מסכת יבמות דף ק״ו עמוד ב׳

מתני' עצה ההוגנת לו כלך אצל שכמותך ואל תכניס קטטה לתוך ביתך:

בלשון הקדש היו אומרים במסכת סוטה (דף לב.) נפקא לן מקראי בפ' אלו נאמרין:

בכפר עיטם בתלמידים היושבים שם לפני רבן בשעת החליצה:

גמ' קוראה מאן יבמי (דברים כה):

וקורא לא חפצתי לקחתה (שם):

חולצת ורוקקה וקוראה ככה יעשה לאיש (שם):

דמקרי גט חליצה המקרא את האשה בשעת חליצתה:

מודה רבא בלא אבה יבמי דבעינן שלא יפסיק דאי מפסיק משמע דהאי לא ארישא קאי דאמרה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא כלומר לא מאן אלא אבה יבמי אבל בלא חפצתי לקחתה שהיא פתיחת קריאתו ליכא למימר הכי לא לעיל קאי ואי מפסיק לית לן בה:

רבא אמר אפסוקי מילתא לית לן בה וא"ת דאמר רבא בפרק לולב הגזול (סוכה לח: ושם) לא לימא איניש ברוך הבא והדר בשם ה' רב ספרא אמר אפסוקי מילתא היא ולית לן בה ויש לומר דקבלה מרב ספרא או שמא יש לחלק:

מודה רבא בלא אבה יבמי לא אבה כתיב בספרים מדויקים וכן מוכח במסורה לא אבה ג' דסמיכי לא אבה ה' השחיתך (דברים י׳:י׳) לא אבה יבמי (שם כה) ישראל לא אבה לי (תהלים פא) ויש שנים ריש פסוק במשנה תורה ולא אבה סיחון (דברים ב׳:ל׳) ולא אבה ה' לשמוע אל בלעם (שם כג) ויש עוד פסוקים דלא שייכי לאותו מסורת ולא אבה נושא כליו דשאול (שמואל א ל״א:ד׳) וגם אל מלך מואב שלח ולא אבה דיפתח (שופטים י״א:י״ז):

עד דמטי להדי אפיה והדר אזיל והא דאמר בהחולץ (לעיל יבמות לט: ושם) ורקת קדמנא רוקא בבי דינא דמיתחזי על ארעא ובכל ספרים איתיה וכן בסנהדרין בירושלמי שמא למצוה מן המובחר הוא דבעינן הכי. [ועי' לעיל (יבמות לט:) תוס' ד"ה דמתחזיא]:

גירסת הנוסחאות מודה רבה בלא אבה יבמי כדר' זירא כלומר תהא צריכה לקרות בבית דין לא אבה בבת אחת. וכן כתב הרב אלפסי ז"ל והרמב"ם ז"ל (הלכות יבום פ"ד ה"ג). ולפי דבריהם אפילו בלא חפצתי לקחתה נמי כן, והאי דנקיט בלא אבה יבמי, דאין דרכן של נשים לידע לקרות, וכולן אינן ראויות לבילה עד שילמדום. אבל סתמן של אנשים לידע וראוין לבילה הם. ותמיהא לי מאי שייך הכא ראוי לבילה, והלא קריאה זו בבת אחת אינה גזרת הכתוב, אלא חששא בעלמא הוא כדי שלא יראה כאומרת לה מאן יבמי אלא אבה יבמי, והלכך אי אמרת אסוקי מלתא הוא ולא ניחוש כשאינה אומרת בבת אחת, אף בשאינה יודע נמי כך. דבשלמא גבי ואמר ואמרה דתנן במתניתין דקריאה לא מעכבא, ואמרינן בגמרא (לעיל יבמות קד, ב) משום דראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ניחא, דהתם לאו מחששא הוא אלא מגזרת הכתוב כעין בילה, ורחמנא לאו בבילה ממש קפיד אלא בראוי לכך, אבל הכא מאי ראוי לבילה שייך ביה. ורש"י ז"ל נראה דלא גריס כר' זירא אלא הכי גריס, מודה רבא בלא אבא יבמי, כלומר דבעינן שלא יפסיק בשעת קריאה דאי מפסיק משמע דהאי לא ארישא קאי דאמרינן מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא, כלומר לא מאן אלא אבה, אבל בלא חפצתי לקחתה שהוא פתיחת קריאתו ליכא למימר האי לא לעיל קאי ואי מפסיק לית לן בה.

מאי טעמא וירקה בפניו בעינן מסתברא דלא קאמר אלא כדי שיהא כנגד פניו בין רואה בין אינו רואה, ואפילו סומא חולץ לכתחלה. והא דתניא בברייתא (לעיל יבמות קג, א) החולצת מן הסומא חליצתה כשרה, לאו דוקא דיעבד אלא אפילו לכתחלה דכולה ברייתא בלכתחלה הוא, דמשום סיפא דקתני חליצתה פסולה תנא רישא חליצתה כשרה. אבל הרמב"ם ז"ל (שם ה"ח) כתב והסומא אינו חולץ שנאמר וירקה בפניו ואין זה רואה הרוק. ויש סעד לדבריו מדאצטיך בברייתא למתני והחולצת מן הסומא חליצתה כשרה. ומיהו אפשר היה לדחות דמשום דכתיב וירקה בפניו, אצטריך תנא לאשמועינן דלא בעינן שיהא רואה הרוק אלא שיהא הרוק להדי פניו.

ואמר לנו ענו כולכם חלוץ הנעל חלוץ הנעל תניא בספרי (פי' רצא) ר' יהודה אומר מצוה על כל העומדים לומר חלוץ הנעל ג' פעמים.

ג"ה מודה רבא בלא אבה יבמי כדר' זירא פי' הראשונים ז"ל דצריך ללמדה שתהא יודעת לאומרו ביחד דכיון דידעה לומר כן אע"פ שלא אמרה כי אין כאן קפידא וכדר' זירא דאמר כל הראוי לבילה:

וא"ת א"כ ה"ה בלא חפצתי לקחת י"ל דאה"נ ונקט לא אבה יבמי מפני שסת' נשים אינן בקיאות ורגילות לקרות וסתם אנשים יודעי' וק"ל היכי שייך הכא דר' זירא שאם אתה אומר דהפסקה אינה כלום דאסוקי מילת' בעלמא הוא אפי' אינה יודעת להפסיק אין בכך כלום ואם תחוש להפסקה כי ידעה לקרות מאי הוי מ"מ הרי הפסיקה והוא כאלו אמרה אבה יבמה ויש נסחאות דלא גרסי כדר' זירא וכ"נ מפרש"י ז"ל וה"פ דבלא חפצתי לקחת' כיון שהוא תחלת קריאתו אין לחוש להפסק' דודאי אסוקי מילת' בעלמא הוא דכי אמר לא אמאי דלקמ' קאי אבל גבי לא אבה יבמי יש לחוש כי כשאמר לאו והפסיקה דהוי כמ"ד מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא והו' כאלו אמ' לא מאן וי"ג וכדר' זירא ומפרשי' דלאו ההיא דבילה אין מעכבת דא"נ הו' מדבר לה כדאמרי' בכל דוכתא אלא בהא מילתא גופא ידיע להו דאמר ר' זירא הכי דפשיטא בלא אבה יבמי:

בפניו בעינן וליכא ודעת רבותי' ז"ל דכל שבפניו לא בעינן שיהא רואה הרוק ואפילו סומא חולץ לכתחלה וב"ד הוא דבעינן שיראו הרוק כדכתיב לעיני הזקנים והא דתניא בברייתא והחולצת מן הסומא חליצת' כשרה בדיעבד משום סיפא דקתני פסולה הוא דנקט הכי ואחרי' כתבו דבעינן שיהא היבם רואה הרוק לכתחלה מיהת ודוק' קתני החולצת מן הסומא חליצתה כשרה בדיעבד וכן דעת הרמב"ם ז"ל והלשון הראשון הוא הנכון. ובהכי סליק לן פרקא ת"ל מאריה שמיא וארקא:

בית שמאי

בית שמאי אומרים אין ממאנים אלא ארוסות וב"ה אומרים ארוסות ונשואות בגמ' מפרש טעמייהו ומדקאמר האי לישנא אין ממאנים ולא קתני אין ממאנות משמע דהא לישנא אב"ד קאי שאין נזקקי' לכתחלה למיאון אלא לארוסות ומיהו אם נזקקו וכתבו להן גט מיאון הרי מיאונם מיאון אפי' בנשואות והכי מוכח גמ' מעובדא דפישון הגמל כדבעי' לפרושי בדוכתא וא"ת אם איתא דמתני' לישנא דלכתחלה הוא תקשי לך היאך נזקקי' לשום מיאון וקתני בברייתא דלעולם יתרחק אדם מן המיאוני' וכדפרכי' מינה בגמ' מאי דקתני מלמדים את הקטנה שתמאן י"ל שזו כבר פרשוה בירושלמי דפריכו התם על מתני' וב"ד יושבי' על מיאוני' לא כן תניא ברח משלש והדבק בשלש ברח מן המיאוני' ופריקו תפתר דהוו עסקי' במילה אחריתי ואת' עובדא קומיהן ע"כ ולפום גמ' דילן לא קשיא להו הא מילתא אלא על אותה ששנינו שמלמדים אותם למאן אבל כשהיא באה למאן לפנינו אין לנו לימנע בזה ולהתרחק דהא סוף סוף יכולה למאן בפני שנים ויהא מיאונה מיאון וכדאיתא בגמרא:

המשנה הששית והכונה בה בענין החלק החמשי והוא שאמר מצות חליצה בא הוא ויבמתו בפני בית דין והם נותנין לו עצה את ההוגן לו שנאמר וקראו לו זקני עירו ודברו אליו והיא אומרת מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי והוא אומר לא חפצתי לקחתה בלשון הקדש היו אומרין ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו רוק שהוא נראה לדיינין וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו עד כאן היו מקרין וכשהוקרא ר' הורקנוס תחת האלה בכפר אבוס וגמר את כל הפרשה והחזקו להיות מקרין את כל הפרשה ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל מצוה בדיינין לא מצוה בתלמידים ר' יודה אומר מצוה על כל העומדים שם לומר חלוץ הנעל חלוץ הנעל אמר הר"ם פי' עצה ההוגנת לו שהוא כאשר היה קטן בשנים והיא זקנה או הוא זקן והיא קטנה ובחרו אליו החליצה לא היבום ואם היה אלו מצד שאותם יבחרו אליו היבום יותר לו מהחליצה והלכה כר' יהודה:

אמר המאירי מצות חליצה בא הוא ויבמתו לבית דין והתבאר בשלישי של סנהדרין ל"א ב' שהיבמה הולכת אחר היבם להתירה שנאמר וקראו לו זקני עירו ולא זקני עירה והם נותנין לו עצה ההוגנת לו שנאמר ודברו אליו כלומר דברים של טעם כגון שאם הוא זקן והיא ילדה או שהוא ילד ובא להסתבך בזקנה אומרין לו כלך אצל שכמותך ואל תכניס קטטה לתוך ביתך כמו שהתבאר בסוגית ראש הפרק וכשהסכימו לחלוץ עומדת היא ואומרת מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי והוא אומר בלשון הקדש גם כן לא חפצתי לקחתה והתבאר באחרון של מועד קטן כ"א א' שאע"פ שכתוב בו ועמד ואמר אינו צריך עמידה אלא בין עומד בין יושב בין מוטה אלא שמכל מקום נוהגים להקרות את שניהם בעמידה אלא שנראה דוקא דיעבד שהרי באותה בריתא חליצתו כשרה קתני ומכל מקום לכתחלה בעמידה ואף בסיפרי אמרו ועמד ואמר מלמד שאין דברים אלו אלא בעמידה וכן צריך לאמרם בלשון הקדש והוא שאמר ובלשון הקדש היו אומרים כלומר בין יבם בין יבמה פסוקים אלו צריכים לאמרם בלשון הקדש ובסוטה ל"ב א' הביאוה בגזירה שוה כתיב הכא וענתה ואמרה וכתיב התם וענו הלוים ואמרו אל כל איש ישראל בקול רם ומה שאמר אחר כן ונגשה יבמתו גו' לא שיהא צריך לקרות מקרא זה אלא דרך צחות הוא אומר בלשון המקראות שאחר קריאתו תהא מקרבת עצמה אצל היבם לפני הבית דין וחולצת נעלו ואחר החליצה תהא רוקקת לפני היבם רוק הנראה לדינין וכל שכן שהחליצה צריכה להיות לפני הדינין דכי כתיב לעיני הזקנים אכולה מילתא קאי אלא שזו לא הוצרכה ללמד שהחליצה דבר הנראה להדיא הוא ואחר כך אומרת בלשון הקדש גם כן ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו:

עד כאן היו מקרין כלומר ולא היו רגילין להקרותה עוד כלום וכשבא ר' הורקנוס וקרא תחת האלה בכפר אבוס וגמר את הפרשה ר"ל ונקרא שמו גו' הוחזקו מאותה שעה ואילך לסיים בהקראתה ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל ומצוה בדינין לענות אחריה חלוץ הנעל ור' יהודה אומר שמצוה על כל העומדים שם לומר חלוץ הנעל תלתא זימני והלכה כר' יהודה אלא שיש חולקים לפסוק דוקא בדינין ולמדת מכל מקום שסדר חליצה קוראה וקורא חולצת ורוקקת וקוראה וקוראים:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

אע"פ שסדר החליצה כך הוא על הדרך שביארנו במשנה מכל מקום אין הסדר מעכב אלא אפילו הקדים רקיקה לחליצה כשרה ואין צריך לומר בקריאה:

כשמקרין את היבמה מקרין אותה לא אבה בנשימה אחת כדי שלא יהא משמען של דברים אבה יבמי ומכל מקום כל שהרגילה בכך עד שיודעת לומר כן אע"פ שלא קראם בבת אחת חליצתה כשרה שכל שראוי לבילה אין בילה מעכבת כמו שביארנו הא אם אינה יודעת לומר כן פסולה ואף היבם מקרין אותו לא חפצתי בבת אחת כדי שלא יהא במשמע חפצתי לקחתה ומכל מקום סתמו שיודע הוא לומר כן וחליצתו כשרה אף בשלא הרגילוהו כך נראית שיטה זו לפי מה שכתבו בה גדולי הפוסקים והמחברים ולפי מה שמצינו בקצת נסחאות מודה רבא בלא אבה יבמי כר' זירא כלומר שכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת וכן ממה שאמרו דהוה מצטער ומקרי לה כלומר עד שתדע לומר כן והוא הדין באיש שנתברר לנו שאינו יודע כלום אלא שסתמן של אנשים יש להם חתוך לשון ובקיאים בדבור לשון הקדש קל כזה ומכל מקום יש לתמוה למה תפסל החליצה בכך והלא אין דבר זה חובה מן התורה אלא חששא בעלמא שלא תדמה כאומרת אבה יבמי ואין דין ראוי לבילה נאמר אלא בדבר שהוא חלק המצוה מן התורה כמו שביארנו ועוד אחר שמתוך החשש אתה בא מה לנו ולידיעתו אחר שהיא אומרת אבה יבמי או שהוא אומר חפצתי לקחתה הרי מכל מקום הם אומרים הפך הכונה ויש לחוש בין ביבם בין ביבמה בין ביודעים בין שלא ביודעים ועיקר הדברים שלא לגרוס כאן כר' זירא אלא מודה רבא בלא אבה מפני שבמקרא זה מלת לא שבה היא באמצע ויש לה מקום לשלמעלה הימנו ויש להבין המאמר בדרך זה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא כלומר לא מאן אבל אבה יבמי ומתוך כך צריך שתאמר לא אבה בנשימה אחת אבל בקריאתו אין קריאתו אלא לא חפצתי לקחתה ונמצא שמלת לא שבה אין לה מקום אלא במה שהוא סומך לה אחריה ואין הכרח בהפסקתה ובדיעבד מיהא לא עכב והן הן הדברים:

כשכותבין גט חליצה צריך לכתוב המקראות שהיו מקרין להם ולא שיהו כותבים אותם בקצור ובדלוג כגון אקרינוה מן מאן עד יבמי וכן בכלם שאין שם אלא כתיבת שתי תיבות אלא הכל משלם על הדרך שהם קוראים אותם והוא שיכתוב אקרינוה לדידה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי ואקרינוהו לדידיה לא חפצתי לקחתה וכן בכל המקראות ואע"פ שבמגלה העשויה להתלמד לתינוק אמרו גיטין ס' א' שלא ניתנה ליכתב שאין כותבין את התורה פרשיות התם מפני שאיפשר להתלמד בספר שלם אבל זו אי אפשר בדרך אחרת וכל במקום מצוה עת לעשות לה' כו' או שמא במגלה לתינוק אף הוא כותבה על דעת פרשה של תורה שתהא לתינוק כמגלה קטנה אבל זו אין הכונה אלא ספור דברים בעלמא שהם צריכים לספר המעשה היאך היה ובמקום מצוה מותר ומכל מקום צריך לשרטטו מצד המקראות וכמו שאמרו כאן מר זוטרא משרטט וכתיב להו:

זה שאמרה תורה וירקה בפניו אין צריך לומר שאין הכונה שתרוק בפניו ממש ולא אף כנגד פניו דוקא עד שאם היא גוצה והוא ארוך תהא צריכה לרוק כלפי מעלה עד שיהא הרוק כנגד פניו אלא אין הענין אלא שתרוק באי זה מקום שכנגד הבטת פניו וכל שיבא הרוק כנגדו באי זה מקום שמראשו עד רגליו בפניו הוא קרוי בין שהגיע הרוק לקרקע שכנגד רגליו בין שלא הגיע כגון שקלטתו הרוח והעבירתו מכנגדו מעתה כל שהוא ארוך והיא גוצה רוקקת כדרכה כנגדו ואין כאן מקום שלא יהא קרוי בפניו ואפילו קלטתו הרוח בפניו הוא ומשיצא מפיה נתקיים בה וירקה בפניו אבל אם היא ארוכה והוא גוץ שבשעה שיצא הרוק מפיה לא בא עדין כנגדו אם קלטתו הרוח וזרקתו שלא כנגדו קודם שיגיע לכנגד ראשו אין כאן בפניו וצריכה לרוק פעם אחרת לצאת ידי הרקיקה אלא שמכל מקום בדיעבד כשרה שאין הרקיקה מעכבת כמו שהתבאר ואם קלטתו משהגיע לכנגד ראשו הרי נתקיים בה בפניו ויצאה ידי רקיקה וכבר ביארנו שצריכים הדיינין לראות הרוק כשיצא מפיה עד שיראוהו באי זה מקום כנגדו ולאו דוקא שיהו צריכים לראותו בקרקע ומה שנהגו לכתוב דוקא דאיתחזי לנא מפומה על ארעא מנהג בעלמא הוא והדיינין צריכים לקבוע להם מקום כמו שביארנו:

תובד"ה מודה רבא בלא אבה יבמי לא אבה כתיב בספרים מדויקים כו' עכ"ל פי' לדבריהם דלא אבה אין בו וי"ו כמ"ש סה"ת וסמ"ק והוצרכו לזה הכא דאי הוה כתיב ולא אבה בוי"ו ודאי לא הוה לן למיחש שלא יפסיק דהאי ולא ודאי לא הוה משמע דקאי ארישא דאמר מאן יבמי גו' כו' כפרש"י וכתבו דכן מוכח במסורת שהביא לא אבה יבמי בג' חסרין וי"ו ויש שנים במשנה תורה כו' ר"ל דאותן שנים אינן במסורת החסרין לפי שהם מלאים אבל הן במסורת שכולן ריש פסוק ובמסורת רבתא יש די"ז הן ולא אבה ריש פסוק והתוספות לא הביאו אלא שנים שהן במשנה תורה וכתבו עוד ויש פסוקים דלא שייכי לאותו מסורת כו' ר"ל שאע"פ שהן בוי"ו לא שייכי לאותו מסורת לפי שאינן ר"פ וה"מ לאתויי מקרא דפ' בא ולא אבה לשלחם שהוא בוי"ו ואינו ריש פסוק וגם הוא לא שייך לאותו מסורת וק"ל ומדברי סה"ת נראה לא אבה ג' דסמיכי שכתבו בתוספות שלפנינו צ"ל לא אבה ג' חסרין ועיין במהרש"ל בזה ואין להאריך:

גמ' מתקיף לה מר בר רב אידי גירסת הרי"ף והרא"ש מר בר רב אשי: