מסכת יבמות דף ק״ה עמוד ב׳

זו דברי ר' מאיר דאמר בהאשה רבה (לעיל יבמות צו.) עשו חליצת בן תשע כגט בגדול:

אבל חכמים אומרים דפליגי עליה התם ואמרי עשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול אבל בחליצה לא ס"ל כותיה:

אין חליצת קטן כלום אפי' לפוסלה עליו:

זו דברי ר' מאיר דשמעינן ליה דאמר קטן וקטנה לא חולצין ולא מייבמין:

אשה ואיש דכתיב (דברים כה) ואם לא יחפוץ האיש ולא קטן ואשה נמי אע"ג דלא כתיב מיעוטא בעינן גדולה כאיש דאיתקש לה דכתיב בההוא קרא ועלתה יבמתו השערה:

עיניו למטה כלפי ארץ ישראל משום דשכינה התם קיימא כדכתיב והיו עיני ולבי שם:

אתא רבי למתיבתא למדרש ואיבעי כל חד למיתב אדוכתיה: ר' ישמעאל בר' יוסי בעל בשר הוה כדאמרי' בהשוכר את הפועלים (ב"מ פד.):

מפסע ואזיל הולך לאט:

קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצה פסולה וא"ת אמאי לא עריב ותני להו קטנה בהדי חרש וחרשת וקטן וי"ל (כדמוכח) משום דבקטנה פליג רבי יוסי בגמ' ואם תאמר מ"מ כיון דתנא פסולה אמאי תני שתחלוץ משתגדיל ועוד דלא תני ליה גבי קטן וי"ל דאי לא הוה תני גבי קטנה ה"א דחליצתה פסולה מדרבנן דהא דמקשינן אשה לאיש אינו מן התורה להכי תני תחלוץ משתגדיל יתור לשון לאשמועינן דחליצת קטנה אינה כלום כמו חליצת קטן ומיהו בירושלמי גרסי' בסדר המשנה תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה כשירה משמע שסובר דהא דמקיש רבי מאיר אשה לאיש היינו מדרבנן אבל לרבי יוסי חולצת לכתחלה כדאשכחן בעובדא דלקמן ובירושלמי נמי מוקי לה כר"מ:

אבא יודן בירושלמי ואבדן לישנא קלילא:

מי שצריך לו עם קדוש יפסע על ראשי עם קדוש והא דאמר בפ' קמא דסנהדרין (דף ז:) אזהרה לדיין שלא יפסע על ראשי עם קדוש היינו היכא שלא יצא לצורך עם קדוש אי נמי אפילו יצא לצורך יש לו לקצר דרכו כל מה שיכול כדאמרינן (קידושין דף לב:) אזהרה לזקן שלא יטריח מויראת ובהוריות (דף יג:) תניא בני חכמים ות"ח בזמן שהצבור צריכין להם מפסיעין על ראשי העם כו' יצא לצורך נכנס ויושב במקומו פירוש לצורך העם ובתוספתא גרסינן בהדיא יצא לצורך העם:

רבא אמר משתגיע לעונת נדרים ואם תאמר דבפרק יוצא דופן (נדה מו. ושם) קאמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה חזקה הביאה סימנין ומסיק כי קאמר רבא למיאון אבל לחליצה בעיא בדיקה אלמא קטנה לא חלצה ואר"ת דרבא איירי הכא אליבא דרבי יוסי אבל איהו גופיה סבר עד שתביא שתי שערות והא דמסיק הכא והלכתא עד שתביא שתי שערות סיומא דמילתא הוא ובפרק התקבל (גיטין סה. ושם) דקאמר רבא גבי שלש מדות בקטן הגיע לעונת נדרים נדרו נדר והקדשו הקדש וכנגדן בקטנה חולצת מדה זו עושה אליבא דרבי יוסי ועוד דר"י הוכיח שם מכח ההיא דמי שמת (ב"ב קנה.) דרבה גרס ולא רבא:

רבי שמעון ורבי יוחנן הסנדלר מכשירים בשנים ולאו דוקא שנים אלא לשון עדות בעלמא נקט שנים ובקונטרס ל"ג שנים:

לכתחלה בעי חמשה מכאן יש ללמוד דאין צריך חמשה אפי' לכתחלה ומיהו לפרסומי מילתא עבדינן בחמשה:

ובא מעשה לפני ר' עקיבא בבית האסורין וא"ת והא במתני' משמע בהדיא שחלצה בבית האסורין דקתני מעשה שחלצה בינו לבינה בבית האסורין ובא מעשה לפני רבי עקיבא ויש לומר דבהרבה ספרים גרסי' בא מעשה לפני ר' עקיבא בלא וי"ו וקאי נמי בבית האסורין ארבי עקיבא ואם תאמר והיכי פשיט שהמעשה בא לפני רבי עקיבא בבית האסורין ולא בא אבראי ויש לומר דיודע הגמרא שבא לפניו בבית האסורין כדאמר בירושלמי רבי יוחנן הסנדלר עבר קומי חבושין דרבי עקיבא היה מכריז ואמר מאן בעי מחטין ומאן בעי צנורין חלצה בינו לבינה מהו אדיק ליה רישיה מן כוותיה אמר ליה אית לך כושין אית לך כשר:

מתניתין חרש שנחלץ כו'. פירש הרמב"ם ז"ל (מ"ה) דלהכי קתני הכא שנחלץ ולא קתני שחלץ לפי שהוא חרש ואינו מתכוין לחליצה אלא שהיא חולצת לו כן מצאתי לו בפירוש המשנה שלו (ועיין הלכות יבום שם הי"ג).

גמרא אמר רב יהודה אמר רב זו דברי ר' מאיר אבל חכמים אומרים אין חליצת קטן כלום. ומסתברא דרבנן בקטן בלבד הוא דפליגי, אבל חליצת חרש וחרשת לכולי עלמא חליצה פסולה היא. דאי לא, למה לי דפרט רב יהודה חליצת קטן ואמר אבל חכמים אומרים אין חליצת קטן כלום, לימא זו דברי ר' מאיר אבל חכמים אומרים אין חליצתן כלום, כלומר בין דקטן בין דחרש וחרשת. ותמהני על הרמב"ם ז"ל (שם הט"ז) שכתב בחליצת חרש וחרשת דאינה חליצה כלל. (עיין מגיד משנה שם הי"ג וריטב"א כאן).

קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה כשרה כך היא הגירסא ברוב הספרים. גם בדקתי ברוב הנוסחאות הישנות ובספרים מדוקדקים בישיבת הגאונים ז"ל ונמצאת בכלן כן גם בפירושי המשנה להרמב"ם ז"ל. (שם. ועיין בתוס' ד"ה קטנה שכן הוא בירושלמי).

אמר רב יהודה אמר רב זו דברי ר' מאיר דאמר מקשינן אשה לאיש. מסתברא דקטנה דלא חלצה לאו דאורייתא היא לר' מאיר אלא מדרבנן גזרה קטנה אטו קטן, דאי מדאוריתא ומשום דמקשינן אשה לאיש, אם לא חלצה משהגדילה אמאי חליצתה כשרה, והא חליצת קטן אפילו בדיעבד פסולה, אלא מדרבנן הוא לר' מאיר. והא דקאמר ומקשינן אשה לאיש מדרבנן קאמר. כלומר גזרה אשה קטנה אטו קטן. והיינו דאוקימנא לה למתניתין כר' מאיר ולא אוקמוה כר' אליעזר דמקיש נמי אשה לאיש, כדתניא בשלהי הבא על יבמתו (לעיל יבמות סא, ב) קטנה מתיבמת ואינה חולצת דברי ר' אליעזר, ותניא נמי התם קטן וקטנה לא חולצין ולא מיבמין דבר ר' מאיר, אמרו לו יפה אמרת שאין חולצין איש כתוב בפרשה ומקשינן אשה לאיש. אלא להכי לא אוקמיה למתניתין כר' אליעזר, משום דלר' אליעזר מקשינן לגמרי אשה לאיש ואפילו בדיעבד חליצתה פסולה, וכדתניא בתוספתא דמכלתין פי"ב (ה"ט) קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל אם לא חלצה חליצתה פסולה דברי ר' אליעזר וחכמים אומרים אם לא חלצה חליצתה כשרה. ואפשר נמי דלהכי אוקמוה כר' מאיר משום דסתם מתניתין ר' מאיר, ואסיקנא לקמן בסמוך דלית הלכתא כר' יוסי אלא קטנה אינה חולצת עד שתביא שתי שערות. ומיהו בדיעבד אפשר לומר דחליצתה כשרה כר' מאיר. ואף על גב דפליג עליה ר' אליעזר בתוספתא. כיון דלא חשו לשנותה כאן ולומר נמי בסיפא דמתניתין זו דברי ר' מאיר אבל ר' אליעזר אומר חליצתה פסולה שמע מינה דלא חיישינן לדר' אליעזר וצ"ת.

רבא אמר עד שתגיע לעונת נדרים פירש רש"י דהיינו שנת י"ב עצמה, דתנן בפ' יוצא דופן (נדה מה, ב) כל שתים עשרה נדריה נבדקין. וכן פירש כאן ר"ח, ועוד הוסיף בה רש"י בגטין פרק המקבל (סה, א ד"ה חולצת) בשהביאה שתי שערות. ואינו מחוור דאם כן תקשי לן דרבא אדרבא, דאיהו הוא דפסק בפרק יוצא דופן (נדה מו, א) דתוך הפרק כלפני הפרק. ויש מי שפירש דהכא רבא אליבא דר' יוסי קאמר וליה לא סבירא ליה, והוא ניהו הוא דקאמר והלכתא עד שתביא שתי שערות. כלומר לדברי ברבי (עיין רש"י ד"ה מדבריו של ברבי) עד שתגיע לעונת הנדרים מיהא לא תחלוץ, אבל הלכתא שאינה חולצת עד שתביא ב' שערות. כלומר, ובשנים דקודם הזמן הזה אינן נקראין שערות אלא שומא בעלמא. ולא תיקשי לך דלמה קאמר רבא עד שתגיע לעונת הנדרים והלכתא עד שתביא ב' שערות, דיש לנו כיוצא בה בפסחים (ל, ב) לדידי חדתא עבדין לי והלכתא מגעיל להו ולקתייהו ברותחין. וההוא דבפרק התקבל (גיטין שם) דאמר רבא ג' מדות בקטן הגיע לעונת נדרים נדריהן נדר והקדשן הקדש וכנגדן בקטנה חולצת, ההיא רבא אליבא דנפשיה קאמר, וכנגדן בקטנה דקאמר לומר בשקטנה מגעת לעונת נדרים דקטן היינו מי"ב שנה ויום אחד עד י"ג שנה ויום אחד הרי זו חולצת דגדולה היא ובשהביאה שתי שערות. ואין נראה כן מדברי ר' אלפסי ז"ל, אלא מדבריו שכתב כאן נראה דרבא לטעמיה דנפשיה קאמר הכא, דאיהו ז"ל לא אייתי הכא הא (דרב) [דברבי] ואפילו הכי כתב הא דרבא, דאלמא רבא לטעמא דנפשיה קאמר. ונראה שהוא ז"ל מפרש הגיע לעונת הנדרים דהיינו עונה שנדריה קיימין, דהיינו מי"ב שנה ויום אחד ולמעלה ובשהביאה שתי שערות, והתם (גיטין שם) נמי הכי מפרשינן לה. והא דקאמר התם וכנגדן בקטנה, לאו שתגיע לעונת הנדרים של קטן, דעונת הנדרים לקטן היינו מי"ג שנה ויום אחד ולמעלה, ואשה משהגיעה לי"ב ויום אחד הרי זו גדולה, אלא כנגדן דקאמר היינו עונת הנדרים, כלומר קטן שהגיע לעונת הנדרים נדרו נדר והקדשו הקדש, בין יודע למי נדר בין אינו יודע, וקטנה בשהגיעה לעונת הנדרים שלה חולצת והוא שהביאה שתי שערות דהויא גדולה גמורה כדאיפסיקא הלכתא הכא. וכבר הארכתי יותר מזה בפרק התקבל (שם ד"ה הגיעו. ועיין רשב"א נדה שם ד"ה הא) בס"ד.

בינו לבינה מנא ידעינן כלומר, שאף על פי ששניהם מודים וחוששין לה, ואפילו מכאן ולהבא, ואף על פי שיש בידן עכשיו לחלוץ וכדאמרינן בשלהי יש נוחלין (בבא בתרא קלה, א) גבי בעל שאמר גרשתי את אשתי דאסיקנא התם זיל חוש לה, ואפילו מכאן ולהבא כדאיתא התם (עיין נמוקי יוסף ונתפ"מ סי' לו סק"י).

זו דברי ר"מ ק"ל נימא נמי ר' אליעזר דאמר בשלהי הבא על יבמתו קטנה מתיבמת ואין חולצת י"ל דניחא ליה לאוקומי סתם מתני' כר"מ דרובא סתמי כוותיה וי"א דלר' אלעזר אם לא חלצה משתגדיל חליצתה פסולה כדאית' בתוס' דמכילתי' דף י"ב ואלו במתני' קתני חליצת' כשרה לפום נסח דסיפרי דיוקני עתיקי ולפום הא ר"מ סבר דמדאוריית' לא מקשי' אשה לאיש אלא דרבנן גזרו בקטן אטו קטנה אבל לר' מדאורית' מקשי' להו והכין קי"ל דקטנה אינה חולצת עד שתביא שערות ואפשר דאפי' בדיעבד נמי פסלינן כר' אלעזר ומיהו הא לא אתברר לן שפיר ונקטינן לחומרא:

רבא אמר עד שתגיע לעונת הנדרים פרש"י ז"ל דהיינו שנת י"א עצמה שנדריה נדרים ונבדקין ובפ' התקבל (גיטין דף ס"ה) פי' דמיירי כשהביאה ב' שערות וגדולה היא דתוך זמן כלאחר זמן. והקשו בתוס' דהא אפי' רבא בפ' יוצא דופן דתוך זמן כלפני זמן ועדיין קטנה היא לכפר"ת ז"ל דרבא דהכא והתם אליבא דרי יוסי קאמר דסבר קטנה חולצות ומי' צריך שתהא לה דעת לכוין לחליצה ולא סגי כשהגיע לפעוטו' כדברי ר' אמי אלא עד שתגיע לעונת הנדרים ואפי' שלא הביאה שערות ובא התלמוד לפסק והלכתא עד שתביא ב' שערות פי' שתי שערות חשובי' דהיינו לאחר י"ב שנה ויום א' דמקמי הכי שומא בעלמא נינהו והיינו דאמרי התם אמר רבא ג' מדות בקטן הגיעו לעונת נדרי' נדריהם נדר וכנגדן בקטנה חולצת בקטנה שהגיע לעונת הנדרים שלה דהיינו שנת י"ב חולצה והיינו כסברי' דרבא דהכא דסבר כר' יוסי ולית הלכתא כוותיה ויש שפי' דהא דאמר רבא הכא עד שתגיע לעונת נדרים שנדרים קיימי דהיינו מבת י"ב שנה ויום א' וכשהביאה ב' שערו' דהוי' גדולה וכדרבנן והא דאמר רבא התם וכנגדו בקטנה חולצות היינו בזמן עונת נדרים של זכר שהוא שנת י"ג והא דקרי לה קטנה לאו דוקא וכן נר' דעת הגאוני' ז"ל שפסקו הלכה כההיא דרבא וכבר כתבתיה במקומה בס"ד:

בינו לבינ' מי ידענ' פי' דבהודאתן לא סגי ואעפ"י שבידו לחלוץ וכדאמרי' התם בבעל שאמ' גרשתי את אשתי שאפי' להבא אינו נאמן לגמרי וכדאמרי' התם זול חוש לה ויש שפירוש דה"ק מנא ידעי דהרי אין דבר שבערוה פחות משנים וכי אמרי' לעיל שמא חלצה סנדל של א' מהם בפני עדים קאמ' ומאי דפרכי' הכא מנא ידענא לאו דוקא אלא ה"ק מנא ידעי דמהניא שאפי' הם מודים ויהיו נאמנים אלינו אין זה כלום כיון שהיה בינו לבינו ובלא עדים והרי זה כאומר גרשתי את אשתי בלא עדים או קדשתי' בלא עדים שאינו כלום ונכון הוא:

המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה שנאמר נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים וכתיב גבי בית המקדש והיו עיני ולבי שם כל הימים:

מי שנכנס לבית הכנסת או לבית המדרש ראוי לו להשכים קודם שיבאו הגדולים ממנו כדי שלא יהא צריך לעבור דרך עליהם ולהפסיע על ראשיהם שהיו נוהגים לישב בקרקע ובדוחק ויש רוע מוסר בהפסעה עליהם ואם לא השכים ישב לו סמוך לכניסה ולא יפסיע עליהם ואם היה אדם הגון או שראשי עם קדש צריכים לו מותר וכל מי שבא ללמוד ראוי לו לרב שלא יביישהו מתוך דבריו אפילו לא היה שלם כל כך דרך הערה אמרו בר' ישמעאל שהיה מפסיע על ראשי עם קדש בבית מדרשו של רבי ואמר לו אחד מתלמידי רבנו הקדוש ואבידן שמו מי הוא זה שמפסיע על ראשי עם קדש אמר לו אני הוא ישמעאל בר' יוסי שבאתי ללמוד תורה מפי רבי אמר לו וכי הגון אתה ללמוד תורה מפי רבי אמר לו וכי משה רבינו הגון היה ללמוד תורה מפי הגבורה אמר לו וכי משה אתה אמר לו וכי רבך אלהים הוא אדהכי אתאי יבמה למיחלץ אמר ליה רבי לאבידן זיל בדקה ר"ל שיברר על פי הראוי לכך אם הביאה שתי שערות אם לאו ואמר ליה ר' ישמעאל כך אמר אבא איש כתוב בפרשה אבל אשה אפילו קטנה ואמר ליה רבי לאבידן תו לא צריכת כבר הורה זקן הוה מפסע אבידן ואתי ואמר ליה ר' ישמעאל מי שנצרך לעם קדש יפסיע על ראשי עם קדש אבל מי שאינו נצרך לעם קדש היאך יפסיע על ראשי עם קדש ואמר ליה רבי לאבידן תוב אדוכתיך:

כבר ביארנו בחרש וחרשת שאין חליצתן כלום ואם כן אפילו חלצו אינן פוסלים תדע שכך היא שיטתנו ומפני שאינן בני דעת וכונה וכן כתבוה גדולי המחברים ומכל מקום לגדולי הדור ראיתי שכתבו שחליצת חרש וחרשת חליצה פסולה היא ופוסלת כסתם משנתנו והביאו ראיה לדבריהם שאלמלא כן למה פירט רב יהודה בקטן זו דברי ר' מאיר אבל חכמים אומרין אין חליצת קטן כלום והלא אף בחרשת כן והיה לנו לומר אין חליצתן כלום אלא לא אמרוה אלא בקטן הא בחרש וחרשת לא חלקו בה חכמים ולדעת זה חרש שנפלה לו יבמה פקחת מאחיו פקח אם יש שם פקח אחר יחלוץ וניתרת לעלמא ואם אין שם פקח הוא יכול ליבמה שהרי בר ביאה הוא אבל אם חלץ לה אסורה לו ואינה ניתרת לעלמא וחרשת שנפלה לפני פקח תתיבם ואם חלצה אין לה תקנה שכבר נפסלה לו ומכל מקום נראה לי דהוא הדין והכי קאמר זו דברי ר' מאיר כלומר זו שאמר בחליצת חרש וקטן שפסולה לר' מאיר דקאמר הכי בקטן אבל לרבנן הרי אמרו בקטן אין חליצת קטן כלום והוא הדין לחרש וחרשת:

כבר ביארנו בחליצת קטנה שיש פוסקים בה שחליצתה כשרה דבקטן הוא דפסלינן משום דאיש כתוב בפרשה אבל אשה אפילו קטנה וכמו שכתבנו במעשה של ר' ישמעאל בר' יוסי ואין למדין אשה מאיש דהא רבנן ור' יוסי הכי סבירא להו ואף בתוספתא נחלקו בה ר' אליעזר וחכמים שר' אליעזר פוסל וחכמים מכשירין ונראה שהלכה כחכמים ומכל מקום יש חולקין לומר שפסולה דמקשינן אשה לאיש הואיל ור' אליעזר קאי בה בשיטתיה וכדקאמר לקמן עד שתביא שתי שערות וודאי הבאת שערות בזמנן קאמר וכן עיקר כמו שכתבנוה בשמועת שלש מדות בקטן שבפרק התקבל ס"ה א' במה שאמרו שם וכנגדן בקטנה חולצת ומכל מקום יש מפרשים דההיא לכתחלה קאמר ולאפוקי ממאן דשארי לכתחלה בזמן פעוטות דהיינו שש ושבע וממאן דאמר בזמן עונת נדרים דהיינו שנה אחת לפני הפרק שנדריה נבדקין וכל שיודעת למי נדרה שנדרה נדר כמו שביארנו שם וזו היא שיטת רוב גאונים וכבר כתבנו מענין זה באותה שמועה גם כן בכדי הצורך:

גמרא אמר רב זו דברי רבי מאיר אבל חכ"א אין חליצת קטן כלום כו' מדברי התוס' דס"פ האשה ופ' כל הגט נראה דהוו גרסי אמר שמואל זו דברי ר"מ כו':

תוס' בד"ה ובא מעשה לפני כו' וא"ת היכי פשיט שהמעשה בא לפני ר"ע בבית האסורין כו' עכ"ל מדלא קאמר או דלמא ובא מעשה לפני רבי עקיבא אבראי היה ומעשה שחלצו בבית האסורין היה משמע להו דלא קמבעיא ליה אלא אמעשה שחלצו אם היה בבית האסורין אם לאו אבל הא פשיטא ליה אמעשה שבא לפני רבי עקיבא דבבית האסורין היה ואהא הקשו וא"ת והיכי פשיט לו לאבעיין טפי אמעשה שבא לפני רבי עקיבא ממעשה שחלצו אם היה בבית האסורין אם לאו דכמו דאיכא למימר דקאי בבית האסורין ארבי עקיבא לחוד ה"נ איכא למימר דקאי בית האסורין אמעשה שחלצו לחוד וק"ל:

ד"ה קטנה שחלצה וכו' ובירושלמי נמי מוקי לה כרבי מאיר דלא תימא דלעולם דלר"מ פסולה מדאורייתא אפילו לפי סברת הירושלמי אלא שהירושלמי ס"ל דמתניתין אתיא כרבי יוסי ולכך גריס בסדר המשנה חליצתה כשרה לכך כתבו דבירושלמי נמי מוקי לה כרבי מאיר ואפ"ה גריס במשנה חליצתה כשרה:

גמ' רבי יוסי היא עי' לעיל דף סז ע"ב תוס' ד"ה אין חוששין:

תוס' ד"ה קטנה שחלצה ומיהו בירושל' גרסי' וכו'. עי' בכורות דף כב ע"ב תוס' ד"ה תירום ותירקב:

הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיִּתֵּן עֵינָיו לְמַטָּה וְלִבּוֹ לְמַעְלָה נראה לי בס"ד למטה מן אותיות עין יש אותיות כסף שהוא מלשון נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת הֳ' (תהלים פד, ג) כלומר יתפלל בחשק ותאוה להתלהבות כדי לעורר הכונה ולמעלה מאותיות לב יש אך שהוא לשון מיעוט שילבש ענוה גדולה ויאמר מי אנכי שאבא להתפלל לפני הקדוש ברוך הוא וכנודע ובזה תהיה תפילתו מרוצית דכתיב (תהלים קב, א) תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי הֳ' יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ. וזהו שאמרו עֵינָיו לְמַטָּה מן אותיות עי־ן וְלִבּוֹ לְמַעְלָה מן אותיות ל־ב וכאמור. ועוד נראה לי בס"ד העין רואה ענייני עולם הזה והלב רואה ברוחניות למעלה כן התפלה פשוטה על צרכי עולם הזה ופנימיותה בצרכי שמים בספירות העליונות ועולמות העליונים והאדם יכוין על זה ועל זה בתפילתו.

אָמַר לֵיהּ אַבְדָּן מִי הוּא זֶה שֶׁמַּפְסִיעַ עַל רָאשֵׁי עַם קֹדֶשׁ? וכו'. קשא למה אמר כן 'מִי הוּא' והלא הוא רואהו מי הוא זה! והוה ליה למימר לא תפסיע על ראשי עם קודש? ועוד אומרו 'וְכִי אַתָּה הָגוּן לִלְמוֹד תּוֹרָה מִפִּי רַבִּי' מה היום מיומים שדבר בכך והלא כל יום בא ללמוד תורה מרבי ומה ראה אבידן לקנתר את רבי ישמעאל אותו היום בקנתורים אלו מתחילה ועד סופו? ונראה לי בס"ד דאיתא במציעא (בבא מציעא פג:) שהמלך מינה את רבי אלעזר ברבי שמעון לתפוס גנבים ולסטים וכן מינה גם כן בזה את רבי ישמעאל ברבי יוסי ואיתא התם שפגע אליהו זכור לטוב ברבי ישמעאל ואמר לו עד מתי אתה מוסר עמו של אלקינו להריגה? ואמר לו רבי ישמעאל מאי אעביד? הורמנא דמלכא הוא! ואמר לו: אבוך ערק לאסיא את ערק ללודקיא! ועוד איתא התם קודם שנפטר רבי אלעזר ברבי שמעון אמר לה לדביתהו ידענא ברבנן דרתיחי עלי ולא מעסקי בי שפיר, ופירש רש"י על שהיו נלקחים גנבים על ידי והיו קרובים שלהם עיין שם. ולכן גם אבידן היה בלבו כעס על רבי ישמעאל ברבי יוסי מחמת שהיה תופס קודם זה גנבים ואפשר שהיו אנשים מקרוביו וכמו שאמרו בגמרא על רבי אלעזר ברבי שמעון והוא ושאר רבנן היו מרננים אחריו דפגע בטעות באנשים צדיקים ומסרן. והנה התם בגמרא טען רבי אלעזר ברבי שמעון: קוצים אני מכלה מן הכרם! ואמר לו רבי יהושע בן קרחה: יבא בעל הכרם ויכלה את קוציו! ואתה מה יש לך בדבר זה? וזו הטענה של רבי אלעזר היא גם כן אצל רבי ישמעאל ברבי יוסי דאהא סמיך לתפוס גנבי לכלות הקוצים מן הכרם אלו ישראל דכתיב בהו (ישעיה ה, ז) כֶרֶם הֳ' צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל. והנה דרך הבא ליטול קוצים מן הכרם לפסוע על הגפנים כדי ליטול קוצים שיש ביניהם ולכן עתה כשראה אבידן את רבי ישמעאל פוסע על ראשי עם קודש מצא לו מקום לקנתרו על אותה מעשה של תפיסת גנבי שהיה רבי ישמעאל עושה אותה בטענה זו שהוא מכלה קוצים מן הכרם. ולזה אמר מִי הוּא זֶה שֶׁמַּפְסִיעַ עַל רָאשֵׁי עַם קֹדֶשׁ שדרכו להיות מפסיע על ראשי עם קודש כדי לכלות הקוצים שביניהם?! ורבי ישמעאל הבין כונתו על מה הוא רומז בזה והשיב לו תשובה נצחת על אותו קנטור ואמר אֲנִי שֶׁבָּאתִי לִלְמֹד תּוֹרָה מִפִּי רַבִּי רמז בזה אפילו לפי דעתך שאני שגיתי ומסרתי נקיים אין אני חייב בכך על פי תורתו של רבי דאיתא בגמרא דשבת (שבת יח.) תניא אחד נותן את הקמח ואחד נותן את המים האחרון חייב דברי רבי, ועוד איתא התם אחד נותן את העפר ואחד את המים האחרון חייב דברי רבי עיין שם. נמצא אף על פי דבלתי מים ובלתי עפר לא הוה מתעביד איסורא בנתינת המים עם כל זה הראשון פטור והאחרון חייב. ולפי זה גם בענין זה דרבי ישמעאל מוסר האדם למלכות שאומר יש לי חשש בזה הוא אינו הורגו בידו אלא הממשלה גומרת דינו והורגתו והכא נמי האחרון הוא דחייב והראשון שהוא רבי ישמעאל פטור והלכה זו יוצאה מתורתו של רבי ועל זה נתכוון רבי ישמעאל באומרו שבאתי ללמוד תורה מפי רבי. והשיב לו אבידן גם כן בדרך רמז וְכִי הָגוּן אַתָּה לִלְמוֹד תּוֹרָה מִפִּי רַבִּי? דהיינו שתוכל לדמות מילתא למילתא שאתה לומד דין הנזכר מדין הקמח והעפר דאמר רבי האחרון חייב שמצאת לעצמך פיטור מכח דין זה שהורה בו רבי? דשמא לא ירדת לסוף דעתו של רבי בהלכה ההיא ואתה טועה בדמיונך ולא דמי הא להא! ואמר לו רבי ישמעאל וְכִי מֹשֶׁה הָיָה רָאוּי לִלְמוֹד תּוֹרָה מִפִּי הַגְּבוּרָה?! והיינו כי מצינו שלשה דברים שלא נצטווה עליהם משה רבינו ע"ה בפירוש אלא למד אותם מדבריו יתברך על פי הדמיון נמצא חידש הלכה מדעתו מכח לימוד שלמד מדבריו יתברך ולא חשש לומר הלא בודאי אין אדם יורד לסוף דעתו של הקדוש ברוך הוא ואיך אלמוד מדבריו לחדש דבר בענין אחר וכל שכן בענין זה שאני למדתי דבר מדבריו של רבי שאין לי לחוש אולי לא ירדתי לסוף דעתו של רבי! ואמר לו אבידן וְכִי מֹשֶׁה אַתָּה?! דשאני משה דנפיש חיליה לכוין האמת להשיג מה שראוי ללמוד מדבריו יתברך. והשיב לו רבי ישמעאל וְכִי רַבְּךָ אֱלֹקִים הוּא?! אדרבה זה ידוע כי האלקים מי יוכל לירד לסוף דעתו אך רבך אדם הוא ויוכל אדם לירד לסוף דעתו!

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִצְטָרַע אַבְדָּן, וְטָבְעוּ שְׁנֵי בָּנָיו, וּמֵאֲנוּ שְׁתֵּי כַּלּוֹתָיו. הא דלקה בשלשה עונשים כי חטא לרבי ישמעאל ברבי יוסי בשלשה שנגע בכבוד תורתו וכבוד צדקתו וכבוד אביו ובודאי היה דעתו של רבי להוכיח לאבידן על הדבר הזה בינו לבינו ולא רצה להוכיחו ברבים שלא לביישו. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש משום דלשון הרע חמור ששקול כשלשה עבירות לכך לקה בשלשה עונשים עד כאן דבריו נר"ו.