מסכת יבמות דף כ״ה עמוד ב׳

גזלן דדבריהם כמו מפריחי יונים ומשחק בקוביא דתנן (ר"ה דף כב.) כל העדות שאין האשה כשרה לה אף הן אינם כשרים ועלה אמר רב מנשה זאת אומרת גזלן דדבריהם כו':

רבא פליג עליה דרב יוסף ואמר אפי' אמר פלוני רבעני לרצוני הוא ואחר מצטרף להורגו לרובע דכיון שזה מתכוין לעדות נאמן הוא אצל חברו ואין נאמן על עצמו ממה שאמר לרצוני דאדם קרוב אצל עצמו וקרוב פסול לעדות בין לטובה בין לרעה הלכך אינו נעשה רשע בעדות עצמו:

ואין אדם משים את עדותו עדות אצל עצמו ליעשות רשע. והא דקי"ל (ב"מ דף ג:) הודאת פיו כמאה עדים דמי הנ"מ לממונא אבל לקנסא ולעונש מלקות וליפסל לא:

ושאני עדות אשה דאקילו בה רבנן הלכך אפילו רשע נאמן ואנא לית לי דרב מנשיא דאמר הא דדברי תורה פסול:

אלא רב מנשיא דאמר כרבי יהודה והכי מיתוקם סוגיא רב יוסף מוקים לרב מנשיא כרבי יהודה ורב מנשיא מוקי לרב יוסף כרבי יהודה:

אני הייתי עם הורגיו אבל לא נגעתי בו:

ע"י לסטיות לפי שהיה עמהן:

מתני' בנדר שנדרה הנאה מבעלה ולא הפר לה ובאתה לחכם להתיר לה ולא מצא פתח לחרטה:

רבא אמר אדם קרוב אצל עצמו הקשה ר' יצחק בן אברהם דבפרק שני דכתובות (דף יח: ושם) מסיק רבא גופיה גבי הא דתנן התם אם אין כתב ידן יוצא ממקום אחר הרי אלו נאמנים לומר אנוסים היינו לא שנו אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות אבל אמרו מחמת ממון אין נאמנים ואמאי אין נאמנים דהוה לן לפלוגי דיבורא ולומר דאנוסים היו ולא מחמת ממון אלא מחמת נפשות ואומר ר"י דלא פלגינן דיבורא כדי לפסול השטר דמדאוריית' עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד א"נ התם בכל ענין שהם אנוסים אם לא מחמת נפשות הוו רשעים הלכך לית לן למיתלי באונס מחמת נפשות דהוי מיעוטא:

ואין אדם משים עצמו רשע היינו לפסול את עצמו אבל נאמן הוא לומר גבי אכילת חלב מזיד הייתי כדאמר בכריתות (דף יב. ושם) דאין לנו לכופו להביא חולין לעזרה לפי דבריו והא דקאמרינן בהאיש מקדש (קדושין דף נ. ושם) גבי הבא לי מן החלון או מן הדלוסקמא דלא עביד איניש דמשוי נפשיה רשיעא לומר מזיד הייתי לאו משום שלא יהא נאמן לומר מזיד הייתי דפשיטא דנאמן אלא כלומר שאין ברצון אומר בענין דמשוי נפשיה רשיעא וא"ת דהשתא משמע דנרבע לרצונו פסול לעדות ובפרק זה בורר (סנהדרין דף כו:) איכא למ"ד דחשוד על העריות כשר לעדות וי"ל דהתם בחשוד שהוא פריץ ומתייחד עם העריות ולא ודאי בא על הערוה כדפי' התם בקונטרס ומאן דפריך התם עני מרי ארבעים בכתפיה וכשר היינו משום דמלקין על לא טובה השמועה וא"ת וכי ודאי בא על הערוה אמאי פסול הא רשע דחמס בעינן שיהא רע לשמים ולבריות וזה אין רע לבריות כגון אוכל נבלות להכעיס דכשר לרבא בפרק זה בורר (סנהדרין כ"ז.) וי"ל דהוי כמו אוכל נבלות לתאבון דפסול לכולי עלמא אע"פ שאין רע לבריות דכיון דחשוד לעבור בשביל הנאת עצמו חשוד נמי להעיד שקר בשביל ממון והכי נמי בא על הערוה:

לימא רב יוסף דאמר כרבי יהודה תימה דהכא לרבי יהודה לית ליה פלגינן דיבורא ובפרק החולץ (לקמן יבמות דף מז. ושם) אמרינן ההוא דאתא לקמיה דרבי יהודה ואמר נתגיירתי ביני לבין עצמי א"ל נאמן אתה לפסול את עצמך ואי אתה יכול לפסול את בניך אלמא פלגינן דיבורא ומיהו י"ל דהתם לא מטעם עדות נאמן (דהא אדם קרוב אצל עצמו ועוד דאם נאמן לפסול עצמו איך יתכן שיהו בניו כשרים) אלא הא דפסלינן היינו לאוסרו בבת ישראל דשויה אנפשיה חתיכה דאיסורא או אם נגח שור של ישראל את שורו פטור מטעם הודאת בעל דין וההיא דר' יהודה גופא קשיא ושם נפרש בעזרת השם:

באומר אני הייתי עם הורגיו אור"י דאע"ג דאמר הרגנוהו נעשה כאומר אני הייתי עם הורגיו וכענין זה מפרש ר"ת ורבינו חננאל בפ' מי שאחזו (גיטין עג: ד"ה אמר) באומר מעת שאני בעולם נעשה כאומר:

במגיזת קפוטקיא יש ספרים דגרסי במזיגת והוי כמו במגיזת עבראי כמו שמלה שלמה. ר"י:

טעמא דב"ד הא בי תרי לא ואע"ג דאמרינן בריש השולח (גיטין דף לב: ושם) דלתרי נמי בי דינא קרו להו מ"מ אור"י דדייק שפיר דמדתלי טעמא בבית דין ולא קאמר מפני שהיו ב' ש"מ דלא סגי הכא בתרי ועוד דומיא דחליצה דבג' אע"ג דאיכא מאן דמכשר בפרק מצות חליצה (לקמן יבמות דף קד.) ביחידי הך תנא לא סבר לה כוותיה דחד ודאי לא מיקרי ב"ד ואיכא נמי רננה בחד:

לא חשו חכמים לדבר זה ואע"ג דשרי מ"מ בעל נפש יתרחק כדתני' עלה באלו טרפות (חולין דף מד: ושם) דן את הדין זיכה וחייב טימא וטיהר וכן העדים שהעידו כולם רשאים ליקח אבל חכמים אמרו התרחק מן הכיעור ומן הדומה לו וא"ת הא אמרינן בסוף התקבל (גיטין דף סז. ושם) גבי חיישינן שמא תשכור עדים דיבורא אמרי מעשה לא עבדי וי"ל דכשמעידים שקר חשיב נמי מעשה כדפי' בקונטרס כיון דעל פיהם נגמר ולא קרי דיבורא התם אלא באומר אמרו שאומר מן הבעל לסופר ולעדים לכתוב ולחתום דלא נגמר הדבר על ידיהם:

אמר להו מתני' היא הנטען כו' ולנטען על אשת איש לא דמי דהתם בדין שיוציא אם הוא אמת אסירא ליה אבל הכא שאסר את האשה בנדר אפילו אסרה שלא כדין כיון שגירשה בעלה שריא לחכם מדאורייתא:

גזלן דדברי תורה פסול לעדות אשה כתב הרב אלפסי ז"ל דדוקא מעיד, אבל מסיח לפי תומו כשר לעדות אשה, דלא גרע מעכו"ם. וקשיא ליה דאם כן לימא ליה הכא הכין, כלומר כי אקשינן מינה למתניתין לימא מתניתין במסיח לפי תומו. ויש לומר דמתניתין דומיא דהמביא גט ממדינת הים קאמר שמתכוין להעיד. אלא דאכתי קשיא לי מדאקשינן בסמוך לר"י ממעשה דליסטים שאמר אמרו לה לאשת שמעון בן כהן אני הרגתי את בעלה והשיאו את אשתו, ומאי קושיא דלמא מסיח לפי תומו היה. ויש לומר דמדקאמר מרו לה לאשתו מתכוין להעיד או להתיר את אשתו היה, ואינו מסיח לפי תומו וכדאמרינן בשלהי מכילתין (קכא, ב) דבעכו"ם לכולי עלמא מסיח לפי תומו עדותו עדות, אבל מתכוין להתיר או נתכוין להעיד אין עדותו עדות. ואפילו פלוני מת השיאו את אשתו, זהו מתכוין להתיר, בא לבית דין ואמר מת פלוני זהו מתכוין להעיד.

אמר רבא אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע כלומר ופלגינן דיבורא. והא דמשמע דאית ליה לרבא דהכא פלגינן דיבורא ובפרק האשה שנתאלמנה (כתובות יח, ב) משמע איפכא גבי אנוסין היינו מחמת ממון כתבתיו בארוכה בס"ד התם (בד"ה ואוקימנא), ומיהו איכא למידק דהא לרבא אינו נאמן אלא משום דפלגינן דיבורא הא לו הכין אינו נאמן והא אית ליה לרבא בפרק זה בורר (סנהדרין כז, א) דרשע דחמס בעינן. ויש לומר דהאי הוי לרבא כמו אוכל נבלות לתאבון, דאינו רע לבריות ואפילו הכי מודה בה רבא דפסול לעדות כדאיתא התם. וטעמא דמלתא משום דכיון שהוא חשוד לעבור על דעתו ועל דעת קונו משום גופו, חשוד נמי להעיד עדות שקר בשביל ממון, ואינו חושש אם הוא עושה דבר שהוא רע לשמים ורע לבריות. והכא נמי כשהוא חשוד על העריות פסול לעדות, דכיון שעובר על דעתו ועל דעת קונו מחמת הנאת גופו, גם כן חשוד להעיד עדות שקר בשביל ממון.

באומר הני הייתי עם הורגיו פירשו בתוס' דלאו דוקא באומר כן בפירוש, אלא כל האומר הרגנוהו סתם כאומר אני הייתי עם הורגיו, שאלו היה בדעתו לומר שהוא בעצמו הרגו לא היה אומר הרגנוהו אלא היה אומר הרגתיו. וכענין זה פירש ר"ת ור"ח ז"ל בפרק מי שאחזו (גיטין עג, ב) באומר בעת שאני בעולם נעשה כאומר מעת שאני בעולם.

הא דאקשינן והא לסטים קתני והא יוצא ליהרג קתני מסתברא דלאו לר' יהודה בלחוד קא מקשה אלא בין לרבנן בין לר' יהודה קשיא ליה, ותלמודא הוא דקא מקשה הכי לכולי עלמא דהא אפילו לרבנן רשע דאורייתא פסול אפילו לעדות אשה אליבא דרב מנשה דקיימא לן כותיה, והאי רוצה הוא. אלא ודאי לכולי עלמא קא קשיא ליה, ואליבא דכלהו משני דנתפס על ידי לסטות ובבית דין של אומות העולם קאמר.

כנס מהו שיוציא פרש"י ז"ל (ד"ה כנס) דקאי אמביא גט ואמר הרגתיו הרגנוהו ואחכם שאסר את האשה בנדר. ואסיקנא אם כנס לא יוציא. אבל מדברי התוספתא (פ"ד ה"ג-ו) היה נראה לכאורה שלא אמרו כן אלא בחכם שאסר את האשה בנדר, דתניא הפודה את השבויה מותר לישא אותה, המעיד על השבויה הרי זה לא יכנוס ואם כנס לא יוציא, מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא את אשתו, ר' יהודה אומר כו' הנטען מאשת איש ונתגרשה על ידי אחר הרי זה לא יכנוס ואם כנס לא יוציא, עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל כו' הרי זה לא יכנוס ואם כנס לא יוציא, ישראל שבא על השפחה כו' לא יכנוס ואם כנס לא יוציא, החכם שאסר את האשה בנדר על בעלה הרי זה לא ישאנה ואם נשא לא יוציא. אלמא מדקתני בכלהו אם כנס לא יוציא, ושייר למת הרגתיו הרגנוהו ולא תני בהו מידי, משמע דהתם אפילו כנס יוציא, והכא נמי משמע מדאמר רב אשי ברננה לא מפקינן, דמשמע דהא בדלא אפשר למיתי אלא לרננה בעלמא ולא לידי איסור דאורייתא, כגון הנטען מן השפחה וחכם שאסר את האשה בנדר, והיינו דאייתי סיעתא מן הנטען מן השפחה ולא מותבינן מן הנטען מאשת איש דקתני אם קנס יוציא, ואסיקנא בגמרא (לעיל יבמות כה, א) דאפילו בעדי דבר מכוער וקלא דלא פסיק מוציאין ואף על גב דליכא עדי טומאה, והיינו טעמא כדאמרן, דהתם כיון דאפשר ליגע באיסורא דאורייתא אפילו כנס מוציא. והא דתני בתוספתא (שם ה"ה) הנטען מאשת איש והוציאוה מתחת ידי אחר הרי זה לא יכנוס ואם כנס לא יוציא. התם הוא דאתא אחר ואפסקיה לקלא, וכיון דאפסקיה לקלא לא גזרינן בה כולי האי כנ"ל.

באומר אני הייתי עם הורגיו פר"י ז"ל לאו דוקא אבל שכל האומר הרגנוהו נעשה כאומר אני הייתי עם הורגיו דאילו קטליה איהו הוה אומר הרגתיו ויש כיוצא בזה במס' גיטין באומר מעת שאני בעולם וכדפר"ת ז"ל וכן בפ"ק דנדרים באומר יאסר פי לדבורי וכדכתיב התם בס"ד:

משם ראיה באומר אני הייתי וכו' וא"ת מה ראי' לר' יהודה דהא מסיח לפי תומו כשר לעדות אשה אפילו פסול לעבירה של תורה י"ל דכיון שאומר אמרי' לאשתו מתכוין להעיד ולהתיר הוא:

והא ליסטים קתני פי' אפי' לרבנן פרכי' כיון דקתני מעשה בליסטים א' מכלל דבר ברור היה בעדים שהיה ליסטי' וכ"ע פסול לעדות:

ביחיד מומחה יש שפי' סמוך ויש שפי' מומחה וסביר ונקט רשותא מבי נשיאה לכ"ע וכבר ביררתו' במס' נדרים ובמקומות אחרים בס"ד:

מ"ש מהא דתניא עדים החתומים על שדה מקח ועל גט אשה לא חשו חכמים לדבר פי' דכיון דבשעת העדות לא נתברר שהיו נוגעים בעדות לא פסלי' השתא למפר' מספיק' דדילמא ההיא שעת' לאו מהאי טעמ' אסהידו ואע"ג דקתני התם אבל אמרו חכמים הרחק מן הכיעור ההיא לעצה טובה ומידת חסידות וא"ת והא במס' גיטי' אמרי' עלה דמעשה לא עבדי אבל דיבור' עבדי ומתני' דיבור' הוא וי"ל דהתם דיבור שאין בו גמר עדות קאמרי' כדפרישנ' התם ויש אומרים בשדה מקח דומיא דגט אשה ומיאון דמתני' שלקחו א' מהם וכטעמ' דאמר בירוש' שאין שנים מצויין לחטו' בשביל א' אבל מ"ה הר"ם ז"ל היה אומ' דסתמ' קאמר ואפי' כשלקחו שניהם והביא ראיה לדבריו מהא דאמרי' במס' גיטי' באומ' אמרו דכשר ולא תנשא לכתחלה חיישי' שמא תשכור עדים ופרכי' ומ"ש מהא דתניא עדים החתומים על השטר לא חששו חכמים לדבר ופרקי' מעשה לא עבדי דבור' אמרי ומדק' מדמינן לה לההי' דשמא תשכור עדים ואתי למימר דכי היכי שלא חשו חכמים באלו שלא נחשוב שם מכלל דהכא נמי בשנים שלקחו מיירי דומי דהת' דמיירי בשנים שהעידו וחיישי' ששכרתם דלא לימא ליה שאני הכא שאין השנים חוטאי' בשביל אחד אבל התם חיישי' שמא שניהם העידו שקר להנאתם ששכר' אותם ומיהו אין הראיה מחוורת כל הצור' דדילמ' עדיף מינה משני ליה דמעש' לא עבדי אבל דיבור' אמרי:

איבעי' להו כנס מהו שיוצי' פרש"י ז"ל דאכולה מתני' קאי בין למביא גט ולאומר מת וכו' ובין לחכם שאסר את האשה בנדר על בעלה ולפום פשט' דסוגיי' הכי משמע מדקתני לה סתם והקשו עליו ז"ל דא"כ מאי קא מייתי ראיה להתיר' מן הנטען על השפחה ונתגיר' שאם כנס אינו מוציא דברננה לא מפקי' דשאני התם דאפי' נתגיירו לשם כך והיית' הרננה אמת גיורת מיהא הויא ובהתר הוא מקיים אותה מש"כ במביא גט ואומר שמת בעלה שאם הרננה אמת אשת איש הוא ובאיסור עומדת אצלו אדרבה נימא דדמי' הא לנטען מאשת איש דאם כנס יוציא לפי פירוש התוספות דאחכם שאסר את האשה בנדר על בעלה בלחוד דהתם נמי אפילו הויא בקושטא דמ"ה אסר לה מכל מקום הרי גרשה בעלה בגט גמור ועל מנת שלא תחזור לו וכדאיתא במס' גיטין על מתני' דהמוציא את אשתו משום נדר ולהכי מהימנינן ליה לנטען מן השפחה ומן בת העכומ"ז נמצא סעד לדבריהם דבתוספת' קתני החכם שאסר את האשה וטען מן בת עכו"מז ומן השפחה ועכו"מז ועבד שבאו על בת ישראל ונתגיירו שאם כנסו לא יוציאו ולא קתני בהם המבי' גט והאומר הרגתיו הרגנוהו אלמא בהנהו אם כנס יוציא כיון שיש חשש איסור ואע"ג דקתני התם המעיד על השבוייה ונשאה שאם כנס לא יוציא התם משום דשבוייה מנוול' נפשה לגבי שבאי ותו שאינה אלא איסור לאו לכהנת אקילו בה רבנן ומסתברא כדפרש"י ז"ל לפום סוגיי' והא דמדמינן ליה לנטען מן השפח' ולא מדמי' לה לנטען מאשת איש טעמ' דמילת' דמנטען מאשת איש אינו חשש בלבד דהא איכא קלא דלא פסיק או עדי דבר מכוער ורגלי' לדבר לחוש דכי נסבא אלימי לקליה אבל במביא גט ומעיד שמת בעלה אין כאן שום הוכחה ושום קול שאומר כן כדי שישאנה אלא חשש שבלב וכי העם מרננים ומפקפקים ולהכי לא חששי' ליה אלא ברננה בעלמא דומיא דנטען מן השפחה דלא חשיב לן אלא כנדה ולא דדמי רנני להדדי דהתם מקמי נשואין יש הוכחה כיון שבא עליה ונתגיירו והתם ליכא איסורא ובהא הוי איפכא דליכא שום הוכחה ואילו היכא דאיתא חשש איסורה אלא דמשום שאין באחד מהם מעשה מוכיח הראוי לאסור חשבי' ליה לרבנן לרננה שאין להוציא משום אומדן וחשד שבלב בלא שום ידים מוכיחות לאיסור ואסיקנא דכלן שנתגרשו נשיהם מותרות לישא אותן כל היכא דמקמי הכי הות להו קטטה עם נשותיהם או דילמא לא הות קטטה מעיקרא ורגילה היא בקטטה ואם מתו נשותיהם מותרים לישא לאלו ומיהו אם היתה חולנית כשהעיד חיישינן וכן משמע בירושלמי:

משנה החכם שאסר את האשה בנדר על בעלה הרי זה לא ישאנה מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה מפני שהוא בית דין וכלם שהיו להם נשים ומתו מותרות להנשא להם וכלם שנישאו לאחרים ונתאלמנו או נתגרשו מותרות להנשא להם וכלן מותרות לבניהם ולאחיהם אמר הר"ם יש לאדם כאשר היה מומחה שיפר נדרים לבדו שיאסור לבדו ואמרו כלם רוצה בו כל אלו אשר נאמר בם לא ישאנה יכול לישא אותה אחיו או אחי אביו וכן שאר הקרובים לפי שהעקר אצלנו חזקה אין אדם חוטא ולא לו וכן כלם אם נסו לא יוציאו זולת אשת איש על הפנים שזכרנו:

אמר המאירי החכם שאסר את האשה על בעלה בנדר כגון שנדר הבעל בהנאת אשתו ונשאל לחכם ואסרה לא ישאנה שהדבר נראה שהיה איפשר לו למצוא פתח ועילה להתיר והרהורי לבו עכבוהו והלאוהו למצא הפתח ומכל מקום אם התירה לו ואחר כך גירשה בעלה מאיליו ישאנה:

מיאנה או חלצה בפניו ישאנה שהרי בכלל בית דין הוא ובי דינא לא חשידי ואע"פ שהמיאון בשנים אף שנים אין מצויים לחטוא בשביל אחד:

וכלן ר"ל כל אותן שאסרו לישא כגון המביא גט והמעיד והחכם שאסר שהיו להם נשים בשעת ההבאה או העדות או ההוראה ואחר כך מתו מותרות שהרי לא לזו נתכונו ומכל מקום אם גירשו יש לחוש ויתבאר בה הדין בגמרא וכן כל הנשים שהוזכרו ליאסר לאלו אם נישאו לאחרים בנתים ונתארמלו מהם או נתגרשו מותרות שהרי לא לזו נתכוונו ובתלמוד המערב פ"ב הי"ב אמרו אין אדם מצוי לחטוא לאחר זמן:

ובין כך ובין כך כלן מותרות לבניהן ולאחיהן ופירשו בתלמוד המערב שאין אדם מצוי לחטוא לא מפני בנו ולא מפני אחיו ומכל מקום נטען לאשת איש לעולם אסור לכנוס וכמו שאמרו בגמרא כ"ד ב' אפילו אתא אחר ואפסקיה לקלא לא יכנוס אלא דמהני שאם כנס אף בעידי כיעור לא יוציא כמו שביארנו:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו עליה בגמרא אלו הן:

גאוני ספרד כתבו בענינים אלו שכל שנודע לבית דין או לצבור שבאותה העיר באחד שסיבב או השתדל או גרם להפריד אשה מבעלה לא ישאנה שסופו הוכיח שלשם כך נתכון ואפי' לא נטען עליה מכל מקום עבר על לא תחמד אלא שאם כנס לא יוציא ועוד כתבו שאם נתברר שלכך נתכון אפילו כנס יוציא כדין מקדש יבמה הזקוקה לכהן שהצריכו להוציאה אע"פ שאי אפשר לה עוד בכהן שלא יהא חוטא נשכר:

כבר ביארנו בפלוני רבעני לרצוני שהוא ואחר מצטרפין להרגו ומפני שאין אדם משים עצמו רשע ולענין ביאור מיהא זה שאמרו בסוגיא זו טעמא דרבנן כדרבא דאמר אין אדם משים עצמו כו' לרבא מיהא מה הוצרכו בכאן לטענה זו והא לדידיה לא הופקע עדות רשע אלא ברשע דחמס ואין צורך לטעם אין אדם כו' אלא ברשע דחמס ומשנתנו לאו רשע דחמס הוא איפשר שלא אמר רבא רשע דחמס בעינן אלא באיסורי לאוין אבל כל שבמיתת בית דין כגון רוצח ודאי פסול אף לדעת רבא וכן פירשוה גדולי הדורות ויש מתרצין שלא נאמר לרבא רשע דחמס בעינן אלא מכל שהוא עובר בעבירות שבין אדם למקום שמא אע"פ שהוא רע לשמים אינו רע לבריות להעיד להם שקר ומתוך כך הוא מצריך לרשע דחמס ואחר שכן כל שהוא רע לשמים ולבריות בכלל רשע דחמס הוא ואין לך רע לשמים ולבריות יותר מן הרוצח והדברים מתקבלים אלא שיש לפקפק בהן ברבעני לרצוני מיהא מה הוצרכנו לטעם אין אדם משים עצמו רשע הכא ודאי ליכא רע לבריות איפשר שאע"פ שמותר לו ומצוה לו להעיד מכל מקום הואיל וברצונו היה ובפשיעה שלו באה התקלה רע לבריות הוא ומכל מקום כבר ידעת שהלכה כאביי:

בד"ה לימא רב יוסף דאמר כר' יהודה תימה דהכא לר"י כו' ומיהו י"ל דהתם לא מטעם עדות נאמן דהא אדם קרוב אצל עצמו ועוד כו' וההיא דר"י גופא קשיא ושם וכו' עכ"ל וע"ש פי' לדבריהם דהכא לא אמרינן דפלגינן דיבוריה אלא משום דאדם קרוב אצל עצמו וא"כ התם מכ"ש דאית לן למימר מהאי טעמא דאדם קרוב אצל עצמו דלא פלגינן דיבוריה וכמו שאינו יכול לפסול בניו כך אינו נאמן על עצמו ואפילו רב יוסף גופיה דפליג הכא וסבר דלא אמרינן אדם קרוב אצל עצמו היינו משום דלא פלגינן דיבוריה אבל התם ודאי מודה במכ"ש דאמרינן אדם קרוב אצל עצמו ולא פלגינן דיבוריה וכתבו ועוד דהתם לא שייך למימר פלגינן דיבוריה כדהכא דהכא איכא לפלוגי דיבוריה שהוא נאמן על הרובע שרבע אותו אבל אינו נאמן על עצמו שאומר לרצוני אלא שהיה באונס אבל התם איך יתכן למימר שבניו כשרים והוא עדיין עובד כוכבים אלא ע"כ דהתם טעמא משום דשויא אנפשיה כו' וכתבו וההיא דר' יהודה קשיא ר"ל דההיא דרבי יהודה מצד עצמו קשיא דהיכי דמי אי אשתו עובדת כוכבים ממ"נ בניו פסולין כו' ואי אשתו ישראלית ממ"נ כשרים כו' וכמפורש שם בתוס' באריכות ע"ש ומהרש"ל היה לו בכאן דרך אחרת ומחק כל זה מדברי התוס' ודרכו ומה שהכריחו לכך לא ידענו:

גמ' והתניא א"ל לרב יהודה מעשה בלסטים כו' א"ל משם ראיה באומר אני הייתי עם כו' לכאורה לפי גירסא זו שהיא בכל גמרות שלנו צ"ל דהאי והתניא בניחותא הוא אבל לפ"ז דחוק האי לישנא דפריך והא לסטים קתני והא יוצא ליהרג קתני דכיון דאר"י גופיה קפריך הכי הל"ל והא לסטים קאמרי ליה והא יוצא ליהרג קאמרי ליה גם דרכו של רש"י לפרש והתניא בניחותא וזה הביאני שבדקתי בתוספתא דה"ג א"ל משם ראיה שלא אמר להם אלא הרגנוהו וה"נ יש לגרוס בשמעתין א"ל משם ראיה שלא א"ל אלא הרגנוהו ה"נ באומר אני הייתי כו' והשתא י"ל דשפיר פריך ארב יהודה דמפרש דהרגנוהו היינו אני הייתי כו' והא תניא כו' וסמך עצמו אדלקמן דמשמע ליה כיון דלסטים קתני ויוצא ליהרג קתני ע"כ הרגנוהו לאו באומר אני הייתי כו' והמתרץ השיב לו דאפ"ה התם נמי באומר אני הייתי כו' והשתא המקשה מפרש קושייתו והא לסטים קתני כו':

גמ' והאמר (רב) אר"ח בר אבין צ"ל [רבא] סדר הדורות בהקדמה אות ד:

תוס' ד"ה לימא רב יוסף דאמר כר"י תימה דהכא וכו' עיין תשובת רשד"ם חלק י"ד סימן רנד:

גמרא, מת הרגתיו כו' נהי דלא ישא את אשתו הא לאחר תנשא, (ואמאי הא רשע הוא כיון שאמר שהרג). ואפילו לרבא דבעי רשע דחמס בפרק זה בורר (דף כז ע"א) מ"מ הא אמרינן התם ורבא ע"כ לא אמר ר"מ התם (דעד זומם פסול לכה"ת כולה) אלא גבי עד זומם דממון, דרע לשמים ורע לבריות, א"כ רוצח דרע לשמים ולבריות גם לרבא פסול לכל עדות, ואף לר' יוסי שם דס"ל דעד זומם דממון כשר לעדות נפשות דחמירי, מ"מ רוצח לנפשות דחמור פסול לכל עדות שבעולם. וראיתי להנימוקי יוסף דכתב וז"ל ואפילו לרבא וכו' בהא מודה דהא קרי' רחמנא לרוצח רשע דכתיב אשר הוא רשע למות, וא"כ הא קרינן ביה אל תשת ידך עם רשע עכ"ל, ולא זכיתי להבין, דאטו משאר עבירות דחייבי לאוין לא רשע מקרי הא מקרא מלא והיה אם בן הכות הרשע, אלא דטעמיה דרבא מדכתיב להיות עד חמס לא פסלה התורה רק רשע דחמס, א"כ גם רוצח ליתכשר: