מסכת יבמות דף ל״א עמוד ב׳

תנא בקידושין ספק קרוב לו כו' וה"ה בגירושין:

ותנא בגירושין כתב בכתב ידו וכו' וה"ה לקידושין:

ה"ג כל שיש בקידושין יש בגירושין ויש בגירושין מה שאין בקידושין וזהו דגירושין לאו דוקא ומשום דתנא זהו בקידושין תנא נמי זהו בגירושין:

כל שיש בקידושין כגון ספק קרוב לו וכו' הוי נמי ספק בגירושין:

ויש בגירושין שאין ספק לענין קדושין כגון זמן כדמפרש לקמן דבשטר קידושין כגון המקדש בשטר לא תקנו זמן:

וזהו דגירושין לאו דוקא דמשמעו זהו דהוי ספק בגירושין אבל ספק קרוב לא הוי ספק לגירושין ואיידי דתנא זהו בקידושין דדוקא זהו דקמ"ל זהו ספק קרוב הוא דשייך בקידושין אבל ספק זמן לא שייך בהו:

הניחא למ"ד בגיטין בפ' כל הגט (גיטין דף כו:) מפני מה תקנו חכמים זמן בגיטין משום פירי לידע מאימתי תגבה מבעלה פירות שאכל מנכסי מלוג שלה דקסבר משעה שנתן עיניו בה לגרשה שוב אין לו לבעל פירות:

ארוסה לית לה פירי לפיכך לא תקנוהו בשטר קידושין שאין הבעל אוכל פירות עד שתכנס לחופה דכי תקון רבנן פירי לבעל משום פרקונה ופרקונה לא קא מחייב בה אלא מכתובה ואילך דתנאי כתובה הוא דאם תשתבאי אפרקינך בכתובות פ' נערה (כתובות דף נא.):

וארעא אוקמא בחזקת בר שטיא לא דמי לההיא דאמר בקידושין (דף עט:) ובבבא בתרא (דף קנג: ושם) אם בריא הוא עליו להביא ראיה ששכיב מרע היה ואם שכיב מרע הוא כו' דהכא כיון שדרכו להיות עתים חלים ועתים שוטה לא שייך להעמידו אחזקה כמו שהוא עתה:

אי יגיד עליו ריעו מאי זו היא דקתני הוה מצי למיפרך אי יגיד עליו ריעו ליתני כולהו בחד וליתני חד מינייהו באידך כדפריך בפרק לא יחפור (ב"ב דף יט.):

למעוטי זמן דליתיה בקידושין מספקא לר"י כתב בכתב ידו ואין עליו עדים אי מהני בקידושין אי לא דכיון שאין צריך זמן מה לנו אם אין עליו עדים:

והא עבדא דאיכא דקני בכספא כו' פירש בקונטרס שטר קניית עבד וקשה לר"י דא"כ מ"ש דנקט עבד דהו"מ למינקט שטר מכירת קרקע וכל שטרי מקח וממכר ועוד דהתם לא תיקון רבנן זמן ונראה דאשטר שיחרור קאי דתיקון זמן לידע מתי נאסר בשפחה והותר בבת ישראל וה"ק והא עבדא איכא דקני נפשיה בכספא ואיכא דקני בשטרא והשתא ניחא הא דמשני התם רובא וכו' וא"ת בפ"ק דגיטין (דף ט.) דתנן בג' דרכים שוו גיטי נשים לשחרורי עבדים ליתני נמי זמן ששוו גיטי נשים לשחרורי עבדים וליתיה בקידושין וי"ל דכל מילי דחשיב התם ודפריך התם הוי חד טעמא בגיטי נשים ושחרורי עבדים אבל זמן דשחרורי עבדים בא להתירו בבת ישראל וגיטי נשים משום פירי:

דחזו בכתבא ואתו ומסהדי כו' קשה לר"י דבהגוזל קמא (ב"ק דף צח. ושם:) גבי השורף שטרותיו של חבירו פריך ואי דאיכא סהדי דידעי ליכתבו ליה שטרא אחרינא ואמאי הא אמר הכא דמפיהם ולא מפי כתבם ואר"י דה"נ אם היו מעידים שכך ראו בשטר שפיר הוו עבדי דהרי הם כאילו מעידים ראינו עדות שנתקבל בב"ד דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד אבל חיישינן שמא לא יעידו שכך ראו בשטר אלא שמא יעידו על המעשה עצמו כאילו הם זוכרים והם אינן זוכרין אלא על פי הכתב וכן הא דאמרינן בפ"ב דכתובות (דף כ.) כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אפילו אחר כמה שנים והוא שזוכרה מעצמו אבל אין זוכרה מעצמו לא התם נמי לא איירי במעיד שכך ראה כתוב אלא במעיד על מעשה עצמו ועוד דהתם לא הוה שטר אלא שכותב לזכרון דברים בעלמא ולא שייך למימר נעשה כמי שנחקרה עדותו בב"ד ואר"י דשמע מר"ת שנוהגין עכשיו ששולחין העדים עדותן בכתב ידם לב"ד ולא קרינן ביה מפיהם ולא מפי כתבם כיון שהם זוכרין עדותן והא דתניא במי שאחזו (גיטין דף עא.) ואם לא יגיד פרט לאלם שאין יכול לדבר ופריך ואמאי והרי יכול לדבר מתוך הכתב שאני עדות דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם שאני אלם שאין ראוי להגיד כדאמרינן (מנחות דף קו:) כל שאין ראוי לבילה כו' אבל אחר מועיל כתב ידו כשזוכר העדות ומיהו בפירוש חומש (דברים י״ט:ט״ו) פרש"י ע"פ שנים עדים פרט שלא ישלחו כתבם לב"ד:

להצלה דידה קאתי פי' בקונט' דהשתא דתיקון זמן אי לא מייתא שטרא דאיגרשה מקמי הכי מוקמינן לה אחזקת אשת איש וקטלינן לה ואין נראה דבהדיא אמר בפ' שני דגיטין (דף יז:) גזייה לזמן ויהביה ניהלה מה הועילו חכמים בתקנתן ומשני לרמאי לא חיישינן אלמא כי ליכא זמן לא קטלינן לה ואר"י דה"פ להצלה דידה קאתי שהגט בא להצילה ולהגיד שהיא מגורשת ולכך יראה למחוק הזמן כי סבורה שיפסול בכך וגרע כחו טפי אבל ודאי אי הוה מחקת ליה לא הוה קטלינן לה הכא לחובה דידה קאתי דהקידושין באין להעיד שהיא מקודשת ומחקה ליה לעולם לזמן:

שלשה אחין נשואין ג' נשים נכריות הו"מ למנקט ואחד מופנה:

מדרבנן וגזירה כו' משמע דאשת ב' מתים בשום מקום לא הויא אלא מדרבנן דאי לאו גזירה דהכא היתה מתייבמת אפי' בעלת מאמר ולא גזרינן לה אטו אשת שני מתים וא"כ מי שעליה זיקת יבם אחד כו' לא הויא דרשא גמורה אלא אסמכתא בעלמא וקשה דבפרק בתרא דגיטין (דף פב: ושם) אמרי' אלא אשת ב' מתים היכי משכחת לה משמע דהוי דאורייתא ואפי' בחד דוכתא וי"ל דפלוגתא דתנאי היא כדמוכח לקמן בסוף האשה רבה (יבמות דף צו:) גבי בן תשע שבא על יבמתו ומשהגדיל נשא אשה אחרת ומת השניה חולצת או מתייבמת הראשונה שהיא בעלת זיקת שני יבמין חולצת ולא מתייבמת ופריך בגמרא ויעשו ביאת בן תשע כמאמר בגדול ותדחה צרה מיבום פירוש כי הכא ומסיק לרבי יוחנן דעשו ועשו ופליג תנא דשמעתין אההוא תנא דהאי תנא דשמעתין גזר משום צרה פירוש הא דקא אסר בעלת מאמר משום דאיכא צרה בהדה כדגזר בשמעתין דלמא חליץ והדר מייבם כדפירש בקונטרס אבל משום זיקת שני יבמין לא מיתסרא דלאו דאורייתא ומיהו כי ליכא צרה בהדה נמי אסורה אטו היכא דאיכא צרה כדקאמר התם רבא לעיל דאפי' היכא דליכא צרה בהדה מיחלץ חלצה יבומי לא מייבמא ותנא דהתם לא גזר משום צרה פי' הא דקא אסר לבעלת ביאת בן תשע לייבומי לאו משום צרה אלא אטו אשת שני מתים דהוי בעלמא דאורייתא ודוקא בדידה גזרו אבל בצרתה לא דלא רצו להחמיר גם בצרתה אטו אשת שני מתים וההיא דריש המגרש (גיטין פב:) כההוא תנא וריב"ן פירש שם דלכולי עלמא אשת שני מתים דאורייתא ותנא דהכא גזר אף באשת השני משום צרה דהיינו בעלת מאמר דקא סבר כיון דבעלמא אשת שני מתים דאורייתא מחמירי אפי' באידך ותנא דהתם לא מחמיר כולי האי ולא גזר באשתו של בן תשע אטו בעלת זיקת שני יבמים וקשה דהכא מסיק דטעמא דהך תנא משום הנך גזירות דמפרש הכא ועוד דהתם קרי רבא לאשתו צרה וקאמר נמי ויעשו ביאת בן תשע כמאמר בגדול ותדחה צרה כו' והכא קרי לבעלת מאמר צרה וריב"ן הקשה לעצמו שתי קושיות הללו ופר"י עיקר:

הא דאמרינן זהו דקדושין למעוטי זמן נראה לי פירושו למעוטי זמן דלא נפקא מכלל משנתינו דחמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום אלא אף זו בכלל משנתינו היא דמקודשת גמורה היא ופוטרת צרתה לגמרי. אבל כתב בכתב ידו ואין עליו עדים ויש בו זמן ואין בו אלא עד אחד כי היכי דאיתיה בגרושין איתיה בקדושין. כלומר דכי היכי דגרושין מכלל משנתינו נפקן, הכי נמי נפקן מכלל משנתינו בקדושין. לאו על אנפא חדא איתנהו בקדושין וגרושין, דאלו בגרושין הויא ספק מגורשת ולא נפקא ממשנתנו אלא לחליצה ולא ליבום, שאף זו אינה מתיבמת. ובקדושין לא הויא מקודשת כלל ונפקא מכלל משנתינו לגרמי שזו אינה פוטרת צרתה כלל דלאו מקודשת כלל היא, ואידך לאו צרתה היא וחולצת או מתיבמת. דהמקדש בעד אחד ואפילו שניהם מודים אין חוששין לקדושיו, דלעולם אין קדושין בפחות משנים, כדילפינן דבר דבר מממון. ואפילו כתב בכתב ידו נמי כדמשמע בקדושין פרק האומר (סה, ב) משום דקא מחייב לאחריני. ובגטין דמהני כתב ידו הוי טעמא או משום דלא מחייב לאחריני, או משום דכתיב ביה וכתב לה כלומר בשכתב לה הוא עצמו די לה מדלא כתיב וכתב לה ויעד עדים כדכתיב וכתב בספר וחתום והעד עדים. וכלשון הזה נ"ל שפרש"י שכתב בגטין (פו, א ד"ה ואם נשאת) גבי כתב בכתב ידו ואין עליו עדים למאן דמוקי לה כר' מאיר איכא למימר דכתב ידו כמאה עדים דמי, דכיון דכתב ידו היא וכתב ונתן קרינן ביה ואף על גב דליכא עדי מסירה כשר מדאורייתא עד כאן וכענין שהכשיר נמי עד אחד בטומאה שלאחר קינוי וסתירה מועד אין בה ואין לך בהן אלא מקומן דאם כן גזירה שוה דדבר דבר למאי אצטריך וכדקיימא לן אין דבר שבערוה פחות משנים ויותר מזה כתבתי בקדושין פרק האומר (שם בד"ה אמר ליה רב אשי) בס"ד.

והא עבדא דאיכא דקני בכספא פירש רש"י ז"ל מכירת עבד ותקון רבנן זמן בכל שטרי מכר לידע מאיזה זמן יאכל פירות שדה ויקנה נכסי העבד. ואין פירושו מחוור דאטו תקון רבנן זמן שיהיה שטר המכר נפסל בכך כדרך שתיקנו בגיטין, הא אין הדבר תלוי אלא ברצון הבעלים, ועוד אם כן מאי שנא עבדים דנקט לימא והא קרקע דאיכא דקני בכספא אלא שטר שחרור קאמר, והכי פירושו הא עבדא דאיכא דקני נפשיה בכספא ואיכא דקני נפשיה בשטרא וכדתנן וקונה את עצמו בכסף על ידי אחרים ובשטר על ידי עצמו ותקנו רבנן זמן כדרך שתקנו בגיטין דחד דינא אית להו כדילפינן גזירה שוה מלה לה, והשוו אותה חכמים בתקנותיהן, והתם נמי איכא משום פרי ומשום זנות נמי דדכותה גבי עבד כגון שהלך העבד ונשא בת ישראל וזמנין דרחים ליה אדון דעבד ליה נייח לנפשיה ומחפה על הבנים.

אי דלא דכורי מפיהם אמר רחמנא ולא מפי כתבם פרש"י על פי שנים עדים אמר רחמנא ולא שיעידו מפי כתבם. ואיכא דקשיא להו ליתו שטרא קמי בי דינא ותתקיים ובית דין דנין בו כדרך שדנין בשטרות דעלמא. ורבינו אלפסי ז"ל פירש דלא דמי לשטרות דעלמא דכל שטרא דלא נפיק מתותי ידא דסהדי כמה דלא מסהדי ביה דמיא דהא אי בעי כבשי לה הלכך לא גמרינן מיניה. והקשה הראב"ד ז"ל (מובא בספר הזכות דף ט, א) דאם כן העדים שחתמו על השטר ולא הספיקו למוסרו לבעלים עד ששכחו עיקר עדותן יבטל דמפיהם אמר רחמנא ולא מפי כתבם ומקרען כמה שטרי בשוקי. ופירש הוא ז"ל דשאני הכא שאין השטר הזה ראוי למוסרו לבעלים דדלמא מחקי ליה לזמן, הלכך הוי ליה ההוא שטרא כעדות על פה. ואפשר שאף כונת הרב אלפסי ז"ל לכך, ותדע לך דעל כרחך שטר קדושין זה גם כן נמסר כבר לאשה או לשלוחה בשעת קדושין ואינו מוכח עכשיו ביד העדים אלא כעין שלישית ועוד שאם כוונת הרב ז"ל כמו שסובר הראב"ד ז"ל לינחיה גבי שליש דעלמא אלא שאף דעת הרב ז"ל כן שאין השטר הזה אלא כעין פנקס בעלמא וזו מתשובת הרמב"ן נר"ו שהציל את רבינו ז"ל בספר הזכות. ואם תאמר מכל מקום לינחיה גבי עדים דזמנין דדכירי מתוך שטרא ואתו מסהדי ומהמני כדאמרינן בכתובות פרק האשה שנתארמלה (כתובות יט, א) כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה לאחר כמה שנים, ואסיקנא אף על פי שאין זוכה מעצמו. יש לומר כיון דהא לאו משום שטרא הוא דאפילו כתבי הכי בפנקס בעלמא מעיד הוא עליה, בכי הא לא תקינו רבנן זמן בשטרא.

התם להצלה דידה קאתי פירוש רש"י ז"ל דהשתא דתקון רבנן זמן בגיטין אי מחקה ליה מוקמינן לה אחזקתה וקטלינן לה ואינו מחוור דמספיקא לא קטלינן לה דספק נפשות להקל. ועוד דבהדיא אמרינן בפרק המביא בתרא בגטין (יז, ב) גזייה לזמן ויהביה ניהליה מה הועילו חכמים בתקנתן, ופריק לרמאי לא חיישינן אלמא אי גזייה הואיל והצל הציל וההיא בין למאן דאמר משום פירות בין למאן דאמר משום אחותו מפרשא, וכן פירשה שם רש"י ז"ל (בד"ה גזייה) אלא הכי פירושו גיטא להצלה דידיה קא אתי וסברא אי מחקא ליה לזמן איפסיל ליה גיטא ומוקמינן לה בחזקת אשת איש הלכך לא מחקה ליה. אבל שטר קדושין לחובה דידה קא אתי ומחקה ליה לזמן דסברה מאי אמרי(נן) דשטרא פסילא הוא כל שכן דמוקמינן לה בחזקת פנויה, הלכך אי מנח ליה גבי דידה מחקא ליה.

אלא אמר אביי יגיד עליו ריעו תנא בקדושין וה"ה בגירושין נמי חולצת ולא מתייבמת וק"ל ואמאי נייד אביי מאוקמתא דרבא ומפיק מתני' מפשטא דזהו לאו דוקא דהא ממאי דפריך אביי דב' כתי עדים ספקא דרבנן הוא כעובדי דבר שטי' סייעת' היא לרבה דבגרושין מיהת אוקי איתת' בחזקתה שהיא בחזקת התר לשוק ואם אתה אומר חולצת מדרבנן שמא תתייבם ופגע באשת אח שלא במקום מצוה שהיא בכרת וכדקא משני רבא לעיל וי"ל דמ"מ מתני' דגיטין שהית' עומד' בר"ה הוה תיובתי' דרבא דמדקתני מחצ' על מחצה חולצת ולא מתייבמת דהא בד' כתי עדים ספיקא דרבנן הוא ואם אתה אומר חולצת מתייבמת אלא ודאי ליתיה להאי טעמא ולא חייש לומר אם אתה אומר חולצת מתייבמת ותנא בקדושין וה"ה בגירושין ורבא חזר והודה לאביי בזה דכל שיש בקדושי' יש בגרושין ובגרושין נמי בספק קרוב לו ספק קרוב לה חולצת ולא מתייבמת ומיהו לא יתברר לן אי משום דאע"ג דמיירי בב' כתי עדים ספיקא דרבנן הוא כדאמר אביי השתא ולא ניחוש לומר ואם אתה אומר חולצת ולא מתייבמת או משום דאכתי לרבא כד הוה סבר מעיקרא דב' כתי עדים ספיק' דאורייתא היא אלא דבמתני' בכת א' דספיקא דרבנן ומאי דאודי לאביי היינו דלא חיישי' לומר אם אתה אומר חולצת מתייבמת ולפום פשטא דשמעת' משמע כלשון הראשון דלגמרי הודה רבא לאביי דב' כתי עדים ספיקא דרבנן מעובדא דבר שטיא ושלא ניחוש לומר אם אתה אומר חולצות מתייבמת וכן פוסק ר"י ז"ל וק"ל הא דאמרי במס' קדושי' בעובדא דינאי מלכא שהיו אומרי' אשתו נשבית למודעית ויבוקש הדבר ולא נמצא היכי דמיא אלימא דבתרי אמרי אישתבאי ותרי אמרי לא אשתבאי הרי נמצא דמאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני אלמא לא מוקמי לה אחזקתה ותירוץ ז"ל דאע"ג דאמרי דהיכא דאיכא תרי לבהדי תרי אוקי איתתא בחזקתה ואוקי גברא אחזקתי' הא אזלי' ביה לחומרא מדרבנן לאיסורין של תורה כגון קדושין או גרושין דהכ' ודאי דינאי מלכא מדרבנן הוא דפסלינן לה לעבודה ולתרומה דאורייתא אבל בתרומה דרבנן לא עבדינן שום חומרא כדאמר בכתובות בהדיא דנפקא עליה קלא דבן גרושה ובן חליצה הוא דכי הוו תרי לבהדי תרי מכשירין ליה כדמוכח התם ומיירי לתרומה בזמן הזה מדרבנן וכן הוא זה וכבר הארכתי בה במקומו בתירוצי' אחרים והאי עובדא דבר שטיא כבר פי' במקומו בפ' האשה שנתארמל' וכן הלכתא והא דמייתי לה אביי בלשון דילמא משום דמספיקא ליה דילמא לאיחלופי ילפי איסורא מממונא וגבי איסורא תרי ותרי ספיקא דאורייתא:

זהו דקדושי' למעוטי מאי למעוטי זמן דליתיה בקדושי פי' דשט' קדושי' שאין בו זמן כשר לגמרי ואפי' מדרבנן דלא תקון בה רבנן זמן כדמפר' ואזיל וכיון דלא נקטי' הכא אלא למעוטי זמן מכלל דגבי כתב בכתב ידו ואין עליו עדים או שאין בו אלא עד א' בקדושי' נמי פסולים אבל נחלקו בזה רבותי י"א שאין פיסולן שוה דגבי קדושי' פסולים הם מן התור' לכל דבר שאין דבר שבערוה פחות מב' וגבי גרושי' הוא משום דכתב וכתב לה ואין למדין המנו לקדושי' דשאני קדושי' דמחייב לאחריני וי"א דכיון דבגירושים נמי בעי שנים דבר שבערוה הוא והתם כתיבה ג"ש:

כי אכשר רחמנא כתב ידו היינו משום דכתיבת ידו חשובה כעדים למעבד מעשה כשטר ואפילו בגרושי' דבעי' כריתות ולהקל וכל דכן בגירושי' שבא לאסור ולהחמיר ולית לן למיחש בהא במאי דמחייב לאחריני ותדע דהא איתקש הויה ליציא' לענין קדושי שטר וכיון דכן ילפי' לגמרי הלכך כתב בכתב ידו כשר מן התורה ופסול מדרבנן וצרתה חולצת ולא מתייבמת וגבי כתב בכתב סופר ואין בו אלא עד א' כשר דאיכא לאכשורי כשטר קדושי' דהא למ"ד דמיירי בספרא דמובהקי כתב סופר הוי ובמקו' חותם ידו נמי לא הוי כקדושי' דהכא והכא אין דבר שבערוה פחות מב' ולמאן דמוקי' דחתם סופר ועד כ"ש וכ"ש וזהו האמת לפי דעתי וכן דעת מרן ז"ל המובהק הר"ם ובתוס' העלו הדבר הזה:

והא עבדא דאיכא דקם בכספא פרש"י ז"ל שטר קנין של עבד ותקון רבנן זמן דבכל שטרי מכר תקון רבנן והקשו עליו שלא מצינו בשום מקום בתלמוד שפסלו שטר מכר וממון דעלמא שאין בו זמן ולא תקינו אלא משום בת אחותו דאסורה או משום פירי דתקונהו רבנן ועוד דא"כ אמאי פריך מעבד ליפרך משטר מכירת קרקעות לפי פי' דבשטר שחרור עבד מיירי ומשמע לן דתיקון ביה רבנן זמן כיון דבדיני תורה גמירי לה מאשה בהא נמי דרבנן שוו גיטי נשים ושחרורי עבדי' דבעבד נמי דאיכא למיחש לפירות ואיכא למיחש נמי שיבא לחפות עליו אי רחים ליה משום דעבד לו קורת רוח כגון שהלך העבד ונשא בת ישראל ויכתוב עליו שחרור בלא זמן כדי שלא יוציאנה ולחפות על הבנים והא דאמרינן דאיכא עבדא דקני בכספא ואיכא דקני בשטרא ה"פ דאיכא עבדא דקני נפשיה בכספא ואיכא דקני בשטרא כדתנן וקונה עצמו בכסף ע"י אחרים גבי שטר ע"י עצמו והא דדחי' דהתם רובא בשטרא משום דבכסף ע"י אחרים לא שכיח כפר"י ז"ל:

ואי לא דכירי זמנין חזו מכתב וסהדי ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם פרש"י ז"ל שיעידו מעצמם על פיהם ולא שיעידו מפני מה שרואים בכתבם ובעלמא דרשי' באנפא אחרינא למעוטי שלא ישלחו עדותם באגרת כדפי' רבי' ז"ל בפי' החומש ותרווייהו שמעינן להו מקראי וזה מן הלשון שבתלמוד שמתחלף פי' והכא חיישינן שמא יעידו על פי כתבם בלי שזכרו הענין כלל מעצמם ואפי' ע"י הכתב דאי לא הא דאמרינן בכתובות כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליו אפי' לאחר כמה שנים ואסיק ר' יוחנ' אע"פ שאין זוכרה מעצמו אלא ע"י הכתב לפי מה שכתב שם ר"י אלפסי ז"ל והקשו הגאונים ז"ל אי לא דכירי למה להו לאסהודי מפי כתבם יוציאו השטר בב"ד ויעידו על כתב ידם ותו לא בעי ורב אלפס תירץ דשאני הכא כיון דשטרא לא נפיק מתותי ידי' דסהדי כמה דלא מסהדי בה דמיא ולא אמרי' דה"ל ככותב עדותו בפנקס וק"ל דהא הכא לידה דאיתתא או שלוחא מטא ועוד כמה שטרי מקרען בשוקא שהעדים חותמים ולא מספיקים ליתנו לבעל דבר עד ששולחים עיקר הדבר וי"ל דכיון דשאני הכא דכיון דלא חזי למתבע לבעל דבר להיות בידו לראייה לא חשיב שטר לראייה כלל אלא דהוי שטר מקנה בעלמא להתקדש בו וכן תירץ רבינו הרמב"ן ז"ל בספר הזכות והנכון בעיקר הקושיא דליתא לקושיא מעיקרא דודאי אלא דמפקי ליה עדים לשטר קדושי' לבית דין ומעידים על כתב ידם ה"נ דמהני ותלמודא הוא דקאמר דחיישינן דילמא לא בעי עדים לאפוקי דאמרי לא יהא שטר כתב ידינו גדול מעדות פינו אי נמי דלא חתמיה להו הוא ואתו ומסהדי על פה מאי דחזו בשטרא בדלא דכירי לה לסהדותא והוו ליה מפיהם ולא מפי כתבם וזה ברור מפי הר"ם ז"ל וא"ת ולנחי' גבי שליש או לינחי' בב"ד לפום מאי דפרישנ' דאע"ג דלא חזי למהוי בה הוי שטר ראיה דבשלמא לפי' רב אלפס ז"ל ל"ק וי"ל דכיון דלא חזו לאנוחי שטרא בידיהם דהנהו דשייכי במילתא לא בעו רבנן למעבד להא תקנתא כיון דזכות דבת אחותו לא שכיח משום פרי ליכא:

א"ה בגרושין נימא הכי ופרקינן התם זמן להצלה דידה קא אתי ולא מחיקה ליה פרש"י ז"ל דכיון דקא תקון רבנן זמן כי נפיק גיטא שאין בו זמן פסול וקטלינן לה דמוקמינן לה אחזקת' דהויא בחזקת אשת איש והקשו עליו חדא דמקמי דתקון רבנן זמן לא הוה קטלינן ליה דספק נפשות להקל משום פסולה דתקנתא דרבנן לא קטלינן לה ועוד דאמרי' בפ' המביא גט תניין (די"ז) גזייה לזמן ויהבי ניהלה מה הועילו חכמים בתקנתם ופרקינן לרמאי לא חיישינן אלא אי עביד מהני והתם לכ"ע אמרי' לה בין למ"ד משום פרי בין למ"ד משום בת אחותו וכפרש"י ז"ל שם לכפר"י ז"ל גיטא עיקרו להצלה דידה לאפוקה מחזקת אשת איש וצריך הוא לה על כל פנים דאי לא קטלינן לה על זנותא וכיון דצריך הוא לה סברא דאי מחקה ליה מיפסל דכלהו נשי לאו דינא גמירי אבל שטר קדושין דלחיובה דידה איתעביד למעבד אשת איש מידע ידעה דכי קרעיה ליה או מחקא ליה ומפסיל דזנותא הוא דהוי בחזקת פנויה הלכך קרע' לי' או מחקה ליה וצ"ע:

ואי זיקת ב' יבמין דאורייתא ויאמרו פי' דהא בחליצה זו אין איסור אלא שיאמרו שעשינו חליצה בכדי וכיון דכן משום הא לית לן לבטולי מצית יבמין ופרקינן אי במייבם וכו' עד וקם ליה באשר לא יבנה וכו' פי' דלפום דעתייהו שסבורים ששתי יבמות אלו מבית א' מהם אתו למישרי הכי כשרים מבית א' ממש וקם ליה באשר לא יבנה:

בשני של גיטין י"ז א' ביארנו שחכמים תקנו זמן בגיטין אלא שטעם תקנתו נחלקו בה ר' יוחנן וריש לקיש שלר' יוחנן טעם תקנתו משום בת אחותו ולריש לקיש משום פירי ומפני שהוא סובר שמשנתן עיניו לגרשה אין לו פירות וכתיבת הגט נתינת עין לגרש הוא ובכאן שאלו מפני מה לא תקנו זמן בקדושין בשלמא למאן דאמר משום פירי ארוסה לית לה פירי שאין הבעל אוכל פירות עד שתכנס לחפה דהא פירי משום פירקונה איתקון אלא למאן דאמר משום בת אחותו דהיינו ר' יוחנן שהלכה כמותו למה לא תקנוהו בקדושין גם כן שהרי יש לחוש בהן משום חפוי בת אחותו שאף הוא אומר ששטר הקדושין לא נכתב עד לאחר הזנות ואי משום דאיכא דמקדש בכספא הא עבדא ר"ל בגט חירות שבו דאיכא דקני בכספא שהרי קונה את עצמו בכסף על ידי אחרים ותקינו ביה זמן דחד דינא אית להו דהא גמרינן לה לה מאשה ואיכא נמי משום פירי דהיינו מעשה ידיו ומציאתו וכן יש בו משום חפוי כגון שנשא בת ישראל ונוח לו לאדון להכשיר את הבנים ופירשו בה משום דלא איפשר דהיכי נעביד נינחייה גבי דידה מחקא ליה נינחייה גבי דידיה שמא ישא בת אחותו ויחפה עליה נינחייה גבי עדים אי דכירי ניתו ונסהדו אי דלא דכירי וליחזו בכתבייהו מפיהם אמר רחמנא ולא מפי כתבם כלומר הואיל ואינם זכורים אף לאחר ראיית הכתב ושמא תאמר לינחייה גבי עדים דאדחזו כתב דידהו רמי אנפשייהו ודכירי וכדאמרינן כותב אדם עדותו כו' ואע"פ שאין זוכרה מעצמו ר"ל הואיל ועל ידי ראיית הכתב הוא זכור התם דממונא הוא לא גזרינן אבל הכא דדיני נפשות הוא גזרינן דילמא סמכי אכתבא ומסהדי ושמא תאמר נינחייה גבי בית דין או ביד שליש טריחא להו מילתא ולא מזדקקו ומטעם זה לא תקנו זמן בקדושין ומכל מקום כל שכתבו בו זמן למדין הימנו אף לדיני נפשות ושאלו אי הכי בגירושין נמי נימא הכי ותירץ גירושין דעיקר הגט להצלה דידה קא אתי שאם תזנה אחר כך תהא פטורה לא מחקה ליה לזמן משום דחיישא דילמא מפקעא הצלתה בהכי קדושין דלחובה קאתו לעשותה ארוסה מכאן ואילך מחקא ליה ויש מפרשים בהצלה דידה פירושים אחרים וכבר ביארנו סתירתם בשני של גיטין י"ח ב' וכן הארכנו בדין מפיהם ולא מפי כתבם בכדי הצורך בשני של כתובות כ' א':

המשנה התשיעית והכונה בה בענין החלק השלישי והוא שאמר שלשה אחים נשואים לשלש נשים נכריות ומת אחד מהם ועשה בה השני מאמר ומת הרי אלו חולצות ולא מתיבמות שנאמר ומת אחד מהן יבמה יבא עליה שעליה זיקת יבם אחד לא שעליה זיקת שני יבמין ר' שמעון אומר מיבם לאי זו שירצה וחולץ לשניה אמר הר"ם סבת זה אינו מן אמרו יבמה וכו' עד שיהא אסורא דאורייתא ואמנם היא גזירה מדרבנן אולי יחשוב ששתיהן מבית אחד הן ואילו ייבם להם אחד או חלץ לאחת וייבם שניה יחשוב שזה גם כן מותר בשתי יבמות הבאות מבית אחד ואין הלכה כר"ש:

אמר המאירי שלשה אחים נשואים שלש נשים נכריות ומת אחד מהם ועשה בה השני מאמר ומת והרי שנזדקקו שתיהן לשלישי ואלמלא המאמר היו שתי יבמות משני בתים והיה יכול ליבם שתיהן ואין זיקת שני מעכבתו אדרבה פקעא לה וליכא מידי דכי קיימי תרוויהו ראויה לכל אחת מהן וכשמת האחד יאסר לזה על הדרך שכתבנו למעלה ל"א א' לשיטתנו ואלו היה המאמר קונה קנין גמור נתרוקנה זיקת הראשון ואורעה לזיקת השני והיו שתי יבמות מבית אחד עכשו שהמאמר קונה מקצת ואינו קונה לגמרי מצד מה שקונה נעשו במקצת שתי יבמות מבית אחד ומצד מה שאינו קונה נשארו עדין במקצת שתי יבמות משני בתים ומתוך כך שתיהן חולצות ולא מתיבמות שנאמר יבמה יבא עליה את שאין עליה אלא זיקת יבם אחד ולא שעליה זיקת שני יבמין ושאלו בגמרא ואם זיקת שני יבמין דאוריתא חליצה נמי לא תיבעי אלא קרא אסמכתא בעלמא וזיקת שני יבמין אינה אלא מדרבנן שהמאמר אינו קונה מן התורה ומן הדין מיבם לשתיהן שהרי משני בתים הן אלא דמדתקון רבנן מאמר הדבר דומה כאלו הן מבית אחד ויאמרו שתי יבמות הבאות מבית אחד מתיבמות ובית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים ואם תאמר ליבם אחת ולחלוץ אחת יאמרו בית אחד מקצתו בנוי ומקצתו חלוץ וכי תימא יאמרו ויאמרו ומאי איסורא איכא שמאחר שייבם את האחת אף כשיאמרו שהן מבית אחד חליצת האחרת אינה כלום אי מיבם ברישא הכי נמי אלא דילמא חליץ ברישא ולפי מה שסוברים שמבית אחד הם כשחלץ אינו ראוי ליבם דמכיון שלא בנה שוב לא יבנה ומתוך כך שתיהן חולצות ואיפטורי חדא בדאידך לא דהא מדאוריתא שני בתים הם אלא שתיהן חולצות ולא תימא הני מילי היכא דאיכא צרה דאיכא למיגזר משום צרה על הדרך שכתבנו אלא אפילו היכא דליכא צרה אלא יבמה אחת שמת בעלה ועשה בה השני מאמר ומת ונזדקקה לשלישי חולצת ואינה מתיבמת והיא הקרויה אשת שני מתים כמו שיתבאר בפרק האשה רבה צ"ו ב':

ר' שמעון אומר מיבם לאי זו שירצה וחולץ לשניה משום דמספקא ליה מאמר אם קונה אם לאו והילכך יבומי לתרויהו לא דילמא קני והוו להו מבית אחד איפטורי חדא בדאידך נמי לא דילמא לא קני והוו להו שני בתים אלא מיבם לאי זו שירצה וחולץ לשני שאם מאמר השני מאמר אשת השני הוא בועל ונפטרה צרתה וחליצה דידה בכדי וגזירה דילמא חליץ והדר מיבם לית ליה ואם מאמר השני אינו כלום אשת ראשון הוא בועל וחליצה האחרת חליצה גמורה היא ואין הלכה כר' שמעון ומפני שהמאמר קונה במקצת ואינה קונה לגמרי:

מכל מקום פירשו בגמרא שאם נתן השני גט למאמרו הותרה לשלישי כשימות השני ולא סוף דבר צרתה אלא אף היא דמאי דעבד הא שקליה ונמצא המאמר כאלו אינו ודוקא שנתן גט בפירוש למאמרו ולא לזיקתו הא אם נתן גט סתמא פסלה לכל האחים ואפילו צרתה כן ואף כשנתן גט למאמרו בפירוש שהותרה אף היא דוקא לשלישי או לשאר אחים אבל לדידיה ודאי אם לא מת אסורה הואיל ועבד בה מעשה וצרתה דקאמר יש מפרשים אשת השני שנעשית לה צרה במאמר זה ואינו כן שזו כל שכן שבנתן גט סתם מותרת אלא פירושו צרתה הבאה עמה מבית בעלה ויש פוסקים בזו כלישנא קמא דגמרא דקאמר בנתן גט למאמרו דהותרה צרתה ולא היא ר"ל צרתה דמבית בעלה כגון ראובן ושמעון ולוי ומת ראובן ועשה שמעון מאמר ונתן גט למאמרו ולא לזיקתו וצרתה ר"ל אשה אחרת של ראובן מותרת ללוי אבל היא עצמה אסורה ללוי דמיחלפא בבעלת גט דעלמא ובגט סתם אסורה אף צרתה ר"ל צרה שהזכרנו אבל צרתה של בית אחר כגון אשה אחרת של שמעון אפילו נתן שמעון גט לזיקתו של אשת ראובן אין אשתו של שמעון נאסרת ללוי שהרי זיקת אשת ראובן אינה אוסרתה בלא מאמר כל שכן בזו שיש גט לזיקתו ומכל מקום עיקר הדברים לפסוק כלישנא בתרא והותרה אף היא כמו שכתבנו תחלה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שכתבנו ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

בד"ה והא עבדא דאיכא דקני כו' וא"ת בפ"ק דגיטין כו' וי"ל דכל מילי דחשיב התם כו' אבל זמן דשחרורי עבדים בא להתירו בבת ישראל וגיטי נשים משום פירי עכ"ל ולמ"ד נמי דאיתקון זמן משום שמא יחפה על בת אחותו מ"מ לא בא הזמן להתירה דהא א"נ מחקה ליה לזמן לא קטלינן לה מספיקא וע"י הזמן שיראה למוחקו קטלינן לה וא"כ אדרבה הזמן לא בא אלא לאוסרה (ב) כפי' התוס' לקמן ובתוס' בפ"ק דגיטין תירצו קושייתם בע"א וע"ש: