דף ביאור
מסכת יבמות דף י״ב עמוד א׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת יבמות דף י״ב עמוד א׳
מסכת יבמות דף י״ב עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 22 קטעים ממוספרים, כ־411 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
א"ל תניתוה אתרווייהו לישני מהדר דקתני אחת כשרה ואחת פסולה אלמא היא אסורה וצרתה מותרת:
צרת ממאנת נפלו לפניו ב' יבמות מאח אחד גדולה וקטנה ומיאנה בו הקטנה צרתה אסורה:
למאן אסורה אילימא אף לשאר אחין השתא היא גופה מותרת לזה:
אלא לדידיה ליבם שמיאנה בו אסורה דמיאון עקר ליה לזיקה וקאי עליה באשת אח. וא"ת מיאון נישואין קמאי עקר והרי היא נכרית אצלו ומותרת לו גזירה דרבנן היא הואיל ולא מיאנה בראשון ומכח נישואין נפלה להתייבם נראית כאשת אחיו והכי אמרי' לקמן משעת נפילה נראית ככלתו כו'. והא דשמואל בפ' ב"ש (לקמן יבמות דף קז:):
משום צרת בתו ממאנת דאתי למישרי צרת בתו קטנה שנפלה לו לייבום ומיאנה בו דאמרינן נישואין קמאי קא עקרא ואין זו צרת ערוה. וה"ד מיאון בבתו הואיל והוא קיים דאין מיאון אלא ביתומה שלא קיבל אביה קידושיה משכחת לה ביתומה בחיי האב כדתנן בפרק ב"ש קטנה שהשיאה אביה ונתגרשה הרי היא יתומה בחיי האב דפקע לה זכותיה מינה משיצתה מרשותו ואם הלכה ונשאת לאחי אביה יכולה למאן ביבם בחיי אביה:
מיאנה בבעל קטנה יתומה נכרית שמיאנה בבעל מותרת לחמיה לפי שעקרתה לקדושין והרי היא כמפותה ולא כלתו היא:
ביבם אסורה לאביו דכיון דאהנו נישואין קמאי לזקקה ליבם נראית כאשתו גמורה ונראית ככלתו של זה:
ה"נ בבתו ממאנת:
ועוד 14 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Yevamot 12a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain
תוספות
צרתה נמי לא עבדה ביה מעשה תימה נהי דלא עבדה ביה מעשה מ"מ כיון דהממאנת אסורה ליה הוי צרתה כצרת ערוה והיכי מדמה לה לממאנת דשריא לאחין:
אלא לאו ביבם וקתני צרותיהן מותרות שהמיאון עוקר לנישואין קמאי תימה למאי דס"ד השתא תקשה ליה סיפא דקתני כל שיכולה למאן ולא מיאנה צרתה חולצת ולא מתייבמת ואם איתא דעקרה נישואין קמאי תמאן השתא ותתייבם צרתה דהכי פריך עלה לקמן וי"ל דלמאי דסלקא דעתך השתא מצי למימר דמתני' בדליתא קמן שתמאן או בגדולה ולקמן דפריך עלה משום דבעי לאוקמי מתני' אפילו היא קטנה ואיתה קמן:
מאי לאו למעוטי צרת אילונית דשריא וא"ת אמאי לא פריך מינה לעיל למאן דאסר צרת מחזיר גרושתו ולימא ליה מאי לאו למעוטי צרת מחזיר גרושתו דשרי וי"ל דלא משמע ליה למעוטי מזו היא אלא כיוצא בה דאילונית דמיא לאשת שני מתים דזו וזו מותרות לבעליהן אבל מחזיר גרושתו נאסרה לבעלה:
תני שהיו וא"ת לרבא דשרי צרת בתו אילונית אפי' הכיר בה מה חידוש הוא לשנות בתוספתא וכולן שנמצאו אילונית בין בחיי הבעל בין לאחר מיתה בשלמא לרב אסי איצטריך לאשמועינן בחיי בעל דסד"א הואיל ובחייו נמצאת אילונית דלמא קיבלה וי"ל דס"ד למיסרה כשנמצאת אחר מיתה משום דבשעת נפילה נראית כצרת בתו כדאסר לעיל צרת בתו ממאנת וא"ת מ"ש אילונית הממאנת ויש לומר דהתם מיחסרא מיאון הכא לא מיחסרא מידי א"נ ממאנת אין לה קול ובשעת מיאון נראית כצרת בתו אבל אילונית יש לה קול וידוע שלא היתה צרת בתו וא"ת מאי פריך הכא לרבא מדקתני שנמצאו נימא דנקט נמצאו לרבותא וי"ל דבהכיר בה איכא רבותא טפי להכי משני תני שהיו:
Tosafot on Yevamot 12a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain
רשב"א
גזירה משום צרת בתו ממאנת ואף על גב דהיא גופא גזרה, לאו גזרה לגזרה היא, דקסבר שמואל דכולה חדא גזרא היא, דאי לא הא לא קיימא הא. ומיהו רבין דפסק בצרת ממאנת דשרי (להלן ע"ב) סבר דגזרה לגזרה היא.
אמר רבא הלכתא צרת איילונית מותרת ואפילו הכיר בה ואפילו צרת בתו איילונית. ופרש"י ז"ל משם הרב בעל הלכות ז"ל משום דכיון דלא חזיא ליבום כלל, הרי היא כצרת ערוה שלא במקום מצוה. והכין איתא בירושלמי (פ"א ה"ב) דגרסינן התם אלו בתו מן הנשואין בלא אילונית צרתה אסורה מפני שניתוסף לה אילונית צרתה מותרת אמר לי אילונית כמי שאינה בעולם, אלו שתי יבמות אחת אילונית ואחת שאינה אילונית ובא היבם וחלץ לה ובא עליה שמא פטר בחברתה כלום הוי אילונית כמי שאינה, כלומר, כיון שאין ביאתה או חליצתה פוטרת צרתה אף על פי שאינה ערוה, נמצאת שאין זיקה עליה כלל, והויה לה צרתה צרת ערוה שלא במקום מצוה דאיילונית ודכוותה אמרינן לקמן (יבמות יג, ב) כיון דלא אתי אסור אשת אח וחייל אאיסור אחות אשה הויא לה כצרה שלא במקום מצוה, כלומר שלא במקום מצוה דערוה (ועי' שו"ת ח"ד סי' צ"ז).
Rashba on Yevamot 12a · Sefaria · מהדורה: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain
ריטב"א
היא גופא שריא דאמר שמואל מיאנה בזה מותרת בזה פי' מיאנה ביבם מותרת בשאר יבמים ומיהו לההי' יבם גופיה תהא אסירא ולא מדינ' דהא ממ"נ שריא דהיא עקרתינהו לנשואין קמאי דמתני' א"כ הויא לה אנוסת אחיו ושריא ליה ואי לא עקרתינהו לנשואי' קמאי על כרחה אגידה ביה ולאו כל הימנה לעקור זיקתו אלא ודאי מדרבנן הוא דאסירא משום דלא מיאנה עד השתא נראי' לבני אדם דאשת אחיו כאלו עקרת לזיקתה ולא עקרתינהו לנשואי' אבל שורת הדין דעקרתינהו לנשואי' קמאי:
מיאנה בייבם נמי נשואי' קמאי עקרא פי' דהא לא סגיא למעקר זיקא אלא בהכי משום דתני רמי בר יחזקאל וכו' והא דלא אוקי' כדר' אושעיא דאמר לקמן שאינה ממאנת לזיקתו ואינה יכולה לעקור נשואי' דבעל לאחר מיתה ולא לעקור זיקת ייבם כדבעי לפרושי ז"ל משום דסבי' לן דהלכת' לאחר מיתתו כרמי בר יחזקאל וליתא לדר' אושעיא דשמואל נמי לית ליה כר' אושעיא כדמוכח לקמן במכילתיה בפ' ב"ש:
מיאנה בבעל מותרת באביו פי' דהא עקרתינהו לנשואין ואינה כלתו אלא אנוסת בנו דשריא ליה:
מיאנה בייבם אסורה לאביו פי' ואפילו אמרו שהיא ממאנת בבעל כיון דלאחר מיתתו הוא דאמר הכי לייבם אפילו הכי אסורה לאביו מטעם דמפרש ואזיל שנראית לעולם ככלתו כיון שלא מיאנה בבעל מחיים ומדרבנן הוא דאסירא:
ה"נ משעת נפילה נראית כצרת בתו וא"ת כיון דאפילו צרת בתו ממאנת אינה אסורה אלא משום גזרה כי אסרי צרת ממאנת דעלמא שאינו צרת ערוה הויא ליה גזרה לגזרה י"ל דהא כולה חדא גזרה הויא וחדא חשיבא ליה אליבא דשמואל ומיהו רבא פסק לקמן דצרת ממאנת דעלמא שריא דהוי גזירה לגזירה ולא אסירא אלא צרת בתו ממאנת דהויא חדא גזיר' ואפי' שמואל בייבום הוא דאסירי מהאי גזירה אבל חליצה בעיא ואפילו מדאוריתא וזה ברור:
ובתו ממאנת בייבם דאמרינן פרש"י ז"ל שמיאנה באביה שהיא יבמה פי' לפי' דאע"ג דלגבי אביה לא שייך מיאון כלל דהא לא חזיא ליה ולא נפקא קמיה אפילו הכי מפני שעשתה מעשה מיאון בעלמא חשבינן ליה כממאנת וי"מ שלא נצרכה אלא כגון שיש שם יבמים אחרים ומיאנה באחד מהם דאע"ג דשורת הדין דעקרתינהו לנשואין קמאי וצרתה מותרת א"ה חשבינן כאלו לא עקרתינהו וצרתה אסורה לאביה כדי שלא יבא לטעות לייבם צרת בתו שאינה ממאנת שלא מצינו לה בכל התורה כולה פי' דהא בכל התורה כולה פי' דהא מדינא מאמר השני אינה קונה ואינו זקוקה אלא מחמת הראשון וכל אחד מהם ראוי להתייבם אלא איסורא דרבנן היא מפני שנראית כאשתו וכאלו המאמר קונה קניין גמור ואם כן בא לייבם שתיהן כדינם:
ואמרו ב' יבמות הבאות מבית א' מתייבמות והתורה אמרה שלא יבנה ב' בתים מאח א' ואם בא לחלוץ לא' מהם ולייבם האחרת דילמא אתי למימר בית מקצתו בנוי ומקצתו חלון וכדאיתא לקמן בפ"ד אחים בהדיא הילכך אמור רבנן שיחלוץ לשתיהן דלפטור א' מהם מחליצה אי אפשר דשורת הדין כל חדא וחדא בעיא חליצה מדאוריתא:
הא דאוריתא הא דרבנן פי' צרת אילוני' אסורה מן התורה דכיון דאילוני' דלא חזיא לייבום כל קיימא (דקיימא) עליה באיסור אשת אח לגמרי וכאלו הוא משאר עריות וצרת ערוה פטורה והא דרבנן כדפרשינן:
Ritva on Yevamot 12a · Sefaria · מהדורה: Chidushei HaRitva Yevamot; Lvov, 1861. · Public Domain
מאירי
שתי יבמות המזדקקות מבית אחד אחת גדולה ואחת קטנה הראויה למאן אלא שלא מיאנה בחיי הבעל ומיאנה עכשו ביבם זה אסורה לזה שמיאנה בו גזירה משום בעלת הגט שפוסלת ביבמה מדרבנן אבל צרתה מכל מקום מותרת לו הואיל ואין הממאנת ערוה אצלו ואין גוזרין בה משום צרת בתו ממאנת שאסרנו את הצרה כמו שביארנו בראש הפרק ג' ב' וכן זו שמיאנה אע"פ שאסורה לזה שמיאנה בו מותרת לשאר האחים דקיימא לן מיאנה בזה מותרת לזה וכבר ביארנו דבר זה למעלה:
הממאנת אינה כמגורשת ליאסר היא בקרוביו והוא בקרובותיה אלא הרי היא כמי שלא נתקדשה לו מעולם ואפילו נבעלה ומותרת לכל קרוביו אף לאביו שהרי אינה אלא כמפותת בנו ומכל מקום אם לא מיאנה בבעל אלא שלאחר מיתת הבעל מיאנה ביבם אסורה לאביו הואיל ומכח נשואי הראשון נזקקת לזה עד שמיאנה הרי היא נראית משעת זיקה ככלתו ואיסור זה מדברי סופרים:
צרת אילונית מותרת ולא סוף דבר בשלא הכיר בה שהם קדושי טעות ואין האחרת ראויה ליקרא צרתה אלא אפילו הכיר בה שמאחר שהאילונית אינה ראויה ליבום נפקעה הזיקה ממנו ואין האחרת נקראת צרה ואפילו היתה האילונית ערוה אצל היבם צרתה מותרת שמאחר שאין האילונית ראויה ליבום כלל הרי היא כצרת ערוה שלא במקום מצות יבום שמותרת כמו שהתבאר ואף בתלמוד המערב פ"א ה"ב שנאוה בטעם זה והוא ששאלו שם בתו מן הנשואין שאינה אילונית צרתה אסורה מפני שניתוסף לה אילונית צרתה מותרת אמר ליה אילונית כמי שאינה בעולם הגע עצמך אילו שתי יבמות אחת אילונית ואחת שאינה אילונית ובא היבם וחלץ לה ובא עליה שמא פטר בחברתה כלום הוי אילונית כמי שאינה כלומר הואיל ואין ביאתה או חליצתה פוטרת צרתה אע"פ שאינה ערוה הרי היא כמי שאין עליה זיקה כלל והויא לה אידך כצרת ערוה שלא במקום מצות יבום:
ממה שכתבנו למדת שצרת ממאנת וצרת אילונית וצרת מחזיר גרושתו כלן מותרות ומכל מקום הן עצמן אין דינן שוה שהממאנת ביבם מותרת לאחים וחולצת או מתיבמת ואילונית לא חולצת ולא מתיבמת וגרושה המוחזרת חולצת אבל לא מתיבמת וכן כתבוה גדולי הפוסקים אלא שגדולי המפרשים מתמיהים עליהם בממאנת עצמה למה מצריכין בה חליצה או יבום והלא נעקרו הנשואין במיאוניה ומה שאמרו מיאנה בזה מותרת לזה משום מצות יבום נאמר אלא שהם כנשואין דעלמא ולאביו הוא דאסירא מפני שבשעת זיקה נראית ככלתו אבל מכל מקום היא מותרת ממה נפשך ואם איתה דצריכא חליצה מן האחים היאך הוצרכו לאוסרה לאב מפני שנראית ככלתו ומכל מקום אף הם מחזרים לומר כדבריהם של גדולי הפוסקים שאין אומרים שנעקרו הנשואין במיאוניה שביבם אלא ביבם אחד שכשהוא עוקר זיקתו של זה עוקר הכל אבל בשני יבמים ומיאנה באחד אינה עוקרת כל הזיקה לגמרי ולפיכך צריכה חליצה מן האחר או שתתיבם לו ומה שאמרו מיאנה ביבם אסורה לאביו אפילו ביבם אחד הוא והוא הענין שהוצרכנו לטעם מפני שנראית ככלתו והדברים ברורים:
שלשה אחים נשואין שלש נשים נכריות ומת הראשון ונזדקקה אשתו לשנים הנשארים וקדש השני את היבמה והם הנקראים קדושי מאמר אלא שלא כנסה עדין שהוא הקנין הגמור ביבמה ומת קודם שיכנוס הרי אלו ר"ל שתי נשיו של זה חולצות לשלישי ואין נפטרות אחת בחליצת חברתה מפני שאינן מבית אחד ולא מתיבמות שנאמר יבמה יבא עליה מי שאין עליה אלא זיקת יבם אחד יצתה זו שיש עליה זיקת שני יבמים והיא הקרויה אשת שני מתים שהרי יש כאן זיקת יבום הבא מכח בעל ראשון שלא נפקע עדין שאין מאמר מפקיעה לגמרי וזיקת יבום הבאה מכח בעל האחרון שחידש בה זיקה והאחרת אסורה גם כן ביבום שהיא כצרתה של זו הא אם כנסה ומת הרי היא כאשתו לכל דבר והשלישי מיבם או חולץ לאי זו שירצה וכן אם לא כנסה ולא עשה בה מאמר היו שתי יבמות הבאות משני בתים והיו שתיהן מתיבמות ואיסור זה מדברי סופרים והוא שאמרו זו היא צרת אשת אח שהיה ראוי להתירה מן התורה שהרי מאמר אינו מן התורה אלא שאיסור נפילתה לפני היבם הראשון גרם לה ליאסר ושלא מצינו בכל התורה אלא שהוא מדרבנן:
Meiri on Yevamot 12a · Sefaria · מהדורה: Meiri on Shas · unknown
מהרש"א — חידושי הלכות
גמרא ת"ש המחזיר גרושתו כו' היא וצרתה ס"ד אלא אימא או היא או צרתה כו' עכ"ל צ"ל לאבעיא בתרייתא דלא אתא למפשט האבעיא דא"כ לא קדחי מידי דהא א"נ תריץ או חולצת או מתייבמת מ"מ תיפשוט בעיא בתרייתא אלא דאתא לאקשויי על פשיטותא דיליה בצרתה דלא אלים ק"ו למדחי צרה והכא קתני או היא או צרתה חולצת ואהא קדחי שפיר תריץ או חולצת או מתייבמת:
תוס' בד"ה מאי לאו למעוטי כו' וא"ת אמאי לא פריך מיניה לעיל למאן דאסר צרת מחזיר גרושתו כו' וי"ל דלא כו' עכ"ל והא דלא קשיא להו אמאי לא פריך מיניה לשמואל דאסר צרת ממאנת דהתם ליכא לשנויי דאפילו חליצה לא בעי כדמשני באיילונית דצרת ממאנת כיון דאינה אסורה אלא משום גזירה ודאי חליצה בעי וליכא לתרוצי נמי כדמתרצי' התוס' במחזיר גרושתו דהא ממאנת היתה מותרת לבעלה אלא די"ל דלא דמיא לאשת ב' מתים דאיסור נפילה גרם לה דקודם שמיאנה מותרת להתייבם ומיהו מצרת סוטה ה"מ לאקשויי אלא דחדא מינייהו נקטי ובתירוצם מצרת סוטה נמי ניחא וק"ל:
Chidushei Halachot on Yevamot 12a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain
מהר"ם
תוס' ד"ה תני שהיו וכו' עד בסופו וי"ל דבהכיר בה איכא רבותא טפי. יש מקשין א"כ קשה על מה שתירצו התוס' בא"ד לעיל בסמוך על התוספתא דאצטריך לאשמועינן בין לאחר מיתה דס"ד למיסרה כשנמצאה לאחר מיתה וכו' הא בהכיר בה הוי רבותא טפי והוי לן לאשמועינן בהכיר בה כדכתבו הכא ול"נ דאין זו קושיא כלל כי אינו מן ההכרח שיצטרך התנא לאשמועינן כל דינים דאית בהו רבותא אפי' אית בהו רבותא כיון דבהאי דתני איכא נמי רבותא אבל במתני' דקתני שנמצאו אילונית ואיכא למטעי ולמימר דוקא נמצאו אבל הכיר בה לא מאי אמרת דלהכי תני נמצאו לאשמועינן נמצאו לאחר מיתה מאי נרויח בזה הלא כנגד זה נטעה בדין הכיר בה ולכך טפי הו"ל למיתני שהיו לאשמועינן דין הכיר בה דהוי רבותא טפי מלאשמועינן דין נמצא לאחר מיתה וק"ל:
Maharam on Yevamot 12a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain
חידושי רבי עקיבא איגר
גמרא אמר רב אסי צרת איילונית אסורה (אב"ה עיין מ"ש לקמן דף צא ע"ב):
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Yevamot 12a · Sefaria · מהדורה: Chiddushei Rabbi Akiva Eiger, Warsaw 1892 · Public Domain
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת יבמות, דף י״ב, עמוד א׳, בהיקף של כ־411 מילים ב־22 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 22 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 141 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ, תְּנֵיתוּהָ: הָיְתָה אַחַת כְּשֵׁרָה וְאַחַת…״
- קטע 222 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא לָאו: ״כְּשֵׁרָה״ — כְּשֵׁרָה לֵיהּ, ״פְּסוּלָה״…״
- קטע 331 מילים
נפתחת ב״לָא: כְּשֵׁרָה לְעָלְמָא, פְּסוּלָה לְעָלְמָא. וּדְקָאָמְרַתְּ, כֵּיוָן…״
- קטע 435 מילים
נפתחת ב״תָּא שְׁמַע: הַמַּחְזִיר גְּרוּשָׁתוֹ מִשֶּׁנִּיסֵּת — הִיא…״
- קטע 529 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב לֵילֵי בַּר מֶמֶל, אָמַר מָר…״
- קטע 618 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא לְדִידֵיהּ, וּמַאי שְׁנָא מְמָאֶנֶת דְּשַׁרְיָא לְאַחִין…״
- קטע 719 מילים
נפתחת ב״גְּזֵירָה מִשּׁוּם צָרַת בִּתּוֹ מְמָאֶנֶת. וְצָרַת בִּתּוֹ…״
- קטע 811 מילים
נפתחת ב״דְּמֵיאֲנָה בְּמַאן? אִילֵימָא דְּמֵיאֲנָה בְּבַעַל, הַיְינוּ גְּרוּשָׁה!…״
- קטע 914 מילים
נפתחת ב״לָא: לְעוֹלָם בְּבַעַל, וּתְרֵי גַּוְונֵי גֵּירוּשִׁין. וּמַאי…״
- קטע 109 מילים
נפתחת ב״כִּי מֵיאֲנָה בְּיָבָם נָמֵי — נִשּׂוּאִין קַמָּאֵי…״
- קטע 1118 מילים
נפתחת ב״מִשּׁוּם דְּתָנֵי רָמֵי בַּר יְחֶזְקֵאל. דְּתָנֵי רָמֵי…״
- קטע 125 מילים
נפתחת ב״אַלְמָא, מִשְּׁעַת נְפִילָה נִרְאֵית כְּכַלָּתוֹ.…״
- קטע 137 מילים
נפתחת ב״הָכָא נָמֵי, מִשְּׁעַת נְפִילָה נִרְאֵית כְּצָרַת בִּתּוֹ.…״
- קטע 1416 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב אַסִּי: צָרַת אַיְלוֹנִית אֲסוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר:…״
- קטע 1516 מילים
נפתחת ב״מֵתִיב רַב שֵׁשֶׁת: שְׁלֹשָׁה אַחִין נְשׂוּאִין שָׁלֹשׁ…״
- קטע 1623 מילים
נפתחת ב״וּמֵת — הֲרֵי אֵלּוּ חוֹלְצוֹת וְלֹא מִתְיַיבְּמוֹת,…״
- קטע 1722 מילים
נפתחת ב״וְקָתָנֵי עֲלַהּ, אָמַר רַב יוֹסֵף: זוֹ הִיא…״
- קטע 1810 מילים
נפתחת ב״״זוֹ הִיא״ — לְמַעוֹטֵי מַאי? לָאו לְמַעוֹטֵי…״
- קטע 1931 מילים
נפתחת ב״לָא, לְמַעוֹטֵי צָרַת אַיְלוֹנִית, דַּאֲסִירָא. וּמַאי ״זוֹ…״
- קטע 2019 מילים
נפתחת ב״תְּנַן: וְכוּלָּן אִם מֵתוּ אוֹ מֵיאֲנוּ אוֹ…״
- קטע 214 מילים
נפתחת ב״כָּאן שֶׁלֹּא הִכִּיר בָּהּ.…״
- קטע 2211 מילים
נפתחת ב״דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי ״שֶׁנִּמְצְאוּ״, וְלָא קָתָנֵי ״שֶׁהָיוּ״,…״
חכמים הנזכרים בדף
- רב יוסף · דור שלישי לאמוראים
סתם ר' יוסף שכתוב בגמרא ללא שם אביו הוא ר' יוסף בר חייא, חברו ובן מחלוקתו של רבה בר נחמני.
מקור: מסכת יבמות דף י״ב עמוד א׳ · קטע 3 — “…דְּרַב יוֹסֵף. דְּאָמַר רַב יוֹסֵף: כָּאן שָׁנָה רַבִּי לֹא…”
- שמואל · דור ראשון לאמוראים
שמו: שמואל הכהן בריה דאבא בר אבא.
מקור: מסכת יבמות דף י״ב עמוד א׳ · קטע 5 — “…מָר עוּקְבָא, אָמַר שְׁמוּאֵל: צָרַת מְמָאֶנֶת אֲסוּרָה. לְמַאן? אִילֵימָא…”
לשון המקור
אֲמַר לֵיהּ, תְּנֵיתוּהָ: הָיְתָה אַחַת כְּשֵׁרָה וְאַחַת פְּסוּלָה, אִם הָיָה חוֹלֵץ — חוֹלֵץ לַפְּסוּלָה, וְאִם הָיָה מְיַיבֵּם — מְיַיבֵּם לַכְּשֵׁרָה. מַאי ״כְּשֵׁרָה״ וּמַאי ״פְּסוּלָה״? אִילֵּימָא ״כְּשֵׁרָה״ — כְּשֵׁרָה לְעָלְמָא, ״פְּסוּלָה״ — פְּסוּלָה לְעָלְמָא, כֵּיוָן דִּלְדִידֵיהּ חַזְיָא — מַאי נָפְקָא לֵיהּ מִינַּהּ?
אֶלָּא לָאו: ״כְּשֵׁרָה״ — כְּשֵׁרָה לֵיהּ, ״פְּסוּלָה״ — פְּסוּלָה לֵיהּ. וּמַאי נִיהוּ — מַחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ. וְקָתָנֵי: אִם הָיָה מְיַיבֵּם — מְיַיבֵּם לַכְּשֵׁרָה.
לָא: כְּשֵׁרָה לְעָלְמָא, פְּסוּלָה לְעָלְמָא. וּדְקָאָמְרַתְּ, כֵּיוָן דִּלְדִידֵיהּ חַזְיָא, מַאי נָפְקָא לֵיהּ מִינַּהּ — מִשּׁוּם דְּרַב יוֹסֵף. דְּאָמַר רַב יוֹסֵף: כָּאן שָׁנָה רַבִּי לֹא יִשְׁפּוֹךְ אָדָם מֵי בוֹרוֹ וַאֲחֵרִים צְרִיכִים לָהֶם.
תָּא שְׁמַע: הַמַּחְזִיר גְּרוּשָׁתוֹ מִשֶּׁנִּיסֵּת — הִיא וְצָרָתָהּ חוֹלֶצֶת. הִיא וְצָרָתָהּ סָלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא אֵימָא: אוֹ הִיא אוֹ צָרָתָהּ! וְלָאו תָּרוֹצֵי קָא מְתָרְצַתְּ לַהּ? תָּרֵיץ הָכִי: הִיא — חוֹלֶצֶת, צָרָתָהּ — אוֹ חוֹלֶצֶת אוֹ מִתְיַיבֶּמֶת.
אָמַר רַב לֵילֵי בַּר מֶמֶל, אָמַר מָר עוּקְבָא, אָמַר שְׁמוּאֵל: צָרַת מְמָאֶנֶת אֲסוּרָה. לְמַאן? אִילֵימָא לָאַחִים: הַשְׁתָּא הִיא גּוּפַהּ שַׁרְיָא, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: מֵיאֲנָה בָּזֶה מוּתֶּרֶת בָּזֶה — צָרָתָהּ מִיבַּעְיָא?
אֶלָּא לְדִידֵיהּ, וּמַאי שְׁנָא מְמָאֶנֶת דְּשַׁרְיָא לְאַחִין — דְּלָא עָבְדָא בְּהוּ מַעֲשֶׂה? צָרָה נָמֵי לָא עָבְדָא בְּהוּ מַעֲשֶׂה!
גְּזֵירָה מִשּׁוּם צָרַת בִּתּוֹ מְמָאֶנֶת. וְצָרַת בִּתּוֹ מְמָאֶנֶת מִי אֲסִירָא? וְהָתְנַן: וְכוּלָּן אִם מֵתוּ אוֹ מֵיאֲנוּ — צָרוֹתֵיהֶן מוּתָּרוֹת!
דְּמֵיאֲנָה בְּמַאן? אִילֵימָא דְּמֵיאֲנָה בְּבַעַל, הַיְינוּ גְּרוּשָׁה! אֶלָּא לָאו — בְּיָבָם.
לָא: לְעוֹלָם בְּבַעַל, וּתְרֵי גַּוְונֵי גֵּירוּשִׁין. וּמַאי שְׁנָא כִּי מֵיאֲנָה בְּבַעַל — דַּעֲקַרְ[תִּ]ינְהוּ לְנִשּׂוּאִין,
כִּי מֵיאֲנָה בְּיָבָם נָמֵי — נִשּׂוּאִין קַמָּאֵי קָא עָקְרָא!
מִשּׁוּם דְּתָנֵי רָמֵי בַּר יְחֶזְקֵאל. דְּתָנֵי רָמֵי בַּר יְחֶזְקֵאל: מֵיאֲנָה בַּבַּעַל — מוּתֶּרֶת לְאָבִיו, בַּיָּבָם — אֲסוּרָה לְאָבִיו.
אַלְמָא, מִשְּׁעַת נְפִילָה נִרְאֵית כְּכַלָּתוֹ.
הָכָא נָמֵי, מִשְּׁעַת נְפִילָה נִרְאֵית כְּצָרַת בִּתּוֹ.
אָמַר רַב אַסִּי: צָרַת אַיְלוֹנִית אֲסוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד״ — פְּרָט לָאַיְלוֹנִית שֶׁאֵינָהּ יוֹלֶדֶת.
מֵתִיב רַב שֵׁשֶׁת: שְׁלֹשָׁה אַחִין נְשׂוּאִין שָׁלֹשׁ נָשִׁים נׇכְרִיּוֹת, וּמֵת אֶחָד מֵהֶם, וְעָשָׂה בָּהּ שֵׁנִי מַאֲמָר,
וּמֵת — הֲרֵי אֵלּוּ חוֹלְצוֹת וְלֹא מִתְיַיבְּמוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמֵת אֶחָד מֵהֶם יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ״, מִי שֶׁעָלֶיהָ זִיקַת יָבָם אֶחָד, וְלֹא זִיקַת שְׁנֵי יְבָמִין.
וְקָתָנֵי עֲלַהּ, אָמַר רַב יוֹסֵף: זוֹ הִיא צָרַת אֵשֶׁת אָח מֵאָב, שֶׁאִיסּוּר נְפִילָה גָּרַם לָהּ. שֶׁלֹּא מָצִינוּ בְּכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ כְּגוֹן זֹאת.
״זוֹ הִיא״ — לְמַעוֹטֵי מַאי? לָאו לְמַעוֹטֵי צָרַת אַיְלוֹנִית, דְּשַׁרְיָא?!
לָא, לְמַעוֹטֵי צָרַת אַיְלוֹנִית, דַּאֲסִירָא. וּמַאי ״זוֹ הִיא״ — זוֹ הִיא, דְּאִיסּוּר נְפִילָה גָּרַם לָהּ — צָרָתַהּ בָּעֲיָא חֲלִיצָה, אַיְלוֹנִית — אֲפִילּוּ חֲלִיצָה לָא בָּעֲיָא. מַאי טַעְמָא: הָא דְּאוֹרָיְיתָא, הָא דְּרַבָּנַן.
תְּנַן: וְכוּלָּן אִם מֵתוּ אוֹ מֵיאֲנוּ אוֹ נִתְגָּרְשׁוּ אוֹ שֶׁנִּמְצְאוּ אַיְלוֹנִית — צָרוֹתֵיהֶן מוּתָּרוֹת. לָא קַשְׁיָא: כָּאן שֶׁהִכִּיר בָּהּ,
כָּאן שֶׁלֹּא הִכִּיר בָּהּ.
דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי ״שֶׁנִּמְצְאוּ״, וְלָא קָתָנֵי ״שֶׁהָיוּ״, שְׁמַע מִינַּהּ. אָמַר רָבָא,