מסכת יבמות דף קי״ד עמוד א׳

דבר טלי וטליא הנהג תינוקות זכרים ונקבות:

ליטיילו התם ישחקו שם. שבת היתה:

הבא לי מפתח דרך רה"ר בשבת:

לכבות הדליקה:

בעושה על דעת אביו שהתינוק צופה באביו ורואה שנוח לו בכך ואביו עומד עליו דהוה כאילו הוא מצוהו לעשות אבל הנך מפתחות דרב יצחק לא הודיען שנאבדו שם ולא הכירו בדעתו שנוח לו:

עובד כוכבים אדעתא דנפשיה עביד אפילו בלא ידיעת ישראל העובד כוכבים מתכוין להנאתו שיודע שיטול שכר:

שאינן מתוקנין שאינן מעושרין:

אין זקוק לו ליטלו הימנו:

אמר רבי יוחנן בדמאי הקילו ה"מ למימר דאפילו לא הקילו בדמאי כיון דאינו אלא מדרבנן שאני כדקאמר לעיל אלא משום דהאי שינויא משני בכמה דוכתי א"נ כיון שיש לחוש לספק טבל דהוי דאורייתא החמירו אי לאו טעמא דבדמאי הקילו:

אלא רבי יוחנן ספוקי מספקא ליה והא דקאמר הש"ס בס"פ יוצא דופן (נדה דף מו: ושם) אליבא דר' יוחנן דאמר מופלא סמוך לאיש דאורייתא וקטן האוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו על ברייתא דמותיב ליה התם הוה מצי למימר וליטעמיך והא ר' יוחנן ספוקי מספקא ליה הכא אלא דבלאו הכי שפיר קאמר התם ה"ר אלחנן:

וקסבר דהוי מפרק כלאחר יד וא"ת ואפילו לא הוי כלאחר יד נמי דהא אין דישה אלא בגידולי קרקע כדאמר בפרק כלל גדול (שבת דף עה. ושם) גבי פוצע חלזון וכ"ת אע"ג דחלזון לא חשיב גידולי קרקע בהמה חשיבא גידולי קרקע כדאמרי' בריש פ' בכל מערבין (עירובין ד' כז:) דממעט דגים מדכתי' בקר וצאן מה הפרט מפורש גידולי קרקע כו' זה אין לומר דנהי דחשיב בהמה גידולי קרקע מ"מ כיון דגמרי' מסממנין בעינן ממש שיהא גדל מן הקרקע כמו סממנין דלגבי גדולי קרקע ממש לא חשיב בהמה גדולי קרקע כדמוכח בהשוכר את הפועלים (ב"מ דף פט. ושם) דתניא דיש מה דיש מיוחד כו' יצא החולב והמגבן והמחבץ שאינם גידולי קרקע ואין פועל אוכל בו אלמא גבי דבר הגדל ממש מן הארץ לא חשיבא בהמה גידולי קרקע וכן משמע בפ"ק דקידושין (דף יז.) גבי גורן ויקב וי"ל דאיצטריך טעמא דהכא דמפרק כלאחר יד הוא משום ר' יהודה דסבר יש דישה שלא בגידולי קרקע דמחייב בפוצע חלזון נמי משום דש ור"ת מפרש דמפרק חייב משום ממחק שמחליק העור ומאבות מלאכות הוא וקשה לר"י מדאמר בפ' חבית (שבת דף קמד. ושם) חולב אדם עז לתוך הקדירה אבל לא לתוך הקערה ולפי' הקונטרס ניחא דטעמא משום דכשחולב לתוך הקדירה הוי משקה הבא לאוכל ואוכל הוא ואין זה בורר אבל לא לתוך הקערה דבורר משקה מאוכל ודומה לדש שבורר אוכל מתוך פסולת אבל לפירוש ר"ת בין כך ובין כך ליחייב משום ממחק:

שבת דאיסור סקילה גזור רבנן כו' קשה דאמרי' בפרק אע"פ (כתובות ד' ס.) גונח יונק חלב בשבת קסבר מפרק כלאחר יד הוא ומשום צערא לא גזור רבנן והכא אסר ליה בשבת וליכא למימר דהתם במסוכן דאם כן אפילו מלאכה גמורה ואינו כלאחר יד שרי ואמר ר"ת דהתם מחמת חולי והכא מחמת רעב קרי שפיר צער כדאמר בפרק שלישי דשבועות (ד' כו: ושם) נשבע על הככר ומסתכן עליה מהו מסתכן לישרי ליה מר אלא מצטער עליה מהו וקשה לר"י דאם כן מאי קאמר הכא אי דאיכא סכנה אפילו בשבת מותר והא אפילו בחולים בעלמא מותר כיון שאין בהן מלאכה גמורה ולרבי נראה דאין זו קושיא דהא אכתי לא פירש הש"ס דמפרק כלאחר יד הוא וקאמר דאפילו מלאכה גמורה מן התורה יש לו לדחות להיות מותר כיון דאיכא סכנה ור"י תירץ דהך דהכא פליגא וכן משמע התם (כתובות דף ס.) דאמר הלכה כר' מרינוס מכלל דאיכא דפליגי עליה ואיכא דמפרש דהכא בצער של בהמה איירי שמתקשה לה רוב חלב בדדיה וקשה לר"י דלמה היו יונקים והלא היו יכולין לחלוב לתוך הקדירה ומיהו לפירוש ר"ת לא קשה דמסתמא כיון שהיו רעבים לא היה להם שום מאכל בקדירה:

הא דתניא לא יאמר אדם לתינוק הבא לי חותם הבא לי מפתח אבל מניחו תולש מניחו זורק. לא ידעתי מפני מה לא חלק בדידה דהו"ל למיתני אבל מניחו מביא דתולש וזורק מאן דכר שמיה פתח במביא וסיים בתולש וזורק. ויש לומר דמאי דנקט לא יאמר לתינוק הבא לי חותם ולא קאמר תלוש וזרוק לרבותא נקט הבא, דאלו אמר לא יאמר לתינוק תלוש, היינו דוקא משום דאומר לו לעבור ממש אדאורייתא, אבל רשאי לומר לו הבא לי חותם משום דאינו אומר לו לעבור ממש אדאורייתא דאפשר להביא לו פחות פחות מד' אמות, ואי נמי לבן עזאי דאמר (שבת ה, ב) מהלך כעומד דמי ליכא איסורא דאורייתא ואפילו יכניס מרשות הרבים לרשות היחיד אפשר שיעקרו מכאן על דעת שיניחנו בפחות מד' אמות, ואחר כך ימלך להכניסו לרשות היחיד, דבכי הא ליכא איסורא דאורייתא, קא משמע לן דלא יאמר לו אפילו הבא, וכל שכן שלא יאמר לו תלוש. וכי קאמר נמי אבל מניחו תולש לרבותא נקט לומר דאפילו תלש דעובר מיד ממש אדאורייתא אינו זקוק להפרישו. כנ"ל.

קטן שבא לכבות אין שומעין לו ק"ל והא לאו דאורייתא הוא דהא מלאכה שאינה צריכה לגופה היא, ואין כבוי דאורייתא אלא בפחמין או בפתילות וכדקיימא לן כר' שמעון (שבת קה, ב) ונ"ל דמדקתני שאין שביתתו עליך ושביתתו עליהן משמע דלר'יהודה קאמר וברייתא לר' יהודה היא דלא בעי מלאכה צריכה לגופה כנ"ל.

רב יוחנן ספוקי מספקא ליה קאי הכא ומדחי ליה קאי הכא ומדחי ליה. קשיא לי הא דאתמר בנדה בשלהי פרק יוצא דופן (נדה מו, ב) גבי מופלא סמוך לאיש הקדיש ואכלו אחרים רב הונא אומר אין לוקין ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש דאמרי תרוייהו לוקין, במאי קא מיפלגי במופלא סמוך לאיש דמר סבר דאורייתא ומר סבר דרבנן, ואותביה עליה דרבי יוחנן יתומה שנדרה בעלה מפר לה, אי אמרת בשלמא מופלא סמוך לאיש דרבנן, אתו נשואין דרבנן ומבטלא נדרא דרבנן, אלא אי אמרת מופלא סמוך לאיש דאורייתא כר' יוחנן אתי נשואין דרבנן ומבטלי נדרים דאורייתא. ופריק רבא בר שילא מפר לה ממה נפשך, אי דרבנן דרבנן ודרבנן הוא, ואי דאורייתא הוי קטן אוכל נבלות ואין בית דין מצווין להפרישו. והא קא גדלה ואכלה בההיא הפרה קמייתא, אמר רבא בר לוי מפר לה כל שעה ושעה והוא שבעל, והא אין הבעל מפר בקודמין, כדרב פנחס משמיה דרבא כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת, והא ר' יוחנן גופיה ספוקי מספקא ליה אי מצווין להפרישו אם לאו, ועוד קשיא לי דהא תניא הכא לא יאמר לו הבא לי חותם והבא לי מפתח, והתם כיון דמפר לה בעל הרי זה כאלו אמר קומי אכולי, ואפילו בעושה על דעת אביו אמרינן הכא דמצווין להפרישו, כדאמרינן בגי קטן שבא לכבות אין שומעין לו דאוקימנא בעושה על דעת אביו. ומיהו לגירסת קצת ספרים דגרסי התם אלא כדרב פנחס אפשר לומר דלא תלי טעמא מעתה משום קטן אוכל נבלות שאין בית דין מצווין להפרישו, אלא מפר לה וספי לה בידים דכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת. אבל לגירסת הספרים דלא גרסי אלא, דמשמע דאכתי אדרבה בר שיאל קיימי' קשיא. ומהכא משמע לי דמחוורתא דגרסינן כהני דגרסי אלא בדרב פנחס. ותו לא צריכא לטעמיה דרבא בר שילה. והדין נותן דכיון דאתית להכי מאי שנא קטנה ומאי שנא גדולה כיון דעל דעת בעלה היא נודרת אפילו גדולה נמי ולעולם אין אומרים לו שיאכל ולא נתיר לו לאכול אלא ששותקין ואוכל. אי נמי אפשר דמעמידין אותו סמוך לנבלה כדי שישלח ידו ויאכל דומיא דעובדא דר' יצחק בר ביסנא. ומיהו משמע לי דבאיסורין של דבריהם מותר לומר לו לאכול בפירוש. דהא למאן דאמר בשל תורה בית דין מצווין להפרישו ושל דבריהם, אין בית דין מצווין להפרישו, כדמתרצינן הכא הכא במאי עסקינן בעציץ שאינו נקוב מדרבנן, ואמרינן נמי בדמאי הקלו, וכיון שכן כיון דקיימא לן דאף בשל תורה אין בית דין מצווין להפרישו, בשל דבריהם מתירין בו דרגא אחת יותר, ומתירין בו אפילו לומר לו לאכול. ויש לי ללמד מדאמרינן בשבת פרק ר' אליעזר דתולין (קלט, א), רב משרשיא יהיב פרוטה לתינוק עכו"ם וזרע ליה כשותא בכרמא ואקשינן וליתן ליה לתינוק ישראל, ופרקינן אתי למיסרך. ומאי קושיא ליתן ליה לתינוק ישראל, דכיון דישראל גדול אסור מדרבנן אף לתינוק ישראל אסור לומר לו לעבור ולזרוע. אלא ודאי כדאמרן דלא העמידו דבריהם ז"ל אלא אצל גדולים שבישראל ולא אצל קטניהם כנ"ל. ואף על גב דאסיקנא התם דאסור משום דאתי למיסרך, לא שייך ההוא טעמא דאתי למיסרך אלא בדבר שאינו לצורך התינוק אלא לצורך הגדול, כההיא דרב משרשיא דזריעת הכשות לצורך רב משרשיא ולא לצורך הקטן. (ועיין רשב"א שבת שם כא, א ד"ה שמעת ובשו"ת אחיעזר ח"ג סי' פא אות ד). ותדע לך מדאמרינן בפרק בתרא דיומא [לפנינו ביומא לא נמצא. ובשו"ת ח"א סי' צ"ב הביא רק מעירובין, ואף הרא"ש יומא פ"ח סי' כ"ח הביא רק מערובין] ובערובין (מ, ב) גבי זמן ביום הכפורים אם אומרו בכוס היכי ליעביד ליטעמיה לינוקא אתי למיסרך. ואיכא למידק היכי חיישינן להכי, והלא אנו מאכילין את התינוקות ביום הכפורים וכדאמרינן (יומא עז, ב) מעשה שמאי שלא רצה להאכיל בידו אחת וגזרו עליו להאכיל בשתי ידיו. אלא ודאי התם משום צרכו של תינוק ולצרכו לא חיישינן לסרוכי. אבל לצורך עצמנו כההיא דכשותא, אי נמי כההיא דכוס של ברכה אסור. ואי קשיא לך הא דתנן בעירובין פרק בכל מערבין (עירובין לא, ב) אין מערבין בטבל, ואוקימנא בטבל טבול מדרבנן. ואם איתא טבל דרבנן אמאי לא אף על גב דלא חזי לגדולים הא חזי לקטנים, דהא מאכילין אותן בידים. ואם תאמר מאי דחזי לגדולים בעיא, לא היא דהא תניא התם (ל, ב) מערבין לגדול ביום הכפורים, וקא מפרש טעמא התם משום דחזי לקטנים, והוה ליה כיין לנזיר. אלמא כל שראוי לקטנים מערבין בו. אלא משמע דאפילו טבל דרבנן אין מאכילין אותו לקטנים בידים, והיינו דאין מערבין בו דהואיל ולא ספינן להו בידים מידי דלא חזי אפילו לקטנים קרינן ביה, והויא ליה כטבל גמור. לא היא, דלעולם טעמא דהתם משום דמידי דחזי לגדולים בעיא, ולא דמי למערב לגדול ביום הכפורים דהתם הוא גופיה חזי אפילו לגדולים, אלא דאיסורא דיומא גרים ליה, וכיון דאין איסורו מצד עצמו של עירוב וחזי נמי השתא לקטנים, מיהא מערבין בו אפילו לגדול. מה שאין כן בטבל דאיסורו מצד עצמו, והלכך אף על גב דחזי לקטנים אין מערבין בו לגדול. ויותר מזה כתבתי בר"ה (לג, א ד"ה ה"ג) גבי אין מעכבין את התינוקות מלתקוע, אבל הרמב"ם ז"ל כתב בסוף הלכות מאכלות אסורות (פי"ז הכ"ז) שאפילו בשבות דרבנן אסור להאכילו בידים. עוד כתב הוא ז"ל (הכ"מ) אף על פי שאין בית דין מצווין להפרישו לקטן מצוה על אביו להפרישו ולגעור בו כדי לחנכו בפרישה ובקדושה שנאמר חנוך לנער על פי דרכו כו'. ונראין היו דבריו שהרי קטן שהגיע לחנוך מחנכין אותו למצות ואם כן היאך אין מפרישין אותו מן האיסור. אלא שאין נראה כן מן הסוגיא הזו שיהא חלוק בין בית דין לאביו, כדמשמע מההיא דתינוק שהיה הולך לבית אבי אמו עם הארץ. ובפרק יוצא דופן (נדה שם) נמי אמרינן לא צריכא לאותן המוזהרין עליו, ואקשינן שמעת מינה קטן אוכל נבלות בית דין מצווין להפרישו. ואם איתא לימא לא צריכא לאביו שמוזהר עליו. ואף על פי שאמרו קטן שהגיע לחנוך מחנכין אותו למצות דלמא הכא כשלא הגיע לחנוך. אלא דקשיא לי מתניתין דקטנה בת ישראל שנשאת לכהן, דהא התם ודאי משמע אפילו בשהגיעה לחנוך ואפילו הכי אקשינן בגמרא (לעיל יבמות קיג, א) וליכול קטן אוכל נבלות הוא וכו'. ובנדה פרק יוצא דופן (שם) נמי איבעיא לן מופלא סמוך לאיש דאורייתא או דרבנן, ואמרינן תא שמע קטנה שנדרה בעלה מפר לה ואי אמרת מופלא סמוך לאיש דאורייתא אתו נשואין דרבנן ומבטלין נדרא דאורייתא, ופרקינן הוה ליה קטן אוכל נבלות ואין ב"ד מצווין להפרישו. אלמא אפילו במופלא סמוך לאיש אמרינן הכי. וגדולה מזו אמרו שם בפרק יוצא דופן גבי מופלא סמוך לאיש לא צריכא לאותן המוזהרין עליו, ואקשי שמעת מינה קטן אוכל נבלות בית דין מצווין להפרישו. דאלמא מאן דאית ליה אין מצווין אפילו בקטן מופלא סמוך לאיש קאמר וצ"ע. ושמא נאמר דלא אמרו מחנכין אלא למצות עשה ולא למצות לא תעשה, כמו שאמרו (סוכה מב, א) קטן היודע להתעטף אביו קונה לו טלית יודע לשמור תפליו כו' כנ"ל.

הא דתניא יונק תינוק והולך מחלב נכרית ומבהמה טמאה ואין חוששין ביונק שקץ. מסתברא דהא דנקט עכו"ם לא שיהא חלב העכו"ם אסור יותר מחלב בת ישראל, דדא ודא מהלכי שתים הן וחלב שתיהן מותר. ולא מצינו היתר בדמן וחלבן ובשרן של ישראל יותר מן הנכרי. ותניא בעבודה זרה פרק אין מעמידין (עבודה זרה כו, א) נכרי לא תניק בנה של ישראל מפני שחשודין על שפיכות דמים דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים נכרית מניקה בנה של ישראל בזמן שאחרות עומדות על גבה. אלמא לכולי עלמא חלב הנכרית מותר אפילו לכתחלה, אלא שלהניק נכרית בנה של ישראל אסר ר"מ משום החשד, ורבנן שרו בשאחרים עומדין על גבה. אבל מפני שטבען של ישראל נח יותר משום דרגילי במצות והם רחמנים וביישנים בטבע, אף חלבן מגדל טבע כיוצא בהן. וז"ש במשה שלא רצה לינק מחלב הנכרית כמו שהוא באגדה (שמות רבה פר' א פי' ל ומובא להלן). ולזה אמרו כאן יונק מן הנכרית ומן הבהמה טמאה, ולא שיהא זה כזה, אלא מן הנכרית יונק לכתחלה ואפילו בזמן שיש חלב של ישראלית, אלא שהוא מדת חסידות ומדת זריזות שלא להניקו מפני סיבותיו כמו שאמרנו. וחלב בהמה טמאה אסור, אלא במקום שאין שם חלב כשר ומפני סכנת התינוק אלא שאינה צריך אומדנא כדאיתא הכא. ותמהני על ר"ח ז"ל שכתב מהאי מתניתין שמעינן דחלב נכרית כחלב בהמה טמאה ולא התירוהו אלא לתינוק מסוכן לבד ע"כ. ומתניתין דפרק אין מעמידין הויא תיובתיה. אבל מצאתי בתוספתא שבת פ"י (הי"ד) אין יונקין מן הנכרית ומן בהמה טמאה אם היה דבר שיש בו סכנה מותר שאין לך כל דבר עומד בפני פקוח נפש חוץ מע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים. ושמא התם נמי אין יונקין מן הנכרית מדת חסידות קאמר. ומיהו ודאי לישנא דתוספתא כדברי ר"ח ז"ל מכרעא. ולדבריו איכא למימר דפלוגתא דר' מאיר ורבנן דפרק אין מעמידין במקום דליכא מניקת בת ישראל מוכנת שם להניקו היא שנויה. וטעמא דר' מאיר דאף על גב דסתם תינוק מסוכן הוא אצל חלב, סכנת הנקת נכרית אלימא טפי, ואפילו אחרות עומדות על גבה כדאיתא התם משום דשייפא ליה סם לדד מאבראי, והלכך טפי עדיף לאמתוני ולאתויי ליה מניקה בת ישראל ממקום קרוב. אבל היכא דאיכא מניקה בת ישראל לא יהבינן ליה חלב נכרית כלל. וכן נראה מדברי הירושלמי דגרסינן התם בפרק אין מעמידין (ה"א) אבל נכרית מניקה בנה של ישראל דכתיב והיו מלכיך אומניך ושרותיהם מניקותיך, תני יונק תינוק מן הנכרית ומן הבהמה טמאה ומביאין לו חלב מכל מקום ואינו חושש לא משום שקץ ולא משום טומאה ע"כ גירסת ירושלמי. אלמא רבנן דהתם בדליכא חלב טהור קא מיירי מדמייתי עלה הא דמביאין לו חלב מכל מקום, דאי בדאיכא חלב טהור לכולי עלמא אסור למיספא ליה חלב בהמה טמאה. ומכל מקום נראה לי דאנן דקיימא לן דאין בית דין מצווין להפרישו מביאין לו חלב נכרית ואפילו במקום דאיכא בת ישראל, משום דחלב נכרית ליותר אין בו אלא איסורא דרבנן, ולמאן דאמר אין בית דין מצווין להפרישו באסורין של דבריהם נותנין לו בידים כמ"ש למעלה. ומצאתי בואלה שמות רבה (פר' א פי' ל) האלך וקראתי לך אשה מניקת מן העבריות, וכי אסור היה לו למשה לינק מחלב הנכרית, לא כן תנינין בת ישראל לא תינק בנה של נכרית אבל נכרית מניקה בנה של ישראל ברשותה, אלא למה אמרה כן לפי שהחזרתו למשה על כל המצריות להניק אותו ופסל את כולן, ולמה פסלן, אמר הקב"ה פה שעתיד לדבר עמי יינק דבר טמא, והיינו דכתיב את מי יורה דעה את מי יבין שמועה גמולי מחלב עתיקי משדים. מכאן נראה שהוא מותר לגמרי ואין בו אלא משום מדת חסידות כמו שכתבתי בלשון ראשון. וצ"ת.

הא דאבא שאול דאמר נוהגים היינו יונקים מבהמה טהורה בי"ט דמשמע דוקא ביו"ט אבל בשבת לא ואוקימנא בדליכא סכנה אלא דאיכא צערא ואפילו הכי בשבת אסור. לא קיימא לן כותיה אלא כר' מרינוס דאמר בכתובות פרק אף על פי (כתובות ס, א) דגונח יונק והולך בשבת ואינו חושש, וכמו שפסק רבינו אלפסי במס' שבת (קמה, א) וכבר הארכתי בדבר זה בפרק אף על פי (שם בד"ה מפרק) בס"ד.

קתני מיהת אין חוששין ביונק שקץ אלמא אין ב"ד מצווין להפרישו פירוש ומשמע ליה השתא דיונק דקתני דוקא מניחין אותו לינק הא למיספא ליה בידים, לא. והא דקתני ולא יאכילנו נבלות וטרפות שקצים ורמשים, הוא הדין דהוה ליה לאפלוגי ולמיתני בדידה אבל לא יניקנו חלב מן הנכרית ומן בהמה טמאה וחדא מינייהו נקט, ופרקינן שאני התם משום סכנה, כלומר ויונק דקתני מביאין לו חלב מכל מקום ומניקים אותו קאמר משום דסתם תינוק מסוכן הוא אצל חלב. והיינו דקתני ולא יאכילנו נבלות וטרפות ולא קתני אבל לא יניקהו חלב מבהמה טמאה, דבשר נבלות דוקא הוא דלא ספינן ליה משום דלאו מסוכן הוא אצלו עד דאמידניה כגדול, אבל חלב מכל מקום ספינן ליה ולא בעי לאומדנא כנ"ל. ולענין קטן אוכל נבלות לא איפשיטא הכא אי בית דין מצווין להפרישו או לא. ומיהו קיימא לן כמאן דאמר אין בית דין מצווין להפרישו דהא רב יצחק בר ביסנא ור' פדת דעבדו בה עובדי. וכמה דוכתי נמי דאמרינן להדיא הוה ליה קטן אוכל נבלות ואין בית דין מצווין להפרישו, וכדמקשינן לעיל (יבמות קיג, א) ובגטין פרק הנזקין (גיטין נה, א) וליכול קטן אוכל נבלות הוא ובפרק יוצא דופן (נדה מו, ב) הוה ליה קטן אוכל נבלות ואין בית דין מצווין להפרישו אלמא הכין הלכתא. פרק האשה שלום

אלא מניחו תולש מניחו זורק וא"ת תולש וזורק מאן דכר שמיה לימא מניחו מביא וי"ל דלרבותא נקט תולש שהיא לאלתר מלאכה גמורה שיש בה מעשה גמור וזורק נמי טפי עדיף ממביא דאלו מביא כשעומד ליפוש תוך ד' אמות אין כאן איסור ודרכו של קטן להיות עומד ליפוש קלי קלי כנ"ל:

בעושה על דעת אביו פרש"י ז"ל כי כשעומד אביו עליו ומגלה דעתו דניחא ליה שיעשה הרי הוא כאומר קום עשה וכאלו הוא מאכילו בידים שהוא אסור ולא אמרו אלא כשאוכל מעצמו ואין האב מגלה לו פנים דניחא ליה וכ"ש שלא יאמר לו קום אכול וכן עיקר:

רבי יוחנן ספוקי מספקא ליה יש מקשים מהא דאמר במסכת נידה קטן שהקדיש ואכלו אחרים ר' יוחנן אמר לוקה כשהוא מופלא סמוך לאיש דקסבר מופלא סמוך לאיש דאוריתא ואותבי עלה מדתניא יתומה שנדרה בעלה מפר לה ואי מופלא סמוך לאיש דאוריתא היכי אתיא הפרה דנשואין דרבנן ועקר הקדש דאוריית' ופריק רבא בר שילא דקטן אוכל נבלות הוא ואין ב"ד מצווין להפרישו אלמא לר' יוחנן פשיטא ליה וי"ל דאנן הכי קאמרי' דר"י עביד כמאן דמפסקא ליה ואזיל ומדחי ומיהו כיון דר' פדת פריק שפיר מאי דאקשו ליה ועביד בה עובדא קים לו דר' יוחנן הכי ס"ל ויש מתרצי' בפני' אחרים וזה נ"ל נכון. ומיהו אמסקנא דהתם לא קשיא מידי דהא פריק מתני' משום דר' פנחס דאמר כל הנודרת על דעת בעל' נודרת וכדפי' בדוכת' בס"ד:

ומיהו שמעינן בהאי סוגיא דאפילו במופלא סמוך לאיש אמרו דקטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו וה"ה לאביו דהא מדמינן להו אהדדי בשמעתי' והרמב"ם ז"ל כתב שאם הגיעו לחינוך חייב אביו להפרישו והדין עם רבי' ז"ל דהיאך יחנכנו במצות עשה ויניחנו לאכול נבלות וטרפות וכיון שכן יש לנו לומר דכל מאי דמייתי בגמ' בקטן גבי אביו מיירי בקטן שלא הגיע לחינוך אי נמי דההיא דמ' נידה לא קי"ל הכי אמסקנא דפריש טעמא דמתני' משום דרב פנחס ולעולם קטן שהגיע לחינוך חייבי' ב"ד מדרבנן להפרישו מנבלות ואיסור' וכן דעת מהר"אה ז"ל הר"ם בשם רבו רבי' ז"ל:

קתני מיהת אין חוששי' ביונק שקץ פי' אלמא קטן האוכל נבלו' אין ב"ד מצווין להפרישו ופרקי' התם משום סכנה וא"ת בשלמ' למאי דפרקי' דהתם משום סכנה היינו דקתני סיפא ולא יאכילנו נבלות שקצים ורמשים מפני שאינו מסוכן אצלם הא חלב מאכילין אותו בידים וכי קתני רישא יונק תינוק היינו שיונק על ידינו שמניקין אותו לכתחלה אבל למאי דס"ד דרישא מניחין אותו ליינק קאמר משום דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו אדקתני סיפא ולא יאכילנו נבלות ליתני בדידה שלא יניקינו חלב נכרית ובהמה טמאה וי"ל דאנן לס"ד דאפשר דה"ל למתני הכי וחדא מינייהו נקט:

לא צריכא דאיכא צערא שבת דאסור סקילה גזרו בה רבנן פי' ואע"ג דמפרק כלאחר יד הוא וה"ל שבותא דרבנן שאין דישה אלא בגדולי קרקע לא שריא ליה בשבת משום צערה אלמא לא התירו ע"י ישראל בחולי שאין בו ספק שבו' מדבריהם ואפי' ע"י שנוי ואפי' שהתירו בו שבות דאמירה לעכומ"ז כל צרכי חולה שאין בו סכנה נעשת ע"י עכומ"ז וקש' להו לרב' ז"ל על הא דאבא שאול מיהא דאמר ר' מרינוס בפ' אעפ"י גונח יונק חלב בשבת ואינו חושש ואע"ג דליכא אלא צער' וק"ל התם כר' מרינוס כדאיפסיקא הלכתא בהדיא ויש שתירץ דהא דאבא שאול פליגא ולית הלכתא כוותי' ור"ת ז"ל פי' דהכא צער תיאבון בעלמא כי אולי יחלה מפני כן אבל התם צער חולי דגונח הוא מכאוב לבו ורפואתו בחלב וכדאיתא בפרק מרובה שהדבר ידוע שהחלב יפה לו ויש בו צער כל הגוף התירו אפי' בשבת שבות ע"י שנוי ואין למדין ממנו אלא לצער כיוצא בו דגונח ורפואה מסויימת וידועה דחלב ולהכי פריט בה וכבר כתיבנא לה בדוכת' ובדוכתי אחריני בס"ד:

קטן שראינוהו אוכל נבלות או עושה שאר איסורין שבתורה טרחו בענינו בסוגיא זו אם בית דין מצווין להפרישו אם לאו ולא נתברר ולא עוד אלא שאמר בה ר' יוחנן ספוקי מספקא ליה ואף גדולי הפוסקים לא הביאוה אלא שבהלכות טומאה כתבו אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים וסתמא דמילתא להזהירם שלא יטמאו ואם כן נראה מדעתם שבית דין מצווין להפרישו ומכל מקום רוב פוסקים מסכימין שאין בית דין מצווין להפרישו אלא שאין מאכילין אותם בידים ואע"פ שנסתפק בה ר' יוחנן הא קיימא לן דכל דלמר מספקא ליה ולמר פשיטא ליה הילכתא כמאן דפשיטא ליה וראיה לדבר מה שנאמר בסוגיא זו רב יצחק בר ביסנא אירכס ליה מפתחייאתא דבי מדרשא ברשות הרבים אתא לקמיה דר' פדת ואמר ליה זיל דבר טלי וטליא וליטללו התם דאי משכחי להו מייתו להו ומעשה רב וכן שאמרו לא יאמר אדם לתינוק הבא לי מפתח הבא לי חותם אלא מניחו וזורק וכן מניחו ותולש אם רצה להביא עשבים המחוברים ואע"פ שתירצוה בכרמלית דרבנן ובעציץ שאינו נקוב שאין תלישתו תלישה אלא מדברי סופרים סוגיא בעלמא הוא ועוד שהרי למעלה ובפרק הניזקין הקשו וליכול קטן אוכל נבלות הוא ובפרק יוצא דופן אמרו בשמועת יתומה שנדרה בעלה מיפר לה שהוא מיפר לה ממה נפשך אי דרבנן הוא הוה ליה דרבנן ודרבנן אי דאורייתא הוה ליה קטן אוכל נבלות ואין בית דין מצווין להפרישו כלומר אי אמרת דמופלא סמוך לאיש נדרו נדר מדרבנן אע"פ שאינו גדול לגמרי הוה ליה דרבנן ודרבנן כלומר אתו נשואין דרבנן ומבטלי נדרא דרבנן ואי מופלא סמוך לאיש דאוריתא ואין נשואין דרבנן יכולין להפר מותר מדין קטן אוכל נבלות שאין מצווין להפרישו אלמא הלכה רווחת כן ולא עוד אלא שתירצוה שם כן לדעת ר' יוחנן אע"ג דאיתמר הכא דמספקא ליה אלמא לא איתמר הכא אלא דרך דחייה ושיקלא וטיריא:

ומכל מקום כל קטן שראינוהו עושה על דעת אביו או על דעת אי זה גדול כגון שהיה אביו עומד על גביו וראינוהו לתינוק צופה לאביו ומביטו ותנועותיו מורות שהוא מכיר שנוח לאביו בכך אסור שהרי הוא כמי שמצוהו לעשות והוא שאמרו קטן שבא לכבות אין שומעין לו ופירשוה בעושה על דעת אביו ובמעשה של מפתחות שהזכרנו שלא הודיעו לתינוק שנאבדו שם שלא יתבוננו שנוח לו בכך וכל שכן שאין מאכילין אותם בידים או שאין משתדלין עמהם שיעשו אלא שאם עושין מעצמן שותקין להן ויש שואלים אם כן היאך התירו ליתומה שהפר לה בעלה שתאכל במה שנדרה שהרי כל שהוא מיפר הרי הוא כמשתדל שתאכל ומכל מקום באותה סוגיא הקשו על מה שאמרו אי דאוריתא קטן אוכל נבלות הוא והא כי גדלה אכלא באותה הפרה ותירץ מיפר לה כל שעה ושעה והוא שבעל והקשה והא אין הבעל מיפר בקודמין ותירץ כדרב פנחס דאמר כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת ויש גורסין בה אלא כדרב פנחס כלומר שאין הטעם מדין קטן אוכל נבלות אלא שמיפר לה ומאכילה בידים דכל הנודרת כו' הא מדין קטן לא דהוה ליה כמאכיל ומכל מקום לגירסא ראשונה יש מפרשין שאין זה כמאכיל שאע"פ שאסור להאכיל או לומר לו שיאכל מכל מקום מותר להעמידו סמוך לנבלה וכן כל כיוצא בזה מדברים שיניעוהו לעשות כן אלא שלא נאמר לו אנו לעשות זהו הנראה ברור בדין זה באיסורי תורה אבל באיסורי סופרים אין צריך לומר שאין מצווים להפרישו שאף על דעת האומר באיסורי תורה שמצווין להפרישו באיסורי סופרים מודה שאין מצווין אלא שיש לנו לברר אם מותר להאכילו איסורי סופרים אם לאו ונראין הדברים שמאחר שלדעת האומר בשל תורה שמצווין להפרישן אומר בשל סופרים שאין מצווין אף לדעת האומר בשל תורה אין מצווין מורידין איסורי סופרים מדרגה אחת להתיר אף להשתדל ולהאכיל ואף גדולי הדור מביאין בה ראיה ממה שאמרו בשבת פרק תולין קל"ט א' רב משרשיא יהיב פרוטה לתינוק גוי וזרע ליה כשותא בכרמא והקשה וליתיב לתינוק ישראל ותירץ אתי למיסרך ואלמלא שמותר להשתדל היאך הקשה וליתיב לתינוק ישראל והלא כל שגדול אסור בו אף מדברי סופרים אף הקטן אין אומרין לו שיעשה אלא שבודאי מותר ואם תאמר לאסור משום אתי למיסרך אין טעם זה נאמר בתלמוד אלא בדבר שאינו לצורך התינוק אלא לצורך הגדול כזו שהזכרנו וכטעימת כוס של ברכה בערב יום הכפורים האמור בפרק בכל מערבין מ' ב' אבל מה שהוא לצורך התינוק לא שהרי מאכילין אותם ביום הכפורים ולא חיישינן לאתי למיסרך ואם תאמר אחר שכן היאך אמרו שם ל"א ב' שאין מערבין בטבל ופירשוה בטבל דרבנן והרי ראוי הוא להאכילו לקטנים וכבר אמרי מערבין לגדול ביום הכפורים הואיל וראוי לקטנים התם מידי דחזי אף לגדולים הוא אלא שאיסור קדושת היום מונעתו ומעתה מערבין בו לגדול הואיל ואף עכשו ראוי לקטנים אבל טבל אינו ראוי לגדולים מצד עצמו ומכל מקום גדולי המחברים כתבו שאף באיסורי סופרים אין מאכילין אותם וסוגיא זו מוכחת כן שהרי תירץ אביי במה שאמרו מניחו תולש מניחו זורק בעציץ שאינו נקוב ובזריקת כרמלית ואם איתה הוה ליה לאקשויי אי הכי אף הבא לי מותר אלא ודאי אסור וכן כתבוה גדולי הדורות דרך הנחה פשוטה וזו של פרק תולין אנו פירשנוה במקומה מפני שאף בגדול אין עיקר האיסור אלא מגזירת מין אחר ועדין אנו צריכין לברר בה הן באיסור תורה הן באיסור סופרים אע"פ שאין בית דין מצווין להפרישו אם אביו מיהא מצווה להפרישו מתורת חנוך וגדולי המחברים כתבו בה כן ר"ל שאביו מצווה להפרישו אלא שקשה לפרש זו שאמרו למטה בתינוק שהיה הולך אצל אבי אמו עם הארץ וכן גדולי הדור מקשים עליהם ממה שאמרו בפרק יוצא דופן בשמועת מופלא הסמוך לאיש שהקדיש ואכל שהוא בבל יחל והקשה מה נפשך אי מופלא סמוך לאיש דאוריתא מילקא נמי לילקי אי דרבנן בל יחל מאי עבידתיה ותירץ לאותם המוזהרים עליו והקשה שמעת מינה קטן אוכל נבלות בית דין מצווים להפרישו ואם כדבריהם היה לו לתרץ לא נצרכה לאביו ואם תפרשה בקטן שלא הגיע לחנוך והרי במופלא סמוך לאיש היא אמורה ומכאן נוטים לומר שאף אביו אינו מוזהר בכך ואף בהגיע לחנוך ותורת חנוך אינה אלא במצות עשה ועל הדרך שאמרו אביו קונה לו טלית ומניח לו תפלין כו' והדברים נראין:

אע"פ שהקטן הבא לכבות כל שעושה על דעת אביו אין שומעין לו נכרי שבא לכבות אין אומרין לו כבה ואל תכבה שאף הוא כשהוא עושה על דעת עצמו הוא עושה או לתקנת גמול או ליראת ביתו הסמוך לו ונמצא שלא על פיו של ישראל הוא עושה והרי אין שביתתו מוטלת עלינו:

כל שביארנו בקטן שאין בית דין מצווין להפרישו הוא הדין לחרש וחרשת ואין צריך לומר שוטה שהרי הקשו בה בסוף סוגיא זו ממשניות האמורות בפרק זה והוצרכו לתרצם וכן שלמעלה אמרו בחרש וחרשת וליכול קטן אוכל נבלות הוא וכן כל שהתרנו בכך בין בקטן בין בחרש דוקא כשאין גדול או בן דעת צריכים להשתתף עמהם בדבר עבירה הא כל שהוא כן אסור והוא שלמטה כשהקשו על משנתנו בחרש אמאי מוציא בגט תיתיב גביה דהא קטן אוכל נבלות הוא תירצו בה משום איסורא דידה:

מאחר שביארנו בקטן אוכל נבלות שאין בית דין מצווין להפרישו בן חבר שרגיל אצל אבי אמו עם הארץ אין חוששין שמא יאכילנו דברים שאינן מתוקנים מצא בידו פירות אין זקוק לו לעכב אכילתו ולא סוף דבר בזו שהוא דמאי ואינו אלא מדברי סופרים אלא אף אם היה רגיל אצל אבי אמו כהן והוא עם הארץ אין חוששין שמא יאכילנו תרומה טמאה ואם מצא בידו הימנה אין זקוק לו ומכל מקום לדעת האומרים שבאיסורי תורה מצווין להפרישו מעמידין שמועה זו בתרומה דרבנן ואף לשון הסוגיא מוכיח כן שנאמר בה מצא בידו פירות אלא שהרבה מפרשים כתבו שאף תרומת פירות מן התורה:

כבר ביארנו בפרק אע"פ שחלב האשה מותר אף לגדול כל שהוא נחלב לתוך הכלי אבל דרך יניקה מותר לקטן לכל זמן יניקתו ואסור לגדול מדברי סופרים ויראה שדבר זה אין בו הפרש בין חלב נכרית המגודלת בעבודת האלילים לחלב ישראלית אלא מה שהותר בזו הותר בזו ומה שנאסר בזו נאסר בזו שכל שבאיסור חלב מהלכי שתים ודמו ובשרו הכל שוה וראיה לדבר שהרי במסכת עבודה זרה כ"ו א' אמרו נכרית לא תניק בנה של ישראל מפני שחשודין על שפיכות דמים וחכמים מתירין בזמן שאחרות עומדות על גבה אלמא אין בה סרך איסור יותר מבישראלית וכמו שאמרו שם בתלמוד המערב נכרית מיניקה בני ישראל דכתיב והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך אלא שמכל מקום הואיל וידוע מדרך הטבע שכל מזון המגדל עושה רושם במדות המגודל ממנו מדת חסידות להניק כמה שאיפשר בחלב ישראלית שטבעה נח ורחמן וביישן וצנוע ומגדלת כפי טבעה וזהו שדרשו בספר שמות רבה וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות וכי אסור היה לו למשה לינק מחלב הנכריות ולא כן תני אבל נכרית מניקה בנה של ישראל ברשותה אלא מלמד שהחזירתו למשה על כל המצריות ולא רצה משה לינק מהן אמר הב"ה פה שעתיד לדבר עמי יינק דבר טמא אלמא שאינה אלא משום חסידות וקוראה דבר טמא דרך העברה שהרי מאחר שאמר וכי אסור היה לו כו' פשוט הוא שמותר אם כן זה ששתפוה כאן עם חלב בהמה טמאה במה שאמר יונק תינוק והולך מן הנכרית לא להשוותן אלא כל אחת כדינה נכרית לכתחלה אף בשאיפשר בישראלית ובהמה טמאה דוקא בשאין שם טהורה ומשום סכנה וכן מה שאמרו בתוספתא שבמסכת שבת פ"י אין יונקין מן הנכרית ומבהמה טמאה אלא במקום סכנה בנכרית מיהא אינה אלא למדת חסידות ומכל מקום גאוני הראשונים למדו מכאן שחלב נכרית אסורה ואין לה היתר אלא במקום סכנה ופירשו זו של עבודה זרה בשאין שם ישראלית ומשום סכנה ולא אסרה ר' מאיר אלא מפני שסכנת הנקתה חמורה ממנה ומוטב להמתין עד שיביאו ממקום אחר ואפילו בעומדות על גבה וכדקתני טעמא דשייפא לה לדד סם מאבראי ואין דבריהם נראין כלל ולא שתפוה אלא דרך חסידות ומעתה מניקין את התינוק חלב נכרית אף במקום ישראלית אלא שכל שאיפשר בישראלית אינה מדת חסידות אבל של בהמה טמאה אין מניקין אותו אלא במקום שאי אפשר בחלב טהור שכיוצא בזו כל שבתינוק מקום סכנה הוא ומניקין אותו משום סכנה ואינו צריך אומד שסתם תינוק מסוכן הוא אצל חלב אבל גדול אע"פ שבמקום סכנה מותר מכל מקום צריך אומד וכן אין מאכילין לקטן נבלות וטרפות שקצים ורמשים אלא במקום סכנה ובאומד שאין סתם תינוק מסוכן אלא אצל חלב:

יניקת בהמה טהורה אף לגדול מותרת ואין בה משום סרך מיאוס כלל ומכל מקום בשבת ויום טוב אסור שהיניקה בפה כעין חליבה היא וחולב אסור משום מפרק ואע"פ שהמפרק תולדת דש הוא ואין דישה אלא בגדולי קרקע פירשו בתוספות ששני מינין יש במפרק אחת תולדת דישה ואחת תולדת ממחק וזו של יניקה תולדת ממחק שמשוה את הדד ומחליקו ויש מפרשים שהמפרק ביניקה הוא תולדת גוזז ומכל מקום במקום צער חולי אף על פי שאין בו סכנה מותר שהיונק בפיו אינו חולב גמור אלא מפרק כלאחר יד והוא שאמרו במסכת כתובות גונח יונק חלב בשבת מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צערא לא גזור ופירושו צער חולי אע"פ שאין בו סכנה ומותר בשבת וכל שכן ביום טוב ואם כן זה שאמר אבא שאול כאן שבשבת כל שאין שם סכנה אסור וביום טוב הוא שמותר אע"פ שאין סכנה כל שיש צער חולי הואיל ואין בו אלא איסור לאו אין הלכה כן זו היא שיטתנו וכן כתבוה גדולי הפוסקים ומכל מקום אחרוני הרבנים פירשו שלשון צער האמור כאן לא נאמר על צער חולי אלא צער של תיאבון על הדרך שאמרו בשבועות כ"ז ב' נשבע על הככר ומצטער עליה ואם כן בשבת ודאי כל שבמקום צער חולי אע"פ שאין שם סכנה מותר הא כל שאין שם צער חולי אע"פ שמצטער בה מחמת תיאבון אסור בשבת וביום טוב מותר ובזו עמדו שתיהן:

אחר שביארנו בקטן אוכל נבלות שאין בית דין מצווין להפרישו זה שאמרו בשרצים לא תאכלום קרי ביה לא תאכילום פירושו שלא יאכילום בידים וכן מה שאמרו בדם כל נפש מכם לא תאכל דם להזהיר גדולים על הקטנים פירושו שלא יאכילום בידים וכן מה שנאמר בטומאת כהנים אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים פירושו שלא יטמאום בידים וכן הדין בכלם שלא יאמר להם לעשות כן ולא עוד אלא שלא יגלה לו פנים שנוח לו בכך שאם כן הרי הוא קטן העושה על דעת גדול:

בד"ה שבת דאיסור סקילה כו' ולרבי נראה דאין זו קושיא כו' וריב"א מפרש דהכא בצער כו' כצ"ל וכן הוא בספרים מוגהים בדיוק:

גמ' וצריכי דאי כו' ואי אשמועינן טומאה כו' כתב הרא"ם פרשת אמור אך קשה א"כ לכתוב רחמנא טומאה ודם ולייתו שרצים מנייהו דכי פרכת מה לכהנים כו' הצד השוה שבהן כו' אף שרצים ושאר כל האסורין כו' עכ"ל ונראה לומר דלאו קושיא הוא דאיכא בטומאה ודם צד השוה דאית בהו כרת דאיכא בהפרשת טומאה נמי צד כרת דאוכל קדשים בטומאת הגוף חייב כרת וליכא לאקשויי נמי דלא לכתוב דם ותיתי משרצים וטומאה דאיכא למימר מה להנך שכן בכזית אבל דם דעד דאיכא רביעית דטומאת מת ונבילה הוא בכזית ועיקר אכילת שרצים לוקין בכזית כמ"ש התוס' ותלמודא לא חש להאריך למפרך מלמילף חדא מתרתי כיון דפרכינן ביה אפילו פירכא כל דהו וק"ל:

תוס' ד"ה שבת דאיסור סקילה וכו' וליכא למימר דהתם במסוכן (וכו') דאם כן אפילו מלאכה גמורה ואינה כלאחר יד וכו' כצ"ל:

בא"ד דאמר התם הלכה כרבי מרינוס ר"ל דרבי מרינוס תני התם דגונח יונק חלב בשבת וקאמר התם הלכה כרבי מרינוס מכלל דפליגי עליה ולא מצינו שם פלוגתא אלא ודאי ההיא דהכא פליג עליה:

בא"ד וריב"א מפרש דהכא בצער של בהמה איירי כנ"ל להגיה:

בא"ד והלא היו יכולין לחלוב לתוך הקדירה פי' שיש בו אוכל ואין כאן אוכל איסור דבשלמא אי הוה צער חולה כגון גונח אתי שפיר:

ומיהו לר"ת וכו' ר"ל ואי תקשה ג"כ לפירושו של ר"ת דפי' דצער דהכא לא הוה צער דחולה אלא צער דרעב תקשה ג"כ דלמה לא היו חולבין לתוך הקדירה של אוכלין:

גמ' וצריכי דאי אשמעינן שקצים עי' במכילתא דה"ל בקרא דגבי שבת ובנך ובתך להזהיר גדולים על קטנים. ועי' בתשובת מוצל מאש סי' ד':

גמרא ת"ש יונק תינוק והולך מנכרית ומבהמה טמאה (אלמא דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו). קשה לי הא זה הדין דב"ד מצווין להפרישו ילפינן משרצים ודם וטומאת כהנים, וא"כ חלב טמאה מהראוי דלא יהיו מצווין להפרישו דליכא למילף מהנך, דמה להנך שיש בהם מלקות משא"כ בחלב טמאה דהוא רק איסור ואין בו מלקות דכתיב מבשרם לא תאכלו, וכדאיתא בהרמב"ם הלכות מאכלות אסורות, ( אב"ה עיין מ"ש אאמ"ו לקמן במסכת חולין דף קכ):

גמרא היכי דמי (הא דשרי לינק מבהמה ביו"ט אי דאיכא סכנה אפילו בשבת נמי כו' ל"צ דאיכא צערא, וקסבר מפרק כלאחר יד הוא שבת דאיסור סקילה גזרו ביה רבנן) יו"ט דאיסור לאו לא גזור ביה רבנן. וא"ת למה ליה לחלק בין איסור סקילה לאיסור לאו, בפשוטו הו"ל לשנות שבת דאיסור (מפרק ממש) דאורייתא גזרו, יו"ט דאיסור דרבנן, דהא לצורך אוכל נפש הוא לא גזרו ביה רבנן, כיון דאיכא צער דרעבון, וי"ל דמה דשרי ביו"ט לצורך אוכל נפש מדאורייתא שרי רק מלישה ואילך וככתוב בתוס' ריש ביצה, ומכאן קשה על שיטת הר"ן (פ"ג דביצה) וסייעתו וכן הוא בתוס' פרק המצניע (דף צה ע"א ד"ה הרודה) דגם דישה וטחינה מדאורייתא שרי ביו"ט, וצריך התבוננות.