מסכת סוטה דף כ״ב עמוד ב׳

ועד כמה הוי ראוי להוראה:

והא רבה אורי וכל שנותיו אינן אלא מ' כדאמרי' בר"ה (דף יח.) רבה ואביי מדבית עלי קאתו כו':

בשוין אם שוה לגדול העיר בחכמה מותר להורות או שאין זקן ממנו בעיר:

פרוש שיכמי פרוש נקפי פרוש קיזאי פרוש מדוכיא כולהו מפרש להו:

מעשה שכם שמלו שלא לשם שמים אף זה מעשיו להנאתו שיכבדוהו בני אדם ולא לשם שמים:

המנקיף רגליו מהלך בשפלות עקב בצד גודל ואינו מרים רגליו מן הארץ ומתוך כך מנקף אצבעותיו באבנים:

מקיז דם לכתלים עושה עצמו כעוצם עיניו שלא יסתכל בנשים ומתוך כך מכה ראשו בכותל והדם יוצא:

דמשפע הולך כפוף:

ועד כמה עד ארבעין שנין פי' משנה שהתחיל ללמוד עד ארבעים שנה ולא משנה שנולד כדאמרינן בפ"ק דמסכת ע"ז (דף ה:) ולא נתן ה' לכם לב לדעת עד היום הזה ש"מ לא קאים איניש אדעתיה דרביה עד ארבעין שנין וזה היה ממתן תורה עד מ' שנה שאז התחילו ללמוד:

בשוין רש"י פי' אם שוה לגדול העיר בחכמה מותר להורות קשה לר"י מפרק הרואה (ברכות דף סג.) דאמר אביי באתרא דאית גבר תמן לא תיהוי גבר פשיטא לא צריכא דשוין אלמא היכא דשוין אין לו לקפוץ להוראה להכי מסתברא הכא לפרש והא רבה דאורי והוא לא הגיע להוראה שכל ימיו לא היה אלא מ' שנה בשוין הא דאמר שאין לו להורות עד ארבעין שנין היינו כששוה לגדול העיר בחכמה וגדול העיר הגיע להוראה הלכך כיון שיש שם חכם כמותו הגיע להוראה בשנים והוא לא הגיע לשני הוראה אין לו להורות לפניו אבל אם גדול העיר הוא בחכמה אע"ג שלא הגיע לכלל שנים מורה ורבה גדול העיר בחכמה היה אבל ר"י פי' ההוא דפרק הרואה דמיירי באדם שנכנס לעיר שיש שם חכם מורה תמן לא תהוי גבר אפי' בשוין אבל אם הוא קבוע בעיר כמותו ושוה לו בחכמה מותר לו להורות כמו שפי' רש"י ור"ח פי' התם באתר דאית גבר ממונה משתדל בצרכי ציבור לא תקפוץ לתוך שררות אפי' בשוין ולפי' לא מיירי בהוראה:

פרוש מאהבה פרוש מיראה בירושל' פרק הרואה עשה מאהבה ועשה מיראה עשה מאהבה שאם באת לשנוא דע שאתה אוהבו ואין אוהב שונא עשה מיראה שאם באת לבעוט דע שאתה ירא ואין ירא מבעט: שבעה פרושין הן פרוש שכמי וכו' פרוש מן הנכייה כו' פרוש שכמי טעון מצותיה על כתפיה פרוש נקפי אקיף לי ואני עבד מצוה פרוש קיזאי עבד חדא חובה וחדא מצוה ומקיז חדא בחדא פרוש מן הנכייה מאי דאית לי אנא מנכה ועבד מצות פרוש אדע חובתי ואעשנה הי דא חובתי עבדית דאעביד מצות דכותה פרוש יראה כאיוב פרוש אהבה כאברהם דכתיב (ישעיהו מ״א:ח׳) זרע אברהם אוהבי אין לך חביב מכולם אלא פרוש אהבה כאברהם:

לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אע"פ שלא לשמה ואי קשיא הא אמרינן בפ"ק דתענית (דף ז.) כל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המות ובשלהי פרק היה קורא במסכת ברכות (דף יז.) כל העוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא נראה לתרץ עוסק שלא לשמה כגון מיראת היסורין כי הכא ומאהבת קיבול פרס שאינו מתכוין להשלים רצון יוצרו שציוהו על כך אלא להנאתו כדאמרינן בפ"ק דמסכת ע"ז (דף יט.) במצותיו חפץ מאד ולא בשכר מצותיו והיינו דתנן (אבות פ"א מ"ג) אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב ע"מ לקבל פרס וכי הא דאמר בפ' עגלה ערופה (לקמן סוטה מז.) ואיתא בנזיר פרק מי שאמר הריני נזיר (דף כג:) ובפרק בתרא דהוריות (דף י:) לעולם יעסוק אדם וכו' שבשכר מ"ב קרבנות שהקריב בלק זכה ויצאה ממנו רות גם הוא נתכוין להנאתו שהעלה קרבן לשם להשלים חפציו בשכרו ולא לשם שמים וכדאמרי' פ"ק דר"ה (דף ד.) האומר סלע זו לצדקה ע"מ שיחיה בני ה"ז צדיק גמור אבל ההיא שלא לשמה דתענית ומס' ברכות אינו עוסק בתורה כדי לקיים לא מאהבה ולא מיראה אלא להוסיף על חטאתו פשע שעתה שגגות נעשו לו זדונות שאע"פ שידע שעובר לא מנע מכל תאות לבו כדמפרש התם (ברכות יז.) תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים שלא יהא אדם קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ובועט באביו ובאמו וברבו או במי שגדול הימנו שנאמר ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם ללומדיהם לא נאמר אלא לעושיהם לעושים לשמה:

אלו שמנחותיהם נשרפות תימה אמאי לא חשיב נמי מת הוא או שמתה היא דאמרי' בפ"ק (לעיל סוטה דף ו:) דנשרפת וליכא למימר דוקא היינו לאחר שקידש הקומץ כדתני' לעיל אבל הכא לא חשיב אלא הנשרפת משקדשה בכלי דה"ה אם משקדשה בכלי דנשרפת ואיידי דקתני סיפא קירב הקומץ דנאכלת נקט רישא קידש הקומץ ורבותא נקט אע"פ דכבר קדוש וקרוב להקרבה טפי מקידשה בכלי אפ"ה נשרפת:

המשנה השלישית והכונה בה בביאור החלק הרביעי והחמישי והוא שאמר נטמאת מנחתה עד שלא קדשה בכלי הרי היא ככל המנחות תפדה משנקדשה בכלי הרי היא ככל המנחות תשרף אלו שמנחותיהן נשרפות האומרת טמאה אני לך ושבאו לה עדים שהיא טמאה והאומרת איני שותה ושבעלה אינו רוצה להשקותה ושבעלה בא עליה בדרך כל הנשואות לכהנים מנחותיהן נשרפות בת ישראל שנשאת לכהן מנחתה נשרפת וכהנת שנשאת לישראל מנחתה נאכלת מה בין כהן לכהנת מנחת כהנת נאכלת ומנחת כהן אינה נאכלת כהנת מתחללת ואין כהן מתחלל כהנת מיטמא למתים ואין כהן מטמא למתים כהן אוכל בקדשי קדשים ואין כהנת אוכלת בקדשי קדשים מה בין האיש לאשה האיש פורע ופורם ואין האשה פורעת ופורמת האיש מדיר את בנו בנזיר ואין האשה מדרת את בנה בנזיר האיש מגלח על נזירות אביו ואין האשה מגלחת על נזירות אביה האיש מוכר את בתו ואין האשה מוכרת את בתה האיש מקדש את בתו ואין האשה מקדשת את בתה האיש נסקל ערום ואין האשה נסקלת ערומה האיש נתלה ואין האשה נתלית האיש נמכר ואין האשה נמכרת בגניבה אמר הר"ם פי' מנחת סוטה אמנם יביאה בעלה וכאשר היה בעלה כהן תשרף זאת המנחה בכללה לאמרו ית' וכל מנחת כהן כליל לא תאכל ובא בקבלה כהן ולא כהנת ואמרו ולא יחל זרעו זרעו מתחלל והוא אינו מתחלל שהוא לא ישוב חלל לעולם אבל הוא פסול כל זמן שיעמוד עם זאת האשה אשר שם אותה חללה המשל בזה שיהיה כהן כבר נשא גרושה הנה כשיבעל נעשית חללה כמו שהתבאר במס' קדושין בין שיהיה כהנת או לויה או ישראלית לפי שאמרו הנה כהנת מתחללת ענינו שהיא תתחלל בכלל מי שיתחלל וכאשר היתה זאת האשה חללה תעמד חללה לעולם בין שמת בעלה או גרושה וזה הכהן כל מה שהוא עמה הוא פסול לעבודה וכאשר גירשה ונדר שלא ישא נשים בעבירה כמו שיתבאר בשביעי מבכורות תחזור לכשרותו ולשון ספרא להחלו בזמן שהוא נוהג מנהג זה הרי הוא חולין ואמ' ית' אמור אל הכהנים בני אהרן ואולם קדשי הקדשים והם החטאת והאשם כמו שיקראהו הפסוק קדש קדשים הנה בא בתורה כל זכר בכהנים יאכלנה אמר השם ית' והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים ואמ' איש צרוע הנה לא יהיה פריעתו ופרימתן זולת באיש צרוע ואולם אלו שני הדינין אשר ייוחד האיש בהן בלתי הנשים בענין הנזירות הנה היא הלכה למשה מסיני לא התבאר לו בפסוק וכבר התבאר לך בסוף פ"ד מנזירות ואמ' השם בה בהקנות לאיש בתו ואמ' אבי הנערה את בתי נתתי לאיש הזה ואמר וכי ימכור איש את בתו לאמה ואמר וסקלתם אותו באבנים ובאה הקבלה אותו בלא כסותו הא אותה בכסותה ואמר ותלית אותו על עץ ובאה הקבלה אותו ולא אותה וכן אמר בגנב ונמכר בגניבתו ולא בגניבתה:

אמר המאירי נטמאת מנחתה ר"ל של סוטה אם עד שלא קדשה בכלי נטמאת הרי היא כשאר המנחות שנטמאו קודם שקדשו בכלי ותפדה ויביא אחרת בדמיה ואם משקדשה בכלי נטמאת נשרפת כדין שאר המנחות גם כן שמשנתקדשה בכלי נתקדשה קדשת הגוף ואינה יוצאה לחולין:

ואלו שמנחותיהן נשרפות ר"ל מפני שאינן ראויות ליקרב ולא ליפדות ולצאת לחולין האומרת טמאה אני ר"ל שאמרה כן אחר שקדשה בכלי וכן שבאו לה עדים שהיא טמאה והאומרת איני שותה ושבעלה אינו רוצה להשקותה וכולן שאירע כן משקדשה בכלי וכן שבעלה בא עליה בדרך ולא נודע עד שקדשה בכלי ומשקדשה בכלי אינה נפדית ולהקרב אינה ראויה שהרי אינה שותה ולמנחת נדבה אינה ראויה שאין מנחת נדבה באה שעורים:

כל הנשואות לכהנים מנחותיהן נשרפות פי' כבר ידעת שמנחת כהן אינה נקמצת אלא כלה כליל ואמר עכשו שכל הנשאת לכהן הן כהנת הן לויה הן ישראלית מנחתה נשרפת ודבר זה לא על מנחת סוטה לבד הוא נאמר אלא על כל מנחה הן של חובה הן של נדבה ופירשו בגמ' שאינה כלה כליל מפני חלק שלה וכן אינה נאכלת מפני חלק הבעל שהוא כהן ומ"מ נקמצת היא והקומץ קרב לעצמו והשירים מתפזרים על בית הדשן ואי אפשר לומר שיהא הקומץ קרב לעצמו והשירים קריבין לעצמן שכך אמרו חכמים כל שממנו לאשים הרי הוא בבל תקטירו ודבר זה נאמר על מקרא הכתוב כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו לה' שאין תלמוד לומר ממנו אלא לדרוש בו כי שניתן חלק ממנו לאשים הרי השירים באיסור הקטרה ואם כן אף זו הקומץ שקירב כראוי קירב מפני חלק שלה והרי השירים בבל תקטירו וא"ת שיקריבם לשם עצים כלומר שיתנה ויאמר אם לא היתה ראויה ליקמץ אלא שתהא ראויה להיות כלה כליל כדין מנחת כהן הרי זו הקטרה לשמה והקמיצה אינה מעלה ומורידה להיות אלו נקראים שירים אלא תהא כמנחה שנעשית כליל בשתי פעמים ואם ראויה היא ליקמץ עד שחל על הנשאר שם שירי מנחה שהם בבל תקטירו יהו כשאר עצי המערכה וכדברי האומר באיברי חטאת שנתערבו באיברי עולה שיתנם למעלה על המזבח לעשותם כליל כאיברי עולה ואע"פ שהם שירים הראוים לכהנים אחר הקטרת אמורין והם בבל תקטירו מ"מ נותנן בתורת עצים וממה שנאמר בשאור ודבש ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח ודרש בו לריח ניחוח הוא דלא יעלו אבל אתה מעלה לשם עצים הרי אין הלכה כן אלא כדברי חכמים שאמרו באיברי חטאת שנתערבו באיברי עולה תעובר צורתן ויצאו לבית השריפה אלא הקומץ קרב לעצמו והשירים מתפזרין על בית הדשן ואע"פ שבמנחת כהן חוטא ר"ל כהן שמביא מנחה בדלי דלות על שבועת העדות או שבועת בטוי או טומאת מקדש וקדשיו שכלה כליל שמנחת חובתו כמנחת נדבתו זו מ"מ בת הקרבה היא אבל זו שאינה בת הקרבה שמא אחר חלק שלה היא נידונית וכראוי נקמצה ושירים גמורים הם השירים מתפזרים על הדשן והולכין לאיבוד ומ"מ בת כהן הנשאת לישראל אין צד כהונה שבה כלום והקומץ קרב והשירים נאכלים לכהנים כדין מנחת ישראל ומעתה מתוך שמצא חלוק זה בין מנחת כהן למנחת כהנת ר"ל בת כהן הנשאת לישראל הזכיר ג"כ שהכהנה מתחללת ר"ל שאם נבעלה לפסול לה נתחללה מן הכהונה ומן התרומה והרי היא חללה וכהן אע"פ שנשא גרושה או זונה או חללה אינו נעשה חלל בכך ולא יחלל זרעו כתיב אבל הוא אינו חלל אלא שהוא בעמוד והוצא ופסול לעבודה עד שיוציא וכן מתחלק ענינם מצד אחר שהכהנת מיטמאה למתים וכהן אינו מיטמא שנאמר אמור אל הכהנים בני אהרן ודרשו בני אהרן ולא בנות אהרן ומצד אחר שהכהנת אינה אוכלת בקדשי קדשים כגון חטאת ואשם ומנחה וכהן אוכל בהם מפני שנאמר בהם כל זכר בבני אהרן יאכלנה אבל קדשים קלים נאכלים אף לנקבות:

ואח"כ מזכיר החלוקים שבין איש לאשה דרך כלל אף בישראל ואמר שהאיש פורע ופורם כשהוא מצורע ולא האשה וכן אינה עוטה על שפה אבל יושבת היא חוץ לעיר ונחלטת בטומאת נגעים כאיש:

האיש מדיר את בנו הקטן בנזיר לומר יהא זה נזיר וחלה נזירות אביו עליו ומגלח על נזירות אביו והוא מפריש לו קרבנותיו כמו שביארנו במקומו בנזיר כ"ח ב' בפרק מי שאמר הריני נזיר ושמע חברו ואמר ואני ואין האשה מדרת בנה בנזיר וכן לא האב את בתו שאף בבן אינה אלא הלכת סיני ולא נאמרה הלכה אלא בבן וכן התבאר שם שהאיש מגלח על נזירות אביו ר"ל שאם היה אביו נזיר והוא נזיר והפריש האב את קרבנותיו ומת הואיל והבן גם כן נזיר הרי הבן מגלח ביום מלאת שלו ומביא אותם הקרבנות שהפריש אביו ואינו צריך להביא קרבנות אחרים ואף זו הלכה היא בנזיר והאשה מיהא אינה מגלחת על נזירות אביה:

האיש מקדש את בתו ר"ל שמקבל קדושין בשביל בתו קטנה והיא מקודשת גמורה בכך ואין האשה מקדשתה וכל שקדשוה אמה או אחיה לאחר מיתת האב יכולה למאן וכן האיש מוכר את בתו כשהיא קטנה לאמה העבריה ולא האשה וכל שמכרתה אינה בדין אמה למצות יעוד ושאר דינין שבה כלל:

האיש נסקל ערום ר"ל בכסוי שמכסין אותו לפניו והאשה אינה נסקלת ערומה אלא בלבישת חלוקה כמו שביארנו בששי של סנהדרין וכן האיש נתלה אחר שנסקל ואין האשה נתלית כלל שנאמר ותלית אותו ולא אותה כמו שביארנו שם גם כן וכן האיש נמכר בגנבתו ואין האשה נמכרת בגניבתה כמו שביארנו בראשון של קדושין וכן היה יכול לשנות במשנה זו שהאיש נרצע ואין האשה נרצעת ושהאיש מצווה על פריה ורביה ולא האשה וכן בתלמוד תורה וכן בכל שהזמן גרמה וכן בבל תקיף ובל תשחת וכן שהאיש נידון בבן סורר ומורה ולא האשה וכן בכמה כיוצא באלו אלא שכך היא דרך התנאים לשנות ולשייר. זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמ' דבר:

תוס' בד"ה פרוש מאהבה כו' ירא מבעט ז' פרושין הן כו' פרוש מן הנכייה כו' עכ"ל כצ"ל והד"א:

בד"ה אלו שמנחותיהם כו' לאחר שקידש הקומץ כו' נקט רישא קידש הקומץ כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה ושבעלה בא עליה כו' אלא כמו שנשאו ונתנו בה מוזרות כו' עכ"ל לא ידענא מהיכא פסיקא להו דהמנחה שפיר קדוש בנשאו ונתנו בה מוזרות כו' אי משום דמדמה לה לעיל לתולה לה זכות הא לא דמיא לדהכא דהתם ע"כ איירי באינו מבורר לב"ד דאל"כ לא היתה שותת ומיירי נמי שם בשכבר הקריבו גם מנחתה ודו"ק:

גמ' ת"ר שבעה פרושים הן עיין בירושלמי פ"ט דברכות עלה דמתני' חייב אדם לברך על הרעה:

אַל תִּתְיָרְאִי לֹא מִן הַפְּרוּשִׁים וְלֹא מִמִּי שֶׁאֵינָן פְּרוּשִׁים, אֶלָּא מִן הַצְּבוּעִים, שֶׁדּוֹמִין לַפְּרוּשִׁים, שֶׁמַּעֲשֵׂיהֶם כְּמַעֲשֵׂה זִמְרִי וּמְבַקְּשִׁים שָׂכָר כְּפִינְחָס. דקדק מהרש"א ז"ל והלא של זמרי היתה בגלוי ואיך מדמה לה להאי? עיין שם. ונראה לי בס"ד גם זמרי עשה בתחלה במרמה ובהסתר לעיני הרואין שתפס את כזבי והביאה לפני משה רבינו ע"ה ואמר לו זו אסורה או מותרת? ואם תאמר אסורה! בת יתרו מי התירה לך? (סנהדרין פב.), נמצא הראה לעיני הכל שהוא מגייר אותה כמו צפורה חס ושלום ובאמת לא הוה הכי אלא היתה עודנה ארמית זונה ובא עליה בניאוף. ואומרו מְבַקְּשִׁים שָׂכָר כְּפִינְחָס פירוש מכניסים עצמם בעניינים שאינם שלהם באומרם שהם מתקנאים קנאת הדת כמו שנתקנא פנחס אך באמת כל מגמתם כדי להתייהר ולהתגדל לערבב העולם בריב ומחלוקת ומבקשים ליקח אחר כך בזה גדולה שישימו אותם פרנסים ודיינים באומרם אלו מקנאים קנאת הדין וראויים לכך וכונתם שתשאר שררתם לזרעם וזרע זרעם כאשר היה שכר פנחס בְּכְּהֻנַּת עוֹלָם לּוֹ וּלְזַרְעוֹ (במדבר כה, יג).

שִׁבְעָה פְּרוּשִׁים הֵם נראה המה מספר שבעה כנגד שבעה שמות שיש ליצר הרע שהם שבעה רוחות טומאה דכנגדן הם שבעה מדורי גיהנם ואלו השבעה פרושים נמשכין ובאים ונעשים מצד היצר הרע שיש לו שבעה רוחות טומאה.

לָא תִּתְּנִי 'פָּרוּשׁ מֵאַהֲבָה', 'פָּרוּשׁ מִיִּרְאָה', דְּאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: לְעוֹלָם יַעֲסֹק אָדָם בְּתוֹרָה וּבְמִצְווֹת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ בָּא לִשְׁמָהּ. הקשה מהרש"א ז"ל אמאי לא אמר לו לָא תִּתְּנִי 'פָּרוּשׁ שִׁיכְמִי' לפי דברי רש"י ז"ל דהוא גם כן עניינו שלא לשמה כמו שכם שמלו שלא לשם שמים? ונדחק לתרץ עיין שם. ונראה לי בס"ד 'פָּרוּשׁ מֵאַהֲבָה' וּ'פָּרוּשׁ מִיִּרְאָה' עושה מצות דחייב בהם שלא לשמה ולכן בזה יש לומר כיון דעל כל פנים הוא מקיים בזה מצות ה' דחייבו לעשות כן אף על פי שכונתו שלא לשמה יגין עליו זכות המעשה דמקיים חיוב שלו שתהיה אחרי זה כונתו לשם שמים, דהא דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, לְעוֹלָם יַעֲסֹק אָדָם בְּתוֹרָה וּבְמִצְווֹת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ בָּא לִשְׁמָהּ קאי על עסק התורה שהוא חייב בו במצות ה' שצוהו לעסוק בתורה ואף על גב דהוא כונתו שלא לשמה על כל פנים עביד מעשה שהוא חייב לעשותה במצות ה' עליו. אבל 'פָּרוּשׁ שִׁיכְמִי' איירי בעושה מילי דחסידותא שאינו חייב לעשותה מן הדין והוא מתכוין שלא לשמה דדמי זה לענין שכם שמלו שלא לשמה והם לא חייבים מעיקרא במילה כי לא נצטוו בה אלא אברהם אבינו ע"ה וזרעו ולכן זה שעושה דבר שאינו חייב בו וכונתו לשם פניה זרה הרי זה חוטא שהוא מתעטף בטלית שאינו שלו לכבוד עצמו ואין זה עושה דבר שחייב בו כדי שנאמר זכות המעשה דעל כל פנים הוא קיים חובתו בה יגין שתהיה אחר כך כונתו לשמה דהא זה אינו חייב בכך ולא קיים מצות ה' בכך כלל כי לא צוהו בזה כי לזה יאמר השם יתברך מי ביקש זאת מידך לכבד עצמך ולענג חומרך בדבר טוב שלי אשר אני לא צויתיך לעשותו? דודאי זה גרע גם מצד המעשה דאדרבה יותר טוב שלא היה עושה כלל שלא בדבר שבקדושה לצורך חול! משל למלך שגזר על עבדיו שלא ילבשו מלבוש הצבוע בגון פלוני ויהי היום ויבואו שנים עבדים לפניו לובשים מלבוש שגזר עליו אך אחד המלך קראו לבא לפניו ובא והשני לא קראו המלך ובא לפניו, על מי כועס המלך ביותר? על אותו שלא קראו ובא מאיליו ולבש מלבוש זה! אך חבירו שקראו המלך ובא הנה על כל פנים קיים מצות המלך בביאתו לפניו אף על פי שחטא למלך מצד המלבוש. וכן הענין כאן ולכן לא אמר לו לָא תִּתְּנִי 'פָּרוּשׁ שִׁיכְמִי'.

אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק דְּמִטַּמְרָא, מִטַּמְרָא, דְּמִגַּלְיָא, מִגַּלְיָא וכו'. קשה מאי מחדש בזה הלא דברים פשוטים הם? ונראה לי בס"ד באלו השבעה פרושים יש בהם רעתם מכוסית בפנים כמו פָּרוּשׁ שִׁיכְמִי שעניינו הוא בלב ואין אדם יודע מה כונתו בלבבו. וזהו דְּמִטַּמְרָא רוצה לומר דברים שדרכם להיות טמונים בלב אלו דמטמרן מעיני בני אדם דמי יודע מה בלב חבירו ויש דברים דעניינם גלוי לעיני בני אדם כמו פָּרוּשׁ נִקְפִי דהכל רואין הדם שותת מרגליו וניקף ברגליו וכן קִיזָאִי הכל רואין אותו דעניינים אלו הם עצמן גלויין לעיני הכל הנה גם כונה שלהם היא גלויה. ואל תאמר אין בני אדם יודעים מה בלבבם דבאמת אנן סהדי דאינו עושה כן אלא לפניה זרה דמי שהוא חסיד אמיתי הוא מסתיר חסידותו ועניינו מבני אדם ואיך יעשה חסידות גדולה כזו לעיני הכל דתהו בה אינשי אלא ודאי כונתו להרע כדי להתכבד ולהתגדל.

דְּבֵי דִּינָא רַבָּה לִיתְפָּרַע מֵהַנֵי דְּחָפוּ גּוּנְדֵי פירש רש"י מתכסין בטליתות ומראין עצמן כפרושין עיין שם. ונראה הכונה שמורידין הטלית שלהם עד סוף פניהם כדי שיחשבום כפרושין ויאמינו בם כהך מעשה דאיתא בירושלמי באחד שהיה מניח תפילין ביום כולו וראהו אחד בערב שבת והאמין בו והפקיד כיסו אצלו ובמוצאי שבת בא לקבל כיסו וכפר זה בכל אמר לאו לדידך מנית אלא להלין דברישך המנית. עד כאן עיין שם. ולכן זה מוריד הטלית עד סוף הפנים שיחשבו אותו לחסיד ויפקידו אצלו בלא עדים ואחר כך יכפור בכל.