דף ביאור
מסכת יבמות דף מ״ח עמוד ב׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת יבמות דף מ״ח עמוד ב׳
מסכת יבמות דף מ״ח עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 16 קטעים ממוספרים, כ־548 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
כי הני ששים ואחר כן תבא אליה אחר שיעור אחר כזה תבא אליה:
הרי הוא אומר וינפש בן אמתך והאי בעבד ערל כתיב כדמפרש לקמן:
בין השמשות של ע"ש ולא הספיק למולו ומזהירו הכתוב לרבו על עבדו לנוח ביום המחרת ולא על שבת הבאה שהרי צריך למולו בשבת זו וכיון דמל מקרא אחר נפקא מלמען ינוח עבדך דלקמן מוקי לה בעבד שמל:
גר תושב שקבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים ואוכל נבלות והזהירו הכתוב על השבת דמחלל את השבת כעובד עבודת כוכבים:
האמר אין מקיימין אפילו יום אחד:
ה"מ דאין מקיים:
היכא דלא פסקא למילתיה דלא קיבל מעולם להתגייר ולא פסק מגיותו:
אבל היכא דפסקא למילתיה בשעת לקיחתו ונתפייס להתגייר ואחר כך חזר בו מגלגלין שמא יחזור ויתרצה לשון מורי:
ועוד 11 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Yevamot 48b · Sefaria
תוספות
רבי אליעזר אומר אביה כו' למיסבר קראי פליגי אי נמי נפקא מינה אם מתו אביה ואמה או נתגיירו וריב"ן פירש דלר"ע צריכה שתכפור בעבודת כוכבים קודם שתבעל לו ולפירושו לא אתי כר"ע הא דקתני לעיל בד"א שלא קיבלה עליה:
ירח שלשים יום וכן בפ"ק דנזיר (דף ה. ושם) ואימא שלשים יום כדכתיב עד חדש ימים משמע דסתם חדש שלשים והא דאמרי' בר"ה (דף יט:) ובסנהדרין (דף יא. ושם) כמה עיבור שנה שלשים יום רשב"ג אומר חודש היכא דמוכח שאני:
אין מקיימין פירש ריב"ן שלא ינסך יינו וקשיא לר"י דא"כ כי אתני בהדיה נמי ועוד דמתשובתו של ר' ישמעאל משמע דמדאורייתא פליגי ונראה לר"י דטעמא דר' עקיבא לפי שצוה הקב"ה לאברהם למול עבדיו לכך אסור לקיים שאינם מולין:
זה גר תושב פירש בקונטרס שקבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים ומחלל שבת כעובד עבודת כוכבים וקשה דאם כן נפישי להו משבע מצות ובמסכת ע"ז (דף סד:) משמע דבשבע מצות שקבלו בני נח איקרי גר תושב ועוד דבפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף נח:) אמרי' דעובד כוכבים ששבת חייב מיתה אפילו בחול כל שכן בשבת ובפרק ד' מחוסרי כפרה (כריתות דף ט. ושם) קאמר ר"ע דגר תושב אין מוזהר על השבת ונראה דהכא בעושה מלאכה לצורך ישראל דומיא דוינפש בן אמתך:
היכא דלא פסקא וכו' פר"ת דהני מילי אדר' יהושע קאי ולא פסקא למילתיה היינו שכל שעה דוחה אותו מיום ליום שימול אבל היכא דפסקא למילתיה שלא ימול כלל התם אין מקיימין ולא משמע כן דה"מ אדר"ע קאי ונראה לר"י כפירושו אבל אדר"ע קאי דהיכא דנתרצה למול ודוחהו התם אין מקיימין הואיל ומצוה למול דשהויי מצוה לא משהינן אבל היכא דפסק שלא ימול אינו מחויב למולו בעל כרחו ומגלגל י"ב חדש עמו אולי יתרצה וכן פי' בשערי דרב האי בשער רביעי:
שאין עושין מאהבה אלא מיראה בפרק נוטל (בסוטה דף כב: ושם) משמע ששניהם רעים ובפרק כשם (שם דף לא. ושם) משמע דשניהם לשבח ואומר ר"י דמאהבת המקום ומיראת המקום הוו תרוייהו לשבח מאהבת אדם ומיראת אדם תרוייהו לגריעותא או כמו שפירש שם בקונט' מאהבת שכר וכגון שאם לא יהיה לו שכר תוהא על הראשונות ואין עושה אלא על מנת לקבל פרס ומיראה היינו מיראת עונש אבל הכא קשה דנקט מאהבה לשבח ומיראה לגריעותא והוי מצי למימר איפכא או תרוייהו לגריעותא או תרווייהו לשבח:
אשר באת לחסות פירוש שמיהרת ותימה דבפ' מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני (נזיר דף כג: ושם) אומר רות בת בנו של עגלון בנו של בלק מלך מואב היתה וכשתחשוב שנותיו של אהוד שהרג עגלון עד סוף ימים של אבצן דהיינו בועז תמצא יותר ממאתים שנה ולעת זקנתו נשאה דכתיב לבלתי לכת אחרי הבחורים וי"ל דבת בנו של עגלון לאו דוקא אלא כלומר דמזרעו היתה כמו בן בנו של נמרוד הרשע (חגיגה דף יג.) ובקרא קרי לה נערה:
Tosafot on Yevamot 48b · Sefaria
רשב"א
הגר זה גר תושב פירש רש"י שקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה ואוכל נבלות, ומזהירו הכתוב על השבת דמחלל שבת כעובד עבודה זרה, ואינו מחוור דגר תושב היינו בן נח והוא אינו מוזהר על השבת, אדרבא אמרו ז"ל (סנהדרין נח, ב) עכו"ם ששבת חייב מיתה. ועוד דבכריתות פ"ד מחוסרי כפרה (ט, ב) אמר ר"ש אחד גר תושב ואחד עבד ואמה התושבין, עושין מלאכה בשבת לעצמן כישראל בחול, וא"ר אידי בר גרשון אמר רב אדא בר אהבה הלכה כר' שמעון, ולא אמר התורה שישבות הגר והעבד אלא ממלאכתנו, ולא להם אסרה תורה אלא לנו שלא לעשות מלאכתנו על ידי עבדינו ולא על ידי גר תושב. ואף על פי שאין באמירה לעכו"ם דעלמא אלא שבות של דבריהם, הכא גזרת הכתוב היא. ומכאן אנו למדין דעבד העוסק במלאכת בעליו בשבת חייב להפרישו, לפי שהעבד לעולם עושה על דעת רבו, וכאותה שאמרו בשבת (קכא, א) קטן שבא לכבות אין שומעין לו, ואוקימנא בקטן העושה על דעת אביו. אבל בגר תושב אפשר שהוא מותר לפי שאינו עושה אלא מדעת עצמו, וכמו שאמרו שם אי הכי נכרי נמי בעושה על דעת ישראל אמאי אין אומרים לו אל תכבה, ופריק נכרי אדעתא דנפשיה קא עביד. אלא שבאמירתנו אסור במלאכתנו דבר תורה, מה שאין כן בעכו"ם דעלמא. וצרכי חולה שאין בו סכנה הנעשין ע"י עכו"ם בשבת, נראה גם כן שאסור על ידי עבד ערל, דלא התירו אלא דוקא שבות של דבריהם אבל של תורה שלא במקום סכנה אי אפשר, ונראה לי דלכולי עלמא נמי ואפילו לישראל אחר שאינו רבו אסור, דעבד ערל כגר תושב מה גר תושב אסור אף על פי שאין רשותך עליו אף עבד ערל כמוהו אסור אפילו במלאכת מי שאין רשותו עליו כנ"ל (ועיין עבודת הקדש להרשב"א בית מועד שער ה פ"ה).
Rashba on Yevamot 48b · Sefaria
ריטב"א
בלוקח עבד ע"ש בין השמשות פי' שלא היה לו פנאי ואפ"ה בכל דכוותא שלא היו לו פנאי כגון שהיה א' מהם חולה או שלא היה שם מוהל או ב"ד וכיוצא בו וחדא מן האונסי' וזה ברור:
והגר זה גר תושב פרש"י ז"ל שקבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבי' ואוכל נבלות והזהירו הכתוב על השבת מפני שמחלל שבת כעובד עבוד' כוכבי' והק' עליו דגר תושב היינו בן נח ובן נח אינו מוזהר על השבת ואעפ"י שמוזהר על עבוד' כוכבים אדרב' אמרי' התם עכו"מז ששבת חייב מיתה ועוד דבהדיא אמרו פ"ד מחוסרי כפר' (דף ט') ר' שמאי או' א' גר תושב וא' עבד ואמה התושבי' עושי' מלאכ' בשבת לעצמן כישראל בחול ואפסיקנא הלכתא בהדיא כב"ש לכ"פ דגר תושב ולא עבד ואמה שלא טבלו לשם עבדות אינם מוזהרים כלל על השבת אלא שהזהיר הכתוב אלינו שלא יעשו שום מלאכה לצרכינו ואיסור תורה זה משא"כ בעכומ"ז דעלמא שאין במה שעושה לצרכינו אלא שבות דרבנן כל שצרכם אין בו שום אמירה לעכו"מז שבות ולכן נהגו הרופאים לומר בשבת לעשות לעכו"מז צרכיו ובודאי שכל שהוא לצרכנו וצרכי חולי שאין בו סכנה אסור ע"י עבדינו מן התורה כי לא התירו אלא ע"י עכו"מז שהוא שבות דרבנן וכל שלצרכם אפי' בעבדנו ושפחתינו מותר ואם אמ' לו שיעשה לעצמו ויזון עצמו בשבת כיון שהתנה עמו מבעוד יום עושה הוא לצורך מזונותיו ובלבד בצנעה בענין שלא יהא חשד הרואים מה' רה"ם ז"ל:
ולא רצה למול וא"ת והא אמרי' שיכול לכופו ולהטבילו לשם עבדות וי"ל כגון שאומ' לו שאם יטבילנו בע"כ לא קיים שום מצוה ומכיר בו שהוא עקש וכי יעשה כן שאין לו להטבילו בע"כ לכתחילה:
ה"מ היכא דלא פסק' למילתיה פרש"י ז"ל שעומד עמו סתם אבל אם פסק עמו שאם לא ימול עד י"ב חדש שימכרנו מותר להשהותו עד י"ב חדש דהוי גבי' כשכיר דעלמא ור"ח ז"ל פירש ה"מ שאמר ר' יהושע כל דלא פסק העבד למלתיה לומ' שלא יתגייר אלא שדוחה אותו בדברים אבל אם פסק דבריו לימא לא אמול פסק' ושוב מקיימין וזה הפי' מחוור בטעם אלא דלישנא דאמר אינו הולך בשיטת התלמוד דעלמא כדאמרינן בסמוך ה"מ היכא דלא אתני דפי' ה"נ אדר"ע:
מפני מה גרים בזמן הזה מעונין דיסורי' באין עליהם פי' דאלו ישראל בעון אבותם:
מאי קראה פרש"י ז"ל דקאי על מילתא דאחרים ודריש אשר באת שמיהרת ולא איחרת ומ"ה פי' דלסיועי לר' יוסי אתא אשר באת היום לעולם דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ואחרים בתר טעמא דר' יוסי גרירי:
Ritva on Yevamot 48b · Sefaria
מאירי
עבד שמל וטבל לשם עבדות ואין צריך לומר גר צדק אין עושין מלאכה על ידו בשבת ויום טוב שנאמר לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך ובגוי גמור אסור משום שבות עבד ערל או גר תושב אסור מן התורה אלא שאינו אלא בעשה שנאמר וינפש בן אמתך והגר ולמדנו מפי השמועה בן אמתך זה עבד ערל והגר זה גר תושב ולעצמן מיהא מותר וכמו שאמרו בשני של כריתות ט' א' אחד גר תושב ואחד עבד ואמה התושבים עושין מלאכה בשבת לעצמן כישראל בחול וגדולי הרבנים שכתבו שגר תושב חייב בשבת שהרי בכלל ע"ז הוא במחילה מהם אינו כן ואין גר תושב אלא שקבל עליו שבע מצות של בני נח ובן נח אינו מוזהר על השבת אדרבה נאמר עליו יום ולילה לא ישבותו אלא בעבודת רבו ולישראל אחר מיהא דינו כגוי ואסור משום שבות באמירתו ומכאן הקלו רבים לומר לעבדו או לשפחתו שמשאר אומות שיהא מעשה ידיו של שבת שלו או שיוציאם למזונותיו של שבת שכיון שהתנה עמו שלא יתחייב לו במזונות של שבת נמצא עושה מלאכה לעצמו ומותר הא כל שבמלאכת בעליו אסור וחייב להפרישו וכמו שאמרו שבת קכ"א א' בדליקה בקטן שבא לכבות שאם על דעת אביו הוא עושה אין שומעין לו וגר תושב מיהא אם אינו עבדו מותר שעל דעת עצמו הוא עושה אלא שבאמירתו אסור דבר תורה ויש פוסקים שעבד ערל וגר תושב בכל מלאכת ישראל אסור אע"פ שאינו רבו וכן מחמירין שלא ליעשות על ידם בחולי שאין בו סכנה והדברים זרים וכבר כתבנוה בשני של יום טוב כ"ב א':
זה שביארנו שהלוקח עבד מן הגוי ולא רצה למול מיטפל בו שנים עשר חדש יש פוסקים בה דוקא שראינוהו לעבד פוסח אבל אם חתך דברו לומר שאינו מתגייר לעולם אסור לקיימו וזהו לדעתם מה שאמרו הני מילי היכא דלא פסקה למילתיה אבל פסקה פסקה ומכל מקום קנאו בין השמשות ולא הספיק למולו עד שנכנס שבת לדברי הכל משתמש בו באותה שבת אפילו פסקה למילתיה ויש פוסקין אותה בהפך דכי פסקה למילתיה מיטפל בו שנים עשר חדש אבל לא פסקה מל אותו מיד או אומר לו שילך כדי שיבהילהו לעשות כן ואין הדברים נראין וכן יש מפרשים אותה בפנים אחרים שלא ניתנו ליכתב:
כבר ביארנו שגר תושב הוא הגוי שקבל עליו שבע מצות ואע"פ שלא מל וטבל מקבלין הימנו והרי הוא מחסידי אומות העולם וכל שלקח עבד מן הגוי והתנה עמו שלא למול אלא שיהא כגר תושב הרי זה מותר לקיימו וגדולי המחברים כתבו שמאחר שאין מקבלין גר תושב אלא בזמן היובל הא כל שאין יובל אפילו קבל כל התורה חוץ מדקדוק אחד אין מקבלין הימנו אף עבד זה אין מקיימין אותו יותר משנים עשר חדש אלא בזמן היובל ומכל מקום גדולי המגיהים כתבו שזה שאמרו אין מקבלין גר תושב אלא בזמן היובל פירושו שאין לו דין גר תושב ובקצת דברים להחמיר ובקצת דברים להקל להחמיר שגר תושב אע"פ שמותר להושיבו בארץ ישראל אחר שפסקה עבודת האלילים ממנו והוא הוא שקרוי תושב מכל מקום דוקא בתחום העיר אבל בעיר עצמה לא דדרשינן בספרי עמך ישב ולא בעיר עצמה ובזמן שאין יובל אפילו בעיר עצמה וכן גר תושב שמצוה להחיותו דוקא בזמן יובל שהיו שם שמטין ויובלות ויכולין לפרנסו שלא בטורח צבור אבל לענין קבלתו מקבלין אותו בכל זמן ועקר הדברים שזו של ספרי דחויה וכל שמקבלן אותו יושב אף בתוך העיר ומצוה להחיותו אלא שבזמן שאין יובל אין הארץ במלואה ואין נשענין על בינתנו לקבל גר לחצאין וכל שמשהין את העבד ומתגלגלין עמו משהין אותו אף בארץ ישראל ואף בעיר הסמוכה לספר:
גר שנתגייר כקטן שנולד דמי ואינו נענש על מה שעבר בגיותו ולא על ששיהא עצמו מליכנס תחת שכינה ולא על מה שעבר ממה שנתחייב בגיותו דהיינו שבע מצות וכן כקטן שנולד לענין קורבא ר"ל שאין קרובת גיותו ערוה אצלו בגרותו כמו שהתבאר:
Meiri on Yevamot 48b · Sefaria
מהר"ם
תוס' ד"ה אשר באת וכו' עד תמצא יותר ממאתים שנה רצה לומר א"כ ע"כ לא נתגיירה בימי נערותיה אלא לעת זקנותה וא"כ מה זה שאמר אשר מיהרת לבא לחסות וכו':
Maharam on Yevamot 48b · Sefaria
גליון הש"ס
גמ' גר שנתגייר כקטן עיין סנהדרין דף עא ע"ב תד"ה בן:
Gilyon HaShas on Yevamot 48b · Sefaria
בן יהוידע
מִפְּנֵי מַה גֵּרִים בַּזְּמַן הַזֶּה מְעֻנִּים וְיִסּוּרִין בָּאִין עֲלֵיהֶם? מִפְּנֵי שֶׁלֹּא קִיְּמוּ שֶׁבַע מִצְווֹת שֶׁקִּבְּלוּ בְּנֵי נֹחַ. ונראה לי בס"ד בשלמא בזמן שיד ישראל תקיפה לכך הגרים מעונים ויסורין באין עליהם כדי לנסותם אם באו בשביל פניה או בשביל אהבת הדת אך עתה בזמן הזה דישראל דווים וסחופים בגלות למה אצטריך נסיון זה? פשיטא בשביל אהבת דת ישראל באים! ואומרו 'מִפְּנֵי מַה' לפי כלל הידוע איכא תרי טעמי ופירש בני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו דאיכא חד טעמא דנקיט תלמודא ועוד טעם אחר פשוט כדי לבחון אותם ולבדקם אם יבעטו או לאו עד כאן דבריו נר"ו.
Ben Yehoyada on Yevamot 48b · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת יבמות, דף מ״ח, עמוד ב׳, בהיקף של כ־548 מילים ב־16 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 16 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 128 מילים
נפתחת ב״רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: ״אָבִיהָ״ — אָבִיהָ מַמָּשׁ,…״
- קטע 223 מילים
נפתחת ב״״יֶרַח יָמִים״ — יֶרַח שְׁלֹשִׁים יוֹם. רַבִּי…״
- קטע 316 מילים
נפתחת ב״מַתְקֵיף לַהּ רָבִינָא: אֵימָא: ״יֶרַח״ — שְׁלֹשִׁים,…״
- קטע 435 מילים
נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: מְקַיְּימִין עֲבָדִים שֶׁאֵינָם מָלִין, דִּבְרֵי…״
- קטע 551 מילים
נפתחת ב״דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִיהַת ״וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ״ —…״
- קטע 633 מילים
נפתחת ב״״וְהַגֵּר״ — זֶה גֵּר תּוֹשָׁב. אַתָּה אוֹמֵר…״
- קטע 725 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הַלּוֹקֵחַ עֶבֶד…״
- קטע 836 מילים
נפתחת ב״אַמְרוּהָ רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא, כְּמַאן —…״
- קטע 929 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב כָּהֲנָא: אַמְרִיתָא לִשְׁמַעְתָּא קַמֵּיהּ דְּרַב…״
- קטע 1057 מילים
נפתחת ב״שְׁלַח רָבִין מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אִילְעַאי, וְכׇל רַבּוֹתַי…״
- קטע 1129 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב כָּהֲנָא: אַמְרִיתָא לִשְׁמַעְתָּא קַמֵּיהּ דְּרַב…״
- קטע 1210 מילים
נפתחת ב״וְלִיטַעְמָיךְ, לִישַׁנֵּי לֵיהּ הָךְ! אֶלָּא, חַד מִתְּרֵי…״
- קטע 1336 מילים
נפתחת ב״יְתֵיב רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפִּי וְרַבִּי אַמֵּי…״
- קטע 1452 מילים
נפתחת ב״כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא: הַלּוֹקֵחַ עֶבֶד מִן…״
- קטע 1557 מילים
נפתחת ב״תַּנְיָא, רַבִּי חֲנַנְיָא בְּנוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל…״
- קטע 1631 מילים
נפתחת ב״אֲחֵרִים אוֹמְרִים: מִפְּנֵי שֶׁשִּׁהוּ עַצְמָם לְהִכָּנֵס תַּחַת…״
חכמים הנזכרים בדף
- רבי ישמעאל · דור שני לתנאים
סתם רבי ישמעאל האמור במקור התנאי הוא רבי ישמעאל בן אלישע.
מקור: מסכת יבמות דף מ״ח עמוד ב׳ · קטע 4 — “…שֶׁאֵינָם מָלִין, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵין…”
- רבי עקיבא בן יוסף · תנאים · תנאים — עשרת הרוגי מלכות
ביום הכפורים היה רבי עקיבא מתדיין לפני טורנוסרופוס קיסר שחיק עצמות, והגיע עונת קריאת שמע, והיו מסרקים את בשרו במסרקות של ברזל…
מקור: מסכת יבמות דף מ״ח עמוד ב׳ · קטע 1 — “…— אִמָּהּ מַמָּשׁ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״אָבִיהָ וְאִמָּהּ״ —…”
- רב כהנא [השני] · אמוראים · דור ראשון לאמוראים
תלמיד מובהק של רב ולמד תורה גם משמואל.
מקור: מסכת יבמות דף מ״ח עמוד ב׳ · קטע 9 — “אָמַר רַב כָּהֲנָא: אַמְרִיתָא לִשְׁמַעְתָּא קַמֵּיהּ דְּרַב זְבִיד מִנְּהַרְדְּעָא,…”
- רבינא [האחרון] · אמוראים · דור שישי לאמוראים
לבריאה 4260 דור שישי לאמוראים, תלמיד חבר של רב אשי.
מקור: מסכת יבמות דף מ״ח עמוד ב׳ · קטע 3 — “מַתְקֵיף לַהּ רָבִינָא: אֵימָא: ״יֶרַח״ — שְׁלֹשִׁים, ״יָמִים״ —…”
לשון המקור
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: ״אָבִיהָ״ — אָבִיהָ מַמָּשׁ, ״אִמָּהּ״ — אִמָּהּ מַמָּשׁ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״אָבִיהָ וְאִמָּהּ״ — זוֹ עֲבוֹדָה זָרָה. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״אוֹמְרִים לָעֵץ אָבִי אַתָּה וְגוֹ׳״.
״יֶרַח יָמִים״ — יֶרַח שְׁלֹשִׁים יוֹם. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, תִּשְׁעִים יוֹם: ״יֶרַח״ — שְׁלֹשִׁים, ״יָמִים״ — שְׁלֹשִׁים, ״וְאַחַר כֵּן״ — שְׁלֹשִׁים.
מַתְקֵיף לַהּ רָבִינָא: אֵימָא: ״יֶרַח״ — שְׁלֹשִׁים, ״יָמִים״ — שְׁלֹשִׁים, ״וְאַחַר כֵּן״ — כִּי הָנֵי? קַשְׁיָא.
תָּנוּ רַבָּנַן: מְקַיְּימִין עֲבָדִים שֶׁאֵינָם מָלִין, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵין מְקַיְּימִין. אָמַר לוֹ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ״! אָמַר לוֹ: בְּלוֹקֵחַ עֶבֶד בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת וְלֹא הִסְפִּיק לְמוּלוֹ הַכָּתוּב מְדַבֵּר.
דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִיהַת ״וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ״ — בְּעֶבֶד עָרֵל כְּתִיב, מַאי מַשְׁמַע? דְּתַנְיָא: ״וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ״ — בְּעֶבֶד עָרֵל הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אַתָּה אוֹמֵר בְּעֶבֶד עָרֵל, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּעֶבֶד מָהוּל? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ״, הֲרֵי עֶבֶד מָהוּל אָמוּר. הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ״ — בְּעֶבֶד עָרֵל.
״וְהַגֵּר״ — זֶה גֵּר תּוֹשָׁב. אַתָּה אוֹמֵר זֶה גֵּר תּוֹשָׁב, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא גֵּר צֶדֶק? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ״, הֲרֵי גֵּר צֶדֶק אָמוּר. הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״וְהַגֵּר״ — זֶה גֵּר תּוֹשָׁב.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הַלּוֹקֵחַ עֶבֶד מִן הַגּוֹי וְלֹא רָצָה לָמוּל — מְגַלְגֵּל עִמּוֹ עַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. לֹא מָל — חוֹזֵר וּמוֹכְרוֹ לְגוֹיִם.
אַמְרוּהָ רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא, כְּמַאן — דְּלָא כְּרַבִּי עֲקִיבָא. דְּאִי רַבִּי עֲקִיבָא, הָאָמַר: אֵין מְקַיְּימִין! אֲמַר לְהוּ רַב פָּפָּא: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי עֲקִיבָא, הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּלָא פַּסְקַהּ לְמִילְּתֵיהּ, אֲבָל הֵיכָא דְּפַסְקַהּ לְמִילְּתֵיהּ — פַּסְקַהּ.
אָמַר רַב כָּהֲנָא: אַמְרִיתָא לִשְׁמַעְתָּא קַמֵּיהּ דְּרַב זְבִיד מִנְּהַרְדְּעָא, אָמַר לִי: אִי הָכִי, כִּי אֲמַר לֵיהּ רַבִּי עֲקִיבָא בְּלוֹקֵחַ עֶבֶד בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, לִישַׁנֵּי לֵיהּ הָא! חֲדָא מִתְּרֵי טַעְמֵי קָאָמַר.
שְׁלַח רָבִין מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אִילְעַאי, וְכׇל רַבּוֹתַי אָמְרוּ לִי מִשְּׁמוֹ: אֵיזֶהוּ עֶבֶד עָרֵל שֶׁמּוּתָּר לְקַיְּימוֹ — זֶה שֶׁלְּקָחוֹ רַבּוֹ עַל מְנָת שֶׁלֹּא לְמוּלוֹ. אַמְרוּהָ רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא: כְּמַאן? דְּלָא כְּרַבִּי עֲקִיבָא, דְּאִי רַבִּי עֲקִיבָא, הָאָמַר: אֵין מְקַיְּימִין! אֲמַר לְהוּ רַב פָּפָּא: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי עֲקִיבָא, הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּלָא אַתְנִי בַּהֲדֵיהּ, אֲבָל הֵיכָא דְּאַתְנִי — אַתְנִי.
אָמַר רַב כָּהֲנָא: אַמְרִיתָא לִשְׁמַעְתָּא קַמֵּיהּ דְּרַב זְבִיד מִנְּהַרְדְּעָא, וַאֲמַר לִי: אִי הָכִי, כִּי קָאָמַר לֵיהּ רַבִּי עֲקִיבָא בְּלוֹקֵחַ עֶבֶד בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת וְלֹא הִסְפִּיק לְמוּלוֹ — לִישַׁנֵּי לֵיהּ הָא!
וְלִיטַעְמָיךְ, לִישַׁנֵּי לֵיהּ הָךְ! אֶלָּא, חַד מִתְּרֵי וּתְלָת טַעְמֵי קָאָמַר.
יְתֵיב רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפִּי וְרַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא אַקִּילְעָא דְּרַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא, וְיָתְבִי וְקָאָמְרִי: עִיר אַחַת הָיְתָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְלֹא רָצוּ עֲבָדֶיהָ לָמוּל, וְגִלְגְּלוּ עִמָּהֶם עַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וְחָזְרוּ וּמְכָרוּם לְגוֹיִם. כְּמַאן —
כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא: הַלּוֹקֵחַ עֶבֶד מִן הַגּוֹי וְלֹא רָצָה לָמוּל — מְגַלְגֵּל עִמּוֹ עַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, לֹא מָל — חוֹזֵר וּמוֹכְרוֹ לְגוֹיִם. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אֵין מְשַׁהִין אוֹתוֹ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי הֶפְסֵד טְהָרוֹת. וּבָעִיר הַסְּמוּכָה לַסְּפָר אֵין מְשַׁהִין אוֹתוֹ כׇּל עִיקָּר, שֶׁמָּא יִשְׁמַע דָּבָר וְיֵלֵךְ וְיֹאמַר לַחֲבֵרוֹ גּוֹי.
תַּנְיָא, רַבִּי חֲנַנְיָא בְּנוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מִפְּנֵי מָה גֵּרִים בִּזְמַן הַזֶּה מְעוּנִּין, וְיִסּוּרִין בָּאִין עֲלֵיהֶן — מִפְּנֵי שֶׁלֹּא קִיְּימוּ שֶׁבַע מִצְוֹת בְּנֵי נֹחַ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּיר — כְּקָטָן שֶׁנּוֹלַד דָּמֵי. אֶלָּא מִפְּנֵי מָה מְעוּנִּין — לְפִי שֶׁאֵין בְּקִיאִין בְּדִקְדּוּקֵי מִצְוֹת כְּיִשְׂרָאֵל. אַבָּא חָנָן אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר: לְפִי שֶׁאֵין עוֹשִׂין מֵאַהֲבָה, אֶלָּא מִיִּרְאָה.
אֲחֵרִים אוֹמְרִים: מִפְּנֵי שֶׁשִּׁהוּ עַצְמָם לְהִכָּנֵס תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ, וְאִיתֵּימָא רַבִּי חֲנִינָא, מַאי קְרָאָה: ״יְשַׁלֵּם ה׳ פׇּעֳלֵךְ וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם ה׳ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בָּאת לַחֲסוֹת וְגוֹמֵר״.