרן פי' מה לנזיר שכן ישנו בשאלה וכהן אינו שוה בכל ותימה דאמאי לא נגמר מינייהו במה הצד וי"ל דעל מה הצד פרכינן כל דהו דאינו לא קולא ולא חומרא ואיכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שיש בהן איסור גילוח זה בראשו וזה בזקנו ואית דלא גרסי כדאמרן ומפרש דקאי איכא למפרך אהא דאמר בתר הכי אמר רב וכו' פי' ומפרש דאיכא למיפרך דאמר רב מיקל אדם כל גופו בתער ומסיק כעין תער וכיון דאיסור דידהו קל אתי עשה ודחי להו אבל קשיא נילף מכהן ונזיר ומילה דדחיא צרעת דהוי עשה ולא תעשה כדאמר בפרק ר' אליעזר אם לא הביא (שבת קלב:) ונראה דהוו כמו שני כתובים הבאים כאחד דממילה וחד מהני איכא למילף נמצא חד דלא איצטריך ועוד אי ילפינן מינייהו למה לי קרא דכלאים בציצית ללאו גרידא ותירוץ זה יש לדחות כמו שאפרש בסמוך ובפרק שני נזירים היה יכול לומר כן כדפרישית אלא דלא חש לדקדק ולהאריך [וע' היטיב תוס' נזיר נח: סד"ה הר"ף]:

אלא לרבנן דפליג עליה דתנא דברי רבי ישמעאל מנא להו פירוש, לרבנן דפליגי עליה דתנא דבי ר' ישמעאל, אי לא דרשי סמוכין בכל התורה כולה כר' יהודה. אבל רבנן דר' יהודה דדרשי אפילו בכל התורה אף על גב דלא מוכח ולא מופנה, הכא נמי מסמיכות דלא תלבש שעטנז לגדילים תעשה לך נפיק להו. אי נמי איכא למימר דאפילו לרבנן דר' יהודה קאמר, משום דלכולי עלמא אין עושין בנין אב ללמד על כל התורה אלא אם כן מופנה וכדכתבינן לעיל.

לרבנן מנא להו איכא למידק אימא לרבנן לעולם מגדילים ומשום דמוכח, דהא ודאי משמע לעיל (יבמות ד, ב) שבין דמוכח ולא מופנה בין במופנה ולא מוכח דריש ר' יהודה סמוכין כדאמרינן לעיל (שם) איבעית אימא משום דמוכח ואיבעית אימא משום דמופנה, אלמא בחד מנייהו סגי. ועד כאן לא אקשי לעיל (שם) והא מצרך צריכי ושקלינן וטרינן וטרחינן לאפנויי אלא משום דאמרינן מופנה הוא. אבל מכל מקום כשתמצא לומר דלא מופנה לימא דטעמיה דר' יהודה משום דמוכח הוא, ואכתי אמאי קא שביק גדילים ומהדר בתר ראשו, והא נמי דאקשינן לעיל (יבמות ד, ב) ולתנא דברי ר' ישמעאל טעמא דכתב רחמנא צמר ופשתים הא לאו הכי הוה אמינא כלאים בציצית אסור, לאו ממופנה בלבד פריך, אלא הכי קאמר, ולתנא דבי ר' ישמעאל טעמא דכתב רחמנא צמר ופשתים בין לכשתמצא לומר משום דמופנה בין לכשתמצא לומר משום דמוכח, הא לאו הכי לא דחי, הא ממקומו הוא מוכרע בפרשת ציצית ממש. ויש לומר דהא דאמרינן איבעית אימא משום דמוכח איבעית אימא משום דמופנה, לאו למימרא דבכל חד מנייהו קא דריש ר' יהודה סמוכין, אלא כמסתפק בטעמיה דר' יהודה קאמר, דילמא טעמיה דר' יהודה או משום דמוכח ואף על גב דלא מופנה, ואי בעית אימא טעמיה דר' יהודה משום דמופנה דוקא אבל מוכח לא מעלה ולא מוריד והלכך כשתמצא לומר משום דמופנה דוקא מנא ליה כנ"ל.

וקסבר האי תנא הקפת כל הראש שמה הקפה כלומר, והיינו דאצטריך קרא למשריה הכא. ולית ליה להאי תנא דרשא דגדילים, דאלו סבירא ליה לא היה צריך קרא ראשו למשרי הקפת הראש במקום גלוח מצורע.

שאני כהנים שריבה בהם הכתוב מצות יתירות וכו' איכא למידק טובא אמאי לא שני ליה קושטא דמילתא, דזקנו דכהן אצטריך לאשמועינן דאתי עשה דגילוח ודחי עשה ולא תעשה דכהן, דהא בעלמא לא דחי וכדאיתא בנזיר פ' שני נזירים (נזיר נח, א) דבכהן עשה ולא תעשה איכא, עשה דקדושים יהיו (ויקרא כא, ו) ולא תעשה דפאת זקנם לא יגלחו. ועוד דהוא ליה לאצרוכי זקנו לגלוח בתער כדמצריך ליה בנזיר פרק שלשה מינין (נזיר מא, א) דגרסינן התם ולמה לי למכתב ראשו ולמה לי למכתב זקנו צריכי דאי כתב רחמנא זקנו ולא כתב ראשו הוה אמינא הקפת כל הראש לא שמה הקפה, להכי כתב ראשו, ואי כתב ראשו ולא כתב זקנו הוה אמינא משמע תרתי, משמע דאתי עשה ודחי לא תעשה, ומשמע דהקפת כל הראש שמה הקפה, ואכתי דבתער מנא לן, להכי כתב רחמנא זקנו. פירוש דמראשו לא חזינן דגלוח מצורע בתער, דבמספרים נמי איכא דחייה בהקפה, אבל מזקנו שמעינן ליה, משום שאין השחתת זקן אלא בתער כדאיתא התם. ואיכא למימר דהכא לא הוה ידע טעמא דתנא ולא הוה רמי אנפשיה דמשום דאתי עשה דגלוח ודחי עשה ולא תעשה דכהן קא מוקי ליה בזקן דכהן, אלא דאכתי קשיא לי לסברתיה דמאן דאמר אם אינו ענין ללאו שאינו שוה בכל תנהו ענין ללאו השוה בכל, במאי תלי טעמא דתנא דשביק זקנו דישראל ונקיט זקן דכהן כיון דלדעתיה ליכא חדוש טפי בזקן דכהן מבזקן דישראל, (או) הוה ליה לתנא למימר זקנו מה תלמוד לומר לפי שנאמר בישראל ולא תשחית את פאת זקנך וכו', ואם אינו ענין ללאו שאינו שוה בכל תנהו ענין ללאו השוה בכל. ויש לומר דמאן דבעי למילף הכא מיניה הוא סלקא דעתיה משום דריבה הכתוב מצות יתירות בכהן הוא דאוקמיה תנא בזקן דכהן ושבקיה לזקן דישראל, ומכל מקום היה סבור דתנא משום חדוש כל דהו ניחא ליה למדרשיה בכהן ולא בישראל אבל מכל מקום אפילו לכשתמצא לומר דלזקן דכהן אתא, אינו סברא שהוצרך הכתוב לכתוב זקנו משום חדוש מועט כזה, דכולה מילתא מראשו דישראל שמעינן לה, אלא עיקר טעמא דאיצטריך קרא למכתב זקנו כלל אינו אלא ללמד אעלמא במדה זו שאם אינו ענין כנ"ל.

לנזיר שכן ישנו בשאלה איכא למידק תיתי מכהן ונזיר מצורע. ובפרק שני נזירים (נזיר נח, ב) דאמרינן כהן מנזיר לא יליף שכן ישנן בשאלה, נזיר מכהן לא יליף שכן לאו שאינו שוה בכל בעלמא לא ילפינן כדאמרן, איכא לאקשויי נמי ניליף בעלמא מתרוייהו, ומיהו לגירסת קצת הספרים דגרסי התם, בנזיר בעלמא לא ילפינן כדאמר מר מקל אדם כל גופו בתער, לק"מ, דהכי קאמר בעלמא לא ילפינן ואפילו מתרוייהו מפני ששניהם הותרו מכללן, דאמר מר מקל אדם ואפילו כהן ואפילו נזיר מצורע מקל כל גופו בתער, כלומר במספרים כעין תער כדאיתא התם, אבל לגירסת הספרים דעבדי לה מימרא באפי נפשה דגרסי הכי אמר רב מקל אדם כל גופו בתער קשיא. ומיהו נראה לי דאפילו לההיא גירסא לא קשיא, דמכל מקום משום דקושטא דמלתא הכין דמקל אדם כל גופו בתער כדרב והותרו מכלל, משום הכי לא ילפינן מתרווייהו, ואינהו הוו ידעי לה להא דרב. והא דאמרינן התם בעלמא לא ילפינן כדאמר, הכי קאמר, בעלמא לא ילפינן מחדא כדאמרן, אבל מתרוייהו משום דרב היא. ויש מתרצים (תוס' נזיר שם ד"ה הר"ף) דמתרוייהו לא ילפינן משום דאיכא למפרך מה לכהן ונזיר מצורע שכן גדול שלום הבית וכמאן דאמר (מו"ק ז, ב) דמצורע בימי ספירו אסור בתשמיש המטה, וכדאמרינן (חולין קמא, א) בשלוח הקן כגון שנטלה על מנת לשלחה דלאו ליכא עשה היא דאיכא מהו דתימא הואיל ואמר מר גדול שלום הבית וכו'. ואכתי איכא למידק נגמר מכהן מצורע בעלמא דאתי עשה ודחי לא תעשה ועשה שאינו שוה בכל, ואנן בעלמא קיימא לן דלא דחי, דלקמן בפרק כיצד (יבמות כ, א) גבי אלמנה לכהן גדול דתניא דחולצת ולא מתיבמת פרכינן בגמרא בשלמא מן הנשואין עשה ולא תעשה הוא דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה, אלמא פשיטא להו דלא דחי אפילו עשה ולא תעשה שאינו שוה בכל כאלמנה שאינו שוה בכל אלא בכהן גדול בלבד. ועוד דלגבי הא דתניא יכול אמר לו אביו היטמא כו', פרכינן במציעא פרק אלו מציאות (בבא מציעא לב, א) טעמא דכתיב קרא הא לאו הכי הוה אמינא דציית ליה ואמאי עשה ולא תעשה הוא, ואף על גב דלאו דטומאה אינו שוה בכל. ומיהו מהא ליכא ראיה כל כך, דאיכא למדחי דמאל תחזיר קא מקשה, דהוי לאו השוה בכל. ואף על פי שאינה בזקן ואינו לפי כבודו (שם ל, א), מכל מקום בכהנים לוים וישראלים נוהג. אבל מאידך דאלמנה קשיא. ויש לומר בהא נמי דמכהן מצורע לא ילפינן בעלמא כלל, דדלמא שאני התם משום דגדול שלום הבית.

תינח לתנא דבי ר' ישמעאל לרבנן מנא להו פירוש לרבנן דסברי דכל בגד כל שאר מיני' משמע האי צמר ופשתים לאו מופנה דהא אצטריך למעוטי כלאי' משאר מיני' ויליף שעטנז דהעלאה משעטנז דלבישה דסתום מן המופנה וא"כ מנ"ל יתורא דאתי עשה ודחי לא תעשה וא"ת וכי ליכא מופנה הא איכא מוכח וי"ל דקושיי' למאי דאמרי' אי משום דמופנה וי"מ עוד דכי אמרי' לעיל אי בעית אימא משום דמופנה דוקא ומוכח לא מעלה ולא מוריד ואינו מחוור וקושיין השתא אפי' לרבנן דפליגי אפי' לר' יהודה דלא בעי בעלמא מופנה דלא מוכח דבמינים דהוי בנין אב מופנה או מוכח כדפי' רש"י ז"ל:

נפקא ליה מראשו דתניא וכו' יש גורסי' דהשתא נמי אאידך ראש דלקמן למדרשי בנזיר בלאו השוה בכל ודוק וקסבר האי תנא הקפת כל הראש שמה הקפה ופי' והיינו דאיכא איסורא דלא תקיפו ואצטריך ראשו למשרייה במצותו ואכתי אצטריך סד"א כהני' הואיל וריבה בהם הכתוב מצוות יתירות קמ"ל ולמאי דס"ד מעיקרא דאין הפרש בין כהני' לישראל בזה אמאי נקט תנא ופאת זקנם לא יגלחו ולא נקט לא תשחית את פאת זקנך דכתיב בישראל וכדנקט קרא דישראל וי"ל דאנן ס"ד דרבותא איכא קצת דדחי אפי' לאו דכהני ומיהו לאו רבותא כולי האי דלאצטריך להו קרא ולא יליף מדישראל דראשו' תו ק"ל נפרוך דאצטריך לכהנים גופייהו משום דאית בהו עשה ולא תעשה דהיינו עשה דקדושי' תהיו לאלהיכם וכדאי' במס' נזיר וי"ל דהכא לא חשיב רבותא דמאי טעמא אמרי' בעלמא שאין עשה דוחה לא תעשה ועשה משום דאמרי' מאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה אבל הכא הא אלים דעשה במצותו שוה בכל ואית ביה שלום הבית ולהכי הוה סלקא דעתין דלדחי אפי' עשה ולא תעשה שאינן שוים בכל וכדאמרי' בבבא מציעא גבי כבוד אב ואם דמשום דהוקש כבוד אב לכבוד המקום הוה סלקא דעתין דדחי עשה ולא תעשה:

אלא אתיא מראשו דהך תנא פרש"י דהני ראשו אחרים דכ' במצותו פי' לפי' דאי לא מהיכא תיתי ליה לתנא למדרשיה בנזיר מידי נזיר כתיב הכא אלא ודאי משום דמהאי מראשו וזקנו נפקי ישראל וכהן אייתר הא לנזיר והיינו דאצטריך כלהו:

ותני חדא תני להו שומע אני אף נזיר מצורע כן תלמוד לומ' בראשו פי' רש"י דאע"ג דהאי לאו שאינו שוה בכל הוא כיון דאם אינו ענין לכך תנהו ענין ללאו השוה בכל ולא דק בה מרן דודאי לאו דבנזיר שוה בכל הוא כיון שנוהג בין בכהני' בין בישראל בין באנשים אעפ"י שאינו נוהג אלא בנזיר אין בכך כלום ותדע דאי לא הוה מפרש לה תלמודא כדפירש"י לעיל:

מה לנזיר מצורע שכן בשאלה פי' דלאו שלו קל לידחות וא"ת וניתי מכהן ומנזיר מיבעיא וי"ל דשאני גלוח דמצורע שכן גדול שלום הבית דמצור' אסור בתשמיש המטה וכדאמ' דכוותא בפ' שלוח הקן דאי לא תימא הכי כלומר דאי אמרת דהאי לאו פרכא היא שאין חכם נזקק להתיר נדר של מצוה אלא לצורך דברי גדול או דבר מצוה או פקוח נפש:

ה"נ איכא לפרוך מה לנזיר פי' ואנן מעיקרא הוה ס"ד דכיון דנזיר איכא עשה ולא תעשה אע"ג דאפשר בשאלה עדיפי תרוייהו בלא תעשה גרידא בעלמא דלא אפשר בשאלה הילכך גמרינן מיניה ללא תעשה גרידא אבל לא גמרינן ללא תעשה ועשה ותלמודא מהדר דכי היכי דלא גמרינן לחדא:

בד"ה לרבנן מנא להו כו' ואר"י דהיינו ההיא ברייתא כו' דמחייב מדאורייתא כו' עכ"ל יש לדקדק אע"ג דלית לה לההיא ברייתא דשאר מינין חייבין מדאורייתא מ"מ איכא למימר דאית להו בנין אב דאף כל כו' וא"כ הוה ליה צמר ופשתים גבי כלאים מופנה לסמוכין אלא דגבי ציצית לית להו דרשא דאף כל משום דהכנף מין כנף רבויא הוא ומפקא ליה מהאי בנין אב דאף כל כו' דכמו כן ניחא לרבא דאית ליה אף כל לגבי שרצים ולית ליה דרשא דאף כל לגבי ציצית משום דהכנף רבויא הוא וי"ל דאף אם נדרוש אף כל כו' גבי כלאים וצמר ופשתים מופנה הוא לסמיכות מ"מ נימא לכדרבא לחוד קאתא למדרש סמוכים דצמר ופשתים פוטרים אף שלא במינן ומנלן דאתא למשרי כלאים וכך הקשו התוס' לקמן במסקנא דשעטנז מופנה הוא ותירצו שם דהכי משמע סמיכות מופנה דשעטנז לא תלבש שעטנז וגו' גדילים תעשה לך מהם (א) אבל השתא דלא מופנה שעטנז אלא צמר ופשתים אכתי אית לן למימר הכי דלא אתא קרא דסמיכות למשרי כלאים אלא לכדרבא לחוד דצמר ופשתים פוטרים בשאר מינין וק"ל:

בד"ה מה ללאו דהקפה כו' אבל סוגיא דשמעתין סברי דמזקנו לא הוה מוקמינן בכהנים אי לאו דכתיב ראשו כו' עכ"ל פירוש למאי דדחי ליה הכא וקאמר דסד"א שאני כהנים כו' סבירא ליה הכא דאצטריך ראשו לגלויי אזקנו דמיירי בכהנים ומיהו למאי דקאמר בשמעתין דאתיא ראשו לנזיר ע"כ הא דמוקים זקנו לכהן סבירא ליה דזקנו משמע בין כהן בין ישראל וכההיא סוגיא דנזיר ובזה יתיישב דהמתרץ נמי דבעי לאוכוחי מההיא דזקנו דאם אינו ענין כו' ולא ידע אכתי דאצטריך קרא לכהנים הואיל וריבה או משום דה"ל ל"ת ועשה כמ"ש התוס' וא"כ אמאי לא תקשי ליה אמאי מוקי ליה תנא דברייתא לקרא דזקנו לכהנים טפי מישראל דאיכא למימר דהאי המתרץ נמי ידע דאיכא ל"ת ועשה בכהנים אלא דסבירא ליה כההיא סוגיא דנזיר דזקנו משמע נמי כהן וא"כ לא אצטריך ראשו ללאו שאינו שוה בכל ואם אינו ענין כו' והמדחה השיב לו דסד"א כהנים שאני כו' ולא הוה מוקמינן קרא לכהנים אלא לישראל ואצטריך ראשו לגלויי אזקנו דמיירי בכהנים וכמ"ש התוס' ודו"ק:

בפרש"י בד"ה ראשו מת"ל בראשו דמצורע נמי קאי כו' ואע"ג דלאו שאינו שוה בכל הוא אא"ע כו' עכ"ל תימה לפי' דבפ"ב דנזיר אמרינן בהדיא דלאו דנזיר שוה בכל הוא והתוס' הביאו זה בשמעתין ומהרש"ל כתב דהא דאמרינן דלאו דנזיר שוה בכל הוא נגד לאו דכהנים אבל חשיב אינו שוה בכל נגד שאר לאוין וכה"ג כתב מהר"י סמיג"ה באריכות בזה בספר פורת יוסף ואין כל זה מספיק דאכתי קשיא מנלן למימר תנהו ענין ללאו השוה בכל גמור כיון דאצטריך האי לאו דנזיר לגופיה דכיון דשוה בכל הוא גבי לאו דכהנים לא נפקא ליה לאו דנזיר מלאו דכהנים גם אמאי פרש"י כך בפשיטות דמקרי לאו דנזיר אינו שוה בכל כיון דסוגיא דנזיר קרי ליה שוה בכל ועוד כיון דנשים איתנהו בנזיר אמאי אינו שוה בכל הוא טפי מלאו דהקפה וראיתי בספרים מדויקים שמחקו כל זה מפרש"י ואיזה תלמיד טועה כתבו:

גמ' נפקא ליה מראשו דתניא וכו' עד ת"ל ראשו ופרש"י אלמא אתי עשה ודחי ל"ת ואע"ג דלאו דאינו שוה בכל הוא אם אינו ענין ללאו שאינו שוה בכל דהא נפקא לן מזקנו דאידך תנא תנהו ענין ללאו השוה בכל ובעיני הדברים אלה א"א ליישבם ואיזה תלמיד טועה כתבן דא"כ דבאם אינו ענין יליף לה א"כ מה פריך בתר הכי איכא למיפרך מה לנזיר ומצורע שכן ישנו בשאלה וכו' ומאי שייך פירכא אאם אינו ענין דהא ע"כ לא כתבי רחמנא אלא למילף מניה בכל התורה דהא לגופיה לא אצטריך וק"ל וא"ת ואם הא ליתא ולא יליף לה באם אינו ענין א"כ תקשה לן מה מצי למילף מנזיר הא איכא למפרך מה לנזיר שאינו שוה בכל י"ל דס"ל לגמרא דנזיר מקרי שוה בכל דהא נזירות שייך בכל ודברי ספר ח"ש אינם מובנים לי:

תוס' ד"ה מה ללאו דהקפה וכו' ופרכא גמורה היא דאל"כ נילף מזקנו דלדחי ל"ת ועשה. פי' דגבי כהן אשכחן נמי עשה ול"ת ל"ת פאת זקנם לא יגלחו עשה קדושים יהיו וד"ה ואם אינו ענין אינו דבור בפני עצמו אלא שייך לדבור שלפניו:

גמ' שכן ישנו בשאלה עי' טורי אבן ר"ה דף כח ע"ב ד"ה עובר:

תוס' ד"ה ואכתי איצטריך וכו' ואר"י דלא דמי עי' מכות דף טו ע"א תד"ה אם כהן: