מסכת יבמות דף מ׳ עמוד א׳

שבתחלה קודם שהוקדשה מנחה זו היתה עליו בכלל היתר:

ונאסרה כשהוקדשה וחזרה והותרה בהקטרת הקומץ:

יכול תחזור וכו' כדמפרש:

בשלמא לרבא דאמר רבנן היא ומצוה קתני ולא קתני למצוה:

ה"ק כו' ואכלו אותם את הקדשים אשר כופר בהם כי היכי דתהוי כפרה שלימה:

רצה הוא כהן שעבד עבודתה:

אלא לרב יצחק דתני למצוה ואבא שאול היא:

הכא מאי תרי גווני איכא דקא ממעט תנא יכול תחזור להיתירה הראשון ת"ל דלא והא ליכא למימר תחזור להיתירה הראשון רצה לשם מצוה אוכלה רצה שלא לשם מצוה אוכלה ת"ל דלא דהא כל כמה דבעי ליכלה דהתם הוא כי בעיל שלא לשם מצוה פגע בערוה אבל הכא מאי קעביד וע"כ בתרי גווני בעיא לאוקמי דומיא דרישא:

רצה כהן אחר אוכלה והא דדרשינן בפ"ב דקדושין (דף נג.) לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו היינו של אותו משמר או של אותו בית אב א"נ הכא מרבוי ילפינן דכהן המקריב צריך שיאכל ממנה ולא כולה:

מאי תרי גווני איכא דליכא למימר רצה לשם סעודה אוכלה רצה לשם מצוה דאין צריך שיתכוין לשם מצוה אלא שלא יהא אוכלה אכילה גסה:

אכילה גסה ביוה"כ פטור וא"ת דאמר בפרק מי שאמר הריני נזיר (נזיר דף כג. ושם) כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם (הושע י״ד:י׳) משל לב' בני אדם שצלו פסחיהן אחד אכלו לשם פסחו ואחד אכלו אכילה גסה ומשמע התם דתרוייהו נפקי אלמא הויא אכילה וי"ל דתרי עניני אכילה גסה הם:

מצות אמר רחמנא פי' בקונט' ואכלוה מצות אצל המזבח וגו' ובשמיני של מלואים כתיב ואפילו לשמואל דאמר בריש הקומץ רבה (מנחות דף יט:) דלא ילפינן דורות משעה שמא הכא איכא שום יתור:

שנה בה קרא לעכב הך דהכא לא הוי כמו שנה עליו הכתוב לעכב דעלמא דמהיכא תיתי לעכב דדלמא למצוה הוא דאמר רחמנא דלא ליעבד חלוט אלא לעכב כלומר דבעינן מצה מעלייתא ולא חלוט:

כיון דהדר אפייה בתנור או באילפס לחם איקרי ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח והא דאמר בפ' כל שעה (פסחים דף לו:) לחם עוני פרט לחלוט ואשישה אר"ת דהתם בלא הדר אפייה בתנור ועוד אר"ת דהתם בחלוט גדול דומיא דאשישה ולא חשיב לחם עוני לפי שהוא גדול ולא משום דחלוט א"נ התם בבלילתו קשה והכא בבלילתו רכה כגון סופגנין או חלת המשרת דמפרש התם דהיינו חלוט של בעלי בתים דלא מחייב בחלה ולא חשיב לחם אלא על ידי אפיה ולהכי חשיב שפיר לחם עוני אע"ג דחלטיה אבל בלילתו עבה מיפסל לעשות דחשיב לחם עשירות אפי' לא הדר אפייה ובפ' כל שעה (שם ד"ה פרט) הארכתי:

אי לאו מצה היא מצות אמר רחמנא וכו' תמיהא לי אמאי שבקיה ללא תאפה חמץ דנקט ברישא והוה ליה למימר אי לאו מצה היא לא תאפה חמץ אמר רחמנא. וניחא לי דחמץ משמע חמץ ברור, וחלוט אפילו תמצא לומר שאינה מצה חמץ ברור אינו, (עיין פסחים ל, ב שאין החלוט מחמיץ). להכי נקט מצות אמר רחמנא כלומר מצה ברורה.

כיון דהדר אפייה בתנור או באלפס פירוש דהא מדאצטריך רחמנא בכל כלל המנחות למעוטי חלוט (מנחות נג, א) שמע מינה דלחם הוא ואפילו הדר אפייה באלפס, דהא במנחות מנחת מאפה תנור איכא ומנחת מרחשת ומנחת מחבת איכא.

יקום על שם אחיו אמר רחמנא והרי קם כלומר ואף על פי שפירש מיד אחר כניסה וכמו שפרש"י (במשנה ד"ה זכה). ירושלמי (ה"ז) היו שתי יבמות עשה מאמר בזו ובעל לזו מה נפשך אם במאמר יזכה אם בביאה יזכה אמר ר' יוסי מאחר שאינו יכול לקיים את אחת מהן לא זכה בנכסי אחיו ע"כ בירושלמי. ולא אמרינן בכי הא הרי קם, ואינו דומה למשנתינו ששנינו הכונס את יבמתו זכה בנכסי אחיו, כלומר אף על פי שגירש מיד, דשאני התם דהרי קם ואלו רצה לקיים יקיים, אבל הכא דאינו רשאי לקיים לא (ועיין ריטב"א).

ואלא כמאן כרבנן פשיטא תמיהא לי מלתא דפסקו בה עולא ור' יצחק נפחא כר' יהודה מאן דפסיק כרבנן מתמהינן עליה פשיטא. ובירושלמי (שם) נמי פסקו כר' יהודה רב ור' יהושע בן לוי ור' הושעיא. ונראה לי דרב נחמן משום דתנא תנא קמיה אין הלכה כר' יהודה ולא תנא תנא הלכה כרבנן ארגיש ביה דאיהו לא הוה דאיכא מאן דפסק כר' יהודה ואיהו איפכא תני לה משום דקשיא ליה כדמפרש ואזיל, ומשום הכי אמר ליה למאי דסבירא לך למאי איצטריכו למיפסק הלכה כרבנן פשיטא, אלא לדידך הלכה אתנייך ואת הוא דאפכת ולמאי דאפכת שפיר אפכת.

אינו אלא כאחד מן האחי' מבעי ליה סד"א הואיל ואפסדה מיבם פי' לא קאמרי' דלעולם אתא תנא לאשמועי' שלא יפסד חלקו ולא פשיטא הוא דסד"א הואיל וכו' :

והא דתנן הכונס את יבימתו זכה בנכסי אחיו פי' דיקום על שם אחיו פי' דיקום על שם אחיו אמר רחמנא והרי קם וא"ת למה לן למיסב עלה הרי קם וי"ל דתנא דמתני' אתא לאשמועי' שזכה בנכסי' ואע"פי שיש שם אב שהוא נוחל בעלמא להכי פרישנא טעמא דיקום על שם אחיו אמר רחמנא והרי קם וכיון שכן יש במשמעו אעפ"י שיש שם אב ורש"י ז"ל נשמר מזה ופי' במשנתי' דה"ק זכה בנכסי' אעפ"י שגרשה בו ביום וכיון שכן להכי אצריכיה לומר יקום אמר רחמנא והרי קם ומיהו אמרי' בירושלמ' שאם היא אסורה לו שאינו רשאי לקיימה אפי' מדרבנן כגון ב' יבמו' שעשה מאמר בזו וכנס לזו לא זכה בנכסי':

על שם אחיו כתיב וכיון דלא שקיל תו לא שקיל ותי' רבתי הוא דהאי מאי דשקיל אחרי כן בנכסי אביו על שם אחיו הוא שנוטל חלקו וחלק אחיו וי"ל דהיינו מאי דאמרי' דעל שם אחיו משמע לאחיו כשמת דהא על אחיו הרי הוא כתב בנחלת אחיו כדגמרי' בג"ש בפ' כיצד וא"כ הראוי לנחול אותו כשימות ולא שיטול חלקו כשימות אחיו אחרי כן:

היכא דאיכא אב לא תתקיים מצות יבום פי' דכולה פרשה תלויה זו בזו ומהדרי מידי בנחלה תלה רחמנא כלומ' לא תלה אלא נחלה ביבום:

פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים וא"ת והא כמה אמוראי דפסקו לעיל כר' יהודה והיכי מתמהי על מאן דפסק כרבנן שמתרצי' דכיון דלא אמר הלכה כחכמים משמע לן דקסבר דליכא מאן דפסק הלכה כר' יהודה ולהכי אמר ליה לפי דבריך אינך צריך לפסוק כלום דהא יחיד ורבים הלכה כרבים ואינו מחוור והנכון דאפי' איכא כמה אמוראי דפסק' הלכה כיחידאה כל היכא דתנא לה סתמא כל כמה דלא נפסק כיחידאה מסתמא משמע לו דס"ל דהלכת' כרבנן ואינו צריך לפסוק כדבריהם:

ולמאי דאפכת אפכת שפיר פי' כיון ששנו הלכה כרבי יהודה שפיר אפכת לומר אין הלכה כר' יהודה האי לישנא עדיף טפי מלמימ' הלכה כחכמי' או כי היכי דתיפוק מדברי הפוסק הלכה כר' יהודה או משום דלא תשנה הרבה בגרסא שאמרו לך ומפני זה כפל רב נחמן לשונו לומר למאי דאפכת שפיר אפכת ופסקו רבוותא ז"ל הלכה כרב נחמן דבתרא:

האוכל אכילת קדשים אכילה גסה לא יצא שאין אכילה גסה קרויה אכילה וכמו שאמרו האוכל אכילה גסה ביום הכפורים פטור ולאו דוקא מלא תעונה מפני שאף אכילה זו יש בה ענוי אלא אף מאכילה שאינה קרויה אכילה ויש שואלים בה שהרי אמרו בהוריות י' ב' מאי דכתיב כי ישרים דרכי ה' וגו' לשני בני אדם שצלו את פסחיהם אחד אכלו לשם מצוה ואחד אכלו אכילה גסה זה שאכלו לשם מצוה צדיקים ילכו בם וזה שאכלו אכילה גסה ופושעים יכשלו בם ואמר ליה ריש לקיש האי פושע קרית ליה נהי דלא עבד מצוה מן המובחר פסח מיהא עבד יש לומר שאכילה גסה האמורה שם לאו דוקא אלא שאוכלים להשביע נפשם ולא לכונת מצוה וכבר ידעת שמצות אין צריכות כונה:

רוב המנחות נאכלות מצה ואפילו שיירי מנחה הנאכלים לכהנים שנאמר לא תאפה חמץ חלקם אפילו חלקם וכו' ואע"פ שהחלוט מצה היא מכל מקום מנחה אינה בחלוט אפילו חזר ואפאו בתנור אלא אפייה גמורה מתחלתה וחלוט זה שאנו אומרין שהוא מצה ר"ל שאדם יוצא בה ידי חובתו בפסח ואע"פ שחלטו ברותחין מתחלתו פירושו הואיל ואחר כך אפאו בתנור או באילפס שמאחר שכן לחם הוא ומה שאמרו פסחים ל"ו ב' לחם פרט לחלוט פירושו שלא חזר ואפאו ויש בתירוצה פנים אחרים וכבר ביארנום במקומם בשני של פסחים:

המשנה הרביעית והיא חוזרת לענין החלק השני והוא שאמר החולץ ליבמתו הרי הוא כאחד מכל האחין לנחלה אם יש שם אב הנכסים של אב הכונס את יבמתו זכה בנכסי אחיו ר' יודה אומר בין כך ובין כך אם יש שם אב הנכסין של אב אמר הר"ם אין הלכה כר' יהודה:

אמר המאירי החולץ ליבמתו הרי הוא כאחד מן האחים לנחלה ר"ל לנחלת נכסי האח המת שלא נאמר הואיל וחלץ לה והפקיעה מיבום קונסין אותו שיפקע הוא מן הנחלה לגמרי אלא אין קונסין אותו והרי הוא כאחד מן האחים לנחלת נכסיו ויורש עם שאר אחים אם אין שם אב ואם יש שם אב הנכסים של אב שמאחר שנעקרה מצות יבום האב קודם לכל יוצאי ירכו:

הכונס את יבמתו זכה בנכסי אחיו המת ואפילו גירש מיד ואפילו במקום שיש שם אב דיקום על שם אחיו אמר רחמנא והרי קם:

ר' יהודה אומר בין כך ובין כך ר"ל בין חלץ בין כנס אם יש שם אב הנכסים של אב ולא נאמר שהיבם קם תחת אחיו לנחלה אלא במקום שאין אב ופירשו בגמרא טעמא מדכתיב והיה הבכור אשר תלד מה בכור אינו נוטל בחיי האב כלום שהרי האב קודם אף יבם אינו יורש בחיי האב כלום ושאלו עליה בגמרא אם כן נימא נמי מה בכור לאחר מיתת אב נוטל פי שנים אף יבם כן ר"ל שיטול פי שנים בנכסי אביו חלקו וחלק אחיו כלומר והרי אינו כן שאין היבם יורש נכסי האח אלא מה שהיה מוחזק ביד האח אבל אינו נוטל חלק המת בנכסי האב וכן אם נפלו למיתנא נכסים ממקום אחר אין היבם זוכה בהם אלא כל האחים יורשים בשוה ותירץ מידי יקום על שם אביו כתיב וזו ראיה לשיטה שכתבנו בפרק כיצד כ"ד ב' בסוגית המשנה הששית שאין היבם נוטל חלק אחיו המת אלא במה שהיה מוחזק בידו ומכל מקום לשיטה אחרת שכתבנו שם אנו צריכים לפרש כאן אי מה בכור נוטל פי שנים אף יבם לאחר מיתת אב יהא נוטל פי שנים ר"ל אע"פ שאין אחיו בכור יטול הוא חלק בכורה כבכור ויהא זוכה בשלשה חלקים חלקו וחלק אחיו וחלק בכורה אע"פ שלא היה אחיו בכור ותירץ לו מידי על שם אביו כתיב כו' ומכל מקום זוכה הוא בחלק אחיו על כל פנים אם היה המת פשוט באחת ואם היה בכור בשתים ואין הלכה כר' יהודה אלא כרבנן ובתלמוד המערב פ"ד ה"ז אמרו היו שם שתי יבמות עשה מאמר לזו ובעל לזו מאחר שאינו יכול לקיים את אחת מהן לא זכה בנכסי אחיו:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

המשנה החמישית והכונה לבאר בה ענין החלק הרביעי והוא שאמר החולץ ליבמתו הוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו הוא אסור באמה ובאם אמה ובאם אביה בבתה ובבת בתה ובבת בנה ובאחותה בזמן שהיא קיימת האחין מותרין והיא אסורה באביו ובאבי אביו בבנו ובבן בנו באחיו ובבן אחיו מותר אדם בקרובת צרת חלוצתו ואסור בצרת קרובת חלוצתו אמר הר"ם העקר בזה שהאדם כאשר חלץ לאשת אחיו הנה כאלו היא היתה אשתו וגרשה וכל מה שיתחייב מקרובי האשה כאשר גרשה יתחייב מקרובי החלוצה וכמו כן תאסר עליו צרת קרובת חלוצתו מפני שקרובת חלוצתו כערוה היא עליו וכבר בארנו שצרת ערוה היא אסורה:

גמ' למאי הלכתא לומר שאדם יוצא בה י"ח בפסח כו' יש לדקדק דמאי קא קשיא ליה למאי הלכתא קאמרת דחלוט מצה היא דהא שפיר איכא הלכתא הכא דאי הוי אמר לאו מצה היא ע"כ אתא קרא דמצות תאכלו לעכב ממש והשתא דמצה היא מהיכא תיתי לעכב אלא למצוה אמר רחמנא דלא תיעבד כמו שפירשו התוס' וי"ל דהא נמי קא קשיא לך דמנא לך הא למימר דמצה היא ולא אתא קרא אלא למצוה דלמא לאו מצה היא ואתא קרא לעכב ממש ולפי זה הא דמשני לומר שאדם יוצא בה י"ח בפסח דאיכא התם יתורא דקרא לומר דמצה היא (ג) וק"ל: