דף ביאור

מסכת סוטה דף ט״ז עמוד ב׳

דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

לטקסט המלא במקור

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת סוטה דף ט״ז עמוד ב׳

מסכת סוטה דף ט״ז עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 20 קטעים ממוספרים, כ־385 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

רש"י

כדלעת מני הא דקתני מגלחו תגלחת שניה כראשונה רבי עקיבא היא:

מאי הוה עלה דבעיין דלעיל אם אין שם עפר מהו שיתן שם אפר:

ה"ג מביא רקבובית ירק ומקדש רקבובית ירק הוא דהוי עפר וכו' ולא גרס ולא היא:

ומקדש נותנו במקום והמקום מקדשו וחוזרו ונוטלו ונותנו למים:

עפר סוטה דכתיב (במדבר ה) אל המים שיראה עליהן מדלא כתיב במים:

ורוק יבמה לעיני הזקנים דכתיב לעיני הזקנים וחלצה וירקה (דברים כ״ה:ט׳):

ואפר פרה דגזירה שוה גמירי מהדדי עפר סוטה ואפר פרה כדלקמן:

אף דם צפור של מצורע ששוחטו אל כלי חרס על מים חיים וצריך שלא יתן מים אלא כשיעור שיהא דם צפור ניכר בהן:

ועוד 17 קטעי פירוש על דף זה.

Rashi on Sotah 16b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

תוספות

מאי הוי עלה תימה מאי קא בעי כיון דלאו שיורא הוה אם כן תפשוט וי"ל דלא איתבריר להו האי דשיירא אי משום טעמא כדפרי' ולאו שיורא הוא אי משום דתנא נחת לשיורא:

מביא מים שדם צפור ניכר בהם וכמה רביעית ורבנן ההוא לגופיה קשיא לרבי הכא אמר דרבנן פליגי עלה ובפ' ג' מינין (נזיר דף לח.) קא חשיב ליה בהדי עשר רביעיות מחמש חיוריתא וקא פריך התם ותו ליכא והא איכא ומייתי מתניתין דהכא היה מביא פיילי של חרס וכו' ומשני בפלוגתא לא קא מיירי והא דמצורע נמי פלוגתא היא וקא חשיב ליה ונראה דהא פלוגתא דהכא לא דמיא לפלוגתא דמייתי התם כגון נוטלין לידים לאחד ואפילו לשנים ור' יוסי דפליג התם בפ"ק דמסכת ידים (מ"א) ואמר לא סגי ליה לשנים ברביעית דבעי לאחרון נמי רביעית וכן במתניתין היה מביא פיילי של חרס דת"ק דרבי יהודה לא סגי ליה ברביעית וכן גבי ביטול מי רגלים דקאמר תנא קמא כל שהוא אבל הכא רבנן מודו בפחות מרביעית לא אפשר ואי בעי סגי ברביעית מיהו לכתחילה מביא חצי לוג כדתנן בריש פרק י"ד דמסכת נגעים כיצד מטהרין את המצורע היה מביא פיילי של חרס חדשה ונותן לתוכה חצי לוג מים חיים והא דתנן בפ' שתי מדות (מנחות דף פח.) רביעית מה היתה משמשת רביעית מים למצורע ר' ישמעאל היא:

מביא מים שדם ניכר בהם וכמה רביעית וא"ת וכי אינו ניכר ביותר מרביעית והא תנן בפ"ז דמסכת מקואות (מ"ה) ומייתי לה בגמרא בכמה דוכתי בשילהי פ"ק דשחיטת חולין (דף כו.) ובפ"ק דמכות (דף ג:) ג' לוגין מים שנפל לתוכן קורטוב יין ומראיהן כמראה יין אלמא דאפילו יין ניכר בג' לוגין וכ"ש דם דסומק טפי י"ל ניכר דקאמר ממשותו של דם ולאו בשינוי מראה דעלמא (מ"ר) והשתא לא תיקשה מה שהיה תמיה רבי נמי מהא דקאמרינן בהקומץ רבה (מנחות דף כב.) ופרק גיד הנשה (חולין דף צח:) לרבי יהודה דיליף למין במינו דאינו בטל ממאי דכתיב ולקח מדם הפר ומדם השעיר הדבר ידוע שדמו של פר מרובה משל שעיר אלמא דמין במינו לא בטיל ורבנן אמרי עולין אין מבטלין זה את זה והא הכא דהוה מין שלא במינו והדבר ידוע שהמים מרובין על הדם ואפילו הכי כתיב בדם וי"ל כיון דממשותו ניכר הרי הוא בעין:

קטנה ונדחית מפני המים מהו תימה אליבא דמאן קא מיבעיא ליה אי לרבי ישמעאל פשיטא דפסול דהא בעי שיהא דם צפור ניכר אי לרבנן הא לא קפדי אהיכר מים ונראה דהא בעיא לא לשון ספיקא אלא שהיה תמיה על דברי ר' ישמעאל דאמר רביעית לעולם דם צפור ניכר בהן והא פעמים שאינו ניכר שהמים מדחין אותו כגון קטנה ופעמים שאין המים ניכרין כגון גדולה והיכי קים לרבנן לשעוריה בצפור שיהא דמה ניכר לעולם ברביעית דומיא דפ"ק דר"ה (דף יג.) דאמר ליה רבי ירמיה לרבי זירא מי קים להו לרבנן בין שליש לפחות משליש אמר ליה לאו אמינא לך לא תפיק נפשך לבר מהלכתא וכו':

שינה הכתוב במשמעו תימה לרבי וכי שינוי הוא שנקרא אפר עפר והכתיב (מלכים ב כ״ג:ו׳) וישרוף אותה בנחל קדרון וידק לעפר וכן ואכות אותו טחון היטב עד אשר דק לעפר (דברים ט׳:כ״א) וי"ל אותן שלא נעשית אפר ע"י שריפה אלא צריכין כתישה נקראין עפר אבל פרה עיקר מצות שריפתה לאפר אע"פ שאם היו שם אודין היו כותשין אותם כדאיתא בספרי וכדתנן בפ"ג דפרה נשרפה חובטין אותה במקלות משום אודין שלא נעשו אפר מיהו עיקר מצות שריפתה לאפר הוא:

שינה הכתוב במשמעו תימה וכי מפני כך שינה והאמר בפרק כיסוי הדם (חולין דף פח:) דלכך שינה אליבא דב"ה ללמד שאפר נקרא עפר וי"ל תרתי שמע מינה:

Tosafot on Sotah 16b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

מאירי

כשם שביארנו בעפר מי סוטה שצריך שיראה העפר על פני המים כך באפר פרה כשנתן את המים החיים שנתמלאו לשם חטאת בכלי ובא ליתן את האפר על פני המים צריך שיתן כל כך אפר על פני המים שיראה האפר לשם וכן דם צפור של מצורע כשנתן מים חיים בכלי ובא לשחוט הצפור על המים צריך שימצה שם מן הדם כל כך שיהא הדם ניכר בתוך המים ומתוך כך אינו מביא אלא רביעית מים שכך שיערו חכמים שדם שחיטת הצפור ניכר בה אפי' היתה גדולה ביותר שאין במין הצפור גדולה כל כך שתהא מדחה את מים שלא יהו נראין ולא קטנה כל כך שיהו המים מדחין אותה שלא להיות הדם ניכר עליהם ואף רוק היבמה צריך שיהא נראה לדיינין מפיה על הקרקע כמו שביארנו במקומו:

מי סוטה שהקדים בהן עפר למים פסולין שהרי נאמר בהן ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן יקח הכהן ונתן אל המים והוא צריך לעשות כסדר הפרשה ואף באפר פרה צריך כן שנאמר מים חיים אל כלי כלומר שלא יהא שם האפר תחלה עד שיהו המים נופלין על האפר והאפר חוצץ בין הכלי והמים ומה שכתוב ונתן עליו מים חיים ר"ל על האפר שמשמעו שהאפר הוא נותן תחלה לא נאמר אלא שאחר שנתן האפר על המים צריך לערבן ר"ל להפך מן המים על האפר ואף זו אם הקדים עפר למים פסל שבכל מקום צריך שיהא המכשיר למעלה כגון דם צפור של מצורע ושני אלו שהזכרנו שהדם במצורע והעפר בסוטה והאפר בפרה הם הם המכשירים את המים להזאה וכן צריך במי חטאת שתהא חיותם בכלי ר"ל שלא יטול מן המעיין בכלי אחר ויתן לתוך זה אלא בכלי זה שעתיד לקדש שם את המים בנתינת האפר הוא צריך שישאב מן המעיין:

Meiri on Sotah 16b · Sefaria · מהדורה: Meiri on Shas · unknown

מהרש"א — חידושי הלכות

בד"ה מביא מים שדם כו' פיילי של חרס דת"ק דרבי יהודה לא סגי ליה כו' לא אפשר ואי בעי סגי כו' משמשת רביעית מים למצורע רבי ישמעאל היא עכ"ל והס"ד ואח"כ מה"ד מביא מים שדם כו' כצ"ל:

גמ' ורבנן כו' עליו לערבן ובפרק טרף בקלפי כתבו התוס' הכל כשרין לקדש פרש"י המים על העפר ובמסכת פרה ובכמה דוכתין משמע שהיו נותנין העפר על המים כו' והא דכתיב ונתן עליו יש לפרש ונתן עליו בשבילו יתן מים כו' עכ"ל ונעלם מהם סוגיא דהכא דמאן דפסל בנתינת העפר ברישא דרש ונתן עליו לערבן ור"ש דמכשיר שפיר כתיב עליו גם פרש"י דהתם יש לקיים אליבא דר"ש ודו"ק:

שם ואימא עליו דוקא אל כלי שתהא חיותן בכלי כו' בפ' כל שעה מסיק דאינו אלא מעלה דרבנן ולמאי דבעי נמי למימר השתא כלי שתהא חיותן כו' אינו אלא למצוה אבל לא לעכב דהא כתיב ונתן כדדייק בפרק כל שעה ודברי הרמב"ן בפרשה חקת תמוהים בזה שכתב שנו רבותינו שהנותן אפר תחלה ואח"כ המים פסול דקדקו מים חיים אל כלי שתהא חיותן בכלי כו' עכ"ל ואיך תלה פסול האפר תחלה בהך מלתא שתהא חיותן בכלי הא אדרבא בעי למימר הכא עליו דוקא וכלי שתהא חיותן בכלי ועוד שתהא חיותן בכלי אינו אלא מעלה דרבנן כדמסיק בפרק כל שעה ודו"ק:

Chidushei Halachot on Sotah 16b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

שיטה מקובצת

מביא רקבובית ירק ומקדש רקבובית ירק הוא דהוי עפר (ולא נראה) ולא גרס ולא היא. כך פירש הקונטרס. ונראה שהטעם משום דהא בעי מאי הוה עלה ומייתי הא משמע שבא להוכיח האמת. מיהו אין למחקו דמצינו בכמה מקומות דקבעי מאי הוי עלה ומדחי ליה ולא פשיט מידי. הרא"ש ז"ל בפירושיו.

שינה הכתוב וכו' ואף על גב דבחולין אמרינן דלכך שינה לבית הלל ללמד על אפר שנקרא עפר. מכל מקום סבירא ליה לר' שמעון דלא הוה ליה למכתב עפר אי לאו דהוה צריך לשום דרשא לגופיה. הרא"ש ז"ל בפירושיו.

רצה זה נותן וכו' דכיון דקשו קראי אהדדי על כרחך כך הייתי מתרצן אי לאו גזרה שוה דעפר עפר. הרא"ש ז"ל בפירושיו.

Shita Mekubetzet on Sotah 16b · Sefaria · מהדורה: Vilna Ed · Public Domain

גליון הש"ס

גמ' ורבנן אל כלי וכו' עיין רש"י פסחים ד' לה ע"א ד"ה מעלה וצ"ע:

תוד"ה מביא וכו' דממשותו ניכר תמוה לי הא לרבנן לא בעי היכר דם. ונהי דדרשא וטבל בדם צריך לגופה מ"מ הא הדם בטל ולא מתקיים בדם וכן לר"י נפיק רק מיתורא והא בלא"ה צריך ממשות ניכר שלא יתבטל. ובעיקר קושיתם י"ל דהא דם במים הוי אינו מינו ובבציר מס' עדיין שם דם עליו דהאוכלו חייב משום דם. ורק בדם הפר דהוי מין במינו דדין ביטולו ברוב כיון דטעמן שוה:

ד"ה קטנה כו' אהיכר מים. אהיכר דם כצ"ל:

Gilyon HaShas on Sotah 16b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

בן יהוידע

שְׁלֹשָׁה צְרִיכִין שֶׁיֵּרָאוּ, עֲפַר סוֹטָה וְאֵפֶר פָּרָה וְרֹק יְבָמָה קשה אמאי לא חשיב ראיה של הציצית דכתיב (במדבר טו, לט) וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם? ונראה לי בס"ד כל הני תלתא הראיה היא גוף המצוה אבל ציצית גוף המצוה היא הלבישה ועטוף וראיה של הציציות היא חבוב מצוה דאם לא ראה קים המצוה בלבישה ועטוף ולכן אמר שלשה צריכין שיראו דהיינו לעכב. אי נמי ראיה דציצית מפורשת בכתוב אך הלכות אלו הם בקבלה.

Ben Yehoyada on Sotah 16b · Sefaria · מהדורה: Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897 · Public Domain

לשון המקור

קטע 1

כְּדַלַּעַת, מַנִּי — רַבִּי עֲקִיבָא הִיא, דְּדָרֵישׁ רִיבּוּיֵי וּמִיעוּטֵי. דְּתַנְיָא: ״וְהָיָה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח אֶת כׇּל שְׂעָרוֹ״ — רִיבָּה, ״אֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת זְקָנוֹ וְאֵת גַּבֹּת עֵינָיו״ — מִיעֵט, ״וְאֶת כָּל שְׂעָרוֹ יְגַלֵּחַ״ — חָזַר וְרִיבָּה. רִיבָּה וּמִיעֵט וְרִיבָּה — רִיבָּה הַכֹּל.

קטע 2

מַאי רִיבָּה — רִיבָּה דְּכוּלֵּיהּ גּוּפֵיהּ, וּמַאי מִיעֵט — מִיעֵט שֵׂיעָר שֶׁבְּתוֹךְ הַחוֹטֶם.

קטע 3

מַאי הָוֵי עֲלַהּ? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַב הוּנָא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: אֵין שָׁם עָפָר — מֵבִיא רַקְבּוּבִית יָרָק, וּמְקַדֵּשׁ.

קטע 4

וְלָא הִיא: רַקְבּוּבִית יָרָק הוּא דַּהֲוַאי עָפָר, אֵפֶר לָא הֲוַאי עָפָר.

קטע 5

כְּדֵי שֶׁיֵּרָאֶה עַל הַמַּיִם. תָּנוּ רַבָּנַן, שְׁלֹשָׁה צְרִיכִין שֶׁיֵּרָאוּ: עֲפַר סוֹטָה, וְאֵפֶר פָּרָה, וְרוֹק יְבָמָה. מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמְרוּ: אַף דַּם צִפּוֹר.

קטע 6

מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, דִּכְתִיב: ״וְטָבַל אוֹתָם בְּדַם הַצִּפֹּר וְגוֹ׳״, וְתַנְיָא: ״בְּדַם״, יָכוֹל בַּדָּם וְלֹא בַּמַּיִם — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בַּמַּיִם״. אִי מַיִם, יָכוֹל בַּמַּיִם וְלֹא בַּדָּם — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בַּדָּם״. הָא כֵּיצַד? מֵבִיא מַיִם שֶׁדַּם צִיפּוֹר נִיכָּר בָּהֶן, וְכַמָּה — רְבִיעִית.

קטע 7

וְרַבָּנַן: הַהוּא לְגוּפֵיהּ, דְּהָכִי קָאָמַר רַחֲמָנָא: אַטְבֵּיל בְּדָם וּבְמַיִם.

קטע 8

וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל: אִם כֵּן, לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא: ״וְטָבַל בָּהֶם״, ״בְּדַם וּבַמַּיִם״ לְמָה לִי — לְנִיכָּר.

קטע 9

וְרַבָּנַן: אִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״וְטָבַל בָּהֶם״, הֲוָה אָמֵינָא: הַאי לְחוֹדֵיהּ וְהַאי לְחוֹדֵיהּ, כְּתַב רַחֲמָנָא: ״בְּדַם וּבַמַּיִם״ — לְעָרְבָן.

קטע 10

וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, לְעָרְבָן קְרָא אַחֲרִינָא כְּתִיב: ״וְשָׁחַט אֶת הַצִּפֹּר הָאֶחָת וְגוֹ׳״.

קטע 11

וְרַבָּנַן: אִי מֵהָהוּא הֲוָה אָמֵינָא: לִישְׁחֲטֵיהּ סָמוּךְ לְמָנָא וְנִינְקְטִינְהוּ לִוְורִידִין, וּלְקַבְּלֵיהּ לְדָם בְּמָנָא אַחֲרִינָא, קָא מַשְׁמַע לַן.

קטע 12

בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי יִרְמְיָה מֵרַבִּי זֵירָא: גְּדוֹלָה וּמַדְחֵת אֶת הַמַּיִם, קְטַנָּה וְנִדְחֵית מִפְּנֵי הַמַּיִם, מַהוּ?

קטע 13

אֲמַר לֵיהּ: לָאו אָמֵינָא לָךְ לָא תַּפֵּיק נַפְשָׁךְ לְבַר מֵהִילְכְתָא, בְּצִפּוֹר דְּרוֹר שִׁיעֲרוּ רַבָּנַן. אֵין לְךָ גְּדוֹלָה שֶׁמַּדְחֵת אֶת הַמַּיִם, וְאֵין לְךָ קְטַנָּה שֶׁנִּדְחֵית מִפְּנֵי הַמַּיִם.

קטע 14

תָּנוּ רַבָּנַן: הִקְדִּים עָפָר לַמַּיִם — פָּסוּל, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן —

קטע 15

דִּכְתִיב: ״וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵיפַת הַחַטָּאת״, וְתַנְיָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: וְכִי עָפָר הוּא? וַהֲלֹא אֵפֶר הוּא! שִׁינָּה הַכָּתוּב בְּמַשְׁמָעוֹ לָדוּן הֵימֶנּוּ גְּזֵירָה שָׁוָה. נֶאֱמַר כָּאן ״עָפָר״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״עָפָר״. מָה לְהַלָּן עָפָר עַל גַּבֵּי מַיִם — אַף כָּאן עָפָר עַל גַּבֵּי מַיִם.

קטע 16

וּמָה כָּאן הִקְדִּים עָפָר לַמַּיִם — כָּשֵׁר, אַף לְהַלָּן הִקְדִּים עָפָר לַמַּיִם — כָּשֵׁר.

קטע 17

וְהָתָם מְנָלַן? תְּרֵי קְרָאֵי כְּתִיבִי. כְּתִיב ״עָלָיו״, אַלְמָא אֵפֶר בְּרֵישָׁא, וּכְתִיב ״מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי״, אַלְמָא מַיִם בְּרֵישָׁא. הָא כֵּיצַד? רָצָה — זֶה נוֹתֵן, רָצָה — זֶה נוֹתֵן.

קטע 18

וְרַבָּנַן: ״אֶל כֶּלִי״ — דַּוְקָא, ״עָלָיו״ — לְעָרְבָן.

קטע 19

וְאֵימָא: ״עָלָיו״ — דַּוְקָא, ״אֶל כֶּלִי״ — שֶׁתְּהֵא חִיּוּתָן בִּכְלִי!

קטע 20

מָה מָצִינוּ בְּכׇל מָקוֹם מַכְשִׁיר לְמַעְלָה, אַף כָּאן מַכְשִׁיר לְמַעְלָה.

מסכת סוטה דף ט״ז עמוד ב׳

מסכת סוטה דף ט״ז עמוד ב׳

רש"י

תוספות

מאירי

מהרש"א — חידושי הלכות

שיטה מקובצת

גליון הש"ס

בן יהוידע

מה תמצאו כאן

המשך הרצף

מקורות מקבילים

שיעורים וכלי לימוד

חכמים הנזכרים בדף

לשון המקור