מסכת יבמות דף ט״ו עמוד א׳

שיהו חולצות וינשאו לשוק בהכשר לדברי הכל:

מה נעשה לצרות הראשונות שנתייבמו ובניהם ממזרים אם נגמור הלכה שלא יתייבמו:

לצרה עצמה ואצרות דב"ה שנישאו לשוק קאי והאי ומאי נעשה לאו אבנים קאי דהא אפי' לב"ש כשרים לקהל אלא אצרה עצמה:

רבי טרפון מתלמידי ב"ש היה:

מתי תבא צרת הבת מאחי לידי:

ואשאנה אייבם אותה כדברי ב"ש:

ואשיאנה לשוק כדברי ב"ה:

והא תאבני קאמר ואם כב"ה מה חידוש כ"ע הכי נהגו:

ונהג בו שני עשורין בירושלמי מפרש דהפריש מעשר שני ופדאו וחלק המעשר לעניים והמעות אכל בירושלים:

גמריה איסתפק ליה הוה מצי למימר וליטעמיך היכי עביד כחומרי דמר וכחומרי דמר והכתיב (קהלת ב׳:י״ד) הכסיל בחשך הולך דהכי פריך עלה בפ"ק דעירובין (דף ז.) ובפ"ק דר"ה (דף יד:):

וסיכך על גבי מטה ש"מ עשו מכאן משמע דמ"ד לא עשו אפי' היכא דב"ש לחומרא היו עושים כב"ה לקולא:

עירוב מקואות כשפופרת הנוד כו' וא"ת והא תנן במס' טהרות (פ"ח מ"ט) ומייתי לה בריש פ"ב דגיטין (דף טז. ושם) הנצוק והקטפרס ומשקה טופח אינן חיבור לא לטומאה ולא לטהרה אבל טופח להטפיח חיבור ואמר ר"ת דנקב בעינן כשפופרת הנוד אבל במים הבאים תוך הנקב סגי בטופח להטפיח ואין נראה לר"י דתנן במס' מקואות בפ' ששי (מ"ט) כותל שבין ב' מקואות שנסדק לשתי מצטרף לערב אין מצטרף עד שיהא במקום אחד כשפופרת הנוד רבי יהודה אומר חילוף הדברים נפרצו זה לתוך זה על רום כקליפת השום על רוחבו כשפופרת הנוד משמע דלמעלה כשאין דבר מפסיק צריך שיהא צף על רומו כקליפת השום וברוחב שפופרת ולא סגי בטופח להטפיח ובנקובה זו לזו ומפסיק הכותל משמע דצריך מים כשפופרת ועוד דאם אין במים הבאים דרך הנקב אלא טופח להטפיח אין כאן נקב רוחב מים כשפופרת שאין הנקב מרובע אלא עגול כדקאמרינן כשתי אצבעות חוזרות למקומן אלא ודאי נקב מלא בעינן וכשצפין למעלה סגי בקליפת השום כרוחב שפופרת ונראה לר"י דההיא דנצוק וקטפרס לא לענין חיבור מקואות איירי אלא לענין השקה דאם יש כאן מים טמאים ומשיקן בנהר ומחברן ע"י נצוק וקטפרס ומשקה טופח אין חיבור אבל בטופח להטפיח הוי חיבור והשתא הוי לטהרה דומיא דלטומאה ובהדיא מיתנייא לענין השקה במס' טהרות בסוף פרק שמיני ובריש פרק שני דגיטין (דף טז. ושם) מסיק עלה דלמא לענין מקואות ורבי יהודה היא מכלל דעד השתא לא הוי מוקי לה לענין מקואות והשתא נמי דמוקי לה לענין מקואות מוקי לה דוקא כר' יהודה אבל לרבנן לא הוי חיבור בטופח להטפיח ולר' יהודה נמי טופח להטפיח לא הוי חיבור אלא משום גוד אחית כההיא דאם היו רגליו נוגעות במים דאיירי בה רבי יהודה אבל היכא דלא שייך גוד אחית כמו בקרקע שוה לא הוי טופח להטפיח חיבור אלא בעי מים צפים כקליפת השום וכן משמע דנפרצו זה לתוך זה על רום כקליפת השום אתי כרבי יהודה דהוזכר שם ברישא ומה שקשה על זה בכל שאר הדיבור פרשנו פרק שני דגיטין ואין להאריך כאן:

יש תנאי בביא איכא בינייהו פרש"י כגון המקדש על תנאי ובעל סתם ובפלוגתא דרב ושמואל בפרק המדיר (כתובות עג, א) פליגי, דמר סבר יש תנאי בביאה דאתנאי סמיך כשמואל, ומר סבר אין תנאי בביאה לפי שאין אדם עושה בעילת זנות גמר ובעל לשם קדושין כרב. והר"א אב"ד ז"ל פי' שהתנה עליה בקדושי ביאה ופליג בטעמא דאמרי בפרק המדיר (כתובות עד, א) מכדי כל תנאי מהיכא גמרינן לה מתנאי בני גד ובני ראובן מה התם דאפשר לקיומי על ידי שליח הוי תנאיה תנאה, דלא אפשר לקיומי על ידי שליח לא הוי תנאה, ואקשינן התם והא ביאה נמי דלא אפשר לקיומה על ידי שליח והוי תנאה, א"ל התם משום דאיתקוש הויות להדדי. וה"נ בהא פליגי, מר סבר מקשינן הויות להדדי, ומר סבר לא מקשינן. ואיכא לעיוני דהתם לכולי עלמא יש תנאי בביאה ואקשויי הוא דמקשה מניה למאן דאמר אין תנאי בחליצה משום דאי אפשר לקיומה על ידי שליח, וכלהו ס"ל דמקשינן הויות להדדי. בהכי סליק לן פירקא דחמש עשר הנשים בס"ד

מאי מה נעשה פי' דבצרות שהתירו ב"ה לשוק בלא חליצ' ליכא למימר מה נעשה לבניהם שהרי כשרים הם לבא בקהל ישראל אף לרבי יוחנן שאינן אלא חייבי לאוין ודי להם תקנה בזה ומהדרינן אמר רב נחמן בר יצחק לא נצרכה אלא לצרות עצמה פי' לעולם לא עשו ב"ה לדבריהם להקל אבל ב"ה עשו כדבריהם אפילו להקל ומה נעשה לצרות עצמן שהשיאו ב"ה לשוק בלא חליצה קאמר דרכיה דרכי נועם כתיב פי' ואע"ג דהא לאו מאיסור כולי האי הוא מדחי איסור' כדאי היא תקנת כיון דקי"ל דהלכתא כבית הילל:

תאבני אימתי תבא צרת הבת לידי ואשאנ' קס"ד שייבם אותה א"א עשו ב"ש כדבריהם ע"ד ר"ט כמאן פי' כמאן עביד מעשה אימא ואשיאנה כלומר ה"ק אימתי תבא צרת הבת של אחרים לידי ואשיאנה לעצמי בלא חליצה כב"ה ואי בעית אימא יש תנאי בביאה איכא ביניהו פרש"י ז"ל שקדש הערוה על תנאי שאין עליה נדרים דת"ק סבר אינה מקודשת דלא אחליה לתנאי ולפי' צרתה מותרת ואחרים סברי דאחליה לתנאי כשבעל וקדושיה קדושין ולא נפטרה צרתה אלא מפני שהיתה הערוה אילונית וקא מפליגי הני תנאי בפלוגתא דרב ושמואל שבפרק המדיר ומיהו לא אתי שפיר לישנא דיש תנאי בביאה להאי פי' ובחידושי פי' הראב"ד ז"ל כי התנה עם הערוה כשבעלה לשם קדושין ולא נתקיים התנאי ופליגי ת"ק ואחרים אם חל תנאי בקדושי ביאה מי אמרינן כיון שאי אפשר ע"י שליח אין תנאי חל עליו כדאמר גבי חליצה או דילמא שאני ביאה דאיתקוש הוויות להדדי וכדאית' בפר' המדיר ולקמן במכילתן ת"ק סבר יש תנאי ואחרים סברו אין תנאי וקדושין גמורי' ולא נפטרה צרתה אלא מטעם איילונית ואע"ג דהת' בכתובות ובמכילתין אמרי' בלא שום פלוגתא דיש תנאי בביאה דאיתקוש הוויות להדדי אליבא דההוא תנא דהתם אמרי' לה דס"ל כרבנן דהכא ונהג בו ב' פטורי' אחד כב"ש:

ש"מ עשו וא"ת והא אפי' למ"ד לא עשו היינו שלא עשו להקל אבל להחמיר עשו והכא להחמיר הוא י"ל דנהי דאינהו גופייהו עושים כדבריהם להחמיר לא היו מורים כדבריהם להחמיר וכ"ש בר"ע שהוא מדב"ה לא היה לו לעשות כדבריהם כלל ואפי' אם הוא מסופק הלכה כמאן ובדין הוא דמצי למפרך וליטעמיך הא תרתי דסתרן אהדדי הוא וכדפרכינן בפ"ק דר"ה אלא דלא חיישי' ופרקינן כדפרקי' התם דר"ע גמרי' אסתפק לי' ובדין הוא דמצי למימר דהא רבי יוסי בר יהודה פליג התם ואמר לא מנהג ב"ש וב"ה נהג בה אלא מנהג ר"ג ורבי אליעזר נהג בהא דהאי תירוצא ניחא ליה טפי וכי הוא מוכרח אליבא דהאי תנא וההוא נמי בדוחק בא שם דאמרינן כריך ותני כדאית' התם והא דמייתי מהא דפוחת את המעזיבה ומההיא דשוקת אלמא עשו משו' דאע"ג דלחומרא היא למ"ד לא עשו לא היו להם לעשו' בפרהסיא כ"כ כיון דסגיא להו בלאו הכי והיינו דפרקינן דלאו בפרהסיא היא כי הרואה אומר לאפושי אוירא או לאפושי מיא עבדי ומהאי פי' שמעינן דלמ"ד לא עשו עושים היו כדבריהם לחומר' בדרך צינעא ודרשי כשל ב"ש וב"ה שהם ב' בתי דינים ואפשר דמרן ז"ל לא נקטה אלא לומר שלא היה להם לעשות בפרהסיא אפילו להחמיר שלא יראה אדם במחלוקת ואגודות כן נראה מלשונו קצת:

שוקת יהוא פרש"י ז"ל אבן חלולה היתה ולא היה בה מ' סאה אלא עירוב מקו' שהיה לה בנקב כשפופר' עם מקוה טהורה ממעיין שבצדה וברייתא סתמא נקט אפילו בחקק' ולבסוף קבעה אי אורחא דמילת' וכיון שכן אף משום שאיב' יש בה אפילו כלי אבנים כלי גללים דטהורים פוסלים הם במקוה כשיש להם במקוה כדאיתא במתני' דהמניח כלים תחת הצנור ומיהו בעירובי מקואות זה יש לו טהרה מזה וכדאמרינן בפ' חומר בקדש מטבילין היו על גבי כלים ואוקימנא כשהיה סמוך להם עירוב כשפופרת הנאד ומיהו אם זה מעין היה כדברי רש"י ז"ל צריך היה כמוציא רמון בההיא דירוש' דמסכת יומא בים שעשה שלמה כדאיתא במסכת י"ט ודוכתי אחריני אלא שיש לפרש דההיא הצריכו התם כרימון כדי שלא יטמא מן הטבל בו כדפר"ת ז"ל והנכון דהכא נמי מקוה היה עירוב מקואות כשפופרת הנאד וכעבים וכחלל אשמועינן שישערו בנקב זה מפני שהוא חשוב בענין זה להוציא משקה ובתר הכי אשמועינן שיערו שהוא כב' אצבעות חוזרות בתוכו וכדפרש"י ז"ל:

כל שאיפשר להתיר את האשה בלא חליצה ראוי להתירה ואין לומר שתחלוץ לרוחא דמילתא דרך תקנה אחר שאין שום צורך בכך והוא שאמרו בסוגיא זו הנך צרות דבית הלל היכי נעביד להו ליחלצן מימאסן אגברייהו וכי תימא לימאסן דרכיה דרכי נועם כו':

אתרוג שוה לאילן לילך אחר חנטה לערלה ולרבעי ולשביעית אבל לענין מעשר הולכין בו אחר לקיטה כירק וראש השנה שלו חמשה עשר בשבט ואינו מעשר ממה שנלקט קודם חמשה עשר ואם היא שנה שניה הנכנסת לשלישית כל שנלקט קודם חמשה עשר בשבט דינו במעשר שני וכל שנלקט לאחר חמשה עשר בשבט דינו במעשר עני ואע"פ שבית שמאי אמרו באחד בשבט הלכה כבית הלל ואף למי שמוצא עצמו מסופק הלכה כמי ונלקט לו אתרוג מאחד בשבט עד חמשה עשר בשבט אין לו לנהוג שני עישורין אלא או בזה או בזה ומכל מקום אם דעתו לפסוק כבית הלל אלא שמסופק בעיקר דבריהם אם באחד בשבט אמרו אם בחמשה עשר בשבט רשאי להחמיר ולנהוג שני עישורין ואין בזה משום תרתי דסתרן אהדדי שדין כל הספקות כך הוא בכל כיוצא בזו אלא שבזו מיהא הלכה כבית הלל וחמשה עשר בשבט הוא כמו שביארנו במקומו ר"ה ב' א':

נשים ועבדים וקטנים פטורים מן הסכה אלא שכל קטן שאין צריך לאמו והוא כבן חמש וכבן שש חייב בסכה מדברי סופרים כדי לחנכו כמו שביארנו במקומו סוכה כ"ח א':

כבר ביארנו במסכת חגיגה כ"א ב' בשתי גומות מלאות מים בכל אחת מהם עשרים סאה ויש ביניהם תל חוצץ בין שניהם אלא שיש באותו תל נקב שעל ידו המים מתערבים הרי זה כשר ובלבד שיהא אותו הנקב רחב כשפופרת הנתון בפי הנאד ולא כחלל השפופרת לבד אלא כרחב חללה וכרחב עביה ושיערו חכמים שהוא מקום הכנסת שתי אצבעות בריוח ולא בגדל אלא שתי אצבעות הראשונות שבארבע אצבעות ובכך הם מצטרפין והרי זה מקוה שלם ואינו צריך שיפחת רובה שלא נאמר פחיתת רובה אלא לדעת בית שמאי ואבן חלולה היתה בירושלם תחת צנור המקלח מים מן ההר ולא היו בה ארבעים סאה והיתה נקראת שוקת יהוא והיו כל טהרות שבירושלם נעשין על גבה ר"ל שהיו טובלים ומטבילים בתוכה מפני שמקוה אחר היה בצדה שהיה מתערב עמו דרך נקב בשיעור שהזכרנו והיה משלימו ואע"פ ששלחו בית שמאי והרחיבוה עד שנפחתה רובה לא הוצרכו לכך כמו שביארנו ושוקת זו קבעו ולבסוף חקקו היה ואין בו משום מים שאובין ומכל מקום יש מפרשין שאפילו חקקו ולבסוף קבעו נקב המכשירו על ידי עירוב מפקיע תורת שאובה ממנו ומחלוקת בית שמאי ובית הלל משום מים שאובין הוא ובית שמאי מצריכין פחיתת רובה להפקעת שאובה ובית הלל אומרין שדיו בנקב המכשיר לעירוב וזה שהביא עליה זו של עירוב מקואות משום דהא בהא תליא כל שהוא נקב לענין עירוב הוא נקב לענין שאובה שמאחר שהוא מתחבר לענין שיעור מתחבר הוא גם כן למים שאינן שאובין והוא שאמרו במסכת מקואות פ"ד מ"ה השוקת שבסלע אין ממלאין בה ואין מקדשין בה ואין מזין ממנה ואינה צריכה צמיד פתיל ואינה פוסלת את המקוה היתה כלי ר"ל מתחלה וחברה בסיד ממלאין בה ומקדשין בה ומזין ממנה וצריכה צמיד פתיל ופוסלת את המקוה נקבה מלמטה או מן הצד אם אינה יכולה לקבל מים כל שהן כשרה כמה יהא בנקב כשפופרת הנוד ומעשה בשוקת של יהוא כו':

בפרש"י בד"ה לצרה עצמה כו' והאי ומה נעשה לאו אבנים קאי דהא אפילו לב"ש כשרים לקהל כו' עכ"ל ואע"ג דאיכא למימר דרשב"ג סבר לה כרבי יוחנן בן נורי דהולד פגום לדברי ב"ש מ"מ משום דהבנים פגומים לכהונה אי הוה כשר לקהל לא הוה אמר רשב"ג מה נעשה אי לאו משום צרה גופה:

תוס' ד"ה נעשה כדברי ב"ה הולד פגום וכו' עד וא"נ בני יבמה לשוק פסולים יש להכשיר וכו' ואיכא למימר דאתא למידק דביבמה מן השוק בניה תועבים. ר"ל והיכי איכא למפשט מבני צרת דב"ה דהוו בני יבמה לשוק לב"ש דלמא אע"ג דבני יבמה מן השוק כשרים יש לפסול בני מחזיר גרושתו מטעם דכתיב בה טומאה או משום דכתיב בה תועבה וא"נ בני יבמה לשוק וכו'. ר"ל וי"ל ג"כ אפכא א"נ בני יבמה מן השוק פסולין בני מחזיר גרושתו כשרים מדקדוק היא תועבה ואין בניה תועבים ואיכא למימר וכו'. כמו ועוד ר"ל ואיכא נמי לומר דהיא תועבה לא אצטריך לגופה להכשיר בני מחזיר גרושתו אלא למידק מיניה דביבמה לשוק בניה תועבים כמו שכתבו התוס' בדבור זה לעיל:

ד"ה עירוב מקואות וכו' עד רבי יהודה אומר חלוף הדברים פי' נסדק לשתי אין מצטרף ונסדק לערב מצטרף: