מסכת סוטה דף ל״ד עמוד ב׳

ולדברי ר"א בר שמעון דאמר יותר משלש מאות מיל בזה אחר זה עברו איש אחר איש נמצאו ששהו הרבה לעבור דאי כחנייתן עברו משום קולא דמים מאדם לא נגבהין כל כך:

מים קלים הרבה הם קלים מן האדם ומר סבר אדם קל לרוץ כמו המים:

מדעתך אני איני מצוה אותך אבל ישראל הם אומרים לך כדכתיב (דברים א) ותקרבון אלי כולכם וגו' אני איני מעכב על ידך:

כלום יש אדם כלומר אם הקב"ה צוה כלום היה אומר לו לעשות דבר שסופו לבא לידי תקלה:

לבושתה של ארץ ישראל אותה שאילה ששאלו תחילה שלוח המרגלים:

[לא עלה בידינו אין אנו יודעין לדרוש]:

סתר דבריו הכחיש ועשה שונאו [של הקב"ה] בדאי:

שעשה שונאו של הקב"ה מך חלש כדאמרי' לקמן אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם:

כחנייתן עברו י"ל הראשונים לעולם כשהיו מגיעין לשפת עבר השני לצד מערב היו הולכין למטה בירדן ועושין מקום מעמד לבאין אחריהם שהרי רוחב מחנה ישראל היה שנים עשר מיל ורוחב הירדן לא היה כ"א חמשים אמה ומיל הוא אלפים אמה וי"ל דדוקא באורך ורוחב חנייתן נכנסו בירדן אבל לאחר שנכנסו בירדן נמשכו זה אצל זה וצמצמו עצמן שאם לא תאמר כן אלא כדרך חנייתן עמדו בירדן אם כן לא עמדו כולם בירדן בשעה שהתנה יהושע עמהן שהרי אתה מוצא ברוחב שנים עשר מיל ת"פ רצועות רחבות חמשים אמה כרוחב הירדן ואורך כל רצועה י"ב מיל על רוחב נ' אמה ואם היה לך להקיף אותן ת"פ רצועות מדת ארכן זו אצל זו היה אורכו קרוב לאלף ות' (ומ') פרסאות כאורך הירדן והירדן לא נכרת כי אם עד ים הערבה ויוצא הוא ממערת פמייס שהוא בחלק דן כדאיתא בפ' מעשר בהמה (בכורות דף נה.) ואורך כל ארץ ישראל לא היה כ"א ת' פרסאות ועוד דהיאך היו יכולין לשמוע התנאים מפי יהושע אלא ע"כ בירדן לא היו עומדים כדרך חנייתן אלא מצומצמין ותימה לר"י נהי דדרך חנייתן עברו מ"מ הלא עמדו בירדן עד שגמר יהושע התנאים ונטלו האבנים ולא חזר לאיתנו עד שעברו כולן א"כ אותם נ' אמה של ירדן ושהות זה שעברו היו המים נגדשין ועולין יותר על י"ב מיל וי"ל אותו גודש שהיה מיותר על י"ב מיל לא הגיע לכלל גובה מיל ולהכי לא חשיב ליה:

בזה אחר זה עברו תימה א"כ אמאי תלי ליה ר' אלעזר בקלות המים והלא אינו תלויה אלא בעיכוב העברתם וי"ל דבתרתי פליגי על מה שמשוה קלות האדם לקלות המים אמר זה אינו שאפילו אם היו עוברין דרך חנייתן היו המים נגדשין יותר מי"ג מיל והוא לא אמר אלא י"ב ועוד שבזה אחר זה עברו ועל זה תמיה רבי אם בזה אחר זה עברו מה קצבה שייך דקאמר שלש מאות שלפי חשבון גודל המים היו עוברים ברוחב חצי מיל שהוא אורך ג' מאות חסר י"ב כיצד שתעשה י"ב רצועות מי"ב מיל על י"ב מיל וכל רצועה ברוחב מיל ואורך י"ב מיל וכשתצרפם זו אצל זו באורך יהיה אורך קמ"ד מיל על רוחב מיל תחלוק רוחב הרצועות ותצרפנה לאורך יהיה אורך רפ"ח מיל על רוחב חצי מיל והא מנא ליה שכך עברו ונראה דלר"א בר שמעון לא עברו כלל דרך חנייתן שהרי בשעת חנייתן היו מפוזרים מפני שהיו נוטים אהליהם זה רחוק מזה כדרך חניית שיירות אבל כשעברו נמשכין כולן זה אצל זה ושמא לא היה כל ישראל כי אם ברוחב חצי מיל על חצי מיל וכשעברו זה אחר זה כדרך בני אדם העוברין דרך שביל אחד בעשרה בני אדם זה אצל זה יכול להיות כשיעור ס' ריבוא ששוהין בהעברתן כל כך:

מר סבר אדם קל נראה דה"פ אע"פ שהדבר ידוע שמים קלים היינו דוקא כשהן יורדין כדי דרך מרוצתן אבל כאן שהיו נגדשין ועולין שיעור קלות מים ושיעור קלות אדם שוה:

אבותי בקשו עלי רחמים וא"ת והאמר בפרק מי שמתו (ברכות דף יח.) דמיתי לא ידעין מידי ומשמע במסקנא. ואפילו אבות העולם יש לומר דעל ידי תפלה שזה מתפלל מודיעין להן שכך נתפלל והכי אמר בפרק שני דתענית (דף טז.) למה יוצאין לבית הקברות כדי שיבקשו עליהם מתים רחמים וכן בפרקי דחסידים בעובדא דרבי מנא דאשתטח אמערתא דאבוה:

ואמר רב אויא ואיתימא רבה בר בר חנן שהלך להביא כבשים מחברון אע"ג דמסיק בפרק שני דתמורה (דף יד:) דלאקרובי אזל מיהו שמעינן מיהת דשמן קניינא מדסלקא דעתך למימר שהלך להביא כבשים:

בפרש"י בד"ה סתר דבריו הכחיש ועשה שונאו בדאי עכ"ל הס"ד ואח"כ מה"ד שעשה שונאו של כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה כחנייתן עברו כו' אורכו אלף ות"ס פרסאות כו' להכי לא חשיב עכ"ל והס"ד ואח"כ מה"ד בזה אחר זה כו' אורך שלש מאות חסר י"ב כו' אורך קמ"ד מיל על רוחב מיל כו' ונראה דלראב"ש כו' ושמא לא היה כו' עכ"ל כצ"ל:

"שְׁלַח לְךָ", לְדַעְתְּךָ, וְכִי אָדָם בּוֹרֵר חֵלֶק רַע לְעַצְמוֹ? (במדבר יג, ב) פירוש אני יודע כי לבם חושב ארץ כנען סכנה להם ואם כן ודאי לא יבררו אנשים חכמים וצדיקים דצדיקים נחשבים כגופן ואיך יניחום בסכנה! וְכִי אָדָם בּוֹרֵר חֵלֶק רַע לְעַצְמוֹ? אלא ודאי הם כונתם ואמונתם בלבבם היא שלא יצליחו ולכך לא ישלחו אנשים כשרים.

'סְתוּר', שֶׁסָּתַר מַעֲשָׂיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (במדבר יג, יג) צריך להבין איזה מעשים סתר? ונראה דאם לא היה חטא המרגלים היו לוקחין כל ל"א מלכים במעשה שמים כמו שעשה בימי חזקיהו המלך ע"ה במחנה אשור וזהו 'סָּתַר מַעֲשָׂיו' שעתה הוצרכו להלחם הם בעצמן. ומה שאמר שֶׁעָשָׂה שׂוֹנְאוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָךְ נראה לי בס"ד שהיה ראוי שתנתן להם הארץ בדרך נס. ומה שאמר שֶׁהֶחְבִּיא דְּבָרָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שהחביא קצת מדבריו שאמר אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר יג, ב) וכיון דאמר אשר אני 'נותן' משמע בדרך נס ולא יעשו מלחמה כדי שיהיה להם פחד מפלה והוא לפי דברי שאומר שיפלו ישראל במלחמתה, נמצא בזה החביא דבריו שאמר אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן כאלו לא אמר כן. ומה שאמר שֶׁפִּסַּע עַל מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נראה לי בס"ד דידוע י"ג מדות שהתורה נדרשת בהם הנזכרים בברייתא דרבי ישמעאל הם כנגד י"ג מדות ד'אֵ־ל רַחוּם וְחַנּוּן' (שמות לד, ו) דהיינו קל וחומר כנגד מדת אֵ־ל וגזרה שווה כנגד רַחוּם. והנה יש לדרוש מקל וחומר שאין פחד לישראל מגבורי כנען ולא מבני ענקים דהא המה ראו נסים נפלאים ביציאת מצרים שאפילו השר של מצרים שהוא מלאך המיתו השם יתברך לנגדם דכתוב (שמות יד, ל) וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם הוא השר ששמו מצרים מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם העליון וכל שכן וכל שכן גבורי כנען וגם בני ענקים שהם בני אדם שימותו לנגדם והיו כאין! וכן אם זכו לענן ה' שילך לפניהם לעקור הרים לנגדם כל שכן שיעקור ערים גדולות ונצורות ותושביהן ונמצא שדבר דברים להפחיד את ישראל דילג מידת קל וחומר שהיא כנגד מידת אֵ־ל שהיא מדה ראשנה וכאלו אין שם מדה זו. ומה שאמר שֶׁעָשָׂה שׂוֹנְאוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָךְ נראה לי בס"ד שבאמת הקדוש ברוך הוא נותן להם הארץ בדרך נס שאות סמך יתחבר עם אות נו"ן ויהיה צירוף נס ועתה על ידי חטא שחטאו המרגלים בדיבה רעה שנסתלק אות הפשוט של סמך ולא נתחבר עם נון ונשאר רק אות המלוי של סמך שהוא אותיות מך ואלו נתחברו עם נון צירוף נמך.

מְלַמֵּד שֶׁפָּרַשׁ כָּלֵב מֵעֲצַת מְרַגְּלִים וְהָלַךְ וְנִשְׁתַּטַּח עַל קִבְרֵי אָבוֹת (במדבר יג, כב). (1) קשא מלשון זה משמע שהמרגלים גילו דעתם להוציא דבה רעה מעת היותם הולכים בתוך ארץ כנען לרגל הארץ ומן הכתובים מוכח דלא פירשו הדיבה אלא עד אחר שחזרו אל משה רבינו ע"ה וישראל, ואם כן קודם בואו לחברון מהיכן ידע דעתם כדי שהלך להתפלל על עצמו בחברון? (2) ועוד הוה ליה למימר שפירש מֵחֵטְא הַמְּרַגְּלִים ולמה אמר מֵעֲצַת מְרַגְּלִים, מה היא העצה שהיה להם בזה? (3) ועוד יש להקשות מה תועיל תפלה לאדם להנצל מן החטא והלא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים? (4) וכן יש להקשות קושיא זו על מה שאמר משה רבינו ע"ה על יהושע יָ־הּ יוֹשִׁיעֲךָ מֵעֲצַת מְרַגְּלִים! (3) ונראה לי בס"ד דהא דאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות לג:) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, דמשמע אין הקדוש ברוך הוא מציל לאדם מן יצר הרע היינו מיצר המדבר עם האדם להחטיאו חטא מפורסם וגמור שהאדם יודע שזו הוא עבירה גמורה ועל זה לא יצילו השם יתברך כדי שיהיה לאדם שכר ועונש. אבל מיצר הרע שהוא מיעץ לאדם לחטוא שמטעהו ומראה לו שאין זה חטא אלא אדרבה הוא מצוה! הנה מן יצר הרע זה יצילהו ה' ובכהאי גונא לא אמרו 'חוץ מיראת שמים'. ועל זה התפלל דוד המלך ע"ה (תהלים יט, יג) שְׁגִיאוֹת מִי יָבִין ולכן מִנִּסְתָּרוֹת שאין החטא ברור אצלי שהיצר הרע מטעה אותי בו נַקֵּנִי וכיון שתנקני מזה המכשול אז בטוח אני גַּם מִזֵּדִים שהם עונות ברורים חֲשֹׂךְ עַבְדֶּךָ קרי בה חֲשׂוּךְ בשור"ק ולא בחולם כלומר חשוך ונמנע מעצמי כי אוכל להלחם עם היצר הרע בזה ורק אני מבקש ממך שתעזרני כנגדו בדברים הנסתרים שאין החטא ברור בהם. (1) והנה ידוע שהמרגלים בתחילתם היו צדיקים כמו שאמרו רבותנו ז"ל על פסוק כֻּלָּם אֲנָשִׁים (במדבר יג, ג) רוצה לומר צדיקים, והדבר יפלא! איך הרשיעו כל כך ונהפכו לאידך גיסא? אך בתחלה הטעה אותם היצר הרע שיעץ אותם להוציא דבה רעה על הארץ והראה להם שהם עושים מצוה בדבה רעה זו כדי לזכות את ישראל ולתת להם שכר על ביאתם לארץ כי בלי הדבה אם יבואו לארץ אין להם שכר על ביאתם דהיתכן יאכילו לאדם תרנגולת פטומה ויתנו לו שכר על אכילתו? אך אחר שישמעו הדבה הרעה הזאת ועם כל זה הם יהיו בוטחים בהשם יתברך ויבואו לארץ ולא יחושו שלא יפחדו מן יושביה, ודאי הם ראויים לקבלת שכר! הנה זאת היא העצה שנתייעצו המרגלים בתחילה להוציא דבה רעה וזאת העצה היתה מצד היצר הרע שהטעה אותם בזה. וכלב שמע זאת העצה בעודם הולכים לרגל והבין שזאת העצה היא מיצר הרע ותחתיה תעמוד הבהרת והגם דהסכים בדעתו שלא יסכים עמהם בעצה זו עם כל זה חש פן אחר כך יטעהו היצר הרע ויראה לו שזאת העצה היא נכונה ואמיתית ואינה עצת היצר הרע ולא יצא ממנה מכשול שישראל גם בשומעם דיבה רעה זו הם יהיו בטוחים בהשם יתברך ויבואו לארץ כנען, על כן בא לחברון להתפלל על קברי אבות שיעזרהו השם יתברך שלא יכשל בעצה זו אלא יפרד מהם בדבר זה כי על הצלה מן יצר הרע כזה יש טעם להתפלל וכאמור לעיל! (4) ולכן גם משה רבינו ע"ה התפלל על יהושע שיצילהו השם יתברך מעצה של טעות שהיצר הרע מטעהו לחשוב שדיבה זו היא מצוה כדי לזכות את ישראל וכאמור. (2) ולזה אמר על כלב שפירש מֵעֲצַת הַמְּרַגְּלִים המגלים ולא אמר מֵחֵטְא הַמְּרַגְּלִים והיינו שפירש מן עצה זו שיעצו להוציא דבה רעה ועושים בזה מצוה לזכות את ישראל. ולזה אמר וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ (במדבר יד, כד) והיינו שלא טעה בעצה זו שהיתה לו רוח אחרת להבין אם יוציאו הדבה ישראל נמשכים אחריה וימאנו לבלתי בא אל הארץ ולא יהיו בוטחים בהשם יתברך ויבואו כאשר היו אומרים המרגלים בעצה ההיא.

אָמַר לוֹ "יָ־הּ יוֹשִׁיעֲךָ מֵעֲצַת מְרַגְּלִים" (במדבר יג, טז). הא דהתפלל עליו בשם יָ־הּ נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל דמשה רבינו ע"ה המשיך ליהושע רוחו של לוי יען כי יוסף נעשה אצל שבט מנשה. גם ידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים בשורש השבטים כי לוי הוא בדעת המכריע והמתלוה בין חכמה ובינה בבחינת החסדים ובבחינת הגבורות אשר בו עיין שם. וידוע חו"ב [חכמה ובינה] הם סוד י־ה ולכן אמר לו יה יושעך שבזה המשיך לו רוחו של לוי שהוא המתלוה בין חו"ב שהם י־ה.

אֶלָּא שֶׁהָיְתָה מְבוּנָּה עַל אֶחָד מִשִּׁבְעָה בְּצוֹעַן (במדבר יג, כב) צריך להבין הטעם שהיתה שבע פעמים על העדית של חוץ לארץ! ונראה לי בס"ד מפני שהיא בת שבע ספירות כי היא סוד המלכות הנקראת בת שבע והיא סוד רחל שמלך בעבורה דוד המלך ע"ה בחברון שבע שנים לתקנה. ועוד נראה לי שהיה לה כן בזכות אדם הראשון ואבות ואמהות שהם שבעה צדיקים כי אדם וחוה נחשבים גוף אחד כי בראם דו פרצופין גוף אחד ואחר כך ננסרו.