מסכת סוטה דף כ׳ עמוד א׳

קשיא דר"ע אדר"ע התם קאמר מחיקה מעכבא את האונס דכל זמן שלא נמחקה אם אמרה איני שותה יכולה לחזור בה ולא אנסינן לה להשקותה אבל אם נמחקה המגילה מערערין אותה על כרחה ואפי' לא קירב הקומץ דהא והשקה קמא דקודם הקטרה להכי דרשינן והכא קאמר קומץ מעכב את האונס דכל כמה דלא קרב קומץ אי אמרה איני שותה לא אנסינן לה להשקותה:

וחזרה ואמרה שותה אני לר"ע מהו להשקותה מרצונה:

שיתן מר דבר מר:

שמרים כבר קודם מחיקה אלמא מחמת דבר אחר הם מרים ואין מרירה על שם קללת בדיקתם נקרא דהא מקמי מחיקה לאו בני מיבדק נינהו:

מתני' מגילתה נגנזת בצדי ההיכל דכל כתבי הקדש שאינן ראויין לקרות בהן נגנזין שלא יתבזו:

על בית הדשן שהיא בעזרה ששורפין שם פסולי קדשי קדשים ופסולי אימורים שמחיצתן לפנים מן הקלעים כדאמרינן בשחיטת קדשים (דף קד:) שלשה בית הדשן הם דהואיל וקדשה בכלי נשרפת בעזרה והאי מתפזרת היינו נשרפת כדאמר לקמן (סוטה ד' כג.) ואלו שמנחותיהם נשרפות וקא חשיב להא האומרת איני שותה:

ואין מגילתה כשירה להשקות בה סוטה אחרת דבעינן כתיבה לשמה דכתיב ועשה לה הכהן לה לשמה:

המים נשפכין כיון דאמרה טמאה אני בדוקה ועומדת היא ומים המרים לא ניתנו אלא לברר את הספק:

מגילתה נגנזת ירושלמי תני נגנזת תחת צירו של היכל למה בשביל לשחקה לול קטן היה שם ושם המים נשפכים תני אין בהן משום קדושה מהו לגבל בהן את הטיט מה בכך המים נשפכים תני יש בהם משום קדושה: נמחקה המגילה ואמרה איני שותה מערערין אותה למה שגרמה לשם שימחק כמה ימחק תני רבי חנין ב"ש אומרים אחת ובה"א שתים א"ר אילעאי טעמא דב"ה כדי לכתוב י"ה:

בן עזאי אומר חייב אדם וכו' ירושלמי דבן עזאי דלא כר"א בן עזריה דדריש (חגיגה דף ג.) הקהל את העם האנשים והנשים והטף אנשים באו ללמוד נשים לשמוע ונראה דפי' דמצוה לשמוע הנשים כדי שידעו לקיים מצוה ולא משום שידעו שזכות תולה: מטרונה שאלה את ר' אלעזר מפני מה חטא אחת במעשה העגל והן מתין בה ג' מיתות אמר לה אין אשה חכמה אלא בפלך אמר לו הורקנוס בנו בשביל שלא להשיבה דבר אחד מן התורה אבדת ממני ג' מאות כור מעשר בכל שנה א"ל ישרפו ד"ת ולא ימסרו דברי תורה לנשים:

רוצה אשה בקב ותיפלות פר"ח רוצה אשה שיהא בעלה חמר ויהא מצוי אצלה בכל שבת לתת לה עונתה ולא יביא לה אלא קב חטים בלבד ולא יהא גמל שהולך בדרך רחוקה ואינו נותן לה עונה אלא אחת לשלשים יום ואע"פ שמביא לה לשכרו ט' קבין חביבה עליה העונה בכל שבת וקב אחד מט' קבין ופרישות ל' יום ורבי פירש בשם רב האי המשרה אשתו ע"י שליש לא יפחות לה מקביים חיטין מן שבת לשבת כדמוכח בגמרא בפרק אע"פ (כתובות דף סד:) ועונתה מצוי לה ואילו המורד על אשתו (שם סג.) מוסיפין על כתובתה ג' דינרים בשבת ושער בינוני הוא ד' סאין בסלע וסלע ד' דינרים נמצאת סאה בדינר וג' סאין בג' דינרים שהן י"ח קבין הרי שחכמים עמדו על סוף דעתה שהיא רוצה בתיפלות ועמו שני קביים מי"ח קביים שיפרוש ממנה דקביים אחד מט' בי"ח קבין:

סוטה שאמרה איני שותה שדינה לצאת בלא כתבה וחזרה בעודה לשם ואומרת הריני שותה רואין אם מתחלה כשאמרה איני שותה היתה אומרת כן מחמת פחד יכולה לחזור אבל אם ראינוה בריאה הרבה ואינה מתפחדת ואעפ"כ אמרה איני שותה אינה יכולה לחזור ולומר שותה אני אלא יוצאה בלא כתבה:

מי סוטה אחר שנתן העפר על פני המים צריך שיתן לתוכן בפניה דברים המרים כגון לענה וכיוצא בה כדי שתתירא ותודה ולא תגרום רעה לעצמה וכן שלא תזקיק שם הב"ה לימחות וזהו שאמרה תורה מי המרים וכבר ידעת שמלת מי הוא סמוך והמרים תאר כלומר מי הדברים המרים ר"ל שאין נקראין מרים על שם מחיקת המגלה והאלה ופעולת המים לבד אלא שאף מצד עצמן הם מרים וקצת התלמידים ראיתי מתמיהים בה והרי זה מביא לחשוד שאף הפעולה באה מצד אותם הדברים ואינו כלום שהרי אף היא מכרת אותם הדברים שאין פעלתם לצבות בטן ולנפיל ירך וכל שכן לשעתן שדברים אלו בפניה הם נעשין שכל עצמה אינה אלא ליגעה ביותר ולמרר את חייה כל אותו הפרק כדי שתודה ועוד שהרי אף לחושד בכך מה שאתה פוגם באותה שזינתה אתה משביח בטהורה שהרי כלן דבר מר נתון לתוכן והטהורה פניה מזהירות אחר שתייתה ואם היה בה חולי המעכבה מלילד מתעברת ויולדת ואף לדבריו נוח לו בכל דבר הבא דרך מופת ופלא שישתנה הטבע לטובה משישתנה לרעה ומרובה מדה טובה ממדת פורענות:

כותבי ספרים תפלין ומזוזות צריכין להזהר במלאכתם מפני שהיא מלאכת שמים שאם יחסרו אות אחת כגון א' שבמלת וה' אלהים אמת או אם יותירו אות אחת כגון שיותיר יו"ד אחת בהוה על הוה עד שיהא יהוה על ה' או שיוסיף וא"ו במלת ברא אלהים עד שיהא בראשית בראו אלהים נמצא מחריב את העולם וכן בכמה דברים כיוצא באלו ודרך כלל חסרות ויתירות הוא מן הדברים שפוסלין ספר תורה אפי' בחסרה אחת או ביתרה אחת:

ספרים תפלין ומזוזות אין נכתבות אלא בדיו וכבר ביארנו במסכת שבת שכלל ענינו הרכבת דברים מהם שמשחירים ומהם שמדביקים אלא שאין מדביקין כל כך שלא יהא הכתב יכול לימחות כלל אלא שלא יהא יכול לימחות בלא היכר ולכתחילה אין מטילין בו קנקנתום מפני שמדביק ביותר מדאי ואם נתן כשר ובסוטה מיהא שמגלתה צריכה ליכתב על עור טהור כספר תורה צריך על כל פנים שלא יהא שם קנקנתום שהרי עומדת היא לימחק וזהו שאמרו בכל מטילין קנקנתום חוץ מפרשת סוטה ולא על פרשה שבתורה היא אמורה אלא על הפרשה שכותבין במקדש על כל סוטה וסוטה לימחק הא פרשת סוטה שכתבה בתורה אינה ראויה לימחק לסוטה ואין אומרים הואיל וסתם נכתבה נמחקת היא אלא הרי הוא כמי שנכתבה בהדיא לשם אחרת שעל כל פנים לכתיבה לשמה אנו צריכין על הדרך האמור בגט אשה כמו שיתבאר במקומו ומגלה זו הואיל וניתנה לימחק פירשו בתלמוד המערב שאינה מטמאה את הידים:

המשנה השניה והכונה בה בביאור החלק השלישי והוא שאמר אינה מספקת לשתות עד שפניה מוריקות ועיניה בולטות והיא מתמלאה גידים גידים והן אומרין הוציאוה הוציאוה שמא תטמא העזרה אם יש לה זכות היתה תולה לה יש לה זכות תולה לשנה אחת לשתי שנים יש זכות תולה לשלש שנים מכאן אמר בן עזאי חייב אדם ללמד את בתו תורה שאם תשתה תדע שהזכות תולה לה ר' אליעזר אומר המלמד את בתו תורה מלמדה תפלות ר' יהושע אומר רוצה היא אישה בקב תפלות מתשעה קבין פרישות הוא היה אומר חסיד שוטה רשע ערום אשה פרושה ומדות פרושים הרי אלו מבלי עולם ר' שמעון אומר אין הזכות תולה במים המאררים אם אומר אתה שהזכות תולה במים המאררים מדהה אתה את המים בפני כל הנשים השותות ומוציא אתה את שם רע על הטהורות ששתו ויאמרו טמאות היו אלא שתלה להם הזכות ר' אומר הזכות תולה במים המאררים ואינה יולדת ואינה משבחת אלא מתנונה והולכת וסופה שהיא מתה באותה המיתה אמר הר"ם פי' אינה מספקת לשתות הוא מאמר ר' עקיבא שהוא סובר מקריב המנחה ואחר כך משקה כמו שאמ' ר' שמעון ואינה הלכה ואמ' יש לה זכות ירצה בו זכות התורה ואע"פ שהיא בלתי מצווה בזה לפי שלא צותה התורה כי אם לאנשים ולמדתם אותם את בניכם ולא בנותיכם ואמר מלמדה תפלות שיעורו כאלו למדה תפלות והם דברים בטלים ודמיונים וענין מאמר ר' יהושע שהוא יאמר שהאשה רוצה באיש מסכן מאנשי החבורה נותן לה קב בכל יום מאיש חסיד פרוש מהדברים המגונים ויתן לה ט' קבין בכל יום חסיד שוטה אמר בתלמוד שענין זאת ההפלגה לאותו מתחסד עד שיגנוהו ההמון להיותו עושה מעשים אשר לא יעשו ויקראוהו שוטה בחסידותו ואמ' בגמרא שבת בירושלמי כל מי שהוא פטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט ורשע ערום ומכות פרושים הוא מה שאספר וזה שפרושים יקראו החכמים להיותם פרושים מדעת ההמון מתאוות העולם וממנהגים הפחותים והם הפרושים האמתיים וכן יאמרו ע"ה פרושים הם ומנוי כל מי שיביאו לסבה מהסבות כמו שיגדלוהו בני אדם או שלא יאבד השם ממונו ויפסיד ענינו ואין אצלם פרוש אמתי בלתי עובד מאהבה כמו אברהם אבינו והששה הם רעים והם יוסיפו בחיובים ויפליגו להחמיר לגנוב לב העולם ויהיה כהוסיפם להעמיק לתורה במדות ואמרו מכות פרושין הרי אלו מבלי העולם שאלו הדברים יפסידו האדם ומדהה בלשונם הוא מראה עכור אשר לא יהיה חזק הלובן ולא יהיה לה בהירות ולא בהקות וכזה הרבה יש במסכת נגעים הנה ענין אמרו הנה מדהא שאם תהיה עכורת המראה ותכחיש גופה מעיני האנשים ומתכונתה תתיך וכבר אמרתי לך פעם אחרת כי כאשר חלקו החכמים בדעת שיאמינו בו ואין תכליתו מעשה מן המעשים הנה לא נאמר שם הלכה כפלני ואין הלכה כבן עזאי:

אמר המאירי אינה מספקת לשתות עד שפניה מוריקות ר"ל אם זינתה שאם היא טהורה אדרבה פניה מזהירות ואם היתה חולנית מתחזקת אבל כשהיא טמאה מיד פניה מוריקות וכן עיניה בולטות והא מתמלאת גידין ר"ל שגידי הלחיים נופחין ונראית כמלאה גידין ואף בשרה נעשה בה כעין שוטין נפוחין וכמו שאמרו בסיפרי כמין שרביטין מזורקין בה ושאלו בגמרא מתני' מני אי רבנן דאמרי משקה ואח"כ מקריב הרי כל שלא קרבה מנחתה אינה נבדקת שהרי נאמר על המנחה שהיא מזכרת עון ואי ר' שמעון דאמר מקריב ואח"כ משקה הרי מ"מ נאמר במשנה זו שהזכות תולה והוא סובר שאינה תולה כמו שנבאר במשנה זו והעמידהו לדעת ר' עקיבא שהיה סובר שמקריב תחלה וכמו שאמר משקירב הקומץ אינה יכולה לחזור כמו שביארנו במשנה ובתליית הזכות הוא סובר כחכמים ומ"מ אף לדעת חכמים תכף שהושלם ענינה פניה מוריקות:

והם אומרים הוציאוה הוציאוה שלא תטמא את העזרה ופירשוה בגמרא שמא תפרוס נדה והנדה מטמאה עזרת נשים שהנדה והזבה ובעל קרי אסורים ליכנס במחנה בכל הר הבית שירושלים והמקדש חלוק לשלש מחנות כל ירושלים נקרא מחנה ישראל ומשלחים מצורע משם אבל לא זב וזבה ולא נדה ויולדת אלא יושבין בכל העיר אבל משלחין אותן מכל הר הבית שהוא במקום מחנה לויה מפני שהן מטמאין משכב ומושב אף בלא מגע אבל טמא מת ואפי' מת עצמו מותר ליכנס להר הבית שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו במחיצתו ר"ל מחנה לויה ונמצא שלא מחשש מיתה אמרו כן ומה שאמרו במשניות של טהרות כלים פ"א במשנת עשר קדושות שבארץ ישראל זו למעלה מזו שמן החיל ואילך אין טמא מת נכנס לא נאמרה אלא מדברי סופרים הא מן התורה עזרת נשים ואף שער ניקנור לא נתקדשו בקדושת עזרה והרי הן כשאר הר הבית אלא מחמת חשש נדה הוא שאלו מחשש טמא מת הואיל ומדברי סופרים הוא דיים לעשות כן בשעת גסוס וכן כתבוה בתוספות ואף הם כתבו עוד שאף איסור סופרים אין בה שאף חכמים לא גזרו בה אלא לבא ליכנס דרך שם למחנה שכינה וגזרו עליו כן מגזירה שמא יכנס לפנים אבל בדרך אחרת לא וראיה להם ממה שאמרו אירע קרי באחד מהם יוצא והולך לו במסבה ההולכת תחת הבירה טבל ובא וישב לו אצל אחיו הכהנים ורוצה לומר בבית המוקד אלמא טבול יום נכנס בבית המוקד ובית המוקד היה חציו בקדש כמו שהתבאר שם והטעם שלא אסרו אלא בעזרת נשים שהוא משמש כניסה ויציאה ומה שאמרו במסכת נדה שחרדה מסלקת את הדמים פרושה בדאגה שאינה באה פתאום אלא שמתיראה מאויבים ומסתתרת כמו שאמרוה בהיתה במחבוא והגיע שעת וסתה ולא בדקה שמטהרין אותה מן הסתם אבל בעתותא ר"ל פחד הבא פתאום כגון זה שבשתייתה וטעימתה היא מתפחדת המקור מתרפה והדם יוצא וכמו שמצינו באסתר שבאה לה השמועה פתאום ופירסה נדה כדכתיב ותתחלחל המלכה וכו':

ואמר אח"כ שמיד בטנה צבה ואחר כך ירכה נופלת ומתה אם היה לה זכות תולה לה ר"ל שאינה מתה לשעתה אלא שמעט מעט נימוקת והולכת עד שתמות ושיעור זמן התלייה לפי הזכות יש זכות תולה שנה ויש זכות שתולה שתים או שלש והביאוה בגמרא דרך אסמכתא ממה שאמר דניאל לנבוכדנצר מלכא מלכי ישפר עלך וחטאתך בצדקה פרוק ונאמר בו כלא מטא על נבוכדנצר מלכא לקצת ירחין תרי עשר אלמא שהזכות תלה לו שנה ומצינו במדותיו של הקב"ה שישתנה במדת רחמים להאריך זמן אחר זמן פעמים שלש והילכך יש זכות תולה שלש ומ"מ פירשו בגמרא שאין זכות מצוה תולה לה כל כך שהרי אמרו עבירה מכבה מצוה ר"ל שאע"פ שאין הב"ה מקפח שכר כל בריה משלם הוא מצד אחד ועונש העבירה משתמר וכדכתיב אשר לא יקח שוחד זה שוחד מצות כלומר שאין עשיית מצוה מפקעת עונש המיועד לעבירה ואחר שעונש זה מיוחד לעבירה זו אין מצוה מפקיעתו אלא זכות של תורה הן שעסקה היא בתורה אע"פ שלא נצטוית בכך הן שהשתדלה בלמוד בניה ובעלה:

בפרש"י בד"ה מגילתה נגנזת כו' שאינן ראוין לקרות בהן כו' ובד"ה מתמלאות גידין כו' שיטות [שיטות] של נפיחה כו' ובד"ה שלא תטמא כו' נקנור עזרת כו' ובד"ה ומשוי ליה ריש כגון דלי"ת דאחד עכ"ל והס"ד וכצ"ל מפירוש ישן:

תוס' בד"ה מגילתה נגנזת כו' יש בה משום קדושה עכ"ל הוא סוף דבור ואח"כ מתחיל הדבור נמחקה מגילה ואמרה כו' לכתוב י"ה עכ"ל הוא סוף דבור ואח"כ מתחיל הדבור אמר רבי ירמיה למחוק לה מן התורה א"ב כו' שבועה לא עשה ולא כלום א"כ כו' לשם ס"ת ומה שאין מטילין כו' ולרבי אחי בר יאשיה כו' דיחוי דרב נחמן ב"י א"כ האי כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה אבל כו' אלא וכתב לה כתיב גבי עשייה כו' היאך קמא שנכתב שלא לשום אשה כתב רחמנא וכתב ואי לא כתיב אלא וכתב ה"א למעוטי האי דלא איהו כתב לה אבל יש לו ב' נשים דאיהו קא כתב לה כשר כתב רחמנא וכתב לה דממעטינן כו' עכ"ל כצ"ל:

מתני' מערערין אותה עיין פרש"י איוב לט כט:

שם מכאן אומר בן עזאי וכו' ע' חגיגה ד' ג' ע"א תד"ה נשים לשמוע:

אֵינָהּ מַסְפֶּקֶת לִשְׁתּוֹת, עַד שֶׁפָּנֶיהָ מוֹרִיקוֹת וְעֵינֶיהָ בּוֹלְטוֹת, וְהִיא מִתְמַלְּאָה גִּידִים. נעשו ג' סימנים אלו תחלה כי התחלת התעוררות של תאות הנואף באה לו מצד קשוט גופה ועיקר הקשוט עושתו בפנים שלה. גם סרסור של עבירה היא 'עין רואה' לכך עֵינֶיהָ בּוֹלְטוֹת שגרמה לנואף להיות עיניו בולטות להביט ביופיה וקשוטיה ואז תאוה הנסתרת בלבבו מגלה אותה חוצה בקשוי האבר ומעשה התשמיש לכך מִתְמַלֵּאת גִּידִין שגידין שלה שהיו נעלמים בתוך הגוף ניכרין ונראין עתה מבחוץ שגרמו שתתגלה תאות הנואף בחוץ בקשוי האבר ובמעשה התשמיש. וראשי תיבות שלשה סימנים אלו 'פגע' שהוא ראשי תיבות פנים גידים עינים כי באלו פגעה בעבירה ובאלו פגעו מן השמים בפרענות שלה תחלה רמז לדבר אֵין שָׂטָן וְאֵין 'פֶּגַע' רַע (מלכים א' ה, יח) רוצה לומר אם אין שטן הוא יצר הרע להחטיא האדם אין פגע רע שלא יהיה רע בשלשה אלו שהם ראשי תיבות פגע אצל עוברי עבירה.

יֵשׁ זְכוּת תּוֹלָה שָׁנָה אַחַת, וְיֵשׁ זְכוּת תּוֹלָה שְׁתֵּי שָׁנִים, וְיֵשׁ זְכוּת תּוֹלָה שָׁלֹשׁ שָׁנִים. נראה לי בס"ד טעם לכל זה שיש מצוה נוהגת ביום בלבד וזו תולה שנה אחת שהיא י"ב חודש כנגד י"ב שעות היום. ויש מצוה נוהגת בלילה וביום כגון מקרא מגילה וכיוצא שהם כ"ד שעות וזו תולה שתי שנים שהם כ"ד חדשים. ויש מצוה נוהגת יום ולילה ויום כגון תענית כיפור דנחשב התענית מתחילת יום התשיעי דאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות ח:) כל האוכל בתשיעי כאלו התענה תשיעי ועשירי, וכתבו הפוסקים שזה מתחיל מתחלת יום ולא מן הלילה. וכן שבת קודש מתחלת ההכנה שלו מתחילת יום השישי דכתיב וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ (שמות טז, ה) ודרשו רבותנו ז"ל (שבת קיז:) אין 'והיה' אלא לשון 'מיד' כי מן הבוקר תתחיל מצות ההכנה הרי כאן ל"ו שעות וזו תולה שלשה שנים שהם ל"ו חדשים. וזה הטעם שכתבתי אתי לדברי רב יוסף דמוקים למתניתין בהגנה דזכות מצוה שמגינה מן הפרענות גם בעידנא דלא עסיק בה. ומה דקאמר דְּמְגִינָּה אֶלָּא לְפִי שָׁעָה היינו לפרענות של עולם הזה קרי לה 'לפי שעה' כמו שכתב הרב עיון יעקב ז"ל.

אִם יֵשׁ לָהּ זְכוּת, תּוֹלָה לָהּ שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים הנה כאן נמצא חמשה חלוקות האחת שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים והשניה תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים והשלישית שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ והרביעית שְׁתֵּי שָׁנִים והחמישית שָׁלֹשׁ שָׁנִים. ונראה לי בס"ד טעם בכל חד וחד והוא כי המצוה יש בה שלשה חלקים 'מחשבה ודבור ומעשה' ומכל חלק נברא אור אחד לכן בעבור כל חלק של הזכות שהיא המצוה נותנין לה זמן אחד שלם וסתם זמן בית דין שלושים יום לכן יגיע לה בעבור שלשה חלקים זמן שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים. ומאן דאמר תִּשְׁעָה הוא כל אור שבקדושה שנברא מן המצוה יש בו שלשה חלקים שהם 'פנימי ותוך וחיצון' אם כן שלשה חלוקות אורות של 'מחשבה ודבור ומעשה' נחלקים לתשעה חלקים ובעבור כל חלק נותנים לה זמן בית דין שהוא שלושים יום הרי תשעה חודשים. ומאן דאמר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ סבירא ליה בכל מצוה מתייחדים ארבע אותיות שם הוי־ה ברוך הוא הנרמזים באותיות מצוה, כי מצוה בא"ת ב"ש הוא י־ה ונמצא בחלק המחשבה נעשה יחוד ארבע אותיות השם ברוך הוא וכן בדבור וכן במעשה הרי שלשה שמות שהם י"ב אותיות ובעבור כל אות נותנים לה זמן בית דין שלושים יום הרי כאן י"ב חודשים. ומאן דאמר שְׁתֵּי שָׁנִים עושה החשבון כך דידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רשב"י פרשת נח כמו שאמרו בתוספתא 'תְּרֵין רוּחִין אִית לְכָל צַדִּיק וְצַדִּיק' דהכונה הוא שיש שתי בחינות נשמה באדם התחתונה נכנסת בפנימיותו והעליונה נשארת בבחינת צלם מקיף על ראשו כמו שאמר הכתוב אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ אִישׁ (תהלים לט, ז) וזו העליונה שואבת לו חיים מלמעלה תמיד ומריקה אל נשמתו אשר בתוכו עיין שם. נמצא כל הפעולות שפועל האדם במצות הם נעשים על ידי שתי נשמות אלו העליונה והתחתונה דשניהם שותפים בפועל הנעשה מן המצות ויש לכל אחד מהם זכות שלם כדין שני שותפים שכתבו ספר תורה בשותפות דאיכא רבים דסבירא ליה שיצאו כל אחד ואחד ידי חובתו דנחשב כל אחד עשה מצוה שלימה ועל כן החשבון הזה שעשינו בזכות המצוה שתולה י"ב חודשים כנגד י"ב אותיות שם הוי־ה צריך להיות כפול אחת מצד נשמה העליונה ואחת מצד נשמה התחתונה לכן תולין לה שתי שנים שהם כ"ד חודשים. ומאן דאמר שְׁלֹשָׁה שָׁנִים עושה חשבון של י"ב אותיות שם הוי־ה ברוך הוא כך כי באדם כלול נר"ן [נפש רוח נשמה] ושלשתם שותפים בפועל הטוב ההוא של י"ב אותיות הנזכר הראוי להיות נתלה בעבורו י"ב חודשים ונמצא יש כאן ג' שנים אחת בשביל חלק הנפש ואתת בשביל חלק הרוח ואחת בשביל הנשמה כי אפילו מי שיש לו נפש לבדה מוכרח שהיא כלולה מן נר"ן.

הַמְלַמֵּד אֶת בִּתּוֹ תּוֹרָה, כְּאִלּוּ מְלַמְּדָהּ תִּפְלוּת פירש רבינו עובדיה ז"ל רוצה לומר חיבור משכב אנשים. וקשה היכא נרמז כאן שהאי תפלות קאי על חיבור משכב אנשים? ודילמא חיבור להתחבר עם חכמים ונבונים ובעלי שכל, כי כיון שמלמדה תורה יהיה לה תאוה להתקרב עם חכמים ונבונים? ונראה לי בס"ד כי תִּפְלוּת שהוא לשון חיבור הנה הוא בהפוך אתוון פתלות ומצינו שמכניס לאבר התשמיש בשם פתילה כמו שאמרו בגמרא (גיטין נח.) על זנות דאשת איש שתי פתילות בנר אחד. גם עוד תִּפְלוּת בהפוך אתוון לפתות והוא כנוי לקשוי אבר התשמיש כמו שאמרו (סנהדרין יט:) על פסוק (רות ג, ח) וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ וַיִּלָּפֵת, 'שנתקשה האבר כראשי לפתות' לכך מפרשינן האי תפלות קאי על חיבור משכב אנשים. אך עדיין צריך להבין מה שייכות יש לדבר זה עם לימוד התורה? ונראה לי כי אמרו רבותינו זכרונם לברכה (נדרים כ:) האשה אין דרכה לתבוע חיבור התשמיש בפה ורק מרצייא ארצויי דהיינו עושה דברים בהשכל ודעת כדי שיבין בעלה שהיא תתאוה לתשמיש וישמש עמה. והנה להמצאות אלו שירגיש על ידם הבעל וישמש צריך בינה והשכל דאם האשה פתאית לא תדע לעשות המצאות אלו הממצאים את התפלות אך אם מלמדה תורה אפילו שהיא פתאית תתחכם ואז תתלמד לעשות המצאות לתשמיש בדרך חכמה.

רוֹצָה אִשָּׁה בְּקַב וְתִפְלוּת, מִתִּשְׁעָה קַבִּין וּפְרִישׁוּת עיין בתוספות יום טוב מה שאמר במספר התשעה עיין שם. ונראה לי בס"ד דכתבו חכמי המספר דמספר התשעה הוא תמידי שלא ימוט! כיצד? ב' פעמים ט' הוא י"ח ובמספר קטן ט' וב' פעמים י"ח הוא ל"ו ובמספר קטן ט' וב' פעמים ל"ו הוא ע"ב ובמספר קטן ט' וב' פעמים ע"ב קמ"ד ובמספר קטן ט' וב' פעמים קמ"ד הוא רפ"ח ובמספר קטן י"ח וי"ח במספר קטן ט' וכן על זה הדרך חוזר חלילה, נמצא כל מה שתוסיף כמוהו חוזר להיות ט'! ולכן נקיט כאן מספר תשעה ברבוי הפרנסה שנותן לה לומר אפילו אם זה הרבוי הפרנסה שנותן לה הוא תמידי וקיים שלא ימוט כמו מספר התשעה שהוא קיים שלא ימוט! עם כל זה כיון דהוא פרישות לא נח לה אלא נח לה התפלות אפילו פרנסה מועטת שהוא שיעור קב אחד.