בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת יבמות דף ק״ג עמוד ב׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת יבמות דף ק״ג עמוד ב׳

    מסכת יבמות דף ק״ג עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 19 קטעים ממוספרים, כ־393 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    רעה היא ששונאים הרשעים וקצה נפש צדיק בהנאתן הלכך לאו הנאה היא:

    שמא דעבודת כוכבים למה גנבת את אלהי (בראשית ל״א:ל׳):

    נעל מ"מ חלוץ הנעל:

    פרט לסנדל המסוליים הנפחת שאין לו עקב שול"א. לישנא אחרינא על שם מקומו נקרא מסוליים לשון מור"י:

    הב ליה סנדלך ליבם ותחלוץ בו:

    יהיב ליה דשמאלא במתכוין עבד דלא סבירא ליה לאביי דסנדל שאין שלו מותר לכתחלה:

    אמר ליה רב יוסף אימר דאמור רבנן במתניתין בשל שמאל בימין חליצתה כשרה דיעבד לכתחלה מי אמור:

    הב ליה ואקני ליה שיהא שלו במתנה:

    ועוד 21 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Yevamot 103b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    תוספות

    ת"ל נעל מ"מ אע"ג דדרשינן ליה לעיל דלא נימא תחש אין מידי אחרינא לא שקולים הם ויבואו שניהם וא"ת והיכי דרשינן הנך דרשות מנעל הא איצטריך לגופיה שצריך לקרוא חלוץ הנעל ויש לומר דדרשינן שפיר ממה שצריך לקרות דה"נ דרשינן במתניתין (לקמן יבמות דף קד:) מככה עיכובא אע"ג שהוא עיקר קריאה:

    שאין חופה את רוב הרגל אבל הכא לא סגי בשמיטת רוב עקב דאין קרוי מנעל אלא כשחופה רוב הרגל אבל לענין חליצה סגי בשמיטת רוב העקב כדאמר לעיל (יבמות דף קב.) דחשיב שפיר גילוי כרעיה בהכי:

    המסוליים שם סנדל אחד כן דאמר בירושלמי ר' יהושע בן לוי נפק בסולייא בלילי צומא רבה ואמרינן נמי (מדרש רבה ש"ה) מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסולייתא דכתיב ראשית חכמה יראת ה' וכתיב עקב ענוה יראת ה' וגו' והא דאמר במדרש (שם) ג' דברים שקולים זה כזה חכמה יראה ענוה אר"י דשקולים היינו דהא בלא הא לא סגי אבל ענוה גדולה מכולן:

    מטמא מאחוריו פי' אם נגע בנגע מאחוריו של בית ומיהו מספקא לר"י בבית מוסגר אם נגע בנגע שמתוכו בלא ביאה אי חשיב כאחוריו דמוחלט דמטמא בנגיעה או שמא גרע ומתוכו דמוסגר היינו שנכנס כולו לבית כדפירש בקונטרס ובת"כ דריש כנגע נראה לי בבית מתוכו מטמא ואין מטמא מאחוריו והאי קרא במוסגר כתיב משמע שדורש דנגע הנולד בתוך הבית מטמא ולא הנולד מאחוריו:

    כיון שנכנס רובו לבית טהור טמאתו אמר ר"י אע"פ שלא ישב שם אלא שהכניסה והוציאה טמא ואע"ג דתנן ומייתינן לה בפרק קמא דקידושין (דף לג:) טמא עובר תחת האילן וטהור יושב טהור היינו דוקא גבי אילן שאין שם מחיצות בעינן שיהא יושב כדכתיב בדד ישב אבל בבית דאיכא מחיצות כאילו יושב תחתיו הטמא ומטמא הבית ואם תאמר דהכא משמע דמצורע מטמא באוהל ובריש מסכת כלים (פ"א מ"ד) אמר למעלה מהן מת שמטמא באהל מה שאין כולן מטמאין והתם לעיל חשיב מצורע בהדייהו ואמר רבינו יהודה דמ"מ מת חמור דאפילו עובר תחת האילן מטמא באהל כל מה שתחת האילן ועוד דמת חמור שמטמא אפי' מה שבבית אחר אם יש בו חלון פותח טפח מה שאין כן במצורע דאין מטמא אלא בבית שנכנס בו דכתיב והבא אל הבית:

    סנדל של עבודת כוכבים לא תחלוץ פי' בקונט' דמיירי בעבודת כוכבים של עובד כוכבים וקודם ביטול דכיון דראוי לבטל לא מכתת שיעוריה אף על פי שלא נתבטל עדיין וכן פי' בפ' ראוהו ב"ד (ר"ה כח.) גבי שופר של עבודת כוכבים לא יתקע ואם תקע יצא ותימה דאמרי' בסוף פרק כסוי הדם (חולין פט. ושם) שופר של עבודת כוכבים לא יתקע בו ואם תקע לא יצא ומפרש התם משום דעבודת כוכבים כתותי מכתת שיעוריה וי"ל דהתם בעבודת כוכבים של ישראל דלא סגי לה בבטול דכי האי גוונא משני בפרק לולב הגזול (סוכה לא: ושם) אהא דאמר רבא לולב של עבודת כוכבים לא יטול ואם נטל יצא ופריך ממתני' דלולב של אשרה פסול ומשני באשרה של משה וא"ת אי בעבודת כוכבים של ישראל מאי קאמר דמכתת שיעוריה והא טעונה גניזה דמפיק לה בפ' רבי ישמעאל (ע"ז דף נב:) מושם בסתר וי"ל כיון דטעונה גניזה אין כתותי שיעור גדול מזה א"נ בעבודת כוכבים של עובד כוכבים שעבדה לדעת ישראל שטעונה שריפה וא"ת ובעבודת כוכבים דעובד כוכבים מכי אגבה הויא דישראל כדאמר בפרק כל הצלמים (עבודה זרה דף מב.) גזירה דלמא מגבה לה והדר מבטל לה וי"ל כגון שהגביה השופר והסנדל על מנת שלא לקנותו דהא תנן (לעיל יבמות דף קא.) במנעל שאינו שלו חליצתה כשירה ולולב איירי ביו"ט שני ובסוכה הוה מצי לשנויי דאיירי ביו"ט ראשון ולא הוה צריך לאוקומי באשרה דמשה אלא משום דקתני אשרה דומיא דעיר הנדחת דאפילו ביו"ט שני והא דנקט בסנדל של תקרובת עבודת כוכבים חליצתה פסולה הוה מצי למנקט סנדל עבודת כוכבים של ישראל אלא ניחא ליה למנקט כוליה מילתא בעבודת כוכבים של עובד כוכבים ור"ת מפרש דכולהו בעבודת כוכבים דעובד כוכבים והכא לאחר ביטול והתם קודם ביטול ולאחר ביטול נמי לכתחלה לא יתקע ולא יחלוץ דמאיס לענין מצוה לפי שהיה עליו שם עבודת כוכבים אפילו אם תמצא לומר דשרי לכסות בעפר של עבודת כוכבים לכתחילה כמו בשל עיר הנדחת לא דמיא כסוי לחליצה דלענין כסוי לא חיישי' למיאוס והא דמשני בסוכה מתני' באשרה דמשה ולא משני בדעובד כוכבים וקודם בטול משום דאפילו נקצץ לולב מן הדקל נתבטל והא דקתני בסוף פ' כסוי הדם (חולין דף פט. ושם) דלולב של עבודת כוכבים אם נטל לא יצא איירי שהלולב בעצמו (של) עבודת כוכבים אבל לולב של אשרה משמע שנלקט מן האשרה והכי הוי מצי למנקט בסמוך דאם חלצה קודם בטול פסול וליפלוגי בשל עבודת כוכבים עצמה אלא אגב אורחיה אתא לאשמועינן דתקרובת עבודת כוכבים אינה בטילה עולמית ואם תאמר כיון דבבטלה איירי רבא מאי קמבעיא ליה לר"ל בפרק כל הצלמים (ע"ז מז.) דקל של עבודת כוכבים שבטלו לולבו מהו למצוה תפשוט מדרבא דסוכה לכתחלה לא יטול ואם נטל יצא וי"ל דלרבא פשיטא ליה ולריש לקיש מיבעיא ליה אע"ג דפשיטא ליה התם מר' יוחנן רביה מכל מקום מדרבא לא בעי למפשט:

    Tosafot on Yevamot 103b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    רשב"א

    הטיל בה זוהמא משל לגבורת היצר, ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן נחלש ונפסק, כענין משכהו לבית המדרש (סוכה נב, ב) גוים שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן ועדיין יצרן גדול, כענין וזרמת סוסים זרמתם, והיינו דאמרינן דקא שדו בה זוהמא וכענין כי חרפה היא לנו (בראשית לד, יד).

    נעל של כל אדם מנין ת"ל נעל נעל ריבה והא דקתני בסנדל שאינה שלו חליצתה כשרה, דיעבד אין לכתחלה לא וכדאיתא בסמוך, מדרבנן היא, דאי מדאורייתא מנא תיתי דמרבינן נעל של כל אדם [מנעל]. ותמיהא לי מאי טעמא אצרכוה רבנן נעל שלו לכתחלה, דלמאי איכא למיחש אי חליץ בנעל שאינה שלו לכתחלה. ואפשר לומר דלכתחלה גזרה משום קטן או גדול שאין יכול להלך בו או שאינו חופה את רוב רגלו, דכל שאינו שלו אינו עשוי כמדת רגלו ממש.

    אחד סנדל המוסגר ואחד סנדל המוחלט לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשרה פירוש טעמיה דרבא משום דכתיב ושרף את הבגד אפילו בשעת שריפה קרוי בגד. ואף על גב דמטומאה לא גמרינן, שאני הכא דגלויי מלתא בעלמא הוא. וכן פירש רש"י ז"ל (ד"ה חליצתה כשרה) ומיהוא לכתחלה לא תחלוץ דאתי לאיחלופי בשאר הנשרפים כגון סנדל של תקרובת עכו"ם ושל עיר הנדחת.

    של עכו"ם לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשרה פירש רש"י הואיל ולהלוכא עביד ומשמשי עכו"ם לאו לשריפה קיימי ואית להו תקנתא בבטול, ואי משום איסורי הנאה, מצות לאו ליהנות נתנו. ואי משום שנהנית שנתרת לעלמא בכך, מכל מקום עכובה משום מצוה דרמיא עליה היא ומצוה לאו הנאה היא. ומיהו לכתחילה לא תחלוץ מפני שנראית כנהנית מע"ז. אי נמי משום דכל למצוה מאיס כדאיתא בע"ז (מז, א) גבי דקל של עכו"ם, ויש מפרשים (הביאם הרמב"ן) דלכתחלה לא תחלוץ משום דנהנית שניתרת לינשא על ידי כך, אבל בדיעבד חליצתה כשרה דנהי דעבדה איסורא חליצתה לא מיפסלא בהכי. והרמב"ן נר"ו הקשה לפי זה מהא דגרסינן במסכת ר"ה בפרק ראוהו ב"ד (ראש השנה כח, א) רבא אמר אחד זה ואחד זה לא יצא הדר אמר רבא אחד זה ואחד זה יצא מאי טעמא מצות לאו ליהנות ניתנו אלמא טעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו, הא אלו ניתנו ליהנות בהן לא יצא. וטעמא דמילתא דכיון דאם לא יצא לא נהנה ולא עבד איסורא אמרי דלא יצא, דכשאתה אומר יצא עכשיו הוא שנהנה. ואם כן הכא הוה לן למימר חליצתה פסולה כדי שלא תהנה ולא תעבור. (עיין עדל"ז שיישב קושיא זו).

    של תקרובת עכו"ם פירש רש"י שהקריבוהו ומסרוהו לפניה לשם דורון. ואינו נראה דהא אין הקדש לעכו"ם, ואי משום שהקריבוהו לפניה הא קיימא לן דתקרובת המשתבר בעינן כעין פנים כדאיתא בריש פרק ר' ישמעאל (ע"ז נא, א) אלא הכא כגון ששחטה לשם עבודה זרה ועשה עורה כסנדל.

    Rashba on Yevamot 103b · Sefaria · מהדורה: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain

    ריטב"א

    הב לה ואקני לה קאמינא לך פי' מדרבנן בעלמא לקיים פשוטו של מקרא דכתי' נעלו דאלו מדאורייתא יוצא הוא בשל כל אדם דנעלו הראוי לו קאמר ומפני שפעמים אין סנדל מצוי ליבם אמרי' בסנהדרי' כלי הדייני' שיפורא רצועא וסנדלא וכו' וא"ת והיאך לא היו לרב יוסף כלי הדיינים י"ל דשלא בבית דינו היה ודרך מקרה בא המעשה:

    מאי תנא אמר שמואל ר"מ תני לה דהא לר"מ מנעל גמור הוא דשר' ליה בשבת לכתחלה וה"ה דכי אוקימנא במחופה עור אליבא דרבנן דשרי' אפי' לכתחלה דכל שמחופה עור מנעל גמור הוא:

    אחד המוסגר וא' המוחלט לא תחלוץ בו פי' או משום דמאיס או משום דלא ליתי לאיחלופי במוחלט דמכתת שיעוריה. ואם חלצה חליצתה כשרה פי' דאפי' מוחלט שעומד לשריפה הכתוב קראו בגד וילפי' איסורא מטומאה דגלוי מילתא בעלמ' הוא:

    של תקרובת עבודת כוכבים פרש"י ז"ל שהקריבוהו ומסרוהו לפניה לשם דורון ולא נהירא דהק"ל שאין הקדש לעבוד' כוכבי' ואי משום שהקריבו' לפניה אינו נאסר משום תקרובת עבודת כוכבים אלא כשהוא כעין פנים או שהיא עבודה המשתמרת וכדאית' במ' כל עבודת כוכבים והנכון דהכא כגון ששחט בהמה לעבודת כוכבים לתקרובת ועשו מעורה סנדל:

    Ritva on Yevamot 103b · Sefaria · מהדורה: Chidushei HaRitva Yevamot; Lvov, 1861. · Public Domain

    מאירי

    חלצה בסנדל שאינו שלו בדיעבד מיהא חליצתו כשרה אבל אם חלץ אדם קטן בנעל גדול עד שאינו יכול להלך בו או גדול במנעל קטן שאינו חופה את רוב רגלו או במנעל וסנדל שאין להם עקב חליצתו פסולה וכן אם חלצה מעל רגל שמאלו ואפילו היתה רגל ימינו חתוכה אבל אם חלצה מנעל שמאלי מעל רגלו הימנית חליצתו כשרה:

    סנדל שפרחה בו צרעת הן שהוא מוסגר הן שהוא מוחלט לא תחלוץ בה לכתחלה במוסגר שמא יבאו לטעות לחלוץ במוחלט שעומד לשריפה וכל שכן במוחלט עצמו ומכל מקום אם חלצה חליצתה כשרה אף במוחלט ואע"פ שעומד לשריפה והיה לנו לומר כתותי מיכתת שיעורה שאני התם דרחמנא אחשביה דכתיב ושרף את הבגד אפילו בשעת שריפה קראו בגד ואע"פ שאין למדין חליצה מטומאה הא לאו מילף הוא אלא גלויי מילתא בעלמא:

    סנדל של ע"ז והוא שנותנין סנדל ברגליה כשמסיעין אותה ממקום למקום אין חולצין בה לכתחלה משום דכל מידי דע"ז למצוה מאיס או שנראית כנהנית מע"ז שהרי ניתרת לינשא בכך אבל אם חלצה חליצתה כשרה שהרי עשויה היא להלוך אחר שמוליכין אותה במנעל זה ואי משום דלשריפה קיימא בדגוי עסיקינן ומשמשי ע"ז יש להם בטילא ואם מאיסור הנאה מצות לאו ליהנות ניתנו והרי מכל מקום אין לה הנאת הגוף מגוף המנעל ומה שהיא ניתרת בכך מאיליו הוא בא והוה ליה כמודר הנאה ממעין שטובל בו בימות הגשמים הואיל ואין לו הנאת הגוף מן המעין אע"פ שהותר בכך לאכילת קדשים וטהרות ומכל מקום בע"ז דישראל כתותי מיכתת שיעורה וחליצתה פסולה ושמא תאמר והרי משחלץ בה שלו היא איפשר ששאלה או שלא נתכון לזכות בה אלא לחליצה:

    סנדל של תקרובת ע"ז חליצתה פסולה שהרי אין לה בטילא וכתותי מיכתת שיעורא ובלבד בשקצעו מתחלה לכך דהוה ליה כשחיטה והויא לה כעין פנים וכן של עיר הנדחת חליצתו פסולה:

    Meiri on Yevamot 103b · Sefaria · מהדורה: Meiri on Shas · unknown

    מהרש"א — חידושי הלכות

    תוספות בד"ה שאין חופה את רוב הרגל אבל הכא לא סגי בשמיטת רוב עקב כו' עכ"ל לאו מדנקט שאין חופה את רוב הרגל כתבו כך דהא איכא למימר דהיינו רוב הרגל היינו רוב העקב כו' כדאמרינן לעיל גבי שמיטה אלא מסברא דנפשייהו קאמרי דהכא דוקא רוב הרגל נקט דאין קרוי מנעל אלא כשחופה רוב הרגל:

    גמ' סנדל של עץ מאן תנא אמר שמואל רבי מאיר היא כו' והא דקתני ברישא דמתני' באנפיליא חליצתה פסולה היינו משום דלא מגין וכשנויא דרבא דמפליג בין מגין ללא מגין ולמאי דאוקמא אבוה דשמואל נמי מתני' במחופה עור וד"ה צ"ל נמי דמפליג בין מגין ללא מגין דאל"כ לא אתיא רישא דמתני' באנפיליא פסולה כד"ה דהא לא אתיא כר"מ והשתא ניחא דלא תקשי ליה לאבוה דשמואל כדמקשי ליה רבא לעיל לאביי דליפלוג וליתני בדידיה במתני' אדתני ברישא באנפיליא פסולה ליפלוג בסנדל של עץ בד"א דכשר במחופה עור אבל אין מחופה עור פסול דהשתא כיון דכר"מ נמי אתיא לא ה"מ למתני במקום באנפיליא פסולה סנדל של עץ פסול דלר"מ כשר הוא אפילו באינו מחופה עור כיון דמגין וכשנויא דרבא ומיהו לפי זה לעיל בברייתא נמי הוה מצינן לאוקמא בהכי דאתיא ככ"ע ומיירי במחופה עור דהשתא לא תקשי ליפלוג וליתני בדידיה כיון דאתיא נמי כר"מ אלא דרבא נחית לעיל למימר אלא דכר"מ ע"כ אתיא ויש לנו לחלק בין מגין ללא מגין אבל כרבנן אינו מוכרח דאתיא מיהו מצינן למימר דאתיא נמי כרבנן ואיירי במחופה עור כאוקמתא דאבוה דשמואל הכא במתני' ודו"ק:

    בפרש"י בד"ה יהיב ליה דשמאלא במתכוין עבד דלא ס"ל לאביי כו' עכ"ל עיין בנ"י אבל לא רצה לפרש דעבד כן משום דהוה ס"ל דשמאל מותר לכתחלה ומש"ה יהב שמאלא דמה לי ימינא ומה לי שמאלא דלא ניחא ליה לשוייה לאביי דטועה הוה במתני' דקתני לשון דיעבד בכולהו:

    בד"ה סנדל המוסגר כו' לא תחלוץ בו כו' משום דלא ליתי למיעבד במוחלט עכ"ל ולא ידענא מי הכריחו לפרש כן דהא ע"כ למ"ד אחד המוסגר ואחד המוחלט לא תחלוץ בו ואם חלצה חליצתה כשירה ליכא לפרש משום דלא ליתי למיעבד כן במוחלט דהא א"נ עבד כן במוחלט חליצתה כשירה ואם נימא שם טעמא אחרינא אשלא תחלוץ במוסגר אמאי לא נימא נמי ההוא טעמא הכא גם למ"ד דאם חלצה במוחלט פסולה:

    בד"ה מאי לאו מוחלטת ואפ"ה אמרת שדי מיעוטא בתר רובא כו' ואי כמאן דמכתת דמיא כו' עכ"ל וצ"ע דהא א"נ בדעיילא כולה תקשי ליה כיון דכמאן דמכתת דמיא אין כאן בבית בגד ג' על ג' וי"ל בדוחק דמשמע ליה לרש"י כיון דמסיפא לא פריך בפשיטות כיון דכמאן דמכתת דמיא אין כאן בבית שיעור כזית אית ליה לתלמודא דודאי בדעיילא כולה אית לן שום יתורא ללמוד מיניה דמטמא בשיעורו ולא אמרינן ביה כמאן דמכתת דמיא אבל ממאי דלא עייל פריך שפיר אמאי שדינן ליה בתר רובא כיון דכמאן דמכתת דמיא ודו"ק:

    תוס' בד"ה סנדל של עבודת כוכבים כו' משום דאפי' נקצץ לולב מן הדקל נתבטל כו' עכ"ל פירוש דודאי אם קצץ הלולב לצרכו דהוי כוונת ביטול והדקל עצמו נתבטל אלא אפילו נקצץ הלולב ממילא בלי כוונת בטול דהדקל אסור מכל מקום הלולב מותר כדאיתא פרק כל הצלמים גבי שפיים דמותרים משום דזריק להו ולא פלח להו ע"ש ולשון נקצץ ממילא בלי כוונה משמע מדלא נקטי קצץ כמו שדקדק הרמב"ן אהא דתנן בסמוך לקמן חרש שנחלץ ולא קתני שחלץ משום דחרש לאו בר כוונה הוא ע"ש:

    בא"ד (בדף קד) וא"ת כיון דבבטלה איירי רבא מאי קמבעיא לי' לר"ל כו' עכ"ל אבל אי מיירי רבא בקודם ביטול י"ל דר"ל קמבעיא ליה בבטלה אם שרי ליטול לכתחלה דבקודם בטול קאמר רבא דלא יטול לכתחלה ועיין בתוס' פ' לולב הגזול שהאריכו שם בהך אבעיא דר"ל אפילו אי מיירי רבא בקודם בטול וע"ש:

    Chidushei Halachot on Yevamot 103b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    מהר"ם

    תוד"ה מטמא מאחוריו כו' עד ומתוכו דמוסגר היינו שנכנס כולו לבית כדפירש הקונטרס ר"ל כדפירש הקונטרס בלשון שני שהיה כתוב ברש"י עוד לשון ב' וז"ל מטמא מתוכו מטמא כל דבר שכולו בתוכו אפי' אין שם ביאה כגון הנכנס לבית המנוגע דרך אחוריו דקי"ל במסכת שבועות דאין זו ביאה ואפילו נכנס כולו חוץ מחוטמו טהור כי נכנס כולו מיהו טמא דכתיב ולא יטמא כל אשר בבית כו':

    ד"ה כיון שנכנס וכו' עד הוי כאילו יושב תחת הטמא וכו' נ"ל להגיה כאלו יושב תחתיו הטמא וכו':

    Maharam on Yevamot 103b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    גליון הש"ס

    רש"י ד"ה חליצתה כשרה ואי משום איסור הנאה. עי' ערכין כ ע"ב תד"ה אע"פ:

    Gilyon HaShas on Yevamot 103b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת יבמות, דף ק״ג, עמוד ב׳, בהיקף של כ־393 מילים ב־19 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 19 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 133 מילים

      נפתחת ב״רָעָה הִיא אֵצֶל צַדִּיקִים. שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִשָּׁמֶר לְךָ…״

    2. קטע 213 מילים

      נפתחת ב״בִּשְׁלָמָא הָתָם, דִּלְמָא מַדְכַּר לֵיהּ שְׁמָא דַּעֲבוֹדָה…״

    3. קטע 332 מילים

      נפתחת ב״דְּקָא שָׁדֵי בָּהּ זוּהֲמָא. דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן:…״

    4. קטע 424 מילים

      נפתחת ב״חָלְצָה בְּמִנְעָל שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן:…״

    5. קטע 527 מילים

      נפתחת ב״אִם כֵּן, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״נַעֲלוֹ״? נַעֲלוֹ…״

    6. קטע 627 מילים

      נפתחת ב״אַבָּיֵי הֲוָה קָאֵי קַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף, אֲתַאי…״

    7. קטע 724 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ: אִי הָכִי, סַנְדָּל שֶׁאֵין שֶׁלּוֹ…״

    8. קטע 828 מילים

      נפתחת ב״סַנְדָּל שֶׁל עֵץ. מַאן תַּנָּא? אָמַר שְׁמוּאֵל:…״

    9. קטע 927 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב פַּפִּי מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: סַנְדָּל הַמּוּסְגָּר…״

    10. קטע 1020 מילים

      נפתחת ב״רַב פָּפָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא אָמַר: אֶחָד סַנְדָּל…״

    11. קטע 1114 מילים

      נפתחת ב״מֵיתִיבִי: בַּיִת הַמּוּסְגָּר — מְטַמֵּא מִתּוֹכוֹ. מוּחְלָט…״

    12. קטע 1212 מילים

      נפתחת ב״וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ כְּדִמְכַתַּת דָּמֵי — וְהָא…״

    13. קטע 1312 מילים

      נפתחת ב״שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר קְרָא: ״וְנָתַץ אֶת הַבַּיִת״,…״

    14. קטע 1426 מילים

      נפתחת ב״תָּא שְׁמַע: מַטְלֵית שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שָׁלֹשׁ עַל…״

    15. קטע 1516 מילים

      נפתחת ב״אִי הָכִי, אֵימָא סֵיפָא: הָיוּ בָּהּ כַּמָּה…״

    16. קטע 1614 מילים

      נפתחת ב״אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא מוּחְלֶטֶת, הַיְינוּ דְּאִיתַּקַּשׁ לְמֵת.…״

    17. קטע 1712 מילים

      נפתחת ב״שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר קְרָא: ״וְשָׂרַף אֶת הַבֶּגֶד״,…״

    18. קטע 186 מילים

      נפתחת ב״וְלִיגְמַר מִינֵּיהּ! אִיסּוּר מִטּוּמְאָה לָא גָּמְרִינַן.…״

    19. קטע 1926 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רָבָא, הִלְכְתָא: אֶחָד סַנְדָּל הַמּוּסְגָּר, וְאֶחָד…״

    חכמים הנזכרים בדף

    לשון המקור

    רָעָה הִיא אֵצֶל צַדִּיקִים. שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תְּדַבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע״, בִּשְׁלָמָא רַע — לְחַיֵּי, אֶלָּא טוֹב אַמַּאי לָא? אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ: טוֹבָתָן שֶׁל רְשָׁעִים — רָעָה הִיא אֵצֶל צַדִּיקִים.

    בִּשְׁלָמָא הָתָם, דִּלְמָא מַדְכַּר לֵיהּ שְׁמָא דַּעֲבוֹדָה זָרָה. אֶלָּא הָכָא, מַאי רָעָה אִיכָּא?

    דְּקָא שָׁדֵי בָּהּ זוּהֲמָא. דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּשָׁעָה שֶׁבָּא נָחָשׁ עַל חַוָּה הֵטִיל בָּהּ זוּהֲמָא. יִשְׂרָאֵל, שֶׁעָמְדוּ עַל הַר סִינַי — פָּסְקָה זוּהֲמָתָן. גּוֹיִם, שֶׁלֹּא עָמְדוּ בְּהַר סִינַי — לֹא פָּסְקָה זוּהֲמָתָן.

    חָלְצָה בְּמִנְעָל שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: ״נַעֲלוֹ״, אֵין לִי אֶלָּא נַעֲלוֹ. נַעַל שֶׁל כׇּל אָדָם, מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״נַעַל״ — נַעַל מִכׇּל מָקוֹם.

    אִם כֵּן, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״נַעֲלוֹ״? נַעֲלוֹ הָרָאוּי לוֹ. פְּרָט לְגָדוֹל שֶׁאֵין יָכוֹל לַהֲלוֹךְ בּוֹ, וּפְרָט לְקָטָן שֶׁאֵינוֹ חוֹפֶה רוֹב רַגְלוֹ, וּפְרָט לְסַנְדָּל הַמְסוּלְיָים שֶׁאֵין לוֹ עָקֵב.

    אַבָּיֵי הֲוָה קָאֵי קַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף, אֲתַאי יְבָמָה לַחְלוֹץ. אֲמַר לֵיהּ: הַב לֵיהּ סַנְדָּלָךְ, יְהַיב לֵיהּ סַנְדָּלָא דִשְׂמָאלָא, אֲמַר לֵיהּ: אֵימַר דַּאֲמוּר רַבָּנַן, דִּיעֲבַד, לְכַתְּחִלָּה מִי אֲמוּר?

    אֲמַר לֵיהּ: אִי הָכִי, סַנְדָּל שֶׁאֵין שֶׁלּוֹ נָמֵי: אֵימַר דַּאֲמוּר רַבָּנַן דִּיעֲבַד, לְכַתְּחִלָּה מִי אֲמוּר? אֲמַר לֵיהּ: הָכִי קָאָמֵינָא לָךְ: הַב לֵיהּ וְאַקְנִי לֵיהּ.

    סַנְדָּל שֶׁל עֵץ. מַאן תַּנָּא? אָמַר שְׁמוּאֵל: רַבִּי מֵאִיר הִיא, דִּתְנַן: הַקִּיטֵּעַ יוֹצֵא בְּקַב שֶׁלּוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר. אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל אוֹמֵר: בִּמְחוּפֶּה עוֹר, וְדִבְרֵי הַכֹּל.

    אָמַר רַב פַּפִּי מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: סַנְדָּל הַמּוּסְגָּר — לֹא תַּחֲלוֹץ בּוֹ, וְאִם חָלְצָה — חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה. סַנְדָּל הַמּוּחְלָט — לֹא תַּחֲלוֹץ בּוֹ, וְאִם חָלְצָה — חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה.

    רַב פָּפָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא אָמַר: אֶחָד סַנְדָּל הַמּוּסְגָּר וְאֶחָד סַנְדָּל הַמּוּחְלָט — לֹא תַּחֲלוֹץ בּוֹ, וְאִם חָלְצָה — חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה.

    מֵיתִיבִי: בַּיִת הַמּוּסְגָּר — מְטַמֵּא מִתּוֹכוֹ. מוּחְלָט — מִתּוֹכוֹ וּמֵאֲחוֹרָיו. וְזֶה וָזֶה מְטַמְּאִין בְּבִיאָה.

    וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ כְּדִמְכַתַּת דָּמֵי — וְהָא בָּעֵינַן: ״וְהַבָּא אֶל הַבַּיִת״, וְלֵיכָּא!

    שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר קְרָא: ״וְנָתַץ אֶת הַבַּיִת״, אֲפִילּוּ בִּשְׁעַת נְתִיצָה קָרוּי בַּיִת.

    תָּא שְׁמַע: מַטְלֵית שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ כְּזַיִת, כֵּיוָן שֶׁנִּכְנָס רוּבָּהּ לְבַיִת טָהוֹר — טִמְּאַתְהוּ. מַאי לָאו, מוּחְלֶטֶת? לָא, מוּסְגֶּרֶת.

    אִי הָכִי, אֵימָא סֵיפָא: הָיוּ בָּהּ כַּמָּה זֵיתִים, כֵּיוָן שֶׁנִּכְנַס מִמֶּנָּה כְּזַיִת לְבַיִת טָהוֹר — טִמְּאַתְהוּ,

    אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא מוּחְלֶטֶת, הַיְינוּ דְּאִיתַּקַּשׁ לְמֵת. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ מוּסְגֶּרֶת, אַמַּאי אִיתַּקַּשׁ לְמֵת?

    שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר קְרָא: ״וְשָׂרַף אֶת הַבֶּגֶד״, אֲפִילּוּ בִּשְׁעַת שְׂרֵיפָה קָרוּי בֶּגֶד.

    וְלִיגְמַר מִינֵּיהּ! אִיסּוּר מִטּוּמְאָה לָא גָּמְרִינַן.

    אָמַר רָבָא, הִלְכְתָא: אֶחָד סַנְדָּל הַמּוּסְגָּר, וְאֶחָד סַנְדָּל הַמּוּחְלָט, וְאֶחָד סַנְדָּל שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה — לֹא תַּחְלוֹץ, וְאִם חָלְצָה — חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה. שֶׁל תִּקְרוֹבֶת עֲבוֹדָה זָרָה,