מסכת סוטה דף ז׳ עמוד ב׳

וקטליאות תכשיט הוא כמין חצי עיגול פתוח וסוגרת בו את חלוקה ומקיף את גרונה מן הצדדין:

חבל המצרי עשוי מצורי דקל מסיב הגדל סביב הדקל וכרוך עליו:

וקושר למעלה מדדיה כדי שלא ישמטו בגדיה לארץ:

שלבה גס בה כשאדם רואה בני ביתו דעתו מתגברת עליו ולא תירא ולא תודה ואנו מבקשין שתודה ולא ימחה שם הקדש על המים:

וכל הנשים מותרות לראותה לקמן פריך והא תנא רישא כל הרוצה לראות בה רואה ואפילו אנשים:

ונוסרו כל הנשים מקרא הוא ביחזקאל:

גמ' מנא הני מילי דבעיא ב"ד הגדול נהי דבירושלים בעינן להשקותה כדכתיב והעמיד הכהן את האשה לפני ה' אבל ב"ד הגדול דהיינו שבעים ואחד מנלן דלא נתכשרו בה אחד משני בתי דינין שהיו שם של עשרים ושלשה אחד יושב על פתח הר הבית ואחד יושב על פתח העזרה כדאמר בסנהדרין (דף פו:):

מה להלן בזקן ממרא:

ואחר כך מביא חבל המצרי בירושלמי מפרש חבל המצרי וכפיפה המצרית באין משירי הלשכה כחומת העיר ומגדליה ולא ידענא אי סודר שנחנק בו וסייף שנהרג בו דאמרינן פרק נגמר הדין (סנהדרין דף מג.) דבאין משל צבור אי פירושו נמי משירי הלשכה כי הכא:

מה להלן בשבעים ואחד תימה אמאי לא תני להו לסוטה וזקן ממרא בפ"ק דסנהדרין (דף ב.) בהדי הני דהוו בב"ד של שבעים ואחד וי"ל משום דגמר של סוטה וזקן ממרא לא היה בבית דין של שבעים ואחד:

מה להלן בבית דין של שבעים ואחד קשיא כיון דילפינן מזקן ממרא אית לך למימר גבי סוטה שהמקום גורם כמו גבי זקן ממרא ולכך היו מעלין אותה ללשכת הגזית א"כ פסקו המים המרים מיום שגלתה סנהדרין וישבה לה בחנות כדאמר בפרק היו בודקין (סנהדרין דף מא.) לפי שלא רצו לדון דיני נפשות לפי שהמקום גורם ובפרק בתרא דמכילתין (לקמן סוטה דף מז.) אמרינן דרבן יוחנן בן זכאי הפסיקן וקודם גלות סנהדרין אומר בפרק היו בודקין (סנהדרין מא.) דרבן יוחנן בן זכאי תלמיד יושב לפני רבו היה ולא מקרי רבן ונראה דאיום לא היה מעכב ואם לא היו מאיימין כלל אעפ"כ היתה שותה הילכך היתה נוהגת אפי' לאחר גלות:

לא עבר זר בתוכם פירש ר"י בשם רבי שמואל היינו בחלוקת יחזקאל שראובן ויהודה שכנים:

שמעת מינה כותבין שובר תימה והא הכא לא אפשר בלא שובר אם היא אומרת אבדה כתובתי במה יכוף אותה להחזיר כתובתה בשלמא לוה בעלמא מעכב הפרעון עד שיחזיר מלוה את השטר אבל כאן אין פרעון שהרי כאן אבדה כתובתה והיכא דלא אפשר דברי הכל כותבין וי"ל שהיה יכול לעכב את הגט אצלו עד שתחזיר לו הכתובה אבל תמיה לפום מאי דמסיק במקום שאין כותבין כתובה כותבין שובר למה לי למיכתב שובר יקרע הגט ויכתוב עליו גיטא דנן דקרענוהו לא משום דגיטא פסולא הוא אלא דלא תהדר ותגבי ביה זימנא אחריתי כדאמרינן בפ' הכותב (כתובות דף פט:) ובפרק קמא דבבא מציעא (דף יח.) וי"ל דהכא מיירי מן הסכנה ואילך דאמר בפרק הכותב (כתובות דף פט:) דגובה בעדי גירושין אפילו בלא גט:

אמר רבא במקום שאין כותבין כתובה עסקינן מקשים הא במקום שכותבין אין כותבין שובר ובגט פשוט (ב"ב ד' קעא:) אמר ה"נ מסתברא דכותבין שובר דאי אין כותבין יאכל הלה וחדי א"ל אביי אלא מאי כותבין אבד שוברו יאכל הלה וחדי א"ל רבא אין עבד לוה לאיש מלוה אלמא דקיבל אותה סברא דכותבין ונראה דרבא ס"ל כותבין אבל הכא דחייה בעלמא הוא דליכא למשמע מהכא דכותבין שובר:

זה שביארנו במשנה שאין משקין את הסוטה אלא בב"ד הגדול לא ממה שכתוב בה לפני ה' כדכתיב והעמיד אותה הכהן לפני ה' שכל שבירושלם לפני ה' קרינן ביה והרי בירושלם היו שני בתי דינין של עשרים ושלשה חוץ מבית דין הגדול אחד על פתח הר הבית ואחד על פתח העזרה אלא כך למדוה תורה תורה מזקן ממרא מה להלן בשבעים ואחד כמו שביארנו במקומו אף כאן בשבעים ואחד:

אע"פ שקודם שנמחקה מגלה מאיימין אותה שלא תשתה כדי שלא ימחה שם הקדוש על המים כמו שביארנו מ"מ לאחר שנמחקה אם ראינוה רועדת משתדלין עמה שתשתה ואומרין לה בתי אם טהורה את עמדי על בורייך ר"ל על אותה טענה שאת טוענת בבריא שטהורה את ואל תפחידך שתיית המים לומר טמאה אני בחנם ולהפסיד כתובתך ולהוציא לעז על בניך ועל עצמך שאין מים המרים דומין אלא לסם יבש שמונח על בשר חי שאם יש שם מכה מחלחל ויורד ואם אין שם מכה אינו מחלחל כלום:

אע"פ שאמרו שכר מצות בהאי עלמא ליכא אין הכונה אלא על תכלית השכר הנצחי ומ"מ כל שאין עון מעכב אף הוא נגמל בעולם הזה כמו שביארנו בחבור התשובה והוא שאמרו כאן בראובן ויהודה שהודו ולא בשו מה היה בסופן נחלו העולם הבא ומה היה שכרן בעולם הזה להם לבדם נתנה הארץ ולא עבר זר בתוכם והוא שיהודה נטל מלכות וראובן נטל חלקו בעבר הירדן:

בהרבה מקומות ביארנו שנדוי על תנאי ר"ל שנתנדה אם יעשה כך או אם לא יעשה אע"פ שנתקיים התנאי שעליו נתנדה מ"מ נדוי הוא וצריך הפרה ואפילו נדה הוא את עצמו והוא שאמרו כאן דרך הערה כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היו עצמות יהודה מגולגלין בארון והענין הוא שיוצאי מצרים העלו כל עצמות השבטים עמהם והוא שאמר יוסף והעליתם את עצמותי מזה אתכם כלומר עם העצמות שלכם וכולם היה שלדן קיימת חוץ מיהודה על שנדה את עצמו בעירבונו של בנימין כדכתיב וחטאתי לאבי כל הימים ודרשו בו אפי' לעולם הבא ושאר הדברים שבהגדה זו פירשנו בקצת חיבורינו:

אעפ"י שבכל עבירות שבין אדם למקום אמרו שעזות הוא לו לפרסם חטאו וכן שהכתוב אומר על זה אשרי נשוי פשע כסוי חטאה ולא נאמר מכסה פשעיו לא יצליח אלא בעבירות שבין אדם לחברו מ"מ כל שהדבר צריך לכך לאי זו סבה ראוי לחוטא שיודה ויפרסם וזו היא שהשתדלנו בסוטה שתודה כדי שלא ימחה שם הנכתב בקדושה על המים וכן להוציא תעלומתה לאור עם בעלה אם להיתר אם לאיסור וכן יהודה כשנשתבח בהודאתו במעשה תמר הענין כדי שלא יביאה לבית השריפה ואף ראובן נשתבח בהודאתו כדי שלא יחשדו שאר האחים אצל אביהם וכן כל כיוצא בזה:

כבר ביארנו בפרק הכותב שהלכה כותבין שובר ר"ל שכל שחייב לחברו בשטר ואינו מוצא השטר ותובע חובו בלא שטר ואף הלוה מודה שלוה הימנו ואינו פוטר עצמו בשום טענה אלא שאומר לא אפרעך עד שתחזיר לי שטרי ואיני סומך על שובר שאהא צריך לשומרו מן העכברים כופין אותו לפרוע והלה כותב לו שובר וכן בכתובה אם אבדה ואין הלכה כדברי האומר אין כותבין שובר ומ"מ אף לדברי האומר אין כותבין או במקום שאין כותבין הואיל ואי אפשר אלא בכך כותבין:

ולענין ביאור מיהא מה שאמרו כאן שמעת מינה כותבין שובר יש שואלין ומאי אוכחתיה מהא דילמא בעלמא אין כותבין ואינו פורעו עד שיחזיר הלה שטרו אבל זו אינה באה ליפרע ואין זה כלום שמאחר שהפסידה כתובתה כופין אותה להחזירה אלמלא שכותבין שובר ושמא תאמר והא אף בעלמא לא אמרו כותבין אלא כשהשטר אבד הימנו אבל זו הרי לא אבדה כתבתה והיאך מספיק לה בשובר אף זו כמי שאין השטר בידה הוא שבודאי לא הכריחוה להביא כתובתה בירושלם על הספק ושמע מינה שאף האומר יש לי שטר אבל אינו בידי ובמקום פלוני הוא שכותבין שובר:

מה להלן בשבעים ואחד הקשה הרב ר' אלחנן אמאי לא חשיב לה בפרק קמא דסנהדרין בהדי הנך דברים שצריכין שבעים ואחד. וי"ל דתנא ושייר דהכי נמי לא תנא זקן ממרא. הרא"ש ז"ל בפירושיו :

שמע מינה כותבין שובר תימה מאי קאמר שמע מינה כותבין שובר דאפילו אי בעלמא אין כותבין שובר ללוה עד שיחזיר לו המלוה את השטר שלא יצטרך הלוה לשמור שוברו מן העכברים הכא על כרחיה לכתוב שובר שהרי אי אפשר שתוציא כתובתה כיון דאמרה טמאה אני. ואם אבדה כתובתה כיון דאמרה טמאה על כרחו צריך לכתוב שובר. ויש לומר דהכי קאמר שמע מינה כותבין שובר דאי אמרת דבעלמא אין כותבין שובר הוה להו למגזר דהכא אטו דעלמא ולא הוה להו למתני שוברת כתובתה דמשמע דבלשון שובר אלא הוה להו למיתני לשון מחילה שמוחלת כתובתה ואומרת שזינתה והפסידה כתובתה :

אמר אביי תני מקרעת כלומר שוברת דקתני לא שיכתבו שובר אלא ששוברים כתובתה. ומיהו צריך הוא לשטר מחילה שגבתה כתובתה ממנו דהא אביי סבר כרבי יוחנן דאמר הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום :

במקום שאין כותבין כתובה עסקינן דלא שייך למגזר אטו שובר דעלמא דידעי אינשי דהיכא דלא אפשר ודאי כותבין שובר. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

חציף עלי מאן דמפרש חטאיה והתם בפרק בתרא דיומא רמי כתוב אחד אומר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה וכתוב אחר אומר מכסה פשעיו לא יצליח ומודה ועוזב ירוחם. ומשני כאן בחטא מפורסם טוב להודות כאן בחטא שאינו מפורסם אין לו לומר לרבים דנראה דאינו בוש בדבר. תוספי הרא"ש ז"ל.

גמ' ורמינהו כדרך שמאיימין עליה עיין לקמן דף יד ע"ב תד"ה אי משום:

יְהוּדָה הוֹדָה וְלֹא בּוֹשׁ, מֶה הָיָה סוֹפוֹ? נָחַל חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא רְאוּבֵן הוֹדָה וְלֹא בּוֹשׁ (איוב טו, יח). הקשה הרב עיון יעקב ז"ל הוה ליה להזכיר ראובן קודם כי הוא הבכור? עיין שם. ונראה לי בס"ד הודאת יהודה עדיפה דכתיבה בתורה להדיה דכתיב וַיֹּאמֶר יְהוּדָה צָדְקָה מִמֶּנִּי (בראשית לח, כו) מה שאין כן ראובן הודאתו היא על פי הקבלה. ועוד נראה לי בס"ד הודאת יאודה עדיפה שהיתה בפרהסייא בבית דין של שם בן נח במקום המשפט בפומבי. ועוד נראה לי בס"ד הודאת יאודה על ביאה ממש כמו ענין זה שמבקשים מן הסוטה להודות בו אך ראובן לא שכב עם בלהה ממש חס ושלום! כי אם חלל יצועי אביו שהיה הולך ובא לפני אוהל אביו שנתכוון לבטלו מן פריה ורביה באותה לילה והודה שהוא היה ההולך ובא ונתכוון בעבור לבטלו מן פריה ורביה. ועוד הקשה הרב עיון יעקב ז"ל אמאי לא הזכירו לה הודאה דעכן? ותירץ הודאת עכן לא היתה בענין זנות אלא בדבר אחר. ועוד תירץ דחוששים להזכיר הודאת עכן פן תמנע מלהודות שתחוש שמא אחר שתודה יענישו אותה כאשר עשו לעכן אחר הודאתו עיין שם. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו תירץ דהודאת עכן לא היה בה רבותא כל כך כי הוא הודה אחר שכבר יצא עליו הגורל והוה ליה כאלו העידו בו עדים עד כאן דבריו נר"ו.

מִיָּד "שְׁמַע הֳ' קוֹל יְהוּדָה" עָל אֵיבְרֵיהּ לְשָׁפָא פירוש יאודה ודאי היה מתפלל תמיד על עצמו תפלה זו דיעול אבריה לשפא ובא משה רבינו ע"ה ואמר שְׁמַע הֳ' קוֹל יְהוּדָה (דברים לג, ז) שהתפלל שישמע קולו במה שהוא מתפלל דיעול אבריה לשפא ואז 'עָל אֵיבְרֵיהּ לְשָׁפָא'.

לֹא הֲוָה קָא מְעַיְּילִין לֵיהּ לִמְתִיבְתָּא דִּרְקִיעָא פירוש דידוע כי הנפש דגדלות היא יושבת בגן עדן התחתון ומתלבשת בגוף רוחני כדמות גוף שהיה בעולם הזה ממש ורק הוא רוחני שאינו צריך לאכילה ושתיה אלא ניזון מריח גן עדן וידוע כי לאלו הנפשות השוכנים בגן עדן התחתון יש להם זמנים ידועים בימות השנה שעולים מגן עדן התחתון לגן עדן העליון וזהו הנקרא 'מתיבתא דרקיעא' וכמו שאמרו בגמרא (בבא מציעא פה:) על אותו חכם שביקש מן אליהו זכור לטוב להראות לו נפשות הצדיקים כשעולים מגן עדן התחתון למתיבתא דרקיעא אשר בגן עדן העליון ואמר לו דבכולהו מצי לאסתכולי לבר מן גוהרקא דרבי חייא ובניו לא יוכל להסתכל! ונתן לו סימן דגוהרקא דרבי חייא ובניו מנפשיה סליק ומנפשיה נחית והשאר עולים ויורדים על ידי מלאכים הממונים על כך עיין שם. ואצל יאודה היה לו עונש זה שלא היתה נפשו עולה מגן עדן התחתון למתיבתא דרקיעא אשר בגן עדן העליון כשאר צדיקים בזמנים הידועים לכך והתפלל עליו בדבר זה.