מסכת יבמות דף י״א עמוד ב׳

ולא מתייבמת טעמא מפרש בפ"ק דסוטה. [קתני מיהא] חולצת קשיא לרב:

מן הנשואין משניסת לאחר ומת או גירשה:

אסורה לחזור לראשון:

מן האירוסין שנתארסה לאחר ומת מותרת לחזור לראשון:

הוטמאה נבעלה:

אחת זו ואחת זו אסורה דכתיב והיתה לאיש אחר והויה היינו קידושין וכתיב לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה וגו':

ורבי יוסי דמוקי כולה קרא במחזיר גרושתו:

לאו בסוטה המזנה תחת בעלה לית ליה ואפילו פשיטא לן דזנאי:

לרבות סוטה שנסתרה וא"ת והיכי מפקי רבנן קרא מפשטיה דפשטיה דקרא במחזיר גרושתו כתיב וי"ל דלא מסתבר להו למיקרי טומאה לנישואי גרושה כיון דבעילתה היתר היא:

מאי נסתרה נבעלה וא"ת וכיון דלא כתיב לאו בסוטה ספק אמאי אמר בסוטה (דף ז.) דאם בא עליה בעלה בדרך לוקה וי"ל דלחומרא עשה הכתוב ספק כודאי כדפרישית לעיל:

הויה ואישו' כתיב בה פי' בקונטרס דההוא ענינא במחזיר גרושתו כתיב ותימה דפשיטא דבמחזיר גרושתו איירי קרא ואפילו רבנן לא פליגי ונראה לרשב"א לפרש דהויה ואישות כתיב בה פירוש או הוטמאה דכתיב לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה להיות לו לאשה אחרי אשר הוטמאה אלמא במחזיר גרושתו איירי דאחרי אשר הוטמאה אלהיות לו לאשה קאי דבסוטה לא שייך הויה ואישות שהרי לא גירשה מעולם:

צרתה מהו היא גופה לא מיבעי ליה דלר' יוסי בן כיפר ודאי פטורה מן החליצה ומן הייבום דטומאה כתיב בה כעריות ולרבנן נמי היא גופה פשיטא דחולצת ולא מתייבמת דאפי' אם תמצא לומר כיון דאיתעקר איתעקר אינה מתייבמת מק"ו דהשתא במותר לה נאסרה באסור לה לא כ"ש ואת"ל נמי דאין מקרא יוצא מידי פשוטו אין לפוטרה מן החליצה כיון דעיקר קרא דטומאה בסוטה כתיב ולא במחזיר גרושתו משום דלא מסתברא למיקרי טומאה נישואי גרושה כדפרישית לעיל וכן משמע לקמן דקאמר אלא או היא או צרתה חולצת ובעי למיפשט דלרבנן אין מקרא יוצא מידי פשוטו ואפילו הכי אין פוטרתה מחליצה כדפרישית אבל צרתה בעי לר' יוסי בן כיפר אם פטורה מן החליצה או אפילו מתייבמת ולרבנן בעי אי מתייבמת דפשיטא ליה דלא אלים קל וחומר למידחי צרה או חולצת ולא מתייבמת משום דאין מקרא יוצא מידי פשוטו:

אמר ליה תניתוה למיפשט בעיא קמייתא הוא דאתא דלאיכא דאמרי דפשיטא ליה לרבנן כיון דאיתעקר איתעקר איכא למימר דאתיא כרבנן:

או היא או צרתה אע"ג דחליצה פסולה צריך לחזור [על כל האחין] היינו דוקא כגון חלץ לאחיות דלא נפטרו צרות וכן חלץ לבעלת הגט לא נפטרה צרה דהורע הזיקה וקלשה לה אבל בשאר דוכתי דאע"ג דאסורה להתייבם כיון שהזיקה שלימה פוטרת:

לאו תרוצי קא מתרצת לה תריץ הכי תימה במאי מתרץ לה דאע"ג דבעי למימר או היא או צרתה שייך למיתני שפיר היא וצרתה כמו. חלץ ועשה בה מאמר ובפ' נערה בנדרים (דף סו:) דקתני אביה ובעלה מפירין נדריה איצטריך למתני סיפא הפר האב ולא הפר הבעל הפר הבעל ולא הפר האב אין מופר דלא תימא אביה ובעלה אביה או בעלה קאמר:

מי אלים ק"ו למידחי לצרה לאוסרה לייבום קא מיבעיא ליה דלפוטרה מן החליצה לא מהני קל וחומר אפילו להיא גופה כדאמרינן פ"ק דסוטה (דף ו. ושם) דספק סוטה חולצת ולא מתייבמת משום ק"ו:

לרבות סוטה הנסתרה ולעולם טמאה לאו במחזיר גרושתו כתיבא, וכיון שכן מוחזרת גופה צרתה לאו אסירא משום דכתיב (דברים כד, ד) כי תועבה היא, וצרתה חולצת או מתיבמת דהא לא כתיבא בה טומאה. אי נמי דכתיב היא תועבה ואין בניה ולא צרתה תועבין, דהיא ממעט כל שהן חוץ מהיא.

למיקם עליה בלאו ומיהו אפילו סוטה ספק קאי עלה בלאו, דהא אמרינן בסוטה דאם בא עליה בעלה בדרך לוקה וטעמא דמלתא משום דדרשינן בסוטה בפרק כשם (כח, א) אם נטמאה למה שותה ואם לא נטמאה למה משקה מגיד לך הכתוב שהספק אסורה כודאי. ומיהו לחמורין עשה אותה כודאי ללקות עליה ולאוסרה להתיבם, אבל להקל לא עשאה כודאי, ולפיכך חולצת. ומכל מקום צריך עיון דהא פריך בפרק קמא דסוטה (ה, ב) גבי מתניתין דנכנסה עמו לסתר אם מת חולצת ולא מתיבמת, דפריך עלה בגמרא ותתיבם יבומי, ומאי קושיא דהא אמרינן שהכתוב עשה את הספק כודאי לחומרין וזו חומרא היא שלא תתיבם. ואם תאמר השתא דאמרינן דטומאה לאו בסוטה ספק כתיבא והא תנן נכנסה עמו לסתר אסורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה, ודרשינן עלה בסוטה בפרק כשם (שם) משום דכתיב ונטמאה שלש פעמים אחד לבעל ואחד לבועל ואחד לתרומה, אלמא טומאה בסוטה ספק כתיב. ויש לומר דלעולם לא קרא הכתוב טומאה לספק, אלא הזנות הוא שקרא טומאה, וכיון שהודאי שכתב בה טומאה ג' פעמים אסורה לבעל ולבועל ולתרומה, הספק נמי כך משום שעשה הכתוב את הספק כודאי להחמיר כמו שכתבנו.

הא דאמר ר' יוסי בן כיפר הויה ואישות כתיב בה פירשו בתוס' (ד"ה הויה) דאחרי אשר הוטמאה גבי להיות לאשה קאי, וההוא במחזיר גרושתו כתיב על כרחין דכתיב לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה להיות לו לאשה, ואי בסוטה ודאי קאי מאי לשוב לקחתה, והלא לא גרשה מעולם אלא ודאי במחזיר גרושתו קא מיירי. ורש"י ז"ל (ד"ה מ"ט) לא פירש כן.

א"ל תניתוה היתה אחת מהן כשרה ואחת מהן פסולה וכו' וקתני אם היה מיבם מיבם לכשרה. יש לפרש דלא פשיט מינה השתא אלא אליבא דבעיא ראשונה, אבל לאיכא דאמרי לא פשיט מידי, דאיכא למידחי דהא ברייתא כרבנן, והוי כאלו אמר פשוט מינה חדא. ולי נראה דאפילו לאיכא דאמרי פשיט, דקא סברינן השתא דתנא דברייתא לא אצטריך לאשמועינן הכי אליבא דרבנן, דפשיטא היא לרבנן דכיון שהיא פסולה וצרתה כשרה גמורה, אם היה מיבם מיבם לכשרה ולא לפסולה. אבל לר' יוסי אצטריך לאשמועינן דאע"ג דכתיב בה טומאה כעריות צרתה אינה כמותה אלא או חולצת או מתיבמת. וכן הדין באותה ברייתא דבסמוך דוהיא וצרתה חולצת. ומיהו ודאי בעיא דר' חייא בר רבא דבסמוך לא בעי אלא אליבא דרבנן, אי אלים קל וחומר למידחיה בדידיה או בצרתה או לא. דאלו לר' יוסי בן כיפר פשיטא בדידה מיהא דאינה מתיבמת משום דכתיב בה טומאה. ואפילו הכי פשיט מיהא ברייתא ומברייתא דוהיא וצרתה חולצת דאלים קל וחומר למדחי בדידה ובצרתה, ולא דחי להו דאתי כר' יוסי בן כיפר, דאין הכי נמי דהוי מצי לשנויי ליה הכין, אלא משום דניחא ליה טפי לשנויי אפילו לכשתמצא לומר דאתיא כרבנן כנ"ל.

תריץ הכי היא חולצת צרתה או חולצת או מתיבמת ואם תאמר צרתה איך חולצת והא אמר רב יוסף לא ישפוך אדם מי בורו. יש לומר דלא סבירא ליה השתא הא דרב יוסף. ואם תאמר היא איך חולצת והלא חליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחין כדשמואל דבריש פ"ד אחין (כז, א) יש לומר סבירא ליה להאי תנא אין זיקא. אי נמי לא אמר שמואל אלא בפסול דמחמת זיקה. אי נמי מחמת שנעשה באותו בית בבעלת הגט ובעלת מאמר, ואי נמי חליצת מעוברת. ובמקומה (להלן שם ד"ה שמואל וד"ה הא) נאריך יותר בס"ד. ובליקוטין (שו"ת ח"ד סי' צ"ו) יש לי פירוש אחר בהלכה זו.

לרבות סוטה שנסתרה פי' והכתו' תרתי קאמר לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה היות לו לאשה כלומר אחר שגרשה והיתה לאיש אחר ולא אחרי הוטמאה שנבעל' תחתיו:

נבעלה טומא' כתיב בה בהדיא ונסתר' והיא נטמא' וכולי תמיהא מילת' טובא אדרבה לומר ליה דבסוטת ספק כתיב בה ונטמאה ג' פעמים דהא בפ' סוטה כתיב' ולא עוד אלא דהכא אמרי' דבסוטה ודאי הוא דאיכא לאו ומדכתב לא יוכל בעלה אחרי אשר הוטמאה ואנן אמרינן בפרק כשם גבי סוטה ספק שאם בא עליה בעלה בדרך לוקה לוקה מדאורייתא קאמר ופריש' התם דלהכי כתיב בה טומאה לעשות הספק כודאי וי"ל דלעול' לא קרא הכתוב טומאה אלא לזנות ודאי אלא שהכתוב אמר גבי סוטת ספק שספקה וסתירתה חשוב לאוסרה לבעל ולבועל ולתרומה כאלו נטמאה ודאי וא"ת הרי עשאה כודאי ותפטור צרתה כמותה י"ל דלהכי אסורה הוא שעשאוה כודאי ולחומרא ואפי' ללאו אבל לפטור לצרתה או לאוסרה ולפוטר' מן הייבו' לגמרי לא עשאה כודאי ור' יוסי בן כפר לאו בסוטה לית ליה ואפילו זנויי זנאי מטעם אישות:

והויא כתיב בה פרש"י ז"ל באותה הנאסרת לבעלה כתיב בפרשה והיתה לאיש אחר וכתי' או כי ימות האיש האחרון אשר לקח לו לאשה וכתי' בתריה לא יוכל בעלה אלמא באותה שיש בה הויה ואישות לאחרים דהיינו שגרש הראשון הכתוב מדבר ואינו מחוור דהא מודו רבנן דלא יוכל בעלה על מחזיר גרושתו קאי ובענין כל הפרשה הכתוב למעלה ומיהו במקרא הזה ריבה הכתוב גם סוטה שנבעלה דכתיב אשר הוטמאה והנכון כמו שפרש ז"ל דכתיב לא יוכל בעלה כתיב לשום בעל לקחתה להיות לו לאשה אלמא צריך הבעל לעשות בה הוייה ואשות והיינו לפי שגרשה ואילו כשזנתה תחתיו מאי לשוב לקחתה להיות לו לאשה והלא לא גרשה מעולם ומיהו רבנן סבר דה"ק קרא לא יוכל בעלה הראשון לשוב עוד לקחת' ולהשיבה או לקחת להיות לו לאשה אחר גרשה או לשוב אליה אחרי אשר הוטמאה והפרישוהו ממנה:

אלא לאו כשרה כשרה לעלמא פסולה פסולה לעלמא וא"ת היכי קתני חולץ לפסולה למשרייה לכשר' דהא אמרינן בפ' ד' אחים דכי איכא חליצה פסולה וחליצה מעולה בעיא חליצה מעולה לפטור צרה י"ל דההיא למאן דסבר יש זיקה והשתא סבירא לן דהאי תנא סבר אין זיקה ומיהו למאי דדחי' בסמוך אתיא אפי' למ"ד יש זיקה ובדכותא כדפרש"י:

ומאי (לאו) ניהו מחזיר גרושתו וא"ל מהיכן משמע זו טפי משאר חייבי לאוין וי"ל כדפרש"י ז"ל דאי שאר חייבי לאוין פשיט' דצרתה מותרת לגמרי ומאי קא משמע לן וא"ת עוד ולפום לישנא בתרא מ"ל דהא ר"י בן כפר הי' דילמ' רבא היא דפשיטא לן דלדידהו שריא וכיון דמייתי מתני' למפשט בעין ודאי אפי' על לישנא בתרא פשטי' י"ל דלפום לישנא בתרא אי רבנן היא פשיט' דשריא דהא לית ליה בם טומאה כלל ודינא כשאר חייבי לאוין שצרותיהן מותר' משום דר' יוסף (טו) ומעיקרא דס"ד דפסולה פסולה הוה משמע לן דלהכי קתני חולץ לפסולה לאשמועי' דאפי' בחליצה פסולה משתריא כשרה ואפילו לכתחלה ומיהו עיקר רבותא דתנא לאשמועי' שמותר לייבם את הכשר' תריץ הכי היא חולצת צרתה חולצת או מתייבמת וא"ת צרתה היאך חולצת והא אמר רב יוסף לא ישפוך אדם מי בורו מוטב שיחלוץ לפסולה י"ל דודאי תנא לא סבירא ליא השתא ההיא דרב יוסף אי נמי דכי מתרצים הכי נקטינן אורחא דמילתא למיתני חולצת או מתייבמת לומר דחזיא להכי ולהכי ומיהו הדין נותן שאם בא לחלוץ יחלוץ לפסול מדרב יוסף:

בעי ר' יוחנן המחזיר גרושתו משנשאת צרתה מהו פי' מהו להתייבם אליבא דרבנן בעי ליה וסתים לה סתומי משום דהלכתא כוותיה והיינו דהדר ותיבעי לך היא גופא ואלו לר' יוסי בן כפר מאי תבעי ליה בהיא גופא דהא טומאה כתיב בה ופשיטא שאינה מתייבמת והא דאתינן למפשט ממתני' דל"ק דהיא חולצת וצרתה מתייבמת ודאי אתרוייהו לישני דבעיין מהדרינן דתפשוט מיהו דאלים ק"ו למדחי נפשה ולא אלים ק"ו מדחי צרתה וא"ת היכי מינייהו בעיין אליבא דרבנן לגבי היא גופא לפום הדא לישנא דילמא האי מתני' ר' אליעזר בן כפר היא אבל רבנן לא אלים ק"ו אפי' למידחי גופה י"ל דהשתא ס"ל דכר' יוסף אפי' צרתה דחיא כיון דכתיב בה טומאה כלישנא קמא דלעיל א"נ ניחא לן למדחייה אפי' אם תמצא לומר דהויא רבנן מלמידחיי' לומר מדר' אלעזר בן כפר היא:

זה שכתוב כאן בסוטה ודאית טומאה כתיבא בה ופירשו בה מדכתיב ונסתרה והיא נטמאה אע"ג דהאי קרא בפרשת סוטה כתיב שהיא סוטה ספק יראה שמתוך שמקרא זה ר"ל ונסתרה והיא נטמאה כתוב גבי כי תשטה אשתו גו' ושכב איש אותה גו' ועלייהו קאמר ונסתרה והיא נטמאה אטומאה ודאי קאי ואפילו הכי אהדר בפרשת מחזיר גרושתו אחרי אשר הוטמאה וודאי לא לגופיה דהא מחזיר גרושתו לאו בטומאה תליא מילתא אלא בהויה ואישות שאפילו נתארסה אע"פ שלא נבעלה אסורה ואפילו זינתה כל שלא נשאת ושלא נתארסה מותרת אלא לרבות סוטה ודאית ר"ל שנבעלה בודאי והאי דאהדרה כדי להעמיד זונה ודאי אצל בעלה בלאו וללקות עליה אבל סוטה ספק כגון קנא לה ונסתרה אינו לאו של תורה אלא של סופרים ומכין אותו מכת מרדות ומה שאמרו בא עליה בדרך לוקה פירושו מדבריהם ומכל מקום צריך לפרש שאף בסוטה ספק כתיב טומאה דכתיב ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא נטמאה וכן אשר תשטה אשה תחת אישה ונטמאה ודרשו בסוטה כ"ח א' ונטמאה שלשה פעמים דאם נטמאה ואם לא נטמאה והיא לא נטמאה לא קא חשיב וקאמר אחד לבעל ואחד לבועל ואחד לתרומה אלמא דבסוטה ספק כתיבא טומאה ודאי התורה לא קראה טומאה לספק והזנות הוא שקורא טומאה אלא דקאמר הואיל וודאה עושה אותה טמאה לשלשתן אף הספק עושה אותה טמאה לשלשתן וכמו שאמרו שם מגיד הכתוב שהספק אוסרה כודאי אלא שאין איסור לאו אלא בודאה:

המחזיר גרושתו אם לא נשאת ולא נתארסה הרי הוא מותר בה אע"פ שזינתה שזה שכתוב בה אחרי אשר הוטמאה כבר פירשנו דלאו אמחזיר גרושה קאי אלא אזונה ודאי אבל אם נשאת או אפילו נתארסה הרי הוא עליה בלאו ובניה מכל מקום כשרים ר"ל שבתו ממנה כשרה לכהונה שנאמר תועבה היא היא תועבה ואין בניה תועבין אלא שמכל מקום דוקא בישראל אבל בכהן שהחזירה אף קודם שנשאת או נתארסה הולד חלל מדין גרושה ואם מת חולצת ולא מתיבמת שאם נאסרה על בעלה בלאו כל שכן ליבמה והרי היא אצל היבם בלאו וצרתה מכל מקום חולצת או מתיבמת ופירוש הדברים היא חולצת היכא דליכא צרה הא איכא צרה צרתה חולצת או מתיבמת ואף הגרושה פטורה בחליצה או יבום של צרה אבל צרה אינה פטורה בחליצת הגרושה שחליצה פסולה וחליצה פסולה אינה פוטרת צרה:

כבר ביארנו במי שנזדקקו לו שתי יבמות מאח אחד שביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת את הצרה שלא להצריכה כלום היתה האחת כשרה לכהונה והאחרת פסולה לכהונה כגון שהיתה גרושה מבעל אחר או שהיתה זונה או חללה כל שהוא בא ליבם מיבם לאי זו שירצה ואע"פ שאמרו מיבם לכשרה משום דמסתמא הכי ניחא ליה ואם בא לחלוץ אומרין לו שיחלוץ לפסולה כדי שתשאר הכשרה כשרה לכהונה עדין דלא תפסל לכהן הדיוט ואע"פ שמכל מקום לגבי דידיה אין קפידא כל שאדם יכול להזהר שלא להרבות פסול והיזק לבריות יעשה דרך הערה אמרו ולא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים להם ושמא אתה בא לפרש בכאן פסולה פסולה לו ר"ל ליבם כגון שהחזיר אחיו גרושתו שפסולה לזה כשרה כשרה לו כגון צרתה ואתה אומר בה אם בא לחלוץ חולץ לפסולה כלומר שאינה מתיבמת ואם בא ליבם מיבם לכשרה ר"ל הצרה כלומר שהצרה או חולצת או מתיבמת וכשרה דוקא וללמדנו בזו ר"ל במחזיר גרושתו שהיא חולצת וצרתה או חולצת או מתיבמת על הדרך שפסקנוה והוצרך להשמיענו בה דבר זה יותר משאר לאוין דעלמא משום דכתיבא ביה טומאה:

תדע שאע"פ שהפסק כך הוא ושזה שהוצרך לתרץ פסולה פסולה לעלמא כשרה כשרה לעלמא לא הוצרך אלא למה שהיה מחזר לאסור צרת מחזיר גרושתו והרי פסקנו שמותרת מכל מקום אי איפשר להעמיד המשנה אלא בפסולה לעלמא וכשרה לעלמא שאם תאמר בפסולה לו וכשרה לו ואתה מפרש אם בא לחלוץ חולץ לפסולה ליפטר אף הצרה בחליצתה ואינו כן שהרי חליצה פסולה היא וחליצה פסולה אינה פוטרת צרה אלא ודאי בששתיהן ראויות לו אלא כשרה כשרה לעלמא ופסולה פסולה לכהונה אלא שכשרה לזה ומעתה אתה מבין שדעת המקשה היה לומר שאף חליצה פסולה פוטרת צרה ואין הלכה כן כמו שביארנו ויש חולקין לומר שבזו חולץ אף לפסולה ולא אמרו שאין חליצה פסולה פוטרת צרה אלא בפסול זיקה כמו שיתבאר כ"ו ב':

זה שהוצרכנו במחזיר גרושתו להכשיר בתו לכהונה מדכתיב תועבה היא ואין בניה תועבין יש שואלין מה הוצרכנו למעט בניה מפסלות אי מפסול ממזרות הרי הדבר פשוט שאין ממזר מחייבי לאוין ולר' עקיבא הוא דאיצטריך הכי אבל לדידן לא והכא ודאי סוגיין דלא כר' עקיבא דאי כר' עקיבא לא הוה מספקא ליה בצרת מחזיר גרושתו אם מותרת להתיבם דהא לר' עקיבא אין קדושי הגרושה כלום ופשיטא דצרתה מותרת ואי להכשר כהונה וכדכתיבנא פשיטא דהא קיימא לן קידושין ע"ז א' אין חללה אלא מאיסור כהונה ואם בכהן שהחזיר גרושתו הא ודאי בניה חללים כדכתיבנא ותירצו בה דסד"א מדכתיב בה תועבה היא כחייבי כריתות ליהוי ממזר קמ"ל ולדעתי אינה שאלה דאי לאו האי קרא הייתי אומר לפסול בתו לכהונה מפני שכלל אמרו בשלישי של קדושין ס"ו ב' כל מקום שיש קדושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפגום ופירוש הדברים דאי איכא פגום כגון ישראל בממזר או בנתין הולד ממזר או נתין ואי ליכא פגום כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט הולד חלל ומחזיר גרושה משנשאת דבישראל הוא וליכא פגום הייתי אומר לדון בו פגם מצד העבירה לפסול את בתו לכהונה והוא שאמרו ברביעי של קדושין ע"ז א' אי זו היא חללה כל שנולדה מן הפסולין וקאמר מאי מן הפסולין אילימא מן הפסולה לו כלומר אפילו ישראל שקדש אחת מחייבי לאוין אף בלאו שאין בו פגם נתינות וממזרות כגון זה של מחזיר גרושתו שתהא הבת פסולה לכהונה והא כתיב גבי מחזיר גרושה תועבה היא היא תועבה כו' ותירץ איזו היא כל שנולדה מפסולי כהונה אלמא דאי לאו האי קרא הוה אמינא שכל ישראל שנשא בעבירה תהא בתו פסולה לכהונה והיינו דאיצטריך היא למיעוטה:

בפרש"י בד"ה פסולה פסולה ליה כו' דאע"ג דכתיב בה טומאה צרתה כשרה דכתיב היא תועבה כו' עכ"ל ולפירושו למפשט בעיא בתרייתא אתא דאפילו לרבי יוסי בן כיפר צרתה כשרה ולא כדברי התוספות שהוכיחו דלמפשט בעיא קמייתא אתא וליכא לאקשויי לפירושו דא"כ היכי קתני חולץ לפסולה כיון דטומאה כתיבא בה לר"י בן כיפר דאיכא למימר דרש"י ס"ל דטומאה דכתיב בה לא אסור אלא ליבום אבל חליצה בעי ולא דמיא לסוטה דטומאה פוטרת בה אף מחליצה וכן פי' הנ"י בשם הרשב"א (א) ושלא כדברי התוס' שפירשו דלר"י בן כיפר בהיא גופא פשיטא ליה דפטורה אף מן החליצה ומיהו כיון דאין פירושם מוכרח לומר כן אלא דאיכא לפרש כפרש"י מש"ה לא רצו להוכיח מזה דלמפשט בעיא קמייתא אתא למפשט וק"ל:

גמ' דאמרי' ק"ו כו' עיין לקמן פד ע"ב תד"ה שייר פצוע דכא:

תוס' ד"ה מאי וכו' דאם בא וכו' לוקה עיין לקמן סט ע"א תד"ה כי תהיה:

ד"ה א"ל וכו' כרבנן עי' לקמן לה ע"ב תד"ה כ"ע לא פליגי:

ד"ה או היא וכו' שלימה פוטרת עי' לקמן כו ע"ב תד"ה וחליצה פסולה: