מסכת יבמות דף מ״ד עמוד א׳

מתני' היתה אחת כשרה לכהונה ואחת פסולה כגון שנתגרשה מאיש אחר:

אם בא יבם לחלוץ חולץ לפסולה ולא יפסול את הכשרה לכהונה דלא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים להם אע"ג דהוא אין צריך להם:

גמ' ארבעה אחין ס"ד כיון דלא הוו אלא ד' וכולן מתו כדקתני מתו מאן מייבם:

ושבקינן ליה בתמיה ובמה יפרנס כולן:

דאפשר ליה שעשיר הוא ויכול לזונן:

עונה בחדש עונה של ת"ח מערב שבת לערב שבת וזהו אשר פריו יתן בעתו בכתובות (דף סב:) דמטי לכל חדא עונה בחדש:

ונייבם לחדא ברישא והדר נחלוץ לחדא:

כל שאינה עולה לבית דין לייבום שאינה זקוקה להתייבם דרחמנא פטרה דכתיב את בית אחיו בית אחד הוא בונה ולא שני בתים אינו עולה לחליצה:

ונייבם לחדא ונחלוץ לחדא אמר קרא אם לא יחפוץ כו' אית ספרים דגרסי מקמי הכי ונחלוץ לחדא ונייבם לחדא אמר קרא אשר לא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה ונראה דל"ג דלא צריך קרא להכי דכיון דחליץ לחדא א"א לייבם שניה כיון דאין עולה לחליצה כדאמר לעיל דאינו חולץ שני בתים ועוד דאינו חולץ לשני בתים משמע דהשניה מותרת לשוק בולא כלום וקרא דלא יבנה אייתר לכדדרשינן פ"ק (לעיל יבמות דף י: ושם) לנתק החלוצה מכרת ללאו:

כל שאינו עולה כו' וא"ת והרי חרש וחרשת דאינן עולים לחליצה ועולים לייבום כדאמר בפרק חרש (לקמן יבמות דף קיב:) ויש לומר דהתם בני חליצה נינהו אלא דפומייהו הוא דכאיב להו:

ועוד לא גרסינן ועוד גזרה שמא יאמרו בית מקצתו כו' דאי מדאורייתא מייבם לחדא וחליץ לחדא משום גזרה לא יניח:

כי איכא תרתי לא תתקיים מצות ייבום תימה דא"כ למה לי קרא דאין חולץ לשני בתים:

אלמה לא איצטריך סד"א ערוה אבראי קיימא הקשה הר"ר יו"ט בר' יצחק אכתי צרת צרה היכי משכחת לה שהרי צרת ערוה אינה יכולה לינשא לאחיו השני דאסורה לו מדאורייתא דגבי דידיה ערוה לאו אבראי קיימא וי"ל דמשכחת לה כגון שהערוה היא מחייבי עשה או ל"ת ועשה לכל האחין דלאו בת יבום היא וצרתה שריא:

ודילמא קסתים לן תנא כשמעון התימני תימה דסתם ואח"כ מחלוקת היא דכהאי גוונא פריך בפרק יש נוחלין (ב"ב דף קכב:) וכי תאמר סתם לן תנא כרבי יוחנן בן ברוקא סתם ואח"כ מחלוקת היא וי"ל דנהי דאין חשיב סתם מ"מ חשיב כרבים לגבי יחיד כדפרישית לעיל ובפ' יש נוחלין סמיך אקושיא אחריתי דקאמר ועוד מאי אלא:

אם כן לשמעינן שאר חייבי כריתות אכתי ה"מ למיפרך תנינא דסתם לן תנא כוותיה בקדושין בפרק האומר (דף סו:) כל מקום שאין קדושין כו' ואיזה זה הבא על אחת מכל העריות:

הכל מודים במחזיר גרושתו לרבותא נקט מחזיר גרושתו טפי משאר חייבי לאוין דאף על גב דכתיב היא תועבה ואין בניה תועבין פגום מיהא הוי:

ונחלוץ לחדא ונייבם לחדא כך הגרסא במקצת הספרים ופריק אשר לא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה, ורבותינו בעל התוס' ז"ל (בד"ה ונייבם) מחקו לגירסא זו דמשום דמבית אחד הוא חולץ ואינו חולץ שני בתים נפקא לן דבחליצה דחדא מיפטרא כולה ביתא לשוק. ועוד דאם כן צרה לא קיימא אלא בלאו דומיא דחלוצה עצמה ותיקשי לך לריש לקיש (לעיל יבמות י, ב) דמחייב על צרה כרת. והרמב"ן נר"ו תירץ ליישב גרסת הספרים דקס"ד דכי אמר רחמנא בית אחד הוא חולץ ואינו חולץ שני בתים לאו למיפטר כולה ביתא בחליצה דחדא קאמר משום דקשיא ליה היאך חליצה של זו פוטרת את חברתה, מה שאין כן בגט שאין אשה יוצאה לשוק בגט צרתה, אלא לומר דכשאינו אלא בית אחד תלוי ברצונו אם לייבם או לחלוץ שמא לא תמצא חן בעיניו, אבל כשיש שם שני בתים על כרחו ייבם אחד מהן איזו שירצה הלכך יחלוץ חדא וייבם חדא, ומיעטיה מכוין שלא בנה שוב לא יבנה ולאו למימר דלר"ל ליכא בצרת חלוצה אלא משום לא יבנה אלא דודאי אפי' לריש לקיש מיעוטא הוא שלא יבנה אחר שלא בנה וכיון שכן מוקמינן לה אדינא כאלו לא הותרה לייבום והויא לה אשת אח שלא במקום מצוה. אבל חלוצה מקום מצוה היא ודאי ופרח מינה איסור אשת אח לגמרי מסברא כיון שעלתה עמו לחלוץ או לייבם. ואי נמי יש לומר דהשתא מפרש ואזיל הוא אבל כיון דמסיק כל העולה לייבום כו' תו לא צריכין להך דרשא דכיון שאין שתיהן מתייבמות אחת פוטרת את חברתה אפי' מחליצה בין בייבום בין בחליצה דידה, והדר מייתר קרא דכיון שלא בנה שוב לא יבנה ללאו דחלוצה וצרה לר"ל כדקיימא קיימא. וכן נראה ממה שכתב בהלכות רבינו הריא"ף ז"ל דגרסי ונחלוץ לחדא ונייבם לחדא אמר קרא אם לא יחפוץ וגו' כל העולה לייבום וכו'. ומיהו נראה שר"ח ז"ל גורס כגרסתן של רבותינו בעל התוס' ז"ל ונייבם לחדא ונחלוץ לחדא אמר קרא אם לא יחפוץ וכו'. ומקצת ספרים יש דגרסי ועוד שלא יאמרו בית מקצתו בנוי ומקצתו חלוץ וכן הוא בהלכות רבינו הריא"ף ז"ל ובפר"ח ז"ל. ואי קשיא לך דאנן לדאורייתא קאמרינן והא דרבנן היא. יש לומר דהכי קאמר וכי תימא נמי דמדאורייתא אינה עולה לחליצה מדרבנן מיהא תעלה לייבום כדי שלא יאמרו דיבמה יוצאה בלא כלום. ופריק אדרבה אם ייבם ויחלוץ יאמרו בית מקצתו בנוי ומקצתו חלוץ. ולישנא קמא הוא דהוה ליה לאקשויי כדאקשינן לעיל ויאמרו ויתרץ גזירה דילמא חליץ והדר מייבם וקאי עלה בלא יבנה כדאמרינן לעיל. ומשום דאקשינן לה לעיל ופרקינן לה סמכינן עלה הכא ואתי לייבומי (בת חליצה). [אחר חליצה. (ע"פ הרמב"ן)].

יבמתו יבמתו ריבה קשיא לי דהא אפיקתיה לעיל בפרק כיצד (יבמות כ, א) לאלמנה מן הנשואין לכהן גדול שעולה לחליצה אף על פי שאינה עולה לייבום, ונראה ליה דיבמתו תרוייהו אייתרו להו, דהוי מצי למיכתב יבמה יבא עליה והיה אם לא יחפוץ האיש לקחתה ועלתה השערה כנ"ל.

אמר רב יוסף כאן שנה רבי לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכין לו. פירוש רב יוסף מוקי לה למתניתין בכשרה כשרה לעלמא ופסולה [פסולה] לעלמא אבל שתיהן כשרות לו כדאמרינן בפרק קמא דמכילתין (יא, ב) והיינו דיליף מינה רב יוסף לא ישפוך אדם מי בורו. אבל למאן דבעי לאוקמה התם בכשרה כשרה לו ופסולה פוסלה לו לא מצינן למילף מינה מידי דדלמא הכי קאמר כשהוא מייבם על כרחו מייבם הכשרה ולא הפסולה, אבל כשהוא חולץ יכול הוא לחלוץ אפילו הפסולה. ומאן דמוקי בפסולה ליה (דחינן ליה התם (יב, א) ואוקימנן כדרב יוסף כו'. כ"ה בשולי גליון בכת"י בכתב אחר). ועוד דתיקשי לן היכי מיפטרה כשרה בחליצה הפסולה והא קיימא לן דחליצה מעולה בעינן למיפטר צרתה. ויש מפרשים (רמב"ן) אפילו בפסולה לה ואפילו הכי דייק מינה לא ישפוך אדם מי בורו. משום דמשמע ליה דמתניתין דוקא כלומר אם הוא חולץ על כרחו חולץ את הפסולה ולא את הכשרה כדי שלא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכין לו. ואי קשיא לך הא דקיימא לן דאין חליצה פסולה פוטרת את המעולה הני מילי בפסול זיקה אי נמי בשפסל זיקתו בגט או במאמר, אבל בשאר פסולין לא וכן דעת הרב בעל ההלכות ז"ל וכבר הארכתי בה יותר בר"פ ד' אחין (יבמות כז, ב) בס"ד.

אי אמרת בשלמא איירי בה היינו דקתני מודים בנושא קרובת גרושתו כלומר אי איירי בה ר' עקיבא היינו דקתני מודים חכמים כדי שלא תאמר דרבנן אכולהו פליגי ולית להו הולד ממזר אלא מחייבי מיתות ב"ד כר' יהושע, אלא אי אמרת לא איירי בה פשיטא אם חלקו בחייבי לאוין יחלקו בחייבי כריתות. ואי קשיא לך ור' עקיבא אמאי איירי בחייבי כריתות כלל השתא מחייבין לאוין ממזר חייבי כריתות אצטריכא למימר. איכא למימר דר"ע הכי קאמר המחזיר גרושתו והנושא חלוצתו כנושא קרובת גרושתו לומר חייבי לאוין כחייבי כריתות, ודחינן דילמא לא איירי בה ואפילו הכי אצטריך למתני מודים חכמים דלא תימא דכר' יהושע ס"ל דאמר אין ממזר אלא מחייבי מיתות ב"ד, קא משמע לן דאפילו מחייבי כריתות.

ושבקי' ליה והא תניא ודברו אליו שמשיאין לו עצה ההוגנ' לו וכו' פי' והא נמי עצה ההוגנת לו שלא יכנסו נשים הרבה דלא אפשר למיקם בסיפוקייהו וא"ת ומאי קושיא דהכא לא קתני לכוף אותו אלא להשיאו עצה בעלמא הוא וי"ל דכיון דתני מתני' לישנא דהרשות בידו מכלל דאפי' להשיאו עצה לא צריך כלל:

לא צריכא אפשר ליה פי' שהוא עשיר ויכול לזונם וקי"ל נושא אדם כמה נשים והוא דיכול למיקם בסיפוקייהו ופרכי' דאי בדאפשר ליה מיירי מתני' מאי אירייא ד' אפי' טובא נמי פי' שאין לשום בזה שום מנין כי הכל לפי מה שאפשר לו ומהדרין דאה"נ ותנא עצה טובא קמ"ל דהיכי דנמטיי' לכל חדא וחדא עונה בחדש פרש"י ז"ל דעונת דתלמיד חכם מערב שבת לע"ש וא"ת והא מתני' בכל אדם הוא שסיים והיכי סגי לכל חדא וחדא עונה לחדש וי"ל דה"נ כיון דאשה הקנו לו מן השמים וליבום רמיא קמיה בעונ' כל דהוא סגי ליה ואפי' בפחות בזה אלא דאנן מנסבי ליה עצה דלית ליה לגרועי פחות מעונה לחדש לכל חדא אבל בנושא נשים דעלמא חייב לעשות עונה עם כל א' כפי מה שהוא דינו כמה שאמרו בפי' אע"פ (כתובות דף ס"א ע"ב) ואו' רבי ז"ל בשם רבותיו ז"ל דבמקום שנהגו שלא לישא אלא אשה א' אין לו רשות לישא אחרת על אשתו דאומדנא דמוכח הוא דאדעתא דהכי אינסב' ליה דלא לינסוב אחריתי וה"ל כחמר שאינו רשאי לעשות גמל. ובתוס' כתבו כי ר' גרשון החרי' על הנושא אשה על אשתו וחייבים לכופה על החר' שלו אבל ביבמה לא החרים כדכתב לעיל משיאין לו עצה וקרוב בעיני שלא התיר הרמב"ם ז"ל לישא נשים הרבה בזמן הזה אלא לפי מנהג ארץ הישמעלי' שנוהגים בכך:

נייבם לתרוייהו וניחלוץ לתרוייהו וכו' וגרסי' מקצת ספרים ויחלוץ לחדא ולייבם לחדא אמר קרא אשר לא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה ובתו' מקשים על גי' זו דכיון דאמר דבית א' הוא חולץ ממילא משמע לן בחליצה א' תפטר כולה ביתא והיכי הדר ומייבם ועוד דכיון דפרקי' כיון שלא בנה שוב לא יבנה מכלל דליכא בצרה אלא משום לא יבנה ותקשי לר"ל דאמר צרה בכר' קיימא ור"ה ז"ל כתב משום הני פרכי לא מחקינן גרסא דאע"ג דאמרת בית אחת הוא חולץ ואינו חולץ ב' בתים לא משמע עד שיפטרו ב' בתים בחליצת בית א' כיון שאין שתי נשים יוצאות בגט של א' מהם אלא דאמר רחמ' שלא יעשה בשתיהם מעשה חליצ' ול"ל דלא תיפוק חדא מיניה בכדי וא"ת היא הנותנת דלחלוץ לחדא ולייבם לחדא ומהדרי רח' אמר' דכיון שלא בנה בית זה בתחל' קודם שום חליצה אין לו לבנותו הילכך א"א ליבם לצרה ותפטר ע"כ בחליצת חברת' ומיהו איפטורי הוא דמפטרי לשוק אבל לגבי אמה אכתי אימא לך דבאיסורה קיימא בכרת כסברא דר"ל וא"ת בלא ה"ט אי אתה אומר שייבם לא' מהם ויחלוץ לחברתה היאך אני קורא בחברתה אם לא יחפוץ האיש לקחת וחליצה דמשמע דבדידי' תלה רחמנא י"ל דבאשה אחת תלה רחמנ' בדיד' או בשתים שייבם לאיזו שירצו מהם. וא"ת אמאי פרכי' כל הני פרכי משום דלא ניחא לן דתיפוק צרה בכדי כיון שעלתה ליבום והא ע"כ כשהם שלש או יותר כלהו נפקי בכדי חוץ מן השתים וכיון שא"א לייבם שתים ולא לחלוץ שתים יש לומר דאה"נ אין דנין משא"א ובשתים דאפשר לעשות מעשה בשתיהן לא תיפוק מינייהו בכדי:

ולייבם חדא ולחלוץ לחדא אמר קרא אם לא יחפוץ האיש הא אם חפץ מייבם כל העולים לייבום עולת לחליצה וכל שאינה עולה לחליצה וא"ת ומעיקר' היכי לא ידעי הא טעמ' שהוא פשוט בכל התלמוד וי"ל דקס"ד דהא כבר עלתה לייבום בשעת נפילה שאלו רצה לכנסה היה רשאי וכיון שכן עולה לחליצה קרינן ביה והשת' מפרקי ודבעי שתהא עולה לייבו' בשעת חליצה ממש:

גרסינן מקצת ספרים בעוד שלא יאמר בית מקצתו בנוי ומקצתו חלוץ ויש מוחקי' אותה דאנן בדינא דאורייתא קיימי'. והיכי שייך ביה האי גזירה דרבנן ולא קושי' היא דאנן אמרי' דבאורייתא פטו' מן החליצ' ואפשר נמי קפידא ואיסו' דאוריית' הוא שלא לחלוץ ולבזות כי אם לצורך ועוד טעם א' מדבריה' שהוא אסור לחלוץ ולבזות כדי שלא יאמרו בית מקצתו בנוי ומקצתו חלוץ ויש נסחא דמחקי ועוד לחודי' ועולה יפה עם הפי' שכתבנו דה"ק אינה עולה לחליצ' מדאוריי' ואיסור נמי שלא יאמרו וכו' :

ויאמרו דילמא מייבם והדר חליץ ונסחי דלא גרסי' האי קושיא ותיריצא סמכי' אמאי דאתפריש כבר בפ"ד אחי':

ואימא כי איתא חדא תתקיים מצות ייבם כי איכא תרתי לא תתקיי' מצות ייבום פי' דהכי עדיף ומסתבר טפי דלא תיסק חדא מיניהו ליבום מטעמא דתפוק כלהו לייבום וליסקו כלהו בהדי בר מחדא וא"ת והא כיון דאמר רחמנא בית א' הוא בונה ואינו בונה ב' בתי' ואמר דבית חליץ דבית א' הוא ולא ב' בתים מכלל דב' בתים חדא מינייהו מתייבמת או חולצת מיה' וי"ל דאנא אמינא דהיא גופא אמר קרא שאין ראוי לבנות ולחלץ אחת ולייב' א' והיא הנותנ' דכי איתא ב' בתים דלא ליסקו ליבום ולא לחליצה אלא יבמתו יבמתו ריבה פי' ריבה לנו דכי איכא ב' יבמות תתייבם חדא מינייהו דליכא למדרשיה למיעוטא דיבמתו חדא תתייבם ושתים לא תתייבם א' מהם דאם כן לישתוק קרא מיני' וא"ת והא יבימתו מבעי לי' לרבות חייבי לאוין ועשה להעלותם לחליצה אעפ"י שאין עולים ב' לייבום כדפי' בפ' כיצד י"ל דהשתא ס"ל דחליצתן דרבנן הוא וליתא האי דרשא כלל והנכון דתרוייהו יבימתו מייתרי דמסתיי' דליכתוב אם לא יחפוץ ועלתה השערה:

אמר רב יוסף כאן שנה ר' לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים לו ואיכא למידק האיך אפשר לחלוץ לפסולה והא אסקי' לה בפ"ד אחים דכל היכא דאיכא חליצ' מעולה לא מיפטרא צרה בחליצה פסולה ויש לומר דקימא לן הההו' לישנ' דאמרי' בפ"ק דכשר' כשר' לעלמא ופסולה פסולה לעלמא אבל לדידיה שתיהן כשרות וא"ת ולההוא לישנא אחריתי דאמרי התם דכשרה כשרה לו ופסול' פסול' לו כגון מחזיר גרושתו מא"ל והיכי לא פרכי' עליה דחליצה גרועה לא פטרה צרה וי"ל דכיון דהא מילתא סברא דאמוראי היא כדאית' התם בפ"ד אחי' לא בעי' למפרך מיניה להדיא ומיהו אפשר דהאי טעמא נקיט התם מההיא לישנא ולא עוד אלא דלישנ' דמתני' אתי שפיר טפי דכשרו' שתיהן לו דאי לא פשיטא דלכשר' הוא דמייבם ובתו' כתבו שלא אמר דחליצה פסולה לא פטרה צרה אלא כשהפסולה דידה היינו משום זיקה דרבנן ולאלומי פסול' זיקת דרבנן אי נמי כשהפסולה על עצמו בגט או מאמר אכל אשאר פסולין לא אמרו וכן אמרו בתוספתא היתה א' מהם איסור מצוה ואיסור קדושה חלץ לה או שבא עליה נפטרה צרתה וכן כתב בה"ג ולזה הסכים מה' הר"ם:

היתה אחת כשרה ואחת פסולה כלומר פסולה לעלמא ר"ל לכהונה כגון שהיתה גרושה כשנשאה אחיו אבל שתיהן כשרות לזה ומתוך כך כשהוא בא לחלוץ חולץ לפסולה שלא תפסל הכשרה לכהונה בחליצה זו ואם בא ליבם מיבם לכשרה כלומר לאי זו שירצה אלא משום דמסתמא בכשרה ניחא ליה קאמר הכי ואין אומרין ליבם לפסולה הואיל וכשרה לו דזימנין דהא חביבא ליה והא סניא ליה אבל אם בא לחלוץ חולץ לפסולה ומכאן אמרו לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים להן שכגון זו כופין על מדת סדום ואם רוצה לשפכן מעכבין עליו ומכל מקום בפסולה לו כגון שהחזיר אחיו גרושתו משנשאת שאסורה אף ליבם על כרחו הוא מיבם את הכשרה ואף בחליצה אינו חולץ אלא לכשרה שהרי חליצה פסולה אינה פוטרת צרה ומכל מקום יש אומרין שאף בזו בחליצה חולץ לאי זו שירצה ואם תאמר והיאך הוא חולץ לפסולה והא קיימא לן כל למיפטר צרתה חליצה מעולה בעינן הני מילי בפסול זיקה או במי שפסל זיקתו בגט או במאמר שהצרה אסורה אבל בשאר פסולים שהצרה כשרה לא וכבר ביארנו דבר זה בפרק ראשון י"א ב':

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

המשנה האחת עשרה והכונה בה בענין החלק השביעי והוא שאמר המחזיר את גרושתו והנושא את חלוצתו והנושא את קרובת חלוצתו יוציא והולד ממזר דברי ר' עקיבא וחכמים אומרים אין הולד ממזר ומודין בנושא את קרובת גרושתו שהולד ממזר. אמר הר"ם דעת ר' עקיבא יש ממזר מחייבי לאוין ואינה הלכה:

אמר המאירי המחזיר גרושתו ר"ל משנשאת או נתארסה שהיא בלאו והנושא את חלוצתו שאף היא בלאו דלא יבנה כלומר כיון שלא בנה שוב לא יבנה והנושא קרובת חלוצתו יוציא והולד ממזר דברי ר' עקיבא ומשום דהא סבר יש ממזר מחייבי לאוין ומחזיר גרושה ונושא חלוצה חייבי לאוין ואחות חלוצה נמי סבירא ליה לר' עקיבא דמדאוריתא אסירא מדכתיב בית חלוץ הנעל הכתוב קראה לחלוצה ביתו ר"ל אשתו והויא לה כגרושה ואחותה כאחות גרושתו וחכמים מודים שיוציא אלא שאין הולד ממזר שאין ממזר מחייבי לאוין וכל שכן באחות חלוצה דלרבנן לא אסירא אלא מדברי סופרים ומודים חכמים בנושא את קרובת גרושתו כגון אחותה או אמה שהולד ממזר שקרובת גרושה בחיוב כרת דאחות אשה היא וכדאמרינן לעיל ח' ב' ואשה אל אחותה גו' בחייה בל שבחייה והוא הדין דהוה ליה למימר ומודים בחייבי כריתות אלא איידי דאיירי בגרושה תנא ליה אחות גרושה:

משנה אי זהו ממזר כל שאר בשר שהוא בלא יבא דברי ר' עקיבא ור' שמעון התמני אומר כל שחייבין עליו כרת בידי שמים והלכה כדבריו ר' יהושע אומר כל שחייבין עליו מיתת בית דין אמר ר' שמעון בן עזאי מצאתי מגלת יוחסים בירושלם כתוב בה איש פלוני ממזר מאשת איש לקיים את דברי ר' יהושע אמר הר"ם שיעור דברי ר' עקיבא כל שאר בשר וכל שהוא בלא יבא מפני שהעקר דעתי כל שאין לו ביאה בקהל הולד ממזר ואע"פ שהוא מחייבי לאוין והלכה כר' שמעון התימני אבל הבא על הנדה אין הולד ממזר:

אמר המאירי ואי זה הוא ממזר כלומר מתוך שהתחלנו לבאר בקצת דיני ממזרות שלר' עקיבא הם ממזרים ולרבנן אין ממזרים נבאר דרך כלל אי זהו ממזר הן לרבנן הן לר' עקיבא וביאר לדעת ר' עקיבא כל שאר בשר שהוא בלא יבא ר"ל כל קורבא שהיא בלאו והוא הדין לכל איסור לאו אע"פ שאינו מחמת קורבא כמו שיתבאר בגמרא לדעת ר' סימאי אליביה דר' עקיבא שמעון התימני אומר כל ביאה שבכרת ור' יהושע אומר כל ערוה שבמיתת בית דין אבל מחייבי כריתות לא אע"ג דבקדושין מיהא מודי דלא תפסי בחייבי כריתות וכמו שאמרו בפרק ארבע מיתות נ"ג א' מי איכא למאן דאמר קדושין תופסין בחייבי כריתות והלכה כשמעון התימני שאין ממזר מחייבי לאוין וכל שכן מחייבי עשה אבל כל שבחייבי כרת ממזר ואין צריך לומר מחייבי מיתות בית דין אלא שהנדה יצאה מן הכלל שאין הולד ממזר שהרי קדושין תופסין בה מה שאין כן בשאר כריתות כמו שביארנו במסכת קדושין:

משנה אשתו שמתה מותר באחותה נשאת לאחר ומתה מותר באחותה יבמתו שמתה מותר באחותה חלץ לה ומתה מותר באחותה נשאת לאחר ומתה מותר באחותה אמר הר"ם כאן שנה רבי משנה שאינה צריכה:

אמר המאירי אשתו שמתה מותר באחותה דהא כי כתיב איסור אחות אשה בחייה כתיב וכן בגרשה ומתה ונשאת לאחר ומתה וכל שכן הוא אלא דאשמעינן בכולהו דבחייה מיהא אסירא ומשום הכי פריט להו לכולהו כלומר לא סוף דבר כשהיא תחתיו דאיכא לצרור אלא אף בגירשה ולא סוף דבר בגירשה שיכול להחזירה אלא אף בנשאת וכשם שביאר דבר זה באחות אשה גמורה כך הוא מפרשה באחות אשה בזיקה והוא שאמר יבמתו ר"ל אשת אחיו שמתה מותר באחותה וכן בחלץ לה ומתה ובנשאת לאחר ומתה הא כל שלא מתה אסורה על הדרך שביארנו באחות אשה גמורה וכן הלכה:

תוס' בד"ה ונייבם לחדא ונחלוץ כו' ועוד דאינו חולץ לב' בתים משמע כו' עכ"ל ולכאורה קשה לדבריהם דא"כ הא דאינו מייבם לב' בתים נמי משמע דהשניה מותרת לשוק כו' ומאי קפריך ונייבם לחדא ונחלוץ לחדא ויש ליישב דגבי אינו בונה ב' בתים שפיר משתמע מההוא דרשא דמותרת לשוק דכיון דאינו בונה ב' בתים אי אפשר לחלוץ לשניה כיון דאין עולה ליבום אינו עולה לחליצה אבל לפי הגירסא דממעט שלא נחלוץ לחדא ולייבם לחדא מדרשא אחרינא מדכתיב אשר לא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה א"כ מההוא דרשא דאינו חולץ לב' בתים לא משתמע השניה דמותרת לשוק ובספרים הישנים האי ועוד דאינו חולץ לב' בתים אינו וק"ל:

בד"ה א"כ לשמעינן שאר חייבי כריתות אכתי ה"מ למפרך תנינא דסתם לן כו' עכ"ל צ"ע מפרש"י משמע דהא דקאמר לעולם לא איירי בה ואיידי דתנא מחזיר גרושתו כו' לא הדר ביה מתירוצא דסתים לן תנא כשמעון התימני אלא דלא קתני כל חייבי כריתות משום איידי וא"כ אמאי הדר ביה במסקנא מהא דקאמר איירי ביה דהא ע"כ איירי ביה דאי משום דקסתם לן תנא כשמעון התימני הא סתם לן כוותיה בקדושין כמ"ש התוס' ודו"ק:

תוס' ד"ה ודלמא קא סתים לן תנא כשמעון התימני תימה דסתם ואחר כך מחלוקת היא וכו'. יש לתמוה מה מקשין התוס' כל סתם ואח"כ מחלוקת תקשה למה סתם מתחלה הואיל ואחר כך שנה המחלוקת אלא ע"כ צ"ל דמתחלה עלה על דעת רבי לפסוק כסברא קמייתא ושנאה סתם ואחר כך חזר בו ושנאה במחלוקת ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה א"כ ה"נ הכא וכן יש להקשות על ההיא דיש נוחלין ואחר שהוקשה לי זה עיינתי שם בפרשב"ם ומצאתי שם שהוא ג"כ הרגיש בקושיא זו וכתב וז"ל כמאן כר' יוחנן בן ברוקה וכו' ועוד מאי אלא דאפילו אם תאמר שהרבה יש סתם ואחר כך מחלוקת בגמרא שמתחלה ראה את דברי התנא ההוא וסתמן ואחר כך חזר בו ופירשו ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה מאי אלא הרי שפי' שהמקשה שהקשה ועוד מאי אלא בא לתרץ קושיא זו ועיקר קושייתו היא מאי אלא אלא אדברי התוס' דהכא יש לתמוה דלמה הוצרכו לתירוץ זה שכתבו דנהי דלא חשיב סתם מ"מ חשיב כרבים לגבי יחיד ודו"ק וע"ש בתוס' דכתבו שם ענין אחר ממה שפירשו בכאן:

ד"ה א"כ וכו' אכתי ה"מ למפרך תנינא וכו' ר"ל עדיין לא היה צריך להשיב א"כ ליתני שאר חייבי כריתות וכו' אלא ה"מ להשיב כמו שהשיב מתחלה הא קתני לה לקמן כמו כן ה"מ להשיב בכאן הא קתני לה בקדושין דסתם לן כוותיה: