מסכת יבמות דף ק״ב עמוד א׳

גר דן את חברו דיני נפשות דאילו דיני ממונות אפילו לכל ישראל דתנן (סנהדרין דף לב.) הכל כשרים לדון דיני ממונות ואמרי' הכל לאתויי מאי לאתויי גר:

עליך הוא דבעינן מקרב אחיך אבל על הגר אפי' חבירו אתה מקים עליו. דיין בכלל מלך דכתיב (משלי כ״ט:ד׳) מלך במשפט יעמיד ארץ אם דומה דיין למלך שאין צריך כלום יעמיד ארץ ועוד שימות הרבה כתובים כאן כל משימות שאתה משים לא יהו אלא מקרב אחיך:

בישראל משמע שיהא ישראל מכל צדדין:

במילתה דרבה גרסינן חולצין במנעל שומעין לו אין חולצין בסנדל אין שומעין ומדקאמר אם יבא אליהו כו' דכל כמה דלא אתי אליהו ואמר לא חלצינן אלמא מנעל לכתחלה לא. ובדרב יוסף גרסי' אם יבא אליהו ויאמר אין חולצין במנעל שומעין לו אין חולצין בסנדל אין שומעין לו וכל כמה דלא אמר לן אליהו אין חולצין במנעל חלצינן לכתחלה:

ה"ג אמר לו וכי חולצין במנעל ול"ג והתורה אמרה נעלו ולא מנעלו שאין מנעל כתוב בכל התורה אלא נעלו כגון של נעלך (שמות ג) שלף איש נעלו (רות ד׳:ז׳) דמשמע בין סנדל בין מנעל דמנעל לשון חכמים ונעל לשון תורה והאי דאמר מנעל לכתחלה אסור לאו מקרא יליף אלא משום גזירה כדלקמן. והאי דכתיב באורייתא (דברים ל״ג:כ״ה) ברזל ונחשת מנעליך לשון מנעול ובריח הוא:

משמו דר"מ:

פנתא גב המנעל:

וארקתא שרוך נעל (בראשית י״ד:כ״ג) מתרגם ארקתא דמסאנא שכופלין רצועות על אזניו והוו ליה כשני נעלים זה על גב זה אבל סנדל אין קושרין וכופלין רצועות של אזניו שהרי קשה הוא ואין הרצועה דוחקתו אבל בשפת פיו יש כמו קשר לקצר את פיו:

גר דן את חבירו דבר תורה פירש בקונט' היינו לדיני נפשות ואין נראה כדכתבתי בהחולץ (לעיל יבמות דף מה:):

לענין חליצה עד שיהא אביו ואמו מישראל פי' באמו לא סגי עד שיהא גם אביו מישראל אבל באביו לחוד סגי דהא אפי' לענין יחוס כהונה סגי באביו מישראל כדאמרינן בעשרה יוחסין (קידושין עז.) הקשה ר"י דבפרק נערה בכתובות (דף מד:) אמר גבי נערה המאורסה כי עשתה נבלה בישראל דהורתה ולידתה בקדושה ישראלית מעלייתא היא ותירץ כיון דהורתה ולידתה בקדושה ישראלית מעלייתא היא א"כ לחליצת גרים נמי כיון שהורת' ולידת' בקדושה הוו נמי ישראל מעליא וקרינן בהו עליך וא"כ בלאו מונקרא שמו בישראל נפקא פסול גר לחליצת גרים עד שתהא אמו מישראל דבעינן מקרב אחיך ולהכי אית לן למידרש מונקרא שמו בישראל עד שיהא אביו מישראל ולפי זה צריך לומר דרב שמואל היתה אמו מישראל דהא לא איצטריך ברייתא למיפסל אלא אותו שאמו מישראל:

ה"ה דאפילו לכתחלה ואיידי דתנא סיפא כו' תימה תקשה ליה סיפא דקתני בסנדל שיש בו עקב כשר משמע הא לכתחלה לא אלא ע"כ משום דקתני סיפא אם אין בו עקב פסול נקט רישא כשר וי"ל דה"מ למימר וליטעמיך:

ועל שולחני הוא תדיר בירושלמי גרס שולחני הייתי בעירי ועל שולחני כו':

וכי חולצין במנעל ול"ג והתורה אמרה נעלו ולא מנעלו כמו שפירש בקונטרס וגם רב יהודאי גאון מחקו מן הספרים ובתוספתא אינו:

גזירה משום מנעל המרופט ואם תאמר דתני בסוף פרק תולין (שבת דף קמא: ושם) לא תצא אשה במנעל המרופט ולא תחלוץ בו ואם חלצה חליצתה כשרה וי"ל דהתם אינו מרופט כ"כ שלא יהא ראוי לנעול בו:

ואע"ג דאית ביה חומרתא קטרינן ביה מיתנא בירושלמי בפרקין גרסינן כיצד הוא עושה קושרו עד שיהא יכול להלוך בו מאליו רבי חנינא בריה דרבי הלל אומר עונבו כדי שתוכל להתירו באחת מידיו כיצד היא עושה מתירתו בימין ותופסתו בשמאל ושומטת עקב בימין וגוררתו בשמאל עד שתהא התרה וחליצה בימין עד כאן ירושלמי ומיהו נהגו לקשור היטב בקשר גמור וגם צריך שתתירנו בידה הימנית לפי הירושלמי ואע"פ שלא מצינו שפוסל בשמאל אלא ברגל אבל ביד כשר לחלוץ אפילו בשמאל ואמרינן נמי לקמן בסוף פירקין (יבמות דף קה.) גידמת חולצת בשיניה משמע דלא מיפסלא אם לא חלצה בידה הימנית:

אמר רבא גר דן את גר חברו דבר תורה פירש רש"י ז"ל דן את חברו אפילו דיני נפשות, דאלו דיני ממונות אפילו ישראל הוא דן, כדתנן בסנהדרין (לב, א) הכל כשרים לדון דיני ממונות ואין הכל כשרין לדון דיני נפשות ואמרינן עלה בגמרא (שם לו, ב) הכל כשרין לאתויי מאי לאתויי גר. ואפילו אין אמו מישראל. ולדיני נפשות עד שתהא אמו מישראל, דכיון שאמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה. והוא הדין למנותו על שררות העיר כדאיתא בפרק החולץ (לעיל יבמות מה, ב) בדרב אשי דמנייה לרבי מרי בר רחל בפרסי דבבל, ואף על גב דאמר מר כל משימות שאתה משים לא יהו אלא מקרב אחיך, כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה. וכן נמי בקדושין פרק עשרה יוחסין (קידושין עו, ב) והא דאמרינן בסוטה (מא, א) גבי אגריפס כיון שהגיע ללא תוכל לתת עליך איש נכרי זלגו עיניו דמעות, ואמרו לו אגריפס המלך אחינו אתה, ופירש רש"י ז"ל שם שהיתה אמו מישראל. ואף על פי כן נתחייבו שונאיהן של ישראל באותה שעה כליה מפני שהחניפו לו. ולפי דברי רש"י ז"ל שאני מלך מדיני נפשות ושאר משימות, דמלך בעינן שיהא מיוחס לגמרי שיהיו אביו ואמו מישראל, דתרי אחיך כתיבי בקרא, מקרב אחיך תשים עליך מלך, מקרב אחיך משמע מן המיוחסין שבקרבך, כלומר עד שיהא כלו מישראל ומלך כמשמעו. לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא, כלומר אשר לא אחיך כלל לא תוכל לתת עליך אפילו לכל שאר המשימות. והא דאמרינן כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה לאו דוקא, אלא רישא דקרא נקט אלא לא קרינא ביה אשר לא אחיך. והיינו נמי דאמרינן בקדושין (שם) בההוא גיורא דאמר אנא עבידנא שררותא דמתא, ואמרינן עלה כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה. משום דמילי דשררותא עדיפי מדיני ממונות, משום דדמי קצת למלך. ולפיכך בעינן שתהא אמו מישראל. וגריעא ממלך דהתם סגי לן באמו מישראל, ומלך עד שיהיו אביו ואמו מישראל. ומיהו תקשי לן דאם כן חליצה אמאי לא סגי לן באמו מישראל, אטו מי עדיפא חליצה מדיני נפשות. אלא מחוורתא דשמעתא כדברי ר' אלפסי ז"ל שכתב שם במסכת סנהדרין (סופ"ד) דאין גר דן את חברו אלא בדיני ממונות, אבל ישראל אפילו בדיני ממונות אינו דן עד שתהא אמו מישראל. והא דתנן התם הכל כשרין לדון דיני ממונות לאתויי גר בשאמו מישראל קאמר, ושררותא דמתא היינו דיני ממונות, ולפיכך בעינן מקרב אחיך. וההיא דאגריפס משום דמלך כסנהדרין ועד שיהא ישראל מכל צדדיו. ומיהו איכא למידק דתנן (נדה מט, ב) כל הכשר לדון כשר להעיד ויש כשר להעיד ואינו כשר לדון. ואמרינן עלה בסנהדרין (לד, ב) ובנדה פרק בא סימן (לעיל שם) לאתויי סומא באחת מעיניו שכשר להעיד ואינו כשר לדון. ואם איתא לימא לאתויי נמי גר שאין אמו מישראל, דאילו גר עצמו שנתגייר לאחר גדלות כשר להעיד כדאיתא בפרק החובל (בבא קמא פח, א). ויש לומר דאין הכי נמי אלא דלא פסיקא ליה דאיכא גר דאפילו לדון כשר וכשאמו מישראל. ואף רב אחא משבחא ז"ל כן כתב בשאלתו בבראשית (שאילתא ב) כדברי הרב אלפסי ז"ל. ולדידי קשיא לי מדאמרינן התם בסנהדרין (לו, ב) ובנדה פרק בא סימן (שם) חדא לאתויי גר וחדא לאתויי ממזר, וצריכי דאי תנא ממזר דאתי מטפה כשרה אבל גר דאתי מטפה פסולה אימא לא צריכא. אלמא בגר שהורתו שלא בקדושה הוא, דאי באמו מישראל היא לאו גר הוא אלא ישראל. ואפילו בא עליה גוי, דבן בתך הבא מן עכו"ם קרוי בנך (קדושין סח, ב) ואי בגר שבא על בת ישראל האי לאו מטפה פסולה אתי, דהא הורתו ולידתו בקדושה. אלא על כרחין בגר גמור קאמר. על כן אני אומר דמתניתין בגר גמור קא מיירי והכי קאמר, הכל כשרין לדון דיני ממונות ואפילו גר גמור, ודוקא לחברו גר ולאפוקי דיני נפשות דאפילו לחברו גר אינו דן. ואם היתה אמו מישראל דן דיני ממונות אפילו לישראל, ולדיני נפשות עד שיהא ישראל מכל צדדיו כמלך, והוא הדין לחליצה כנ"ל. ואף על פי ששנינו סתם הכל כשרין לדון דיני ממונות, לא לכל קאמר אלא האי כדיניה והאי כדיניה (עיין רמב"ן לעיל יבמות מה, ב). הכי גרסינן בכולהו ספרים מדוקדקים וכן בהלכות הרב אלפסי ז"ל מאי טעמא תרי בישראל כתיבי. והכי פירושא תרי בישראל חד לרבות הדיוטות כדאיתא לעיל, וחד ישראל ולא גרים. וכי אצטריך לאמו מישראל אצטריך, דאלו בן גר וגיורת ממקרב אחיך נפקא, דהא אפילו בדיני ממונות פסול עד שתהא אמו מישראל. ולפי דברי רש"י ז"ל שפירש דגר גמור כשר בדיני ממונות, אי אפשר לפרש משום יתורא דישראל דאיכא למימר דאצטריך למעט גר גמור דאף על גב דבדיני נפשות כשר לחליצה פסול, אבל בשאמו מישראל כשר אפילו לחליצה. ולפיכך נראה שאינו גורס תרי בישראל כתיבי, אלא הכי גרסינן מאי טעמא בישראל כתיב, ופירוש בישראל משמע שיהא ישראל מכל צדדיו.

ומנעל לכתחלה תנאי היא דתניא אמר ר' יוסי כו' אמרתי לו וכי מה ראה ר"מ לומר חלצה במנעל חליצתה כשרה ור' יעקב משמו אמר חולצין במנעל. והיינו תנאי דר' מאיר סבר דיעבד אין לכתחלה לא, וכתנא דמתניתין דקתני חליצתה כשרה. ור' יעקב שאמר משמו של ר' מאיר חולצין במנעל לכתחלה. אבל ר' יוסי לא חשיב כתנאי, משום דאיהו אתמוהי קא מתמה מנין לו לר' מאיר, מאחר שלא מצינו לר' יהודה בן בבא שחלץ במנעל מחמת שום דוחק שעה. אבל לא חלק ר' יוסי בדבר דדלמא ר' מאיר שמע מר' יהודה, אי נמי מזקנים אחרים שחליצתה כשרה בדיעבד. ואי נמי פסיל ר' יוסי אפילו בדיעבד מכל מקום אנן לא מייתינן תנאי אלא בפלוגתא דאמוראי דלא פליגי אלא בלכתחלה. ובירושלמי (ה"א) יש לשון אחר דגרסינן התם בקי לך ר' יהודה בן בתירא מימיך נומי לו ר' שולחני הייתי בעירי ועל שולחני שהיה תדיר, נומיתי לו ראיתי חולץ מימיך במה היה חולץ במנעל או בסנדל, אמר לי רבי וכי יש סנדל במקומנו, אמרתי לו מה ראה ר' מאיר לומר שאין חולצין במנעל. ויש מי שכתב (ר"ת בספר הישר סי' י"ח וספר העיטור גט חליצה) דמדקאמר יש סנדל במקומנו שמע מינה במקום שאין סנדל חולצת לכתחלה במנעל. אבל הרמב"ן נר"ו כתב משום שהדברים בהפך, דכיון שאין שם סנדל אין חולצין, ואף על פי כן השיבו ממנה לר' מאיר שאמר [אין חולצין בו לכתחילה] שמע מינה מדר' מאיר שאפילו [במקום] שאין שם סנדל אין חולצין לכתחלה במנעל.

קטרינן ביה מיתנא פירוש, של עור או של שער, אבל של גמי ושל פשתן לא. דהא לקמן (בע"ב) איבעיא לן אפילו בתרסיות של שער מאי ואסיקנא דכשר דעור ושער קרינא בהו תחש, הא מידי אחרינא דלאו תחש לא (וכן כתב הרמב"ן).

אמר רבא גר דן את חבירו פרש"י ז"ל דן את חבירו בדיני נפשות דאלו ד"מ אפי' לישראל הוא דן כדתנן בסנהדרין הכל כשרים לדון דיני ממונות ואין הכל כשרים לדון דיני נפשות ואמרי' בגמ' הכל כשרים לאתויי גר ומשמע ליה לרבי ז"ל דההיא לאתויי גר גמור אמרי' שאין אביו ואמו מישראל שכשר לדיני ממונות ופסול לדיני נפשות עד שתהא אמו מישראל והיינו דפרש"י זכרונו לברכה הכא כולה מימרא בדיני נפשות שאם הוא גר גמור דן את חבירו ואם היתה אמו מישראל דן אפי' לישראל דיני נפשות ואין פי' מחוור דהא חזינן בקדושי' דאפי' ריש כורי דמתא לא מנינן גר שתהא אמו מישראל והיאך יכשרנו הכתוב לדיני ממנות מי גריעי דיני ממונות דבעינן סמוכים מדאורייתא משאר מנויין ושררותא דמתא ועוד הא על כרחך אין ממנין מלך עד שיהא אביו ואמו מישראל וכדרבינן בקרב אחיך מן המיוחסים שבקרב אחיך וכדמוכח בסוטה בעובדא דאגריפס וכדפי' רש"י זכרונו לברכה התם והיאך יהא מנוי מלך חמור מסנהדרי' גדולה החמורה ועוד היאך תהא חליצה חמורה מדיני נפשות וכי תעלה זו על דעתך שתהא סנהדרין פסולה לחליצה ועוד היאך גרע דינו של גר גמור מדינו של שור דבעי' בג' ואין גר גמור דן אותו אפי' לדעת רש"י ז"ל כדאי' בסנהדרין דהנכון דהכא בדיני ממון איירי וגר דן את חבירו ד"מ מש"כ לישראל עד שיהא אמו מישראל דלא גרע משאר משימות והא דאמרי' התם הכל כשרים לאתויי גר שאמו מישראל לאתויי שדן את חבירו מיהת בדיני ממונות ואינו דן בדיני נפשות עד שיהא אביו ואמו מישראל וא"ת והא דתנן בסנהדרי' ויש שכשר להעיד ואינו כשר לדון ואמרי' בגמ' לאתויי סומא בא' מעיניו ואימא לאתויי גר גמור שכשר להעיד ואינו כשר לדון וי"ל דלא פסיקא ליה כיון שכשר לדון את חבירו מיהת:

שנאמר ונקרא שמו בישראל וא"ת ואכתי נימא דאתא למעוטי גר גמור שהיא כשר לדיני ממונות לדעת רש"י ז"ל וי"ל דבישראל לא משמע אלא ישראל גמור מכל צד וכדפרש"י ז"ל ואיכא נסחי דגרסי תרי בישראל כתיבי וה"פ חד לרבות הדיוטות כדאי' לעיל וחד לאתויי גרים:

איכא בנייהו מנעל לכתחלה פי' אליבא דרבא אין חולצי' בו עד שיבא אליהו ויאמר שחולצים בו וכדפרש"י זכרונו לברכה:

גירסת רש"י והתורה אמרה נעלו ולא מנעלו וכתב רש"י ז"ל דלא גרסי' לה שאין מנעל בכל התורה ובלשון חכמים שחלקו בין מנעל לסנדל ובתו' פי' לקיים גירסת הקו' דה"ק דנעלו משמע כדרך שהיה דרכם לנעול ורוב מנעליהם היו סנדלי':

אמרתי לו א"כ מה ראה ר"מ לומר חליצה כשרה וכו' ותנאי דנקטינן היינו ת"ק דבריתא ור' יעקב אליבא דר"מ דת"ק אמר חליצה כשרה בדיעבד ור' יעקב משמו של ר"מ אומר חולצים בו לכתחלה אבל ר"י לא משני ליה בתנאי דאיהו אתמוהי אתמה כיון דר' יהודה לא חליץ במנעל לעולם מחמת שום דוחק היאך מתיר זה ר"מ כלל וא"נ פסיל ר' יוסי אפי' בדיעבד מ"מ אנן לא מייתי' תנאי אלא בפלוגתא דאמוראי דפליגי שמנעל לכתחלה בלחוד. ובירושלמי הביאו המעשה הזה בלשון אחר וכך אמר לו במנעל או בסנדל אמר לו וכי יש סנדל במקומנו אמרתי לו ומה ראה ר"מ לומר שאין חולצי' במנעל ויש שהיו למדין מכאן דכל היכא דאין סנדל מצוי חולצי' במנעל אפי' לכתחלה לד"ה מדקאמר וכי יש סנדל במקומינו וכן כתב ר"ה ז"ל והרב בעל העיטו' אבל ה"ה הרמב"ן ז"ל היה אומר דאדרבה כיון דאמר ליה יש סנדל במקומנו ואפי' הכי מתמה עליו רבי יוסי לומר מה ראה ר"מ לומר שאין חולצי' בו מכלל דלר"מ אין חולצי' במנעל אפי' במקום שאין סנדל וכן עיקר ובענין מנעל וסנדל פרש"י דמנעל הוא של עור רך כעין שלנו וסנדל של עור שלוק קשה וכו' ומז"ל מפרש בשם רבותיו ז"ל וכן כתבו קצת המפרשים דמנעל הוא מב' חתיכות או ג' כעין שלנו ויש לו פנתא ועקב והסנדל כלו מחתיכה א' וראוי לחוש לשתיהן:

מ"ט משום דה"ל פנתא מעל וארקתא מעל דמעל פרש"י ז"ל כי המנעל כופלי רצועותיו על אזניו והם כשני נעלים זה על גבי זה אבל סנדל אין כופלי' וקושרין רצועותיו על אזניו שהרי קשה הוא ואין הרצועה דוחקתו אלא בשפת פיו יש כמין קשר וקושרו על שוקיו כדי לקצר את פיו ואין מחוור והנכון כי המנעל הוא משתי חתיכות כי הפנתא הוא מנעל וארקתא מעל דמעל מה שאין כן בסנדל כי הוא כלו חתיכה א':

א"ה אפי' דיעבד נמי אלא גזירה משום מנעל מרופט פי' מנעל הקרוע קצת ועומד פיו פתוח ופרש"י ז"ל כי המנעל מתוך שהוא דבר רך אע"פ שהוא מרופט מתיישב עלהרגל ויבא לחלוץ בו והוא פסול לחליצ' שאין תורת נעל עליו אבל סנדל שהוא קשה ואינו מתיישב על הרגל ליכא למגזר ולאידך פי המנעל מתוך שהוא של שני חתיכות אע"פ שהוא מרופט ראוי לנעלו מש"כ בסנדל:

א"נ משום חצי מנעל פי' דחצי מנעל יבא לנעול אותו כי אע"פ שלא יהא לו פנתא הרי יש לו שולים מש"כ בסנדל שאין ראוי לנעלו וליכא למגזר ביה וגם לפרש"י ז"ל מתוך שהוא קש' ואינו חשוב אין נועלי' חצי סנדל ואינו עומד ברגל כלל:

גר דן את חברו גר ופירשו גדולי הרבנים אף בדיני נפשות ואפילו אין אמו מישראל אבל אינו דן את ישראל אלא בדיני ממונות הא אלו היתה אמו מישראל דן אפילו ישראל ואף בדיני נפשות שכל שאמו מישראל דנין אותו כישראל לכל הדברים חוץ מחליצה שכל שאמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה וממנין אותו על כל שררות שבעיר והוא שאמרו בפרק החולץ רב אשי מנייה לרב מרי בר רחל בפורסי דבבל ואע"ג דאמר מר כל משימות שאתה משים לא יהו אלא מקרב אחיך כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה ובתוספות הקשו ממה שאמרו בסוטה באגריפס המלך כיון שהגיע ללא תוכל לתת עליך איש נכרי זלגו עיניו דמעות עד שאמרו אל תתירא אחינו אתה ופירשו הם שם מפני שאמו מישראל ונתחייבו כלייה כמו שנאמר שם ולפירוש זה למה נענשו ותירצו דמלך מיהא חמיר טובא וצריך שיהא מיוחס לגמרי ונמצאת אומר לשיטה זו שכל שבגר לישראל שלש מדרגות הם מלך ליחס גמור דיני נפשות וכל שררות שבעיר לאמו מישראל דיני ממונות לגר גמור מכל צדדיו הא גר בגר אף בדיני נפשות וחליצה בישראל גמור הוא ואם כן חליצה חמורה מדיני נפשות ושררות שבעיר חמורים מדיני ממונות ומכל מקום אנו כתבנוה במסכת סנהדרין פרק רביעי בשיטה אחרת לומר שאין גר דן את ישראל בדיני ממונות אלא אם כן אמו מישראל ששררות שבעיר ודיני ממונות אחד הוא ובדיני נפשות אפילו אמו מישראל שדיני נפשות וחליצה ומלכות ליחס גמור אנו צריכים ואין כאן אלא שתי מדות ומה שאמרו גר דן את חברו גר דוקא לדיני ממונות ומה שאמרו בסנהדרין הכל כשרין לדון דיני ממונות ולאיתויי גר דוקא באמו מישראל וכן היא כתובה בשאלתות בפרשת בראשית ויש שואלים בה שהרי כל הכשר לדון כשר להעיד ויש כשר להעיד ואינו כשר לדון ואמרו עלה לאיתויי מאי לאיתויי סומא באחת מעיניו שכשר להעיד ואינו כשר לדון ואם איתה ליתני גר שכשר להעיד שאפילו גר שנתגייר לאחר שהגדיל כשר להעיד כדאיתה פרק החובל ואינו כשר לדון אף בדיני ממונות איפשר דבדין הוא דהוה מצי אמר הכי אלא דלא פסיקא ליה שהרי יש גר שכשר לדון דיני ממונות כגון אמו מישראל וגדולי הדור מכריעים שמשנת סנהדרין ר"ל הכל כשרים לדון ולאיתויי גר על כרחין בגר גמור היא שנויה שהרי אמרו עליה שם ובנדה פרק סימן חדא לאיתויי גר וחדא לאיתויי ממזר וצריכי דאי תנא ממזר משום דאתי מטפה כשרה אבל גר דאתי מטפה פסולה אימא לא צריכא ואם היתה אמו מישראל הרי הולד כשר אפילו בא עליה גוי והיאך קורהו טפה פסולה וכל שכן אם בא עליה גר דהויא ליה הורתו ולידתו בקדושה ואיני מבין שהרי כל שבא עליה גוי ונתגייר אחר כן אע"פ שהיא ישראלית והולד כשר מכל מקום מטיפה פסולה נתעברה ומכל מקום אף הם מישבים את השמועה כשיטתנו ומפרשים משנת הכל כשרים לדון דיני ממונות לאיתויי גר בגר גמור אלא שפירושו כשר לדון בחברו ולאפוקי דיני נפשות דאף לחברו לא וכשאמו מישראל דן בדיני ממונות אפילו לישראל ולדיני נפשות עד שיהא ישראל גמור והדברים מתמיהים שהרי סתם אמרו הכל כשרים לדון דיני ממונות כלומר אף לישראל ואע"פ שהם מצדדין לפרשה האי כדיניה והאי כדיניה טירחא יתירתא הוא אלא שעיקר הדברים כדעת שכתבנו:

המשנה השניה והכונה לבאר בה ענין החלק השני והוא שאמר חלצה בסנדל שאינו שלו או בסנדל של עץ או בשל שמאל בימין חליצתה כשרה חלצה בגדול שהוא יכול להלך בו או בקטן שהוא חופה את רוב רגלו חליצתה כשרה חלצה בלילה חליצתה כשרה ר' אליעזר פוסל ובשמאל חליצתה פסולה ר' אליעזר מכשיר אמר הר"ם פי' בשל עץ בתנאי שיהיה מחופה מעור וזה כלו דיעבד אבל לכתחלה הנה אינו מותר ואין הלכה כתנא קמא באמרו חלצה בלילה חליצתה כשרה ולא כר' אליעזר בהיותו מכשיר בשמאל:

אמר המאירי חלצה במנעל חליצתה כשרה צריך שתדע שהחליצה אינה חליצה אלא אם כן אותו דבר שהיא חולצת מעל רגליו הוא של עור שהרי כתוב וחלצה נעלו ואין נעל אלא בשל עור שנאמר ואנעלך תחש ר"ל בעור תחש ושאר עורות אף הם ראויים לנעילה זו אלא שהתחש משובח שבעורות והיה מזכיר להם דרך תרעומת היאך היה מיטיב להם בכל מינין המשובחין ומכל מקום למדנו שאין קרוי נעל אלא של עור ואע"פ שמצינו שלף איש נעלו ומתרגמינן נרתיק יד ימיניה אף אלו של עור הם אלא שהם עשויים מעור דק כפי מה שהגון לידים ואחר כך צריך שתדע שהמנעל והסנדל שניהם לרגלים הם עשויים ושניהם של עור ואף נעל האמור בתורה אין בו משמעות למנעל יותר מסנדל ולא לסנדל יותר ממנעל שהרי הלשון מוכיח עליו למנעל שלשון נעל ולשון מנעל אחד הוא ואעפ"כ מצינו בקבלה שהוא נאמר על הסנדל וכדכתיב והדריך בנעלים ומתרגמינן בסנדלים ואע"פ שרוב בני אדם בזמן הקדום היה בסנדלים יותר מבמנעלים מכל מקום לענין זה מן התורה זו כדין זו וזו כדין זו ואין ביניהם כלום אלא שחכמים גזרו שלא לעשותה במנעל לכתחלה אלא בסנדל ומכל מקום בדיעבד חליצתו כשרה אף במנעל ושנוי תכונתם זו מזו הוא שהמנעל עשוי מעור רך ועשוי מחתיכות שתים או שלש כעין שלנו וחופה כל הרגל בכל סביבותיו הן כף הרגל הנקרא שול"א הן גב הרגל הן עקבו הכל כמנעל שלנו ורצועות דקות וקצרות יוצאות מעקבה מכאן ומכאן ונקשרות על המנעל עצמו בגב הרגל ואינו צריך לרצועות ארוכות שמאחר שהוא מקיף את כל הרגל דיו בקשר מועט וסנדל עשוי מעור קשה ואין בו אלא חתיכות עור אחת והיא מקבלת כף הרגל הדורס בקרקע ועקבו שמאחורי הרגל אבל אינו חופה את פני הרגל אלא שיש בשפתות החתיכה חוליות הנקראות בלשון תלמוד אזנים ורצועות ארוכות נקראות בלשון תלמוד תרסיות וכמו שאמרו לענין טומאה סנדל שנפסקה אחת מאזניו או אחת מתרסיותיו ואותם הרצועות נכנסות באותן חוליות וקושרין אותן על גב הרגל ומאחוריו ומסיימין את קשריהם פעמים על השוק פעמים על גב הרגל וקשרים אלו מעמידין אותם על הרגל בהדוק וזהו שאמרו חלצה במנעל הנפרם או בסנדל הנפחת אם היה מנעל הנפרם חופה את רוב הרגל או היה סנדל הנפחת מקבל את רוב הרגל כשרה ואם לאו פסולה הרי שבמנעל הזכיר לשון חפוי שהוא לשון נופל על כסוי שבגב הרגל ובסנדל הזכיר לשון קבלה שהוא לשון נופל על שהוא מקבל כף הרגל ומפני שהוא עשוי כעין כלי שהרי שפתותיה גבוהות מעט בכל צד הרגל וכל שכן מצד העקב שיש בה עקב גבוה יותר הוא אומר בה לשון קבול ואע"פ שבמשנתנו הזכירו בסנדל קטן החופה את רוב רגלו לא דק ומקבל קאמר ולישנא דברייתא דייק טפי שהוא מזכיר מנעל וסנדל ומדקדק להזכיר בכל אחד לשון הראוי לו וכן אתה מוצא בגמרא שהמנעל יש לו פנתא והוא חתיכת העור החופה את גב הרגל ונקראת בלשון לעז אנפייניא עד שהרצועות הנקראות בלשון תלמוד ערקאתא נקשרות על העור וסנדל אין בו עור זה כלל ורצועותיו נקשרות על בשר גב הרגל כמו שנזכיר בסמוך:

ואחר שלמדת הבדל תכונתם זו מזו צריך שתדע למה אסרו לחלוץ במנעל לכתחלה ובגמרא חקרו בענין זה ושאלו בה אילימא מנעל לכתחלה לא משום דהוה ליה פנתא מעל וערקאתא מעל דמעל כלומר שהפנתא הוא על הרגל והרצועות נקשרות על הפנתא ונמצא שאין החליצה ר"ל התרת הקשרים מעל הרגל אלא מעל העור שעל הרגל מה שאין כן בסנדל שהם נקשרות פעמים על בשר גב הרגל פעמים על השוק ואף הוא בכלל הרגל לענין זה כמו שיתבאר אם כן אף בדיעבד תפסל שהרי כל מעל דמעל חליצה פסולה היא כמו שיתבאר אלא זו אינה כלומר שאין זה קרוי מעל דמעל שכל שחולצת מעל הפנתא כחולצת מעל הרגל הוא ולא נקרא מעל דמעל אלא אם כן היה הוא נועל מנעל על גבי מנעל והיא חולצת העליון מעל התחתון עד שאף אחר חליצתה נשאר הרגל מחופה כמה שהיה וכן כל כיוצא בזה אבל זו שמתרת קשר הרצועות מעל הפנתא וחולצת המנעל אחר התרת הקשרים הרי אחר חליצתה נשאר הרגל מגולה ואף כשתאמר שדין מעל דמעל הוא אף בחולצת שני מנעלים וכמו שכתבוה קצת רבנים אע"פ שהרגל נשאר מגולה מכל מקום אין לך לדון רצועות אלו במנעל שני עד שנדונם כשני מנעלים אלא שהם רצועות המנעל ומכל מקום כשהיא חולצת המנעל מעל הרגל הוא ולא נאמר מעל דמעל אלא על חליצת המנעל ולא על התרת הקשרים הואיל והקשרים מכל מקום ניתרים מעל הרגל או מעל השוק שהוא קרוי מעל הרגל ולא מצינו התרת קשרים פוסלת בדין מעל דמעל אלא בשניתרות מעל מקום שעל הרגל כגון מן הארכובה ולמעלה וכיוצא בזה והביאו איסורה מגזירת מנעל מרופט ומגזירת חצי מנעל ומנעל מרופט פירושו קרוע מלמעלה לשנים שדרך בני אדם להביאו עדין וסומך על שהיקיפו מעמידו עדין על הרגל לכל מי שהלוכו בנחת וכן שדרך בני אדם להביאו וסומך עליו לתקנו מפני שמצד רכותו איפשר לתקנו ומכל מקום הרי הוא כחלוץ מאיליו וחליצתו פסולה אבל סנדל אין בו חשש שיטעה אדם בו שאם נקרעו הרצועות אינו עומד כלל ברגל ולשעתו הוא נשלף ממנו ואם נפחת מלמטה אי איפשר לישבו על רגליו מתוך שאין בו היקף וכן אי איפשר לתקנו מתוך קשיו ולפי דרכך למדת שמנעל המרופט חליצתו פסולה ואע"פ שבמסכת שבת פרק תולין אמרו לא תצא אשה במנעל המרופט ולא תחלוץ בו ואם חלצה בו חליצתו כשרה פירושה בשאינו מרופט לגמרי ר"ל שאין העור שבגב הרגל נחלק לשנים אלא שהוא מחובר משני קצותיו ואדם יכול להלך בו על ידי הדחק והרי הוא דומיא דנעל גדול שכל שאיפשר להלך בו על ידי הדחק חליצתו כשרה מיהא בדיעבד וגזירה שניה היא משום חצי מנעל שמאחר שהוא עשוי מחתיכות מחוברות אם ניטלה האחת יבא לטעות ולומר הואיל והאחרות שלמות כשר הוא והתורה אמרה נעל ולא חצי נעל אבל סנדל שאינו אלא חתיכה אחת כל שנפחת מקצתו אדם יודע שאינו ראוי לכלום ואינו בא לטעות בו ולמדת לפי דרכך שחצי מנעל וחצי סנדל פסול אע"פ שחופה או מקבל את רוב הרגל ומטעם נעל ולא חצי נעל וכן סנדל ולא חצי סנדל ומכל מקום יש מפרשים משום חצי מנעל שמאחר שאין בו רצועות ארוכות כל שניטל מקצתו אינו מתהדק אבל סנדל אע"פ שניטל מקצתו הואיל ומקבל רוב הרגל כשר שרצועותיו מעמידין אותו בהדוק ולדבריהם הוא הדין למנעל אם היו בו רצועות ארוכות או שמא גוזרין במנעל זה מפני זה ועיקר הדברים כדעת ראשון ולמדנו שהמנעל אין חולצין בו לכתחלה אלא שבדיעבד חליצתו כשרה אבל מכל מקום עיקר מצותה בסנדל ואף הסנדל דוקא העשוי כדרך שהזכרנו והוא הנקרא סנדלא דטייעי שכך צריך להם שיהא מהודק הרבה מתוך שעשויים לילך בדרכים תמיד ומכל מקום יש סנדל עשוי בדרך אחרת שאין חולצין בה לכתחלה והוא נזכר בסוגיא זו בלשון סנדלא דאית בה שאנצי ר"ל כעין שנצות של כיס שפותחין וסוגרין אותו בהם בלא קשירה ומתוך שהוא נוח הרבה לחלצו אינה חליצה מעולה כל כך אלא אם כן עושין עוד רצועות שיתהדק בהן בקשירה והוא שאמרו בגמרא אי לאו דחזיתיה לחביבי דחליץ בסנדלא דאית בה שנאצי לא הוה חליצנא אלא בסנדלא דטייעי משום דמיהדק טפי והא דידן אע"ג דאית ביה חומרתא כלומר שאף היא אינה צריכה אלא משיכת הרצועה דרך אותה חומרתא קטרינן בה מתנא כלומר קושרין בה חבל ארוך שיהא קושר בהם כי היכי דתיהוי חליצה שפירתא וכל מתנא של עור או של שער אבל לא של גמי ושל פשתן וכמו שיתבאר למטה שאף תרסיותיו ר"ל הרצועות צריך שיהו של עור או שיהו מיהא של שער ר"ל נוצה של עזים:

ומכאן אני למד שאף המנעל אע"פ שאין חולצין בו לכתחלה אם עשאוהו מחתיכה אחת ותקנו בו רצועות ארוכות כדרך רצועות הסנדל חולצין בהם לכתחלה ואין כאן משום מנעל מרופט שהרצועות מעמידות אותו בהדוק וכן לא משום חצי מנעל שהרי מחתיכה אחת הוא ומתוך כך אני אומר שסמכו קדמונינו לחלוץ במנעל אחר שהמנעל שרגילין בו לענין זה הוא מחתיכה אחת וברצועות ארוכות נקשרות פעמים על גב הרגל פעמים על השוק אלא שעקר הענין לקשרן על הרגל וכבר ראיתי מי שתמה על מנהגנו והיו נסעדים בו לומר שהלכה כדברי האומר שאף במנעל חולצין לכתחלה ואף מלשון גדולי המחברים נראה להם כן אלא שאין לדחות סתם משנה דקאמר חליצתה כשרה כלומר דוקא דיעבד וכן סוגית הגמרא וגזירות הנזכרות בה בלא טעם וכן ראיתי בפירוש סנדלא דטייעי ובפירוש סנדלא דאית בה שנאצי דרכים אחרים כנגד מה שכתבנו ומחדשים בתכונת מנעל החליצה דברים שאין צורך לכתבם ועיקר הדברים כמו שכתבנו שעיקר הדברים הוא שיקשרו רצועות על גב הרגל ותתירם ואחר כך תשמט את המנעל או הסנדל מעל הרגל והוא שאמרו בתלמוד המערב עיקר חליצה התרת רצועות ויש אומרין שבזמן הזה הואיל ואין אדם רגיל בסנדל חולצין לכתחלה במנעל וממה שאמרו בתלמוד המערב בר' יוסי שהלך לנציבין ומצא זקן אחד אמר לו בקי לך בן בתירא מימיך נם לו שולחני הייתי בעירי ועל שולחני היה תדיר נמתי לו ראיתו חולץ מימיך אמר לו הן במה היה חולץ במנעל או בסנדל נם לי וכי יש סנדל במקומנו אמרתי לו אם כן מה ראה ר' מאיר לומר שאין חולצין במנעל ומדקאמר יש סנדל במקומנו אלמא כל שאין שם סנדל חולצין במנעל לכתחלה ואני אומר שאין לסמוך עליו שהרי בסוגיא זו ובתוספתא הדברים בהפך:

ונשוב לענין משנתנו והוא שאם חלצה באנפליא והוא צורת מנעל של בגד ונקרא בלשון לעז קבצול חליצתה פסולה שאין קרוי נעל אלא של עור כמו שכתבנו ואע"פ שנאמר בה חליצתה פסולה וקיימא לן חליצה פסולה פוסלת מן האחין נחלקו בה בפרק כל הגט שמואל ור' אלעזר דשמואל הוא דקאמר פסולה ופוסלת אבל לר' אלעזר אינה חליצה ואינה פוסלת כלל שאין בגד בכלל נעל וכן פסקנוה שם ואף גדולי המחברים פסקוה כן:

סנדל שיש לו עקב כשר כלומר סנדל הראוי לחליצה דוקא בשיש לו עקב ר"ל אחורי הרגל והוא הנקרא טלו מפני שאלמלא אותו עקב אין הסנדל מתעכב יפה על הרגל אף על ידי קשרי הרצועות וכל שאין לו עקב חליצתו פסולה ופוסלת והוא הדין למנעל שאם אין לו עקב פסול וכן כתבוה גדולי המחברים אלא שהמנעל הדבר ידוע שאינו קרוי מנעל בלא עקב אבל הסנדל יש שעושין אותו בלא עקב וסומכין על הדוק הרצועות שמקיפות את השוק ואת הרגל והוצרך לומר שלחליצה פסול עד שיהא לו עקב ויש מפרשים עקב כף הרגל הנקרא שולא ובאמת לענין הדין כך הוא שאם אין שם כף הרגל אינו כלום שאין עליו שם נעילה אלא מצד כף הרגל אבל לענין פירוש הדברים נראין כפירוש ראשון אלא שאף לדבריהם צריך שאותו כף רגל יהא מעור המנעל עצמו ר"ל חתיכה אחת על הדרך שביארנו שאם הוא מעור אחר כעין שלנו יש בה גזירת חצי מנעל כמו שכתבנו וכן מה שאמרו פרט לסוליס שאין בו עקב וסוליס הוא הפנתא שעל גב הרגל ועקב אנו מפרשים בו כדרך שפירשנו כאן והם מפרשים בו גם כן כף הרגל ולענין פסק הכל שוה בדין אחד:

מן הארכובה ולמטה חליצתה כשרה מן הארכובה ולמעלה חליצתה פסולה ופירשו גדולי הרבנים שמשנתנו דרך כלל נאמרה שכל שהוא למטה מן הארכובה בכלל רגל הוא ומעל רגלו קרינא ביה ואפילו נקטעה רגלו כל שנקטעה מארכובה ולמטה חליצה גמורה היא וזהו שהקשו עליה בגמרא ממה שאמרו לענין ראיה רגלים פרט לבעלי קבין שפטורים מן הראיה ותירצו שאני הכא דלאו רגלו דוקא בעינן אלא מעל רגלו ושוקו מעל רגלו הוא אלמא מתניתין בנקטעה רגלו קיימא אבל מן הארכובה ולמעלה הוה ליה מעל דמעל ואע"פ שאמרו צריך לדחוסי לכרעיה ר"ל לנעוץ רגליו על הארץ כדי שתהא חליצה גמורה באה מכחה אף זה נועץ ראש השוק הנשאר והוא הוא נעיצת הרגל ומה שאמרו האי מאן דמסגי אלוחתא דכרעיה לא ליחלוץ ר"ל מי שרגליו הפוכות עד שכף רגלו הולכת למעלה וגב הרגל למטה בזו מפני שהשוק אינו על הרגל אלא על כף הרגל אבל זה שהרגל נחתך לגמרי נועץ ראש שוקו ודיו ולפי דרכך למדת שאם לא נחתכה רגלו אלא שקשר הרצועות בשוק אם למטה מן הארכובה כשרה למעלה כגון אותם שקורין אודאש פסולה שעיקר החליצה התרת הרצועות וצריך שתהא התרתן מעל רגלו והוא שאמרו בתלמוד המערב כיני מתניתא בקשר מן הארכובה ולמטה ומקשי והא כתוב ורחצו ממנו אהרן ובניו את ידיהם ואת רגליהם ותניא ביד עד לפרק ברגל עד לסובך שניא היא דכתיב מעל רגלו ומכל מקום גדולי הפוסקים כתבוה כתלמוד המערב ופירשוה דוקא בקשרי הרצועות אבל כל שנחתכה רגלו חליצתו פסולה ואינו חולץ במקום שאר אחים:

תוס' בד"ה לענין חליצה עד שיהא אביו ואמו כו' הקשה ר"י דבפ' נערה כו' דהורתה ולידתה בקדושה ישראלית מעלייתא היא כו' עכ"ל מפירוש מהרש"ל דפריך דלמא קרא אתא לחליצת גרים דלא סגי בהורתו ולידתו בקדושה כו' עכ"ל ועוד האריך ע"ש ולא דק אלא דהא נמי קשיא ליה דלמא קרא דבישראל לא אתא אלא למעוטי הורתו שלא בקדושה לחליצת גרים ומיהו בהורתו ולידתו בקדושה סגי בלאו אמו מישראל כמו גבי נערה דהורתה ולידתה בקדושה ישראלית מעלייתא הויא וכן הוא בהדיא בתוס' בפרק נערה בד"ה ואימא לרבות הורתה כו' ואכתי איכא לאקשויי אימא דבישראל אתא למעוטי הורתו שלא בקדושה אפיצו לחליצת בני גרים דמקרב גו' כו' עכ"ל ע"ש:

גמ' או ששמט רוב הרגל כו' טעמא דשמט הוא כו' אבל לא מצי לדקדק מדשמט הוא רוב הרגל דחליצתה פסולה אע"ג דשמטה היא המיעוט שהוא רוב העקב דבשמיטת רוב הרגל ודאי נשמט העקב שבדרך שמיטת מנעל נשמט העקב תחלה מן הרגל מש"ה הוצרך לדקדק טעמא דשמט הוא כו' דמסברא כהכשר החליצה כך הוא פסולו ומדנקט פסולו ברוב הרגל הכשרו נמי ברוב הרגל רוב הרגל אין כו' וק"ל:

ד"ה לענין חליצה עד שיהא אביו ואמו מישראל כו' עד ישראלית מעליתא היא ותירץ כיון דהורתה ולידתה בקדושה ישראל מעליא הוא א"כ לחליצת גרים נמי כיון שהורתן ולידתן בקדושה הוה נמי ישראל מעליא וקרינן בהו עליך וכו'. פירוש הא דקאמר בגמרא אבל לחליצה עד שיהא אביו ואמו מישראל היינו אפילו לחליצת גרים וחליצת גרים לא משכחת דנקראים אחים לענין יבום וחליצה אלא כשהיה הורתן ולידתן בקדושה ואם כן היא הנותנת מאחר דקי"ל דהורתן ולידתן בקדושה הוי ישראל מעליא א"כ בלאו האי קרא דבישראל שמעינן דאפילו לחליצת גרים בעינן מקרב אחיך דקרינן בהו שום תשים עליך וגו' אלא ודאי האי קרא אתא לאשמועינן דבעינן שיהיו הדיינים אביו ואמו מישראל אפילו לחליצת גרים:

ה"ה אפילו לכתחלה דבור בפני עצמו הוא:

ד"ה ואע"ג דאית ביה חומרתא וכו' עד כיצד היא עושה מתירתו בימין ותופסתו בשמאל ושומטת עקב בימין וגוררת בשמאל וכו' כצ"ל כנ"ל:

רש"י ד"ה מרופט מבוקע וכן האי תיבותא דאירפט מגילה דף כו ע"ב:

תוס' ד"ה ואע"ג וכו' דלא מפסלא אם לא חלצה בידה הימנית עי' חולין כ ע"א תד"ה לא למעוטי:

עַד שֶׁיְּהֵא אָבִיו וְאִמּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר "וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל". נראה לי דייק לה מדכתיב בְּיִשְׂרָאֵל (דברים כה, י) דקרינן בה ב' ישראל דהיינו משני צדדים יהיה ישראל. אך מקשים והלא כתיב (בראשית כא, יב) בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע ודרשו רבותינו ז"ל (נדרים לא.) ביצחק ולא כל יצחק, ואם כן הכא נמי נימא בישראל ולא כל ישראל? ונראה לי בס"ד התם הוה מצי למנקט כי 'יִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע' ולכן כיון דאמר בְיִצְחָק אמרינן דאתא למדרש 'ביצחק ולא כל יצחק' אך כאן לא הוה מצי למימר ויקרא שמו יִשְׂרָאֵל ובעל כרחו נקיט למדרש שהיה ישראל משני צדדין אביו ואמו.