מסכת יבמות דף ק״ד עמוד ב׳

כל דבר שמעשה ורקיקה מעשה היא:

מעשה באיש חליצה שהאשה עושה מעשה בגופו של איש לאפוקי רקיקה דלאו מעשה באיש הוא:

החרש שחלץ חליצתו פסולה לפוטרה במקום אח כשר:

וחרשת שחלצה חליצתה פסולה היא עצמה אינה נפטרת בחליצתה כדאמרי' לקמן בפ' ב"ש (יבמות דף קי.) ואין לה תקנה אלא בייבום ואם רצה להוציא יוציא בגט:

חלצה בשנים כשרים או בג' ונמצא אחד מהן קרוב דהדר הוו להו שנים חליצתו פסולה:

ורבי שמעון ור' יוחנן הסנדלר מכשירים ול"ג בשנים דהא בשנים עסיק נמי ת"ק:

גמ' אלם ואלמת שחלצו חליצתן כשרה:

והאמרי דבי רבי ינאי ומפרש טעמא דמתני' דחרש וחרשת מפני שאינן בואמר ואמרה דתנן (תרומות פ"א מ"ב) חרש שדברו חכמים בכל מקום שאינו לא שומע ולא מדבר:

ככה יעשה דבר שהוא מעשה מעכב וא"ת ולמ"ד (סנהדרין דף סה:) דעקימת פיו הוי מעשה היכי ממעטינן קריאה וי"ל דמ"מ מעשה גרוע הוא יותר מרקיקה אי נמי לא דמי למנהיג בקול שהוא מעשה גדול:

והא אמרי דבי רבי ינאי לפי שאינו באמר ואמרה וא"ת מנא ליה לרבי ינאי האי טעמא דלמא משום דלאו בני דעה נינהו ותניא (לקמן יבמות דף קו.) דבעינן שיתכוונו שניהם ואמאי נמי אמרינן לקמן (יבמות דף קה:) דקטנה חולצת בפעוטות וקטן נמי הוה חליץ אי לאו דאיש כתיב בפרשה כיון דלאו בני דעה נינהו וי"ל שב"ד עומדים על גבם ומורים להם לעשות חליצה כתיקנה דהכי נמי אמרינן בפרק ב' דגיטין (דף כב: ושם) דחש"ו שכתבו גט וגדול עומד על גבם דכשר ומיהו לענין חליצה שוטה לא חליץ אע"ג דב"ד עומדים ע"ג כדאמר בתוספתא לפי שיש בחליצה רבויי דברים ואין בו דעת כלל לעשות לדעת ב"ד אבל גבי גט שנוח לעשות כי גדול עומד ע"ג כשר ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שכותב הגט לשמה שכותב שם האיש והאשה והזמן ושם עירו ושם עירה והא דאמר בפ"ק דחולין (דף יב: ושם) גבי וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשירה ומוקי לה כר' נתן דלא בעי כוונה לשחיטה משמע דלרבנן דבעו כוונה לשחיטה לא מהני גדול עומד ע"ג דהתם אחרים אין מלמדים אותו אך שראוהו שלא קלקל וגם אין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו כמו חליצה דאין מתכוין אלא לחיתוך בשר בעלמא כדאמר בפ"ק דחולין (דף יג.) דבעינן מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו:

דאמר רבי זירא כל הראוי לבילה כו' מילתיה דר' זירא בפ' המנחות והנסכים (מנחות קג: ושם) גבי ששים ואחד אין נבללים ופריך וכי לא בלל מאי הוי והתנן (שם דף יח.) אם לא בלל כשר וא"ת מאי קשה והא לכתחלה בעינן בילה ואומר ר"י דשאני התם כיון דאמר הרי עלי מנחה ס"א עשרון לקרבן גדול קמכוין ולכך היה לו לעשות הכל בכלי אחד אם בדיעבד כשר בלא בלילה ודוקא כי אמר הרי עלי מנחה אמרינן דלקרבן גדול קמיכוין אבל סתם בלא מנחה לא משמע קביעות בחד מנא כדתנן התם (דף קב:) הרי עלי שני עשרונים להביא בכלי אחד והביא בשני כלים פסול משמע דאם אמר סתם ולא אמר בכלי אחד יכול להביא בשני כלים וא"ת מנא ליה דאם לא בלל דכשר אימא לא בלל כהן אלא זר אבל לא בלל כלל פסולה דהכי נמי אמרינן בהקומץ רבה (מנחות דף יח. ושם) לא יצק כשר ומפרש דהיינו לא יצק כהן אלא זר וי"ל דקבלה היה לו דאפילו לא בלל כלל דליכא עיכובא וא"ת ואמאי לא מעכבת והלא בכמה מקומות כתיב (ויקרא ב׳:ד׳) בלולה במנחת מאפה תנור ושל מחבת ובמנחת נסכים (במדבר טו) כתיב טובא בלולה וכן בקרבן נשיאים תריסר זימני וי"ל דלא משמע ליה עיכובא כיון דלא כתיב ויבלול לשון צווי וצ"ע אם יש עיכובא בעלמא בכה"ג א"נ כולהו צריכי לשום דרשה וא"ת מנא ליה דמעכבא בשאין ראוי לבילה וי"ל דסברא הוא דכתיב בלולה ואמר רחמנא דלא מעכבא מסתמא להכי אהני הא דכתביה דבעינן ראוי לבילה והא דמספקא בפ' נערה בנדרים (דף עג.) אי חרש מיפר אי לא מיפר משום דלאו בר שמיעה הוא וכדרבי זירא היינו משום דשמא לא כתיב קרא ושמע אלא אורחא דמילתא דהכי הוי דכי שמע מיפר וקשה לר"י ערל וטמא אמאי משלחין קרבנותיהן נהי דסמיכה לא מעכבא נימא כל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו וי"ל מדדרשינן בת"כ מזובו ולא מנגעו ש"מ דטמא משלח קרבנות דבהבאת קרבנות איירי ועוד מדמעטינן בפ"ק דחגיגה (דף ד: ושם) טמא מובאת שמה והבאתם שמה כל שישנו בביאה ישנו בהבאה ש"מ דשאר קרבנות משלחין ולא חיישינן שיהא ראוי לסמיכה וה"ר שמעון הקשה מדאמר בפ' נגמר הדין (סנהדרין דף מה:) דאיכא מ"ד נקטעה יד העדים חייב דלא בעי קרא כדכתיב ואמאי לא אמרי' כיון דכתיב יד העדים דבעינן ראוי ליד העדים ושמא יש שום ייתור דמחייב אע"פ שנקטעה ידם אי נמי אין סברא לומר שיפטר משום שאין לעדים יד:

והא אמרי דבי ר' ינאי לפי שאינן בואמר ואמרה הא דקא נסיב טעמא משום ואמר ואמרה, ולא קאמר משום דלאו בני דעה ולאו בני כונה נינהו, וחליצה כונת שניהם בעינן כדאיתא לקמן איכא למימר דלרבותא קאמר ולאשמועינן דכל שאינו בואמר ואמרה אינו חולץ, ולאתויי אלם ואלמת דאף על פי שהם בני דיעה חליצתן פסולה, דאינן בואמר ואמרה. וכבר הארכתי בזה בפרק קמא דחולין (יב, ב) גבי מאן תנא דלא בעיא כונה בחולין בס"ד.

הא דמקשינן ברקיקה השתא במקום מצוה לא מעכב קא סלקא דעתך דמדינא דאורייתא אסרינן לה, דאלו משום גזרת רקיקה לא טעו בה אינשי דלא מיחזי להו כחליצה, ומשום הכי הקשו לר' עקיבא פשיטא ולר' אליעזר שני דברים המתירין אין מועילין זה בלא זה, ואתינן לאוקמה כר' ואסיקנא דמדרבנן היא ומשום גזרה ואתיא כר' עקיבא.

א"ה אפי אלמת נמי פי' לאו האי מקשה מאן דמקשה לה מעיקרא דלדידיה כיון דמשום דלאו בני קריאה נינהו אפילו אילם ואלמת נמי לא והיינו פרכי אלא אחרינא הוא דפריך ליה דאפילו לדעת המתרץ אלם ואלמת נמי לא דכיון דחרש המדבר ואינו שומע אינו כפקח לענין זה ה"ה לאלם ששומע ואינו מדבר ומהדרי' דהנהו פומיהו כייב להו כלומר כי האלם אין דעתו מטורפת כלל כיון ששומע אבל כשאינו שומע עומד נבהל ולא מצי לכווני כיון דלא שמע מאי קאמר ליה:

מכלל דאיפסלה לה כלומר דלהכי קתני תחלוץ שאינה ראויה אלא לחליצה והשתא קס"ד מדאורייתא אפסיל לה ולהכי פרכי' מני אלימא ר"מ השתא במקום מצוה דשעת חליצה אמר לא מעכבא ואע"ג דאפשר לבא ולרוק דה"ל למימר דתירוק כדחזי' באימורי דכי איתנהו מערבי דאלמא לא חשיב לה רקיקה כלל והיכי פסולה מאחים ואוקימנא כר' דסבר דשני דברי' המתירי' פוסלים זה בלא זה דבכבשי עצרת תנופה ושחיטה מתירין ותנופה לחודה פוסלת הלחם ליפסל ביוצא דאלו לפסלה מלפדות משקדש הלחם בכלי שרת נפסל הדר שיילי' ולר"ע לא פסלא רקיקה והא תניא וכו'. ואסיקנא דלר"ע נמי פסלא רקיקה מדרבנן משום גזירה שמא הרואה אומר דרקיקה בתר חלוצה הוא כדינא ואתו למשרי חליצה לאחים אבל בקריאה לא גזר דלעולם תלו עלמא בקריאה מקמי חליצה ולא אתו למשרי חליצה:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שכתבנוה הלכה היא ובאה אחריה:

המשנה הרביעית לבאר ענין החלק הרביעי והוא שאמר החרש שנחלץ והחרשת שחלצה והחולצת לקטן חליצתה פסולה קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה כשרה אמר הר"ם פי' אמרו שנחלץ ולא יאמר שחלץ להיותו חרש ואינו בשלימות השכל שייוחס לו הפועל ודין חליצה פסולה הנזכרת על זה הפרק שלא אפשר בו יבום אחר זה ולא תותר לאדם אלא בחליצה שנית כהלכתה וזאת המשנה לר' מאיר אולי דעת חכמים חליצת קטן אינה כלום ואינה פוסלת והלכה כחכמים ולא תחלוץ האשה לכתחלה עד שתביא שתי שערות אחר י"ב:

אמר המאירי החרש שנחלץ והחרשת שחלצה חליצתה פסולה לפי מה שכתבנו אתה צריך לפרש משנה זו באלם ואלמת ר"ל בן דעת שנשתתק או שלא נשתתק אלא שאינו יכול לקרות את הדברים כתקנן וכמו שאמרו בסוטה ל"ב א' וענתה ואמרה ככה עד שתאמר בלשון הזה וכמו שאמרו בפרק זה מודה רבא בלא אבה יבמי כלומר שאם לא ידעה להזכירם ביחד לא תחלוץ הא כל שתדע לקרותם ביחד אע"פ שמפסקת אי מקפידין בה וכל שכן במי שאינו יכול לקרות את הדברים כתקנן שקריאתו מעכבת שכך אמרו במנחות באומר הרי עלי מנחה ששים ואחד עשרונות מביא ששים בכלי אחד ואחד בכלי אחר ומשום דהכי קים להו לרבנן ששים נבללין ששים ואחד אין נבללין ואם הביא את כלן בכלי אחד עכב ואע"פ שאמרו אם לא בלל כשר דוקא בראוי לבילה ועל זו אמרו כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו הא כל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו ואף זו אע"פ שביארנו במשנתנו שאין הקריאה מעכבת דוקא בראויים לקריאה אבל כל שאין ראוי לקריאה קריאה מעכבת ולא תחלוץ ממנו במקום שיש יבם אחר ואם חלצה חליצתה פסולה ופוסלת לשאר אחים וכן הדין בכל חלק מצוה שנאמר במצוה למצוה ולא לעכב כגון בילה אצל מנחה וקריאה אצל חליצה ומכל מקום עיקר המצוה מעכבת בכל מקום אף בראוי לה הא חרש גמור וחרשת גמורה שאינן בני דעת אין חליצתם כלום שהרי חליצה צריכה כונת שניהם כמו שביארנו ואין אלו בני כונה אלא שיבומו יבום כמו שיתבאר ואם כן מה שאמרו בגמרא הטעם באלו משום דליתנהו בואמר ואמרה ריבותא בעלמא קאמר לומר שכל שאינו בואמר ואמרה אינו חולץ ולאיתויי אלם ואלמת שחליצה פסולה בהם ומה שאמר גם כן שהחולצת לקטן חליצתה פסולה דאלמא פסולה ופוסלת אין הלכה כן ולא נאמרה אלא לר' מאיר שאמר בפרק האשה עשו חליצת קטן כגט בגדול שפוסל לאחין אבל לרבנן אין חליצת קטן כלום ואינה פוסלת והוא שאמרו שם עשו ביאת בן תשע כמאמר בגדול אבל חליצת קטן כגט של גדול לא:

קטנה שחלצה לגדול תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה משתגדיל חליצתה שבקטנותה פסולה ויש גורסין כשירה ומכריעים בה שאלו פסולה קתני מה הוצרך לומר תחלוץ משתגדיל וכן אם לא חלצה ליתני קטנה שחלצה חליצתה פסולה ואנא ידענא דלאכשורי לעלמא תחלוץ משתגדיל וכן שהיה לו לערב את שניהם ביחד ולומר החולצת לקטן וקטנה שחלצה חליצתן פסולה אלא שחליצתן כשרה קאמר ומשום דגבי קטן איש כתוב בפרשה ודייקינן ביה איש ולא קטן אשה לא כתיבא דנידוק בה הכי ולכתחלה מיהא מקשינן להו אהדדי ולא עוד אלא שגאוני ספרד פוסקין כן ואע"פ שבגמרא ק"ה ב' פסקו בה עד שתביא שתי שערות דוקא לכתחלה או אף בדיעבד כל שאיפשר לה לחלוץ משתגדיל ולאפוקי ממאן דמכשר לכתחלה בפעוטות או משתגיע לעונת נדרים כמו שנבאר בגמרא ועיקר הדברים שאף חליצת קטנה אינה כלום ובגמרא יתרחבו בה הדברים בע"ה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרכים שביארנו ובאה אחריה:

המשנה החמישית והיא חוזרת לענין החלק הראשון והוא שאמר חלצה בשנים או בשלשה ונמצא אחד מהם קרוב או פסול חליצתה פסולה ר' שמעון ור' יוחנן הסנדלר מכשירין מעשה שחלצה בינו לבינה ולבית האסורין בא מעשה לפני ר' עקיבא והכשיר אמר הר"ם היה זה המעשה בבית האסורין והיה ר' עקיבא בבית האסורין והיו שם שני עדים העידו בראיית החליצה ופסק ההלכה שלא יספיק כי אם בשלשה דיינין לפי מה שקדם ואז תהיה חליצה כשרה:

אמר המאירי ר' שמעון מכשיר ר"ל אפילו בינו לבינה כל שראו בה עדים מבחוץ הא כל שלא בעדים אע"פ שמודים זה לזה אין מתירין אותה לעלמא ואע"פ שבידם לחלוץ עכשו שכך אמרו בכיוצא בה בפרק יש נוחלין קל"ד ב' בשמועת גירשתי את אשתי שאפילו במכאן ולהבא צריך לחוש לה ואף כאן חוששין לה שלא להתירה לעלמא על פיהם אלא שפוסלין אותה לכל יבמיה ומעשה היה שחלצה בינו לבינה וראוה עדים מבחוץ והכשירה ר' עקיבא ואין הלכה כן אלא כל שלא בשלשה חליצה פסולה היא כמו שביארנו במשנה ראשונה ואף כשחלצה בינו לבינה והודו זה לזה יראה שפסולה לאחים ויש אומרים שכל בינו לבינה אינו כלום ומה שאמרו ק"ב ב' ביבמה שגדלה בין האחים אין חוששין לה הם מפרשים אין חוששין שמא חלצה בפני עדים והלכו להם ולא הוציאו קול בכך וכן מצאתיה לקצת גדולי הדור:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחת משניות אלו בגמרא אלו הן:

תוד"ה והא אמרי דבי ר' ינאי וכו' עד אבל גבי גט וכו' ומחשבתו ניכרת וכו' נ"ל להגיה דמחשבתו ניכרת וכו' וכן בסה"ד אך שראוהו שלא קלקל ואם אין מחשבתו וכו' נ"ל להגיה ושם אין מחשבתו או וגם אין מחשבתו וכו':

ד"ה דא"ר זירא וכו' אבל סתם בלא מנחה לא משמע קביעות בחד מנא וכו' כצ"ל: