מסכת יבמות דף ל״ז עמוד ב׳

הלכתא אהלכתא דקיימא לן משנת ר"א ב"י קב ונקי במסכת גיטין (דף סז.):

קבלה נתעברה:

ונתמלא כל העולם כולו ממזרים מספק קרו להו ממזרים:

זו מה היא לשון ספק:

יתר על כן דאפי' הכא דע"י נישואין הוה והדבר מפורסם גזר ר"א בן יעקב:

מאן הויא ליומי מי חפצה לינשא לימים שאתעכב כאן:

דפקיעי כ"ע בשמייהו וקוראין לבתו על שמו ואם יבא בנו ממקום אחר ישמע שהיא בת אביו ויפרוש:

שבעה נקיים שמא מחמת חימוד פרסה נדה בשעה שנתפייסה:

יחודי בעלמא הוו מיחדי ויש כאן פת בסלו כיון שאם היה רוצה היה בא עליה וכיון שפעמים לא היה בא עליה לא מיחמדא ולא חזיא דאי לא תימא הכי גם להתיחד הוה אסור כדאמר בפ"ק דכתובות (דף ד. ושם) גבי חתן אם פרסה אשתו נדה הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים ומשום נושא אשה במדינה אחרת נמי ליכא למיחש שאם היה אירע שבא עליה ונתעברה ממנו היה מוליכה עמו לעירו:

וממון המוטל בספק חולקים אפילו רבנן דסומכוס (ב"ק לה:) מודו הכא דלא שייך כאן המוציא מחבירו עליו הראיה שאין זה מוחזק יותר מזה והוי כמו הללו באין לירש והללו באין לירש דאמר במי שמת (ב"ב דף קנח:) דיחלוקו:

אמר רבי אבא קם דינא דוקא בתר דפלג אבל מקמי דפלג לא:

דאמר ליה אי שתקת שתקת פי' ולא תטול כלום ולא כמו שפירש בקונט' אי שתקת ומוזילנא לך דהא קתני יקח לו דרך במאה מנה ובפ"ק דב"ק (דף ח.) גבי מכרן לאחד כולן נכנסו תחת הבעלים והויא אשה בזיבורית אע"פ שלקח עידית באחרונה משום אי שתקת כו' ולא מצי אמרה ליה לכי תהדר כיון שאין בא להפקיע מדינא ובחד דאתי מכח חד לא מצי למימר ואי לא מזבנינא לארבעה דהא פשיטא כיון דלא אתי מכח ארבעה לא שבקינן ליה ואם תאמר וארבעה דאתו מכח חד ליהדר ההוא חד דמי קצרה וי"ל דמצי אמר ליה לא מכרתי אלא מה שיש לי בה:

ואיבעית אימא יחודי בעלמא הוא דמייחדי בהדייהו ואם תאמר והא תניא בפרק קמא דכתובות (ד, א) וכן מי שפרסה אשתו נדה הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים. איכא למימר דשאני רבנן דזהירי, ואי נמי שאני הכא דחששא בעלמא היא ולרבנן דידעי דאסירי ומזהר זהירי בה שרו לה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (הלכות איסורי ביאה פי"א ה"י) וז"ל כל אשה שראתה (כנוסח המגדל עוז שם) כשתבעוה לינשא לא תנשא עד שתספור ותטבול ואם נשאת לת"ח מותר להנשא מיד ותספור מאחר שנשאת ותטבול שהרי תלמיד חכם יודע שהיא אוסרה ויזהר מזה ולא יקרב אליה עד שתטבול. ואינו מחוור דסתמא אמרו (כתובות שם) הוא ישן בין האנשים לא שנא תלמיד חכם לא שנא כל אדם. ויש מפרשים (רמב"ן) דהכי קאמר לעולם שלוחי הוו משדרי ומודעי להו מעיקרא ומיהו לא סמכי אפקיעות שמייהו אלא יחודי בעלמא הוא דמייחד להו (ועיין ריטב"א).

הא דאמרינן בספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא הוי ממון המוטל בספק וחולקין. קשיא לי לימא נכסים אלו בחזקת יבם קיימא מספק אתה בה להוציאם מחזקתו אל תוציאם, וכענין שאמרו לעיל גבי ספק קדושין וספק גרושין פרק ארבעה אחין (יבמות ל, ב) אשה בחזקת היתר ליבום עומדת מספק אתה בא לאוסרה עליו אל תאסרנה מספק. ויש לומר כיון דרוב נשים לתשעה ילדן ולד זה לראשון היה אלא דמשום דרוב היולדות לתשעה עוברן ניכר לשליש ימיה וזו לא הוכר לשליש ימיה איתרע לה רובא כדאיתא לעיל (יבמות לז ע"א) והלכך הוה ליה ממון המוטל בספק וחולקין דרך שהיבמה יוצא ממנו מספק זה (עיין רא"ש סי' א קרן אורה וערל"נ).

ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי יבם וספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא. אסיקנא בכולהו דהוי מאן דחזו לירש ודאי ואידך ספק ולא שקיל מידי. והקשו בתוס' (לח, א ד"ה הוי) דהא תנן (ב"ב קנח, ב) נפל הבית עליו ועל אמו אלו ואלו מודים שיחלוקו ואיכא מאן דאמר התם שהנכסים כולן בחזקת יורשי הבן שהם אחין מן האב של מיתנא ולא בחזקת יורשי האם שהן שאר בניה שלה, ולפום מה שאמרו כאן אדרבה הוו להו שאר בניה ודאין ויורשי הבן ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי. ותירץ רבינו שמואל ז"ל (עי' בפי' לב"ב שם ד"ה אלו ואלו ובתוס' כאן ושם בע"א ד"ה נוטל) דהתם בדלית לה בנים קאמר אלא מאן ירושי האם אחין, הלכך אף הן לא היו ודאין בירושה כלל אלא אם כן מת הבן ראשון. ואינו מחוור לפי שסתם שנו שם יורשין, ואם איתא הוה ליה לתנא לפרושי בהדיא, והרמב"ן נר"ו תירץ לפי שהבן המת ודאי כשאר אחיו בנכסי אמו, ואי אפשר לו לירש אותן שלא יורישם לאחין מן האב שהן ודאין עמו הלכך רואין כאלו הוה חי ודן עמהם. ומסתברא דשמעתין דהכא אליבא דר' עקיבא איתמר דאמר התם (ב"ב שם) נכסים בחזקתן, ופירש ר' אלעא נכסים בחזקת יורשי האם, ור' זירא דפליג עליה ואמר נכסים בחזקת יורשי הבן, הא כי סליק לארעא דישראל הדר ביה וקם בשטתיה דר' אלעא, ואמר שמע מינה אוירא דארץ ישראל מחכים. וקיימא לן כר' עקיבא.

וספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא אסיקנא דאידי ואידי ספיקא נינהו, והלכך ספק שקיל מנאתיה דקא מודי ליה, והדר שקיל פלגא משום דאינהו ואיהו ספקי נינהו בכלהו נכסי וכדאמרינן בסמוך (לח, א) גבי ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי סבא.

הא דאיפליגי ר' אבא ור' ירמיה בספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי יבם בתר דפלוג בנכסי מיתנא. מדאצטריך למימר בתר דפלוג ולא קאמר סתם, משמע דדוקא בתר דפלוג ממש בנכסי מיתנא, הא מת יבם עד שלא הספיק לחלוק ולעמוד בדין עם הספק בנכסי מיתנא, בכי האי כולי עלמא מודו דמצי ספק למימר להו לבני יבם מה נפשייכו אי אחוכון אנא הרי לי מנאתה בהדייכו, ואי לאו אחוכון אנא לא שקליתו מידי בנכסי מיתנא. ואף על גב דאלו אתא יבם למיפלג בנכסי בהדי ספק דינא הוא דפליגי להו בהדדי, אפילו הכי בכי הא לא אמרינן קם דינא אלא אם כן פלגינהו ממש. והיינו נמי דספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא שהספק נוטל תחלה מה שהם מודים לו, ואחר כך נוטל מחצית הנכסים וכמו שכתבנו וכן כתב רש"י ז"ל (בד"ה בנכסי יבם ועיין קרן אורה). ואף על פי שאלו בה היבם לחלוק עם הספק לא היה נוטל הספק אלא המחצית לבד. אלא דקשיא לי דהא מייתינן עלה פלוגתא דאדמון וחכמים ואמרינן נימא ר' אבא כרבנן, והתם אף על גב דלא נחית לדינא מעיקרא בהדי הארבעה אפילו הכי כיון דאלו אתו לדינא הוו מצי דחו ליה בדינא, השתא נמי דלא הספיק לדון עד שמכרו כולן לאחד אמרינן ביה קם דינא. אלמא הכי נמי דכותה דכיון דדינא הכי דאלו אתו לדינא ספק ויבם הוה יבם פליג בהדיה בנכסי, ואף על גב דליתיה ולא פליג אכתי ומת, אפילו הכי אמרינן ביה קם דינא דאמרו רבנן דפליג יבם בנכסי דמיתנא. והא דאמרינן בתר דפליג יבם, דלמא בתר דאיפסיק דינא דפליג יבם קאמר, אלא שאין הלשון מורה כן. ושמא כיון דנכסי בידיה דיבם הוו קיימי, דמשעה שיבם ירד לנחלה והחזיק בנכסי מיתנא ודינא הוא השתא דלשקול מחצה. לעולם הן כמוחלקין, ומשום הכי קאמר בתר דפליג יבם בנכסי מיתנא וצ"ת. אחר כת מצתאי בתוס' (ד"ה אמר) שכתבו דדוקא לבתר דפלג אבל מקמי דפלג לא גם מדברי רש"י ז"ל נראה כן (עיין בד"ה קם דינא) ובפלוגתא דאדמון ורבנן הוה ליה כאלו כבר עמדו בדין וזכו הן, שהרי השדות מוחלטין ביד הבעלים. ואינו דומה לנכסי מיתנא אף על פי שירד בהם היבם כל הנכסים כמופקדין אצלו עד שעת חלוקה, מה שאין כן בשדות שעיקר השדות מוחזקין ביד הבעלים ממש ובעלים ידועין יש להן (עיין קרן אורה).

יתר על כן אמר ר' אלעזר וכו' פי' יתר על כן דאפי' בנשואים דמפרסמא מילתא חייש שמא ישא קרוב לקרובתו שהיא ערוה לו:

והאמ' רב תבעוה לינשא וכו' פי' במס' נדה בס"ד:

ואי בעית אימא יחודי בעלמא הוו מייחדי להו דאמר מר אינו דומה מי שיש לו פת בסלו. וא"ת והרי אסורה היא ביחוד כיון שלא בעל עדיין כדתניא וכן מי שפירסה אשתו נדה הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים וליכא למי' דההיא באינשי דעלמא ולא מצורבא דרבנן דזהירי דהא סתמא קתני לה לכל אדם. תירץ ר"י ז"ל דשאני הכא דחששא בעלמא היא וכיון דכן שרי ליה לצורבא מרבנן דזהיר. וק"ל כיון שהיא אסורה לו היאך יש לו פת בסלו ואפשר שמפני כך פר"שי מאן הוה ליה ליומא לימים שאשב בכאן כי דעתו להתעכב בעיר יותר מזמן טבילתה וכיון שכן יש לו פת בסלו חשיב כיון שהיא ראויה לו אחר שתטבול וכן היא בכתו' גבי מורדת ושמעתי כי יש מגדולי צרפת ואשכנז שיחיו שמחזיקי' אותו כנ"ל והנכון דה"ק ייחודי הוו מייחדי להו וכי הוו מודעי להו דלא בעי להם אלא לייחוד בלחוד ובהכי לאו מחמדת לראות ואינהו נמי מזדהרות דהא שפיר דליכא חשש איסור ולא תערובת בנים אלו עם אלו אלא למשתק על דפקיעי בשמיהו ומיהו כיון דשרו להו ולא מחמדן ואילו רצו לבעול הרשות בידו הרי יש להם פת בסלם:

ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא עד ה"ל ממון המוטל בספק וחולקי' פי' דבהני נכסי שניהם מוחזקים ביחד ואין לאחד מהם חזק' ודררא דממונא יותר מחבירו כי אעפ"י שהאח קודם להיות ראוי לירוש' בחיי אחיו מ"מ לא חל זכותו כלל אלא לאחר מיתה וא"ת וכיון דהכא אי דמר לאו דמר ואי דמר לאו דמר אמאי לא עבדא שודא דדייני דהכי דינא דכל היכא דהויא מילתא דלא עבידא לאגלויי ואית לכל חד מינייהו דררא דממונא כדאיתא בפ' חזקת הבתים י"ל דכיון דמחמת ירוש' הם באים ודאמי כמו דתפיסי בהו תרוייהו לא בעי לאפוקי מנייהו למעבד שודא דדייני ושודא דעביד רבנן שיהיו חולקי' בהם ודינא דכל דאלים גבר ליכא נמי הכא מהאי טעמ' דתפסי בה תרווייהו ואיכא דררא דממונא לכל חד וחד. ועוד שלא אמרו כל דאלים גבר אלא היכא דליכא למיקם עלה דמילתא דליכא למעבד בה שודא וכדמוכח בפ' ח"ה ובפ"ק דמציעא ביררנו דיניהם בס"ד:

היינו מתני' דתנן הוא לא יירש אותם והם יורשים אותו פי' ספק בין ט' לראשון או בן ז"ל שני שמתו הראשון והשני זה הספק אינו יורש לאחד מהם דשאר היורשי' דכל חד וחד מדחי ליה ואמרי ליה אייתי ראיה דאחונא את כדאמרי בסמוך ואם מת הוא יורשי' אותו בייחד הראשון והשני או יורשיהם ככל ממון המוטל בספ' וכדין ספק ייבם בנכסי מיתנ' דאמרי' לעיל:

והכא איפכ' התם אמרי לי' יורשים דכל חד וחד אייתי ראיה דאחונא את פי' מפני שאנו יורשים ודאי ואתה ספק והכא אמר להו ספק לבני ייבם אייתי ראיה דאחוכון אנה ושקילו כלומר כי אני יורש אפילו לפי דבריכם ואתם ספק ועליכם להביא ראיה:

אמר ליה רב משרשיא מי דמי התם אינהו ודאי ואיהו ספק והכא ספק וספק אינהו פי' דודאתו של ספק אינו בנכסי המת מפני שהוא יורש ודאי יותר מהם אלא משום דאתי ממ"נ אבל גם הוא אינו בריא יותר מהם מכח מי הוא בא לירש ובכי האי גוונא לא חשיב בריאות לעשות מוחזק וברית בכל הנכסים אלא דאי דמי למתני דהת' וכו' ומ"מ בענין ספק ובני יבם בנכסי המת דאמרינן מעיקר' לא ביררן התלמוד מה דינו ופרש"י ז"ל נראה לו דיהבין ליה מנתא דמודה ליה ואידך חולקים כדין הייבם והספק ומשום דהדר דינא לההיא דספק דלעיל שביקי' תלמודה ואילו מאי דאודי ליה פשיטא לד"ה דיהבי ליה:

והא דתנן לא יורש אותם הני מילי כשהיו לכל חד מהם בנים שהם ודאי ראוין לירש ואפי' היה זה הספק ודאי אבל בשאר יורשים שאינם יורשים ואינם ראויים במקום בן ספק הוא וחולקי' דאי דמר לאו דמר ואעפ"י שיורשי' הללו כתבו הרשאה זה לזה כיון שהטענ' שבאים לזכות על ה אינה ודאית וממ"נ הוא דאתו לא חשיבי אלא כספק וספק הם כדפרשי' לעיל כך פי' מהר"ם ז"ל וכן נר' מפרש"י ז"ל:

לעולם לא ישא אדם אשה במדינה זו וילך וישא אשה במדינה אחרת שמא יזדווגו זה לזה ונמצא אב נושא בתו ואח נושא אחותו ואע"פ שמצינו בגדולי החכמים כשהיו הולכים לשאר מקומות היו אומרין מאן הויא ליומי כלומר מי היא שתחפוץ לינשא לימים שאתעכב בכאן שאני רבנן דפקיע שמייהו והבנים מכירין זה את זה אף ברחוק מקום ולעיקר הענין שאלו היאך היו מותרים בה בזמן מועט לכניסתם והרי אמרו תבעוה לינשא וניפייסה צריכה לישב שבעה נקיים שמא מתוך חמוד פירסה נדה ודם חמוד טמא ותירץ שדורי הוו משדרי שלוחי שבעה ימים קודם כניסתם ואי נמי לא היו נזקקים עמהם אלא יחודי בעלמא ר"ל שמתיחדין עמהן להיות פת בסלם ולא יבאו לידי הרהור ושמא תאמר ואף היחוד עצמו היאך הותר והלא אמרו כתובות ד' א' מי שפירסה אשתו נדה הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים יש מתרצים דרבנן שאני דידעי ומיזדהרי וכן כתבוה גדולי המחברים ואין הדברים נראין שאף ביחוד היאך היה פת בסלם הואיל ואסורה היא ועוד היאך היתה חפה הראויה לביאה אלא כך פירושו שלא היו כונסים אלא מיחדים להם זו מוכנת לך כל זמן שתרצה לכנסה וכן פירשוה גדולי המפרשים והן הן הדברים:

מאחר שביארנו שיש צדדין שאף הנשואין אסורין ומחמת ספיקי ביאות של כרת אין צריך לומר שביאות שבדרך זנות אסורות מחשש ספק ממזרות גם כן והוא שאמרו הרי שבא על נשים הרבה ואינו יודע על אי זה מהן בא וכן היא שבאו עליה אנשים הרבה ואינה יודעת מאי זה מהן קבלה נמצא אב נושא בתו ואח נושא אחותו ונתמלא העולם כלו ממזרים ועל זה נאמר ומלאה הארץ זמה:

לעולם לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה שנאמר אל תחרוש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך ומכל מקום כל שהתנה עמה כן מותר תנאו הוא מקיים וכמו שאמרו מאן הויא ליומי לפירוש ראשון ואיפשר שזהו שסמכוה לה וכן המקרא מעיד והוא יושב לבטח אתך כלומר דוקא כשהיא יושבת עמו לבטח:

ולד זה שכתבנו שהוא ספק אם בן תשעה לאח המת אם בן שבעה ליבם וכבר ידעת שהיבם יורש את נכסי אחיו המת ועכשו ספק זה תובע נכסי האח המת מפני שהוא אומר שהוא בנו ובן תשעה לראשון הוא וראוי לירש והיבם אומר שבנו הוא שנולד לו לשבעה והאח המת מת בלא יורש והוא יורשו הרי זה ממון המוטל בספק וחולקין שניהם בנכסי המיתנא ואפילו קדם היבם והחזיק חדא דאין מחזיקין בנכסי קטן ואפילו החזיק משהגדיל אין אומרין המוציא מחברו עליו הראייה אלא במקום שהנכסים בחזקת אחד מהם או שטוען טענת בריא ויש לך בדין זה פרט אחר יוצא ממנו והוא שאם מת הספק בחיי זקנו קודם חלוקה וזקנו תובע ירושתו מפני שאומר שבנו של מיתנא הוא והירושה חוזרת לו ויבם תובע מצד אחר מפני שאומר שבנו הוא אף זה ממון המוטל בספק וחולקין הזקן עם בני היבם וכן זקן וספק בנכסי יבם אבל אם לא מת הספק אלא שהיבם מת בחיי אביו הספק זוכה ממה נפשך אי בר מיתנא הוא אי בר יבם הוא:

מת היבם והספק ובני היבם באים לחלוק בנכסי המיתנא ספק אומר אנא בר מיתנא ונכסיו שלי ונכסי יבם אביכם שלכם ובני יבם צווחים ואומרים אחינו אתה בא וחלוק עמנו ואין לך בנכסי מיתנא אלא חלקך הרי זה נוטל חלקו תחלה והשאר ממון המוטל בספק ונוטל ספק חציו ושאר אחים חציו ויש לך בדין זה פרט אחר יוצא ממנו והוא שאם לא הניח היבם יורש אלא אחים והספק אומר אני בנו של יבם ונכסיו שלי ואחי היבם אומרים בנו של אח ראשון אתה ובמקומו אתה נוטל חלק עמנו בנכסי אחינו היבם הספק נוטל חלקו תחלה והשאר ממון המוטל בספק ונוטל הספק חציו ושאר אחים חציו:

יתבאר במסכתא זו בפרק נושאין ק' ב' בספק בן תשעה לראשון וספק בן שבעה לאחרון שלא במקום יבום כגון שנשא אחד אלמנת חבירו או גרושת חברו בתוך שלשה וילדה לשבעה שאם מתו שני ספיקי האבות אין זה יורש מהם כלום מפני ששאר יורשים ודאי והוא ספק וכל שאחד ודאי בירושה ואחד ספק מעמידין אותם בחזקת זה של ודאי וכשבא אצל יורשי ראשון הן דוחין אותו אצל האחרון וכשבא אצל יורשי האחרון דוחין אותו אצל ראשון אבל אם מת אותו ספק שני ספיקי האבות חולקין את נכסיו ובנדון שלפנינו יש כיוצא בו ר"ל שהוא ספק בודאי כגון שמת היבם ויש לו נכסים וספק בא לחלוק בהם עם בני היבם לומר בן שבעה ליבם הייתי ואחיכם אני והם אומרים בר מיתנא את זכה בירושתך והנח לנו את שלנו שאין לספק כלום שהרי האחרים ודאי ואף הם אומרים אייתי ראיה דאחונא את ושקול:

ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא שכבר ביארנו שהוא ממון המוטל בספק וחלקו מדין ספק זה ואחר כך מת היבם והספק תובע חלק בנכסיו מצד שאומר שאחיהם הוא וכשהם אומרים לו אייתי ראיה דאחונא את הוא אומר לא כי כשבאתי לדון עם אביכם בנכסי מיתנא הייתי טוען שבן תשעה הייתי ובר מיתנא לזכות בכל נכסיו ואביכם טען לי שבנו הייתי ועל פי אותה טענה חלק עמי בנכסי מיתנא ועכשו אם תודו לי שאחיכם אני וכטענת אביכם הבו לי מנאתא בהדייכו ואם אי אתם מודים לי שאחיכם אני אודו לי מיהת דבר מיתנא אנא ואהדרו לי מאי דשקל אבוכון וחלקו בזו ר' אבא ור' ירמיה ר' אבא אמר קם דינא כלומר מה שנעשה בנכסי המת הדין עומד במקומו ואינו יכול עוד לערער עליו מטענת מה נפשך ודין זה של נכסי יבם הוא עכשו כאלו לא חלקו נכסי מיתנא והם דוחים אותו מפני שהם ודאי והוא ספק ור' ירמיה אמר הדר דינא הואיל ויש כאן טענה אצלו ממה נפשך וגדולי הפוסקים פסקו בה כר' אבא וקם דינא ואין לו אצל בני יבם כלום וממה שפסקנו באחרון של כתובות ק"ט ב' במי שהלך למדינת הים ואבדה לו דרך שדהו שאם היה אחד הבא מכח אחד מקיפו מכל צדדיו ילך לו בקצרה אבל אם היו שנים או שלשה או כמה מקיפין אותו כל אחד דוחה אותו אצל חברו ויקח לו דרך במאה מנה או יפרח באויר ופירשנו בה שלא סוף דבר ארבעה דאתו מכח ארבעה או אפילו ארבעה דאתו מכח חד אלא אפילו חד דאתי מכח ארבעה דעל כל פנים ארחא גביה אע"פ כן יקח לו דרך וזו ודאי בהדי טעמא דקם דינא שייכא שמאחר שהיו ארבעה תחלה וזכו כל אחד שלא ליתן לו דרך אע"ג דהשתא ממה נפשך ארחא גביה הוא מכל מקום קם דינא ואע"ג דאיכא למימר דאפילו תימא הדר דינא התם הוא מטעמא דאי שתקת שתקת כמו שביררנו שם מכל מקום טפי שייכא בהדי הך ואע"ג דהכא לבתר דפלוג קא מיירי והתם אפילו בלא נחות לדינא נמי אמרינן הכי ואם כן היכי שייכי בהדי הדדי התם הואיל והשדות מוחלטים ביד הבעלים הוה ליה כאלו כבר עמדו בדין וזכו הם אבל זו אע"פ שירד היבם בנכסים הרי הכל כמופקד בידו עד שעת חלוקה ויש פוסקין הדר דינא וממה שאמרו בפרק בית כור ק"ו ב' בטלה מחלוקת ולדעתי אינה ראיה שלא נאמר קם דינא לדעתי אלא במה שאי אפשר לבא לידי בירור כמו שכתבתי בראשון של בתרא ד' ב' בסוגית המקיף את חברו משלש רוחותיו ומכל מקום גאוני ספרד כתבו שמאחר שלא נתברר לנו הדין מספיקא לא מפקינן ממונא כר' אבא ואי תפס לא מפקינן מיניה ומדר' ירמיה:

ייחודי בעלמא הוו מיחדי כו' ומשום נושא אשה במדינה אחרת נמי ליכא כו' עכ"ל מה שהכריחם לפרש דבהאי תירוצא יחודי בעלמא כו' בא התלמוד לתרץ ג"כ קושיא דלעיל דלא ישא אדם כו' עיין בתוספות בפ"ק דיומא דף י"ח:

בד"ה דאמר ליה אי שתקת כו' בפ"ק דב"ק גבי מכרן כו' עכ"ל עיין במהרש"ל שכתב מה שכתבו התוס' ובפ"ק דב"ק כו' חוזר על פרש"י ע"ש באורך והוא דחוק גם ראיתי בנוסחאות המרדכי גם בב"י שהביאו דברי התוס' וכתבו וכן בפ"ק דב"ק גבי כו' דזה מוכח כדברי המפרשים דברי התוס' שמביאים ראיה לדבריהם דבלאו טעמא דמוזלינן לך לא אמרינן לכי תיהדר כיון דאין מפקיע דינו וזה מיקרי אין מפקיע דינו כיון דאתי מכח ד' ומה שכתב דמדברי התוס' לסוף מסכת כתובות מוכח דדוקא לרש"י הוא דמפרשינן כו' אבל התוס' לא סבירא להו לשם דאמרינן בשום ענין לכי תיהדר כו' עכ"ל והא לך דברי התוס' דבסוף הדיבור שם ורש"י פירש לשם דוקא מניזקין כו' ולפי מה שפירש הוצרך לפרש כאן ואוזיל גבך כו' ולא משמע כלל הלשון ועוד דקתני במתני' כו' עכ"ל ואין זה מוכרח כמו שהבין מהרש"ל אלא דר"ל דרש"י ז"ל הוצרך לפרש כן דאוזיל גבך משום דאית ליה דה"ל הכא מפקיע דינו אבל אין הלשון משמע כך אלא דבלאו אוזיל גבך לא מיקרי מפקיע דינו וכן פירשו התוספות בהדיא בפרק קמא דב"ק כפרש"י דלא מצי אמר לכי תיהדר משום דאין מפקיע מדינא וזהו שלא כדברי מהרש"ל שכתב דלדברי התוס' לא אמרינן בשום ענין לכי תיהדר ודו"ק:

בגמרא ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא כו' ממון המוטל בספק וממון המוטל בספק חולקין וכתב הרא"ש ותימה ולימא יבם כו' אני יורש של מיתנא ואתה ספק ותנן הוא לא יורש אותו כו' כי הוחזקה נחלה לאותו שבט והוא לא יוציא הנחלה מחזקתה וצ"ל דמיירי שהסבא קיים הלכך כו' עכ"ל וכן פסק הטור א"ה סימן קס"ג כתירוצו דדוקא אם הסבא קיים אז יחלוקו כו' אבל אם מת הסבא אז יטול היבם הכל כו' עכ"ל ודבריהם תמוהים (א) דא"כ לפי סברא זו בסבא וספק בנכסי יבם אמאי אמרינן לקמן בשמעתין דחולקין דלימא סבא אני יורש של יבם ואתה ספק וכיון דהוחזקה נחלה לאותו שבט הוא לא יוציא הנחלה מספק אלא ע"כ אית לן למימר דלא שייך כאן לומר הוחזקה נחלה לאותו שבט כיון דלפי דברי הספק שאומר שהוא בנו תעמוד הנחלה בחזקת אותו השבט ולא דמיא לההיא דפרק מי שמת בנפל הבית עליו ועל אמו דמסיק שם בחזקת יורשי האם מטעם הואיל והוחזקה נחלה לאותו שבט דהתם לפי דברי ראובן שאומר כי יוסף אחיו מן האב מת אחר אמו רחל תוציא הנחלה מחזקת שבט אביה של האם לחזקת שבט אביו של ראובן ויוסף גם בההיא דהוא אינו יורש אותן דפרק נושאין לאו מטעם דהוחזק אותו שבט נגעי בה דלפי דברי הספק שאומר שהוא בנו תעמוד הנחלה בחזקת אותו שבט אבל התם איירי שיש לכל אחד בנים ואינהו דקא מדחי ליה דאינהו ודאי יורשין בקצת ממון ויודעין מכח מי הם באים לירש ואיהו ספק והכי משמע בכולהו שמעתין דמהאי טעמא הוא ולא מטעמא דהוחזקה נחלה לאותו שבט וצ"ע:

תוס' ד"ה יחודי בעלמא וכו' עד ומשום נושא אשה במדינה אחרת נמי ליכא כו'. ר"ל והא ע"כ לא הוי פת בסלו דהא עכ"פ היה אסור לבא עליה מטעם דלא ישא אדם אשה במדינה זו וכו' לכך קאמר ומשום נושא אשה במדינה אחרת נמי ליכא למיחש שאם היה אירע וכו' היה מוליכה עמו לעירו פי' אבל באמת לא אירע זה מעולם ומעולם לא היה מוליכה עמו לעירו ולכך פריך גמרא לעיל איני והא רב כי איקלע וכו' כי היה פשוט וידוע לבני גמרא שמעולם לא היה מוליכה לעירו ורבים מקשין מאי אצטריכו התוס' לזה הא כבר תירצו בגמרא קושית דלא ישא אדם וכו' שאני רבנן דפקיע שמייהו ורצו לחלק דיחודי בעלמא הוו מיחדי אלא שאם אירע שבא עליה ונתעברה ממנו לא שייך ואין לומר פקיעי שמייהו שלא היה מפורסם כ"כ וזה דוחק אלא נראה דס"ל להתוס' דהאי שנויא דשני בגמרא ואמר רבנן יחודי בעלמא הוו מייחדי קאי נמי אלעיל לתרץ קושיא הראשונה שהקשו איני והא רב וכו' ומשני דיחודי הוו מייחדי ולא בא עליה מעולם ולכך אין כאן משום נושא אשה במדינה אחרת ולכך הוצרכו התוס' לומר ומשום נושא אשה במדינה אחרת ליכא למיחש וכו' דבשנויא זה הדר ממאי דשני לעיל שאני רבנן דפקיע שמייהו ומה שמוכרחים התוס' לפרש הגמרא כן דהאי שנויא בתרא בא ג"כ לתרץ קושיא הראשונה שהקשו איני וכו' משום דלפי' דידהו לא הוי לה לגמרא למימר יחודי בעלמא הוו מייחדי דמשמע דלא באו עליהם מעולם אלא ה"ל למימר ליחודי בעלמא פי' היו מודיעים להן שלא היו רוצים אלא ליחוד בעלמא ולכך לא היו מחמדין ולא היו צריכין לישב שבעה נקיים אלא ודאי להכי קאמר יחודי הוו מייחדי ולא היו באין מעולם עליהם כדי לתרץ ג"כ קושית דלא ישא אדם אשה במדינה אחרת וכו' והדר משנויא דשאני רבנן דפקיעי שמייהו ודו"ק כי כן משמע בתוס' במסכת יומא דף י"ח ע"ב ד"ה יחודי בעלמא הוו מייחדי וכו' ע"ש ודו"ק היטב:

ד"ה דאמר לה אי שתקת וכו' ובפ"ק דב"ק גבי מכרן לאחד וכו' נראה דכוונת התוס' להביא ראיה מפ"ק דב"ק דפי' אי שתקת הוי ולא תטול כלום דבפ"ק נמי קאמר גבי מכרן לאחד וכו' משום אי שתקת שתקת ולא מצי אמרה ליה לכי תהדר כיון שאין בא להפקיע מדינו ה"ה הכא לא מצי לומר לכי תהדר אע"ג דאמר ולא תטול כלום דה"נ לא בא להפקיעו מדינו מאחר דאתי מכח ד':