מסכת יבמות דף ק׳ עמוד א׳

בריה בפני עצמה נינהו והויא זילותא דקדשים:

משום גרושה שמא יגרשנה בעלה והיא זרה ולא ידעי אינשי ופלגי לה:

דמקרב למתא משום גרושה ליכא דהא סמוך למתא הוא וידעי לה אי גרושה היא ומשום יחוד איכא הואיל דלא שכיחי ביה אינשי:

אי נמי דמרחק משום גרושה איכא משום יחוד ליכא:

חוץ מטמא קנסא הוא דלא איזדהר:

נפיש אונסיה שמתו אחיו:

מאי קאמר קתני אין חולקין והדר קתני במקום שחולקין:

ה"ק האי במקום שחולקין לאו אתרומה קאי והכי קאמר ודבר שחולקין נמי לנשים כגון מעשר עני שהוא מתחלק בתוך הבית בעיר ואין כאן משום יחוד דשכיחי אינשי נותנין לאשה תחלה משום דזילא בה מילתא למיקם:

מעשר עני המתחלק בתוך הבית ואר"ת דתרי גווני מעשר עני הוא כדאמר בפרק בתרא דנדרים (דף פד:) כאן במעשר עני המתחלק בתוך הבית כאן במעשר עני המתחלק בתוך הגרנות ומעשר עני המתחלק בתוך הבית היינו ערב פסח כדתניא בסיפרי כתוב אחד אומר (דברים י״ד:כ״ח) מקצה שלש שנים תוציא וגו' והנחת בשעריך דמשמע שצריך להניחו בגורן ובאין עניים ונוטלין אותו וכתוב אחד אומר (שם כו) כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר ונתת וגו' דמשמע שבעה"ב מחלקו מדכתיב ונתת הא כיצד עד הפסח שהוא זמן גשמים ואם מניחו בחוץ נפסד מחלק בתוך ביתו וזהו מעשר עני המתחלק בתוך הבית דכתיב ביה נתינה ומפסח שהוא זמן ביעור היה מניחו בגורן והיה הפקר ולא היה בו דין חלוקה:

והשירים מתפזרין פי' בקונט' מקום שמניחין שם תרומת הדשן ואין נראה לר"י דתניא פרק טבול יום (זבחים קד) ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר ב' בתים היו שם אחד במזרחו של מזבח ואחד במזרחו של כבש ואותו שהיה במזרחו של מזבח היו נותנין שם מוראות העוף ודישון מזבח הפנימי והמנורה וזהו אותה של תרומת הדשן כדמוכח התם וזהו שהיה במזרחו של כבש היו שורפין פסולי קדשי הקדשים ובמזרחו של כבש ששורפין קדשי קדשים היו מתפזרים שירים דהכא דהא מתפזרין היינו נשרפין דהא פסולו בבעלים ואמרינן בפרק כיצד צולין (פסחים דף פב: ושם) כל שפסולו בדם ובבעלים תעובר צורתו ויוצא לבית השרפה וכה"ג תנן בסוטה (דף כ.) עד שלא נמחקה המגילה אמרה איני שותה מגילתה נגנזת ומנחתה מתפזרת על בית הדשן וע"כ היינו לשריפה דקחשיב לה בהדי אותן שמנחותיהן נשרפות:

עבד נמי דלמא אתי לאסוקי מתרומה ליוחסין קשיא לי אמאי לא יהיב טעמא לעבד משום גזרה דמשוחרר דומיא דאשה כדעתיה דרב פפא, וההוא טעמא עדיף טפי, משום דסליק בין לר' יהודה בין לר' יוסי. ויש לומר דהא מתניתין ודאי דלא כר' יוסי, דאי לר' יוסי הא קתני שחולקין לעבד בלא רבו. ועוד דמשום שחרור ליכא דכיון דאלו משחררו עובר בעשה, לא חיישינן דלמא עבר ומשחרר. ועוד דלרב הונא בר תחליפא אפילו באשה לא חיישינן לגרושה, וכל שכן בעבד דקאי בעשה דלא חיישינן.

הא דאמרינן מעשר עני המתחלק בתוך הבית מפורש בספרי (פרשת ראה פי' קט) כתוב אחד אומר מקץ שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך והנחת בשעריך, לומר שמניחו בגורן ועניים נוטלין אותן, וכתוב אחד אומר כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך ונתת, הא כיצד, עד הפסח מחלקו בבית מכאן ואילך מניחו בחוץ. כלומר שעד הפסח זמן גשמים הוא והוא נפסד בגורן, לפיכך מתחלק בתוך הבית, וטובת הנאה לבעלים. ומחלקים אותו לאשה בבית, משום דבבית ליכא משום יחוד דשכיחי בה רבים. מכאן ואילך ימות הקיץ הם ומניחו בגורן, ואין טובת הנאה לבעלים אלא עניים נוטלין אותן מעצמן, משום הכי לא תני ביה נותנין לאשה תחלה. ועוד דאיכא משום יחוד.

מאי קאמר ק"ל דילמא ה"ק ובמקום שחולקי' להם כגון בי דרי דמקרב' למתא א"נ דמרחק ממת' למר כדאית ליה ויש מתרצי' דלא שייך בה לישנא דתני ובמקום שחולקי' דמשמע דאיכא מקום שנהגו באותן גרנות עצמן דתני רישא ואין זה נכון דלישנא דבמקום בדוכת' אחרינא משמע אבל י"ל דהכי ק"ל דכיון דקתני רישא מילתא פסיקתא אין חולקי' להם תרומה משמע דבשום מקום אין ראוי לחלוק להם תרומה וא"כ היכי קתני אין חולקי' והדר תני ובמקום שחולקין מעשר עני המתחלקת בתוך הבית ה"ק נותני' לאשה תחלה. פרש"י ז"ל סיפא לאו אתרומה קאי וה"ק ודבר שחולקים נמי לנשים כגון מעשר עני שהוא מתחלק בתוך הבית ואין כאן משום יחוד נותני' לאשה תחלה דזילה בה מילתא למיקם דמעשר עני אין מתחלק בגורן אלא בתוך הבית כדכתיב ואכלו בשעריך ועוד משום דלא נכספו עניים עכ"ל ונראה מדבריו ז"ל דכל מעשר עני מתחלק בתוך הבית לעולם וליתא מדתניא בספרי כתוב א' אומר מקצה ג' שנים תוציא את כל מעשר תבואתך והנחת כלומ' שמניח שם בגורן ועניים נוטלים אותו וכתו' א' אומר כי תכלה לעשר את כל ממשר תבואתך ונתת הא כיצד עד הפסח מחלקו בבית מכאן ואילך מניחו בחוץ ע"כ:

והטעם מפני שעד הפסח זמן גשמים הוא והיה נפסד בגורן לפי' מתחלק בבית ויש בו טובת הנאה לבעלים והיינו דקאמר הכא דמעשר עני המתחלק בבית דהיינו בימות הגשמים ונותני' ממנו לאשה דהא ליכא משום יחוד נותני' לאשה תחלה ולאפוקי מה שהוא בגורן בימות החמה דלא שייך למימר ונותנו לאשה תחלה דהא לית ביה טובת הנאה לבעלים ואפי' בבי דרי דשכיחי בה אינשי דליכא משום יחוד כפר"י ז"ל. אמר רבא מריש כי הוו אתו גברא ואתת' לקמאי לדינא שרינא תגר' דגברא בריש' פרש"י ז"ל גברא ואתת' שיש לכל א' לעצמו דין עם בעל דינו פי' דאלו הי' להם דין זה על זה נזקקים לתובע תחלה כדאיתא בפ' שור שנגח וליכ' בהא משום זילות' דסוף סוף יש לה להתעכב שם עד שתשיב על תביעתו ג"כ. השת' דשמענא להא שרינא תגרא דאתת' ברישא משו' זילותא פי' מהר"ם ז"ל והוא דלא הוי גברא צורבא מרבנן דאי לא זילותא דילי' עדיף ואפי' בעם הארץ מיירי בדלא פתחו בי' בדינא אלא שבא ראשון לב"ד וכן הלכתא:

גרש"י ז"ל במשנתינו ומוכרי' את תרומת' והדמים שלהם ויש מקשים כיון דספקא דאוריתא הוא היכי שרינן לעשות כן ולגזול את השבט ולבטל מצות נתינה ומתרצי' שלא חייב הכתוב מצות נתינה לישראל אלא בודאי ואין כאן משום גזל עד שיודע בודאי שהוא חייב בנתינת תרומה וי"ג אין מוכרים את התרומה ואם מכרו הדמי' שלהם ובנסחאות ישנות גרסי' כדגרש"י ז"ל והא דתניא ואין נותני' להם את הקדשים ואין מוציאים שלהם מידם הנכון כדפרש"י ז"ל בלישנא בתרא שאין נותני' להם בכור וחרמים ואין מוציאי' שלהם מידיהם על הספק אבל חטאתם ועולתם על כרחם נותנים אותם לאנשי המשמר והעור והבשר לאנשי המשמר דהא דקי"ל שהכהן מקריב קרבנותיו בכל עת שירצה או נותן לכל כהן שירצה ולא לאנשי משמר הכא ליכא למימר הכי דאיהו גופיה לא בר הקרבה ואמרי' בפ' הגוזל אי לא חזו להקרי' כגון טמא ובעל מום לא מצי עביד שליח אלא נותנו לאנשי משמר וכדפרש"י ז"ל והא דתני ובכור ירעה עד שיסתאב מותר לשחטו במדינה ויאכלוהו הם דבכור בעל מום אין בו משום זרות אלא משום גזל דמתנות כהונה והכא גזל ליכא דהמוציא מחבירו עליו הראיה ע"כ וכן ביררתי במ' י"ט ודוכתי אחריני דבכור בעל מום מותר לזרים באכילה:

כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו פי' כל שמקצת ראוי להקטיר באש השירים ישנן בבל יקטירו ונפקא לן במ' מנחות מדכתיב לא תקטירו ממנו אשה לה':

דתניא ר' אליעזר אומר לריח ניחוח פי' בזבחים נחלקו ר' אלעזר ורבנן באברי חטאות הנאכלים שנתערבו באברי עולה דרבנן סברי תעובר צורתן ויצאו לבית השריפ' שא"א לאכלם משו' ספק אברי עולה וא"א להעלותם למערכה משום ספק אברי חטאות דאית בהו כל שממנו לאשים הרי הוא בבל תקטירו ור' אליעזר סובר שמעלי' אותם למערכה ובתורת עצים בעלמא שלא אסר אותם הכתוב אלא לשם הקטר' והא דר' אלעזר בר"ש איתיה במנחות גבי מנחת כהן חוטא דכתיב בה והיתה לכהן כמנחה לימד הכתוב דמנחת כהן נקמצת כמנחת ישראל משא"כ במנחת נדבה שלו שאינה נקמצת אלא נקטרת כולה דרבנן סברי שהקומץ שלה קרב בפני עצמו לקיים המקרא הזה. והשיריי' קרבים בפני עצמן משום דכתי' וכל מנחת כהן כליל תהיה ור' אליעזר סבר שהשיריים מתפזרים על בית הדשן סמוך לכבש מקום שנותנים שם תרומת הדשן וע"כ ל"פ רבנן עליה אלא התם דאליב' דידהו השיריי' חזו להקרבה אבל הכא דשיריים לאו בני הקרבה דשמא זר הוא אפי' רבנן מודו שמתפזרים השיריים על בית הדשן:

התבאר בסיפרי שמעשר עני כל שבדבר שמן הפסח ואילך מניחו בגורן ואין טובת הנאה לבעלים ליתנו לכל מי שירצה אלא עניים נוטלין אותו מעצמן אבל כל שבימות החורף נפסד הוא בגורן מצד הגשמים ומתוך כך מביאו לביתו ומתחלק לשם וטובת הנאה לבעלים ליתנו לכל מי שירצה ומתוך כך מתחלק אף לאשה שהרי חשש גרושה אין לה מקום למעשר עני וחשש יחוד אין כאן שהבית הרבה בני אדם מצויים שם וכל שכן במקום שמחלקין בו מעשר עני מעתה כל שבאו עבד ואשה בבית לחלק להם מעשר עני נותנין לאשה תחלה ופוטרין אותה מפני שעמידתה לשם זילות הוא אצלה וזה שאמרו בסוגיא זו ובמקום שחולקין נותנין לאשה תחלה פירושו בבית ובמעשר עני וכן הדין אם באו לפני הדיין איש ואשה זה להזמין בעל דינו וזו להזמין בעל דינה שנזקקין לאשה תחלה ואע"פ שהאיש חייב במצות והיה לנו להקדימו כדי שלא להשהותו לדבר מצוה אינו כן אלא נזקקין לאשה תחלה מחשש זילות שלה:

זה שביארנו במשנתנו שכל שממנו לאשים הרי הוא בבל תקטירו לא סוף דבר שאסור להקטירם ר"ל לשרפם במזבח בתורת הקרבה אלא אפילו לשרפם שם בתורת עצים כאדם שמוסיף במדורת המזבח שלא לכונת הקטרה אלא לתוספת האור הרי זה בלאו זה:

כהן טמא שנכנס למקדש מביא מנחה בדלי דלות כישראל והיא הנקראת מנחת כהן חוטא ודינה כשאר מנחת כהן להיות כלה קריבה כליל שכלה בת הקרבה היא שמנחת חובתו כמנחת נדבתו ואע"פ שר' אלעזר ב"ר שמעון חלק בה לומר ששיריה מתפזרין בבית הדשן ומשום דבישראל הנכנס למקדש בטומאה כתוב והיתה לכהן כמנחה ופירשו בה במקומה שאם מנחת כהן בכיוצא בה היא תהא כמנחתו של ישראל שנקמצת ואי איפשר לדמותה מכל וכל ולומר שיהו שיריה נאכלין דהא כתיב וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל ואפילו מנחת חובתו אלא לומר שיהו שיריה מתפזרין בבית הדשן אין הלכה כן אלא זה שאמר והיתה לכהן כמנחה פירושו כמנחתו של כהן דעלמא ר"ל מנחת נדבתו שכלה כליל:

המשנה הששית ויצטרפו בביאורה ענין שני החלקים האחרונים ר"ל החלק השלישי והחלק הרביעי והוא שאמר וכן מי שלא שהת אחר בעלה שלשה חדשים ונשאת וילדה ואין ידוע אם בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון היו לה בנים מן הראשון ובנים מן השני חולצין ולא מיבמין וכן הוא להם חולץ ולא מיבם היו לו אחים מן הראשון ואחים מן השני שלא מאותה האם הוא חולץ ומיבם והן אחד חולץ ואחד מיבם היה אחד כהן ואחד ישראל נושא אשה ראויה לכהן אינו מטמא למתים ואם נטמא אינו סופג את הארבעים ואינו אוכל בתרומה ואם אכל אינו משלם קרן וחומש ואינו חולק על הגורן ומוכר את התרומה והדמין שלו ואינו חולק בקדשי המקדש ואין נותנין לו קדשים ואין מוציאין את שלו מידו ופטור מן הזרוע והלחיים והקיבה ובכורו יהא רועה עד שיסתאב ונותנין עליו חומרי ישראל וחומרי כהנים היו שניהם כהנים הוא אונן עליהם והן אוננין עליו הוא אינו מטמא להן והם אינן מטמאין לו הוא לא יורש אותן אבל הן יורשין אותו ופטור על מכתו ועל קללתו של זה ועולה במשמרו של זה ושל זה ואינו חולק אם היו שניהם במשמר אחד נוטלין חלק אחד אמר הר"ם זה כלו מבואר על השרש המפורסם שאשת אחיו מאמו אסורה לעולם ולזה חולץ ולא מיבם וכן הוא להם חולצין ולא מיבמין ואמ' הוא או חולץ או מיבם ירצה בו כאשר מת אחי הספק ולא היה עם המת אז ידוע זולת זה הספק או חולץ או מיבם ממה נפשך אולם כאשר מת הוא הנה אחד מהאחין אשר מאחד האבות חולץ ואחד מהאחין אשר עם האב השני מיבם ובתנאי שתקדם החליצה כמו שביארנו כמה פעמים ופי' אמרו אחד כהן ואחד ישראל ירצה לומר בעל ראשון ובעל שני ואונן יקרא האיש אשר ימות לו מי שיחוייב עליו באבילות כמו שביארנו בפסחים ובאור זה שאונן אסור באכילת קדשים ואין מותר שיעבד בקרבנות לפי מה שהתבאר בפרק האחרון מהוריות ואמ' אינו יורש אותה לשרשים אשר זכרנו המוציא מחבירו עליו הראיה ולכל אחד מהן יורשין ודאין ואמרו והן יורשין אותו כאשר לא הניח זרע לפי שירושתו לאביו והם יחד ספק אביו ולזה חולקין להיותו ממון המוטל בספק והוא פטור על מכתו של זה ושל זה כאשר הכה זה בזמן אחד וזה בזמן אחד ואולם אם הכה אותם מחוברים יחד או קלל אותם בדבור אחד חייב ואמ' נוטל חלק אחד בתנאי שיהיו גם כן שני האנשים אשר נפל להם הספק שהאחד הוא אביו שיהיו שניהם ממשמר אחד ומבית אב אחד:

אמר המאירי וכן מי שלא שהת אחר בעלה שלשה חדשים וכו' כלומר כשם שחששנו לתערובות שהוזכרו במשנה שלפניה אותם חששות שהוזכרו כך מי שלא שהתה אחר בעלה שלשה חדשים ונשאת וילדה ואין ידוע אם בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון והיו לה בנים אחרים מן הראשון ומן השני אם הגדיל ספק זה ונשא אשה ומת כלם חולצין כלומר אחד מכל כת ולא מיבמין שמא לא מאביהם הוא והויא לה גביהו אשת אח מן האם וכן הוא להם חולץ ולא מיבם ואם היו לספק זה אחים מצד הראשון ואחים מצד השני ושלא מאותה האם הוא להם חולץ או מיבם שהרי על כרחך או אח מן האב הוא או נכרי הוא ואי אשת אח שפיר קא נסיב ואי לאו אשת אח היא הויא לה נכרית ובלבד שלא יהא למת אח אחר שאם כן הויא לה ספק יבמה לשוק עד שיחלוץ והן לאשתו אחד מכת זה חולץ ואחד מכת זה מיבם ממה נפשך ודוקא מיחלץ והדר יבומי שאם לא כן הויא לה יבמה לשוק:

גמרא הניחא לר"א אלא לרבנן מא"ל כו' הא ודאי דאיכא למימר לרבנן נמי דעביד הכא כדעביד התם גבי תערובת אברי עולה באברי חטאת דקאמרי רבנן תעובר צורתן ויצאו לבית השריפה אלא דקושטא דמלתא קאמר דהכא מודו רבנן דמתפזרין על בית הדשן דניחא טפי בהכי:

גמ' כופין אותן ומשחררין כו' עי' בטורי אבן חגיגה דף ב בד"ה ולישא שפחה בסה"ד: